ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף עח.
אותו ואת בנו נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ופירש"י איידי דחולין ומוקדשין תני נמי בארץ וח"ל אף דחובת הגוף הוא ופשיטא דנוהג אף בח"ל ואיני יודע אמאי לא פי' איידי דבפני הבית דמוקדם במתני' והוה גם כן לצורך כדמסיק בריש שילוח הקן דה"א בענינא דקדשים כתיב בזמן דאיכא קדשים כנהוג והתו' ד"ה או"ב נקטו בדבריהם תרתי בפני הבית ומוקדשין כו' וסיימו עוד כיון דאיכא דוכתא דהוה לצורך כו' הכי מסיק לקמן בריש שילוח הקן ואף בהאי לחודי' סגי דהא בג"ה הוה כולהו שלא לצורך כדמסיק אלא דבארץ איידי דראשית הגז ובמוקדשין ובפני הבית משום או"ב נקיט לה ומדברי התו' משמע דמשום ב' דברים אמרינן איידי ובגיד הנשה און לומר דהוה אידי דבהמה וחיה דזה אינו יעוין שם ולקמן אבאר:
כיצד השוחט או"ב חולין בחוץ שניהם כשירים ופירש"י איידי דסיפא אבל התו' דף פ' ד"ה חולין בחוץ כתבו ס"ד דב' מפסל מלא תאכל כל תועבה כדפריך בדף קט"ו ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן יע"ש ואפשר לומר צריכותא בקצת בבי דמתני' חולין לכדאמרן קדשים בחוץ אשמעינן דשני סופג ארבעים משום אותו ואת בנו ולא אמרינן נמי משום שחוטי חוץ דלא כרבי שמעון דאמר לקמן ובזבחים כל הראוי לבוא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה דשחוטי חוץ ואין בו כרת קא משמע לן דאף לאו דשחוטי חוץ לית בי' אלא או"ב לחוד חולין בפנים אשמעינן דשחיטה שאינה ראוי' שמיה שחיטה דמקדשים בחוץ איכא למטעי ולומר כיון דגלי קרא בשחוטי חוץ דחייב עליה כרת והוה שחיטת מעליא ה"ה דתיהוי שחיטה לענין שאר דברים ג"כ ואף דלקמן ל. שא"א אמר ה"ט דמתניתין לאו ר"ש היא מריש' דקדשי' בחוץ כפירש"י שם ש"מ איכא למטעי בהכי ומש"ה תנן חולין בפנים דשחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה ועיין ב"ק ע"ו ב' תוספ' ד"ה והלא עיקר יע"ש בשם מפרשים קדשים בפנים אשמעינן דלא לקי אלאו דמחוסר זמן כדמסיק לקמן דהכתוב נתקו לעשה ועיין בר"מ ז"ל ה"ש פי"ב הלכה ב' דהזכיר ח' חלוקות וז"ל לפיכך הראשון ששחט כחוץ והשני בעזרה או א' בעזרה והב' בחוץ בין שניהם חולין בין שניהם קדשים הרי ד' חלוקות וכתב בין שהיה א' חולין והב' קדשים הרי אינך ד' חלוקות שלא הוזכרו במשנה ועיין בפי' המשניות והתוספות לקמן דף פ' ד"ה הראשון חייב כרת יע"ש והלח"מ שכתב דרבינו נקיט ד' האחרונות היינו מה שהוזכר במתניתין אבל נקיט ד' חלוקות ראשונות שלא הוזכר במשנה והרואה יש לפרש איזה חידוש בכולהו בבי דמתני' ואין להאריך:
ברש"י ד"ה הראשון חייב משום שחוטי חוץ ולא. הב' שנאמר ואל פתח אוהל מועד כו' עיין בתוספות יו"ט במתני' שכתב דמלפני משכן ה' שמעינן לה יע"ש ורצה לומר כה"ג אמרינן שם בריש פרת חטאת דרובע ונרבע ואינך ממעטי מלפני משכן ה' וכדמסיק שם קי"ד א' דמאל פתח לא ממעט דהיה ראוי לבוא לאחר זמן יע"ש ברש"י והאי נמי ראוי לבוא קודם:
גמרא ת"ר מניין לאו"ב שנוהג במוקדשין ת"ל כו' עיין ברשב"א דכתב דקושית הגמרא לר"ש דשחיטה שאינה ראוי' לא שמי' שחיטה וקדשים שחיטה שאינה ראוי' היא קמ"ל עכ"ל אפשר לומר דאשמעינן אף כל כמה דלא זריק דם לא משתרי אפ"ה אסור משום או"ב או דקרא אתא למלקות דוודאי שחיטת קדשים הוה ראוי דלא כר"א לקמן אלא דה"א דלא לקי עליה כיון דפסול הוא משום מחוסר זמן השני קמ"ל דנוהג בקדשים ולקי נמי משום או"ב והאי תנא סובר התראת ספק שמי' התראה ומש"ה לקי בקדשים משום או"ב ולפי זה הא דאמר שור הפסיק ענין ואימא בחולין אין כו' יקשה א"כ לכתבי' בעלמא דמ"ס אמרינן דאין נוהג כ"א בחולין דשחיטה שאין ראוי' ל"ש שחיטה ולזה י"ל מש"ה כתבו בקדשים דאם ראשון חולין וב' קדשים דחייב משום או"ב וקושית הגמ' מנלן כשראשון ג"כ קדשים דהוה שחיטה שאינה ראוי' דכל כמה דלא זריק דם ואדרבה מדכתיב שור הפסיק ענין דלא תימא דאקרא קמא קאי ואותו שהוא קדשים ובנו חולין לא תשחטו לכך כחי' שור הפסיק ענין דראשון חולין ושני קדשים חייב ועיין בתו' לקמן פ"ב ד"ה שחיטה שאינה ראויה ושם אבאר:
בתו' ד"ה מניין לאו"ב שנוהג במוקדשין כו' דהא במחוסר זמן איכא עשה ול"ת ובלאו קרא לא דחי ליה עכ"ל מ"ש דמחוסר זמן הוה ל"ת ועשה הוא כפירש"י לקמן פ"א א' דהנח למחוסר זמן דנתקו לעשה אבל מ"ס איכא לאו ועשה ולנדר לא ירצו אבל התו' שם ד"ה הנח כתיב דהכתוב הוציאו מלאו דלא ירצו ולא הוה ביה אלא עשה לחוד וכן הוא דעת הר"מ ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ג ה"ח שכתב מחוסר זמן לא לקי דהוה לאו הבא מכלל עשה יע"ש ומ"מ לפי' התו' איכא עשה דמיום השמיני והלאה ולאו דאו"ב והוה עשה ול"ת. ומ"מ דבריהם צ"ע דמה כתבו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הא עשה דפסח הוי כרת ודחי לאו דמחוסר זמן ועשה דידי' כדאמרינן פסחים נ"ט א' מחוסר כיפורים בע"פ דחי לעשה דהשלמה דאין בו כרת וכ"ת דשאני התם דליכא כ"א עשה משא"כ הכא דאיכא עשה ול"ת ולא דחי להו עשה דפסח דהכי אמרינן בשילוח הקן קמ"א א' תשלח לדבר מצוה ופריך בלא"ה אין עשה דוחה עשה ול"ת כגון שנטלה ע"מ לשלחה דלאו ליכא כ"א עשה ופריך מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ומשני גדול השלום אלמא דווקא שנטלה ע"מ לשלחה הא לא"ה לא אבל המעיין בזבחים ל"ב ב' בתו' ד"ה ר' יוחנן אמר ובל"ג ב' ד"ה לענין מלקות אתמר דוקא עשה דמצורע דגדול השלום ולא כרת דחי לעשה לחוד ולא עשה ול"ת אבל עשה שיש בו כרת דחי אף לעשה ולאו יע"ש וא"כ מאי קשיא להו דאשמעינן דאין נוהג בקדשים אף כה"ג ולמ"ש התוס' במנחות מ"ט ב' ד"ה העולה דהיכא דאיכא פסול