אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף עט.

דף עח:

גמרא ולחנניא כתיב אותו וכתיב בנו אמר שמואל הלכה כחנניא הנה יראה מפשט הסוגיא דחנניא ורבנן פליגי בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דחנניא כר' יאש' לחלק לא צריך קרא ואותו מיותר ע"כ דנוהג בזכרים ובנו מי שכרוך אחריו דנוהג אף בנקיבות דאל"כ אותו למה לי וחכמים סברי אותו לחלק א"כ מסתבר לומר בנו מי שכרוך אחריו ואותו היינו מין שור ושה דקאי אאמו ועיין בת"ח שכתב כה"ג ומש"ה כתבו התוספות בד"ה עיין לי הנך כו' דהלכה כחנניא דרבא פ' השואל כר' יונתן סבירא לי' ואותו ע"כ לומר דנוהג בזכרים. ותוספות הקשו בד"ה ולחנניא לשתוק מאותו ומוי"ו דבנו כו' וקושיא זאת תפול לרבנן לכתוב אותה ולא לכתוב וי"ו דבנו אלא שאין דרך המקרא כן וכל התורה בלשון זכר נאמרה ועיין בתוספות קידושין ע"ב וליתני שלשה ותירצו דלאו מיתורא דוי"ו דבנו קדריש כו' ועיין מ"ש לקמן מזה באורך:

אבל שיטת הרי"ף ז"ל דהלכה כרבנן לא כחנניא דאין אותו ואת בנו נוהג בזכרים שכתב ומסתברא דליתא לדחנניא. ונראה לומר דאפשר במסקנא בהיפך הוא דרבנן כר' יונתן סבירא להו דלחלק לא צריך קרא וע"כ אותו למעט א' ולא שנים שאין נוהג בין בזכרים ובין בנקיבות אלא שלא תאמר אותו זכר משמע כו' לכך כתיב דבנו לומר מי שכרוך אחריו דהשתא ע"כ בנקיבות ולא בזכרים דאי בין בזכרים ובנקיבות ל"ל אותו ולא ו' דבנו וז"ש ואם נפשך לו' אותו זכר משמע ולא אמר אותו לחלק צריך אלא דאדרבה חכמים כר"י סבירא להו דלחלק לא צריך קרא כדכתיבנא אבל חנניא סובר כר' יאשי' דלחלק צריך קרא א"כ אותו צריך לחלק וממילא מפשטי' דקרא משמע אותו זכר ובנו מי שכרוך אחריו ונוהג בתרווייהו ואין לומר מנלן לחלק אימא אותו לומר דנוהג בזכרים כמו בנקיבות ולחלק מנלן וי"ל דא"כ לא לכתוב אותו ולא ו' דבנו וממילא ידעינן דנוהג בין בזכרים ובין בנקיבות כקושית התוספות ד"ה ולחנניא אלא ע"כ לחלק דלא בעי שור ושה ובנו ומש"ה פסק הרי"ף דלא כחנניא דרבא בפ' השואל כר' יונתן סבירא ליה כמ"ש התוספות ד"ה עייל לי ולדידי' אותו מיותר וע"כ כן הוא דלא לכתוב אותו ו' דבנו ג"כ אלא לומר א' ולא שנים ובנו מי שכרוך אחריו וע"כ בנקיבות ולא בזכרים ואותו דכל התורה בלשון זכר נאמרה ואמין קאי רצוני לומר אמין שור ושה ועיין ת"ח ואין לומר לחנניא מנלן אותו לחלק אימא עד דשחיט לשור ושה ויהי' ו' דושה ו' חיבור ואותו דנוהג בין בזכרים ובין בנקיבות ואי דלמה לי אותו וי"ו דבנו לחלק דל"ת עד דשחיט תרתי בנים י"ל כמ"ש מהרש"א ז"ל בגמרא