לא שייך דחי' ומה"ט הוכיחו דשלמים שהביאו אחר תמיד של בין ערבים לא מיפסלי דאל"כ איך מחוסר כיפורים בע"פ מביא קרבנו יע"ש א"כ א"ש כאן דלא שייך דחי' בלא"ה דמחוסר זמן פסול הוא ולא שייך דעשה דחי לה. ועיין לקמן פ' דאמר מחוסר זמן פסול וכרש"י שם וכן פסק הר"מ בפ"ג ה"ח מהל' אי' יע"ש ובלאו דהוה עשה ול"ת לא שייך דחי' והת"ח כתב דשאני קרבן דדאי אף עשה ול"ת כמו קרבן דדחי שבת דהוה עשה ול"ת ולא ידענא דהא בכולהו צריך לימודא ע"ז ולקמן בשילוח הקן דפריך לדבר מצוה מנין דאמר והא אין עשה דוחה עשה ול"ת והא קרבן דחי עשה ול"ת כמו קרבן מצורע עני שמביא חטאת עוף או קן יולדת אלא אף קרבן לא דחי ולדברי התוספות דאיצטריך שלא ידחה ל"ת עשה דפסח הא דפריך אימא בחולין אין במוקדשין לא א"כ ליכתבי' בעלמא דמצד הסבר' דעשה דחי בקרבן ואי לומר מה קדשים כלאים לא הא באמת דמסיק או לרבות כלאים א"כ וי"ו למה לי דנוהג במוקדשין דע"כ כן הוא דאם לא כן לכתבי' בעלמא ואם היינו אומרים דמש"ה כתביה כאן דנוהג בשאר קדשים דאית ביה עשה ולא בפסח דאית ביה כרת חדא דא"כ איך מרבינן זה מוי"ו דושור ועוד דהת"ח כתב דאיצטריך לתמיד ושאר דברים וזה י"ל דפריך מניין קאי לתמיד ושאר קרבנות וי"ו איצטריך לפסח אלא דלא משתמע כלל מוי"ו לרבויי פסח אלא דמוסיף על ענין ראשון לחוד ועדיין צ"ע ולריב"א חולין קמ"א תו' ד"ה לאו י"ל דכתיב' בקדשים דלא דחי ללאו ולא עלי' והבן:
בא"ד ונראה דמעיקרא קשיא לי' שור הפסיק הענין דליכא למימר מש"ה הפסיק בזה. דל"ת דווקא מוקדשין דא"כ לכתבי' בעלמא עכ"ל מהר"מ מלובלין ז"ל כתב דהא דאמר ואימא במוקדשין אין הוא דברי המקשה על תנא דברייתא דלא ידע פי' הברייתא ופריך אדרבה במוקדשין אין דכתיב גביה והמתרץ השיב לו שור הפסיק הענין ופריך א"כ בחולין אין כו' כקושית תנא דברייתא ומתרץ וי"ו כו' אבל מדברי הת"ח האי ואימא במוקדשין הכי הוא פי' על הברייתא וכאילו אמר מאי קאמר ה"ק מנין לאו"ב שנוהג בחולין אימא במוקדשין ולא בחולין דכתיב שור בקדשים ומשני שור הפסיק ענין ופריך תנא דברייתא עכשיו מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין ומשני שנאמר כו' וי"ו מוסיף על ענין ראשון. מפי' מהרש"א ז"ל הוצרכו לזה יע"ש וכוונתו דמשמע דעכשיו נתחדש להם זאת הקושיא דמה פריך ואימא בחולין אין במוקדשין לא מהיכא תיתי לומר כן אימא בשור איצטריך שלא תאמר במוקדשין אין וכתבו דע"כ להפסיק לגמרי דאל"כ לכתבי' בעלמא הא אי נמי וסבר' בחולין ולא במוקדשין נמי תפול זאת הקושי' מאי פריך שור יפסיק לגמרי אימא דל"ת דווקא במוקדשין וע"ז תי' דאי לפי' הא' הייתי אומר דע"כ שור הפסיק לגמרי דאל"כ אי מה קדשי' כלאים לא כדפריך בתר הכי אלא דשור הפסיק לגמרי ואי דלכתבי' בעלמא י"ל לשום דרשא משא"כ אי דפי' הוא על תנא דברייתא והא ידע מאי שפיר הוצרכו לומר דא"כ לכתבי' בעלמא והנה לפי מה דהוה סבירא להו בקושייתם דמצד הסברא בחולין אין במוקדשין לא א"כ הא דפריך שור הפסיק אימא בחולין אין אם כן לכתבי' בעלמא הוה אפשר לומר דפריך מש"ה כתבי' כאן מה קדשים כלאים לא כו' וי"א דהא בלא"ה אמר רבא כ"מ שנאמר שה אינו להוציא את הכלאים אלא דמש"ה כתבי' כאן למעט חי' ואי בלא"ה ממועט חי' כמ"ש התוס' ד"ה ועוד שם כתיב דא"כ שה למה לי יש לומר דאי לא הוה כתיב שה הייתי אומר כלאים נמי ולכך כתיב שה למעוטי כלאים ולעולם נילף שור שור משבת וחי' נמי ולכך כתיב אצל קדשים דחיה לאו וה"ה כלאים לא משא"כ לתנא דברייתא דידע מאו לרבות כלאים א"כ מאי פריך אימא בחולין אין א"כ למאי כתבי' אצל קדשים ע"ו כתבו התוס' אדרבה לפום סברא דהשתא איפכא מסתברא דכתבו אצל קדשים ע"כ בחולין דוקא דאל"כ ליכתביה בעלמא ויהי' משמע בין חולין וקדשי' ומדכתבו כאן ושור הפסיק ש"מ לגמרי הפסיק הענין אבל ממ"ש התוס' בלשונם דמשמע למעוטי מוקדשין דליכא למימר משום דל"ת מוקדשין דוקא הוא כפירוש מהרש"א ז"ל בד"ה ואין להאריך כאן:
בא"ד צריך לומר לשום דרשא כתיב כאן כתב מהרש"א למעט חי' כמ"ש התוס' ד"ה ועוד שה כתיב והתו' הקשה הא משה ממעט לקמן כלאים יעוין שם ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה ועוד שה כתיב ועיין מ"ש לעיל:
ובד"ה ועוד שה כתיב כו' אלא דעדיפא מיני' פריך עכ"ל ויש להקשות הא בב"ק דף ע"ז ע"ב בתוס' גבי גניבה דכתיב כו' כתבו שם דמלתא דרבא לא אתמר אלא היכא דכתיב שה לחוד והתם נמי כתיב שור יע"ש וה"נ כתיב שור כו' ולא הוה לאקשויי אלא שור ושה כתיב דאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהן ויש ליישב וע' שם ב"ק:
בא"ד וא"ת אמאי לא גמרינן שור משבת וי"ל א"כ שה למה לי א"ל מה קדשים חי' לא עכ"ל לכאורה יאמר דאי גמרינן משבת שה ואו למה לי לא לכתוב אלא ושור אותו ואת בנו לא תשחטו דלרבוי כלאים נמי לא צריך דגמרינן שור שור משבת והתם מוזהר על כל בהמה ואף על הכלאים דכתיב וכל בהמת' וא"כ למה לי שה ואו תרווייהו ואף דאיכא היקשא אי מהקדשים כלאים לא הא קיימא לן ג"ש והיקשא ג"ש עדיפא וע' בהשולח מ"ד ב' ובזבחים ע' א' וביבמות נ"ט א' והנה יש להקשות באמת מנלן דאי לרבות כלאים והיקשא למעט חי' אימא להיפך דאו לרבות חי' והיקשא למעט כלאים ודוחק לומר דמסתבר יותר לרבות כלאים שבא ממין בהמה שקדשים באין ממנו ג"כ ולא חי' דליתא בקדשים כלל וי"ל דא"כ ליכתב' שור או כשב או עז כי יולד ואו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ואו לרבות חי' וע"כ או"ב נוהג אף בחולין דאל"כ חי' בקדשים ליכא והאיך משכחת ליה חיה אי אמו חי' הבן ג"כ חיה וכן להיפך ונהי שהא' בלבד צריך להיות קדשים תו לא משכחת ליה חי' כלל וממילא ידעינן דנוהג אף