לחנניא לחלק מנלן כו' ומיהו בנו אף כו' ובן נמי דחד משמע יע"ש וא"כ א"ש. ומ"ש מהרש"א כדמוכח מדברי תוספ' לקמן היינו ובד"ה ולחנניא ואיני יודע היאך מוכח דאם ממ"ש התוספות דלא לכתוב אותו וי"ו דבנו והא צריך לחלק דלא תאמר תרתי בנים דוקא וזה אינו דמהיכא תיתי לומר כן כיון דסובר כר' יונתן לחלק לא צריך קרא ושור ושה כתיב בקרא דמשמע חדא מהיכא תיתי לומר דבנים תרתי דוקא שור ובנו ושה ובנו ובשלמ' אי אמרי' שור ושה דוק' תרווייהו אפשר דבעי נמי ג"כ בנו דכל אחד ואחד מה שאין כן לפי הא לא צריך קרא לחלק אבן כמ"ש וצ"ע בזה:

והא דאמר הניחא לרבנן דמייתר להו אותו ומסיק חנניא כר' יונתן ורבנן כר' יאשי' היינו למאי דלא ידע מבריית' דאם נפשך לומר כו' והיה סובר טעמייהו דרבנן דנוהג בנקיבות דילפי במ"מ משילוח הקן ואותו לחלק וחנניא סובר לחלק לא צריך קרא כו' ואותו דנוהג בזכרים ונקיבות במ"מ או מק"ו משילוח הקן אבל באמת דמסיק מברייתא דאם נפשך לומר אדרבה דחנניא כר' יאשי' ורבנן כר' יונתן והלכ' כרבנן וכמה שכתבנו לעיל:

ודע שמה שכתבנו דרבנן כר' יונתן סבירא להו ואותו ע"כ א' ולא ב' דאי לומר אותו זכר ובנו נקיבה לא כתוב לא אותו ולא בנו ר"ל וי"ו יש לשדות בו נרגא דא"כ באמת למה אותו לא לכתוב אלא וי"ו דבנו שכרוך אחריו. אבל תשוב ותתבונן לומר כי י"ל וי"ו דבנו שכרוך אחריו יש לפרש או שכרוך אחריו או זכר משמע בנו של אב ולא בנה של אמה השתא אי לא הוה כתיב אותו ה"א דלא ידעינן אי וי"ו שכרוך אחריו בנו דאב ואין לומר מסברא הייתי אומר בנו שכרוך אחריו דומיא דאם על הבנים כיון דליכא תו קולא או חומרא דמה לי אם נוהג בזכרי' לחוד או בנקיבות לחוד ואמרינן בנו מי שכרו אחריו ואין לומר דשקולים הם ויהי' נוהג בזכרים ובנקיבות דא"כ למה לי וי"ו ולכתוב בן ויהי' משמע בין זכרים ונקיבות דליכא למילף משילוח הקן דאיכ' למפרך כדפריך שכן לא עשה מזומן כשאינו מזומן אבל יש לומר דוודאי אם דכתיב בשילוח הקן אפשר דאורחא דאם להיות רובצת על הבנים וה"ה אב נמי חייב בשילוח הקן כמ"ש התו' ד"ה מה כשחייב כו' אלא דנאמ' דאם דרישא נמי מיותר הוא דהוה למכתב כי יקרא קן ציפור רובץ על הבצים כו' אלא דאי לא הוה כתיב כלל ה"א נילף ק"ו מאו"ב ומה או"ב שנוהג בין במזומן אין נוהג אלא בזכרים דבנו זכר משמע בנו של אב שילוח הקן לא כ"ש לכך כתיב אם דאף בנקיבות נוהג ומש"ה צריך למכתב אותו דחד משמע וע"כ בנו כרוך אחריו דאי בנו של אב וזכר דווק' א"כ מאותו נפקא אלא ע"כ מי שכרוך אחריו והא ליכא למימר אותו זכר משמע ובנו כרוך דא"כ לא לכתוב כלל. וע"כ אם דכתיב בשילוח הקן דווקא ולא אב דק"ו נמי איכא מאו"ב כדכתיבנא משא"כ לחנניא דאותו לחלק שפיר איצטריך אותו ואת בנו מי שכרוך אחריו דאי בנו של אב למה לי וי"ו מאותו משמעות נפקא אלא בין בזכרים בין בנקבות נוהג לחנניא. ואכתי קשיא אימא לחנניא נוהג בזכרים ולא בנקבות ואי דוי"ו למה לי הא מאותו נפקא י"ל דא"כ לא הוה ידעינן לחלק אלא לומר זכרים ולא נקיבות ולכך כתיב בנו לומר בנו של אב וע"כ אותו לחלק דשור או שה חייב וי"ל בהא פליגי חנניא ורבנן דלרבנן בנו משמע או בנו של אב למעט נקיבו' או בנו מי שכרוך אחריו הלכך איצטריך אותו א' ולא שנים דאי בנו לחוד ה"א בנו של זכר ואם דשילוח הקן אף אם דלא נילף מק"ו דאו"ב כמ"ש לעיל ומש"ה כתיב אותו ובנו כרוך אחריו ותרווייהו ליכא למימר דא"כ לא לכתוב אותו וי"ו כו' וחנניא סובר בנו כרוך אחריו וודאי משמע ואם ע"כ לחלק מאותו דאם לא כן לזכר לחוד לא לכתוב כלל אלא אותו לחלק וזכר ממילא משמע. ובזה א"ש לישנא דברייתא דאמר ת"ל אותו א' ולא ב' מהיכן משמע לומר כן והא אותו צריך לחלק לרבנן ואדרבה פשטיה דקרא אותו זכר משמע אלא כמ"ש דלרבנן אותו מיותר לומר א' ולא ב' ואמר אותו זכר משמע וי"ו דבנו מי שכרוך אחריו וכר' יונתן סבירא להו לרבנן דחנניא. ואין להאריך יותר בסוגיא זו וקצת מ"ש הוא דרך פלפול וקצת אליבא דסוגין:

או יאמר דוודאי בנו משמע יותר לומר בנו של אב ולא בנו של אם ואי הוה כתיב בנו לחוד הייתי אומר בנו מזכרים ולא הייתי לומד משילוח מ"מ ולכך כתיב אותו ולמה לי בנו לומר כרוך אחריו ותרווייהו צריכי ותרווייהו ליכא למימר דא"כ לא לכתוב כלל לא אותו ולא בנו משא"כ לחנניא דאותו לחלק ממילא משמע זכר מפשטיה דקרא ובנו שכרוך אחריו דיותר מסתבר לומר דקאי לגופא מלומר שלא תאטה אותו לזכר ולא ידעינן לחלק וכהנה רבות בש"ס זה נ"ל. וראיתי להתב"ש בסימן ט"ו שכתב דמצד הסברא הייתי אומר דנוהג בנקיבות ולא בזכרי' דבהמה אין לו יחס עם אב יע"ש שהאריך ואיני יודע היאך יפרש הברייתא ודין הוא חייב כאן וחייב באם על הבנים למה לי והא מצד הסברא כן הוא גם מה דפריך שכן לא עשה מזומן כו' אכתי מצד הסברא ידעינן דנוהג בנקיבות ולא בזכרים ועוד מה זה שאמר ת"ל אותו א' ולא ב' והא אותו צריך לחלק ולפי מ"ש א"ש הכל על נכון:

ובתו' ד"ה ולחנניא כתיב אותו וכתיב בנו וא"ת לשתוק מאותו ובנו וי"ל דלא מדכתיב בן קדריש עכ"ל ר"ל דוי"ו לאו לדרשא הוא דאתא דרך המקרא לדבר כן ומדלא הוקשה להם אלא לחנניא ולא לרבנן משמע דלדידהו א"ש ואף דגם לרבנן קשיא לכתוב אותה ובן דהשתא ידעינן לחלק מאותה ומשמע נמי נקיבה ולמה לי וי"ו דבנו י"ל דאי לא וי"ו הייתי אומר אותה דנוהג בנקיבות דווקא ולא הוה ידעינן לחלק לכך כתיב וי"ו והשתא מיותר אותו לחלק והא דלא כתב אותה י"ל דכל התורה בלשון זכר נאמרה. ודע דהתב"ש בסי' ט"ו ס"ק ל"ג כתב דמסברא אית לן לומר דאין נוהג כ"א בנקיבות ולא בזכרים דאין אב לבהמה והביא ראיה מיבמות כ"ח דאין אב לעכו"ם וילפינן מבהמה והשתא א"ש קושית התו' דלשתוק מאותו ובנו יע"ש ואני אומר דאכתי תקש' לכתו' אותו ול"ל וי"ו דבנו ונקיבות ילפי' מק"ו דשלוח הקן שאין נוהג באין מזומן ואין נוהג בזכרים נוהג בנקיבות או"ב לא כ"ש והא דכתיב אותו זכר לומר אף זכר וכה"ג כתב הרא"ם פ' אמור הבכור שור הביאו דף פ"ב דנוהג באותו ואת בתה אף דבנו כתיב מק"ו דשילוח הקן דאף בתה כמו התם וכ"ש אותו דנימא כן דנוהג אף בנקיבות והא דכתיב אותו לומר אף בזכרים וכ"ש נקיבות ועיין מ"ש לקמן שם:

גמרא מפשט פשיטא ליה לר"י או ספוקי מספקא ליה למאי נ"מ למשרי פרי עם האם כו' וה"ה דה"מ למימר לענין מלקות דאי וודאי אין חוששין לקי אם מנהיג סוס בר חמרא ואביו סוס עם סוס בר סוסיא ואביו חמור ואי ספוקא מספקא ליה אין לוקין דשמא חוששין כו' וכולה חד מינא ולסוף מסיק דספוקי מספקא ליה וה"ק הנולדין מן הסוס ואביהן דהאי ודהאי חמור שרי ממ"נ כפירש"י והא דאמר אבל הנולדין מן הסוס והנולדין מן החמור דאסור ואמאי לא אשמעינן רבותא טפי דאף שאביהן בלבד אין שוות אף שאמותיהן שוות אסורין דמספקא לן ושמא חוששין י"ל דאי הוה אמר הכי ה"א דוודאי חוששין לזרע אב לכך אמר הנולדין מן הסוס וחמור ואביהן להיפך דאסורין זה עם זה ש"מ ספוקי מספקא ליה דלחנניא כל מיני פרידות אחת הן כשמואל דאמר הכין:

ע"ש עבי קלי' בר חמרא ופירש"י ז"ל אמו היתה חמורה ונ"מ בסימנין הללו דאי א' עבי קלי וא' צניף קלי דאסורין זה עם ש דאין חוששין לזרע אב דאי כחנניא כל מיני פרידות אחת הן ועיין תו' ד"ה עייל לי הנך דדמיין להדדי ויש להקשות דלמא אביי כחנניא סובר ונתן סימן אי לא ידעינן אמותיהן מאן נינהו ואמר עבי קלי' בר חמרא ואי ידעינן אביו סוס ע"כ אמו חמורה ושרי להרביע עם מי שאביו חמור ואמו סוסיא דמיני פרידות אחת הן כו' משא"כ אי לא ידעינן אסור דלמא אמו סוסיא והוה כולו סוס ואסור עם מי שאביו חמור ואמו סוס דהוה מין אחר. ואין קושיא למ"ש לקמן בסמוך דפרד ידוע וניכר הוא דהוה מן שני מינין דוקא מחמור וסוס יע"ש:

אמר ליה ר"א לשמעיה כי מעיילת לי כודנייתא בריספק עייל לי הנך דדמיין להדדי אלמא אין חוששין ר"ל ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע אב או לא כמ"ש התו' ד"ה עייל לי ואין להקשות אכתי מאי סימן איכא נהי שאמותיהן שוות אכתי דלמא אביו של זה חמור ושל זה סוס ואיכא כלאים ואי הוה אמרינן דוודאי אין חוששין הוה א"ש ואין לומר דאי שווין בסימנין הוה אמו ואביו מחד מין ז"א דהא כתב רש"ל שאמו חמורה היא אבל, מדברי הש"ך ז"ל בסי' רצ"ו ס"ק י"א למדתי פי' מרווח בשמעתין והוא דמין פרידות הן ידועות שבאו מסוס וחמור וניכרין הם ועיין ברש"י על, פסוק הוא מצא את הימים במדבר וכודנייתא הם פרידות כמ"ש רש"י לעל דף ז' ב' גבי ר' פנחס בן יאיר דאשכח כודנייתא בי רבי יע"ש דפירש"י פרידות ולכך אמר ר"א לשמעיה כי מעיילת לי כודנייתא בריספק עייל בהנך דדמיין להדדי ואז נדע שאמותיהן שוות וכיון שכן ע"כ בהכרח שאביהן ג"כ שווין המה ממין אחד דאל"כ הא פרידות הניכרין ידועין הם שבאו מחמור וסוס כו' ולכך וודאי שרי ממ"נ דבכל א' יש שני צדדים ושרי אף לר' יהודא כדמסיק לעיל וזה שכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו עלה דהך וז"ל דדמיין להדדי דאז נודע דאביו ואמו של זה כשל זה רצה לומר דאמותיהן חמור ע"כ אביהן סוס וכן להיפך כמ"ש. ועיין עוד בחדושי רשב"א דאי נאמר וודאי אין חוששין היינו דאמר סוס גמור מותר עם פרד שאמו סוס וכתב כודנייתא משמע שניהן פרידות ואין הכרע דוודאי אין חוששין אלא ספיקא הוה ואה"נ הא דאמר אין חוששין היינו ספיקא כמו ר"י וסיים שמואל זו דברי ר"י דאמר אין חוששין והיינו ספיקא זה תוכן דברי הרשב"א ז"ל בחדושיו יעוין שם היטב:

ודע דאף לשיטת הר"מ ז"ל דכל ספיקא רחמנא שריא מדרבנן הוא דאסור כמו שכ' התב"ש בארוכה בפר"ח י"ד סי' ק"י ובחדושינו לעיל פ"ק יע"ש י"א ב' אין להקשות בהא דאמר סימנין דאורייתא דלמא לעולם מדרבנן והא דסמך אסימנין דהוה איסור דרבנן דמ"ה ספיקא שריא ואין אנו יודעין אי אמותיהן שוות מש"ה סמך עצמו אסימנין ויש ליישב ומ"מ קשיא אמאי לא שריא מכח ספק ספיקא שמא אמותיהן שוות וממילא אביהן שווין דפרד ידוע הוא, מחמור וסוס ואת"ל אין אמותיהן שוות מ"מ שמא חוששין לזרע אב וכל מיני פרידות אחת הן כחנניא ולחומרא הוא דאמר עיין לי דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ואף אי נימא בס"ס אף בטרחא כל דהוא לא מבררינן מ"מ אי לא דמיין להדדי' ודאי דאין אמותיהן שווין אבל בדמיין להדדי הוה ס"ס ושריא מ"ה ואף מדר"י ומנלן לומר סימנין דאורייתא ואם היינו אומרים ספיקא דדינא לא חשיב ספק הוה א"ש אבל אם נאמר ספיקא דדינא ופלוגתא דרבוואתא חשיב שפיר ספיקא קשה ובי"ד סימן ק"י אבאר עוד אבאר לך כי יש מראשונים שאמרו דשלש מחלוקת כאן ת"ק דחנניא סובר ודאי אין חוששין לזרע אב והיינו ברייתא דיכול יהא נוהג בזכרי' וחנניא סובר ודאי חוששין ור"י ספוקי מספקא ליה אי חוששין וזה דעת הרז"ה ז"ל הביאו ג"כ הרשב"א בחדושיו ודעת ר"ת הביאו הרשב"א דת"ק דחנניא הוא ר"י ואין נוהג בזכרים למלקות אבל איסורא איכא ונראה לפרש דעת ר"ת דרבנן סברי בנו מי שכרוך אחריו דהיינו נקיבה ואותו מספקא להו אי צריך קרא לחלק או אין צריך קרא לחלק ובפלגתא דר"י ור' יאשיה ח"ק מסופק ולכך ספיקא הוה אי נוהג בזכרי' אי לא והרמב"ן ז"ל סובר דת"ק דחנניא ר"י הוא ובאו"ב ודאי אין חוששין דבנו מי שכרוך אחריו ובשאר דברים מסופק אי חוששין לזרע אב או לאו אי ילפינן מאו"ב דאין חוששין או לא ילפינן ות"ק הוא ר' יהודא דמסופק וכמ"ש בסמוך:

בתו' ד"ה עייל לי הנך דדמיין וא"ת דמסקינן בשמעתין כו' עכ"ל מפני שיש כאן ענין עמוק ראיתי להאריך קצת והוא כי שיטת רש"י לק' קל"ב א' הביאו הר"ן שם ברי"ף ובפירש"י שלפני' לא ראי' אלא שהר"ן מביאו וז"ל דגם לרבנן אליבא דר' יוחנן פלוגתא דרבנן ור"א בצבי הבא על התיישה ורבנן אם שה לרבות וע"כ דחייב בכולהו מתנות דאל"כ בלא"ה שה ואפילו מקצת שה כיון דאמו תיישה וזובחי הזבח לחלק אתא ור"א זובחי הזבח לכדרבא דהדין עם הטבח ואם שה לחלק ומסופק שמא חוששין לזרע אב ושה אף מקצת שה לא אמרינן וע"כ פטור ממקצת ולפי זה קשה קושית התו' דלרבנן ע"כ דחוששין דאי אין חוששין קרא למה לי וקושיא שניה אי חוששין א"כ ע"כ באו"ב אותו לזכר ולחלק לא צריך קרא כר' יונתן א"כ למה לי זובחי הזבח לחלק לרבנן וזה יש ליישב דרש"י אפשר כסברת הרמב"ן ז"ל סובר הביאו הרשב"א והר"ן בשמעתין דת"ק דחנניא הוא ר' יהודא ובאו"ב מפשט פשיטא ליה דאין חוששין ובעלמא מסופק אי ילפינן מאו"ב או דלמא מדאיצטריך באו"ב מכלל בעלמא חוששין יע"ש כן סובר רש"י ומש"ה כתב רש"י כפי' שהביא הר"ן משמו דאע"ג דמספקא אי חוששין לזרע אב או לא והיינו באו"ב אין חוששין מבנו מי שכרוך אחריו ובשאר מילי מספקא לן אי אין חוששין ואם שה לחלק וזובחי הזבח לדרבא שהדין עם הטבח או חוששין וזובחי הזבח לחלק ואם שה לרבות שחייב בכל המתנות ואין להקשות א"כ אימא דחוששין ואם שה לחלק וזובחי הזבח לדרב' י"ל דיותר מסתבר לומר מזובחי הזבח לחלק ולומר לדרבא הלכך אי חוששין אם שה לרבות כלאים שהוא כוי וזובחי הזבח לחלק ואי אין חוששין ע"כ לדרבא ורבנן פליג אסוגיא דאותו ואת בנו בכאן וסובר דאו"ב דרבנן אין חוששין ודאי ובצבי הבא על התיישה דרבנן מחייבין מלקות בשחט בתה ובת בתה דאמו כולה תיישה וא"ה שה מקצת שה במשמע ור"א חוששין מספק ושה מקצת שה לא אמרינן ובכיסוי תרווייהו מספקא להו ולכך אין שוחטין בי"ט ובמתנות כולהו מספקא להו ולרבנן ממ"נ אי אין חוששין ואם שה לחלק וזובחי הזבח ע"כ לדרבא אתא וחייב בכל המתנות ואי חוששין א"כ מסתבר יותר זובחי הזבח לחלק אתא ואם שה לרבות וע"כ בכל המתנות ור"א סובר זובחי הזבח ודאי לדרבא אתא ואם שה לחלק אתא ופטור מן המתנות אף ממקצת אבל התו' סוברים דודאי הך דכיסוי דכוי אין שוחטין בי"ט רבנן הוא ומספקא להו וכיון דמספקא להו בהא באו"ב נמי מספקא להו דהתו' בשיטת ר"ת קיימי שהביאו הרשב"א בשמעתין הבאתיו לעיל דת"ק דחנניא הוא ר"י ומסופק אי צריך קרא לחלק או אין צריך וא"כ הוקשה להם שפיר מאי קאמר התם לרבנן אם לרבות וזובחי הזבח לחלק והא לא צריך קרא לחלק וע"כ דצריך קרא לחלק תפשוט דאין או"ב נוהג אלא בנקיבות דאותו לחלק ואם לרבות בתייש הבא על הצביה כמ"ש אח"כ ותי' דרבנן מסופקין אי צריך לחלק וע"כ אם לרבות בתיש הבא על הצביה וזובחי הזבח לחלק או אין צריך לחלק ואם שה לרבו' דחייב בכלהו מתנות דאי לאו קרא ה"א חצי מתנות מצד האב וזובחי הזבח ע"כ לכדרבא אתא ואין להקשות אימא זובחי לכדרבא ואין חוששין לזרע אב ואם שה לחלק ופטור מכל המתנות לגמרי י"ל כמ"ש לרש"י ז"ל דודאי יותר מסתבר לומר דזובחי הזבח לחלק מלומר לדרבא ואם לרבות כוי משא"כ אי חוששין ואין צריך לחלק ומיותר זובחי הזבח ע"כ לדרבא כמ"ש לעיל ובתר הכי כתבו התו' דע"כ פלוגתיהו בתייש הבא על הצביה דאי בצבי הבא על תיישה א"כ מדצריך ריבויא ע"כ דחוששין וזה ג"כ קושית הר"ן בפ' הזרוע יע"ש ועוד משום דכתיב באו"ב אותו ולחלק לא צריך קרא כו' ולר"א לא הוה מצי לאקשויי אמאי פטור ממ"נ אי חוששין א"כ לחלק לא צריך ואם לרבות ואי אין חוששין כולה שה וי"ל מאי פטור פטור מכל המתנות אבל חייב בחצי ואף שהוא קצת דוחק מ"מ אפשר לומר כן והיינו דאי חוששין אתי קרא לרבויי בחצי דאי לאו קרא ה"א דפטור לגמרי דשה מקצת שה לא אמרינן א"ד אין חוששין כו' ולכך פטור ממקצת מתנות ולרבנן שה ואף מקצת שה וחייב בכל המתנות ממ"נ דאי חוששין וזובחי לכדרבא ואם לרבות וע"כ בכולהו ואין חוששין כולן שה ואם לחלק הוה אלא דהוקשה להם לרבנן דאמר אם לרבות ואמאי מספקא להו אם חוששין והוה למימר דרבנן זובחי ודאי לדרבא אתא אלא דמספקא להו אי צריך קרא לחלק או לאו ולכך פי' בע"א ולא היה הזמן מספיק ואי"ה בסימן ס"א בי"ד ולקמן פ' הזרוע אבאר:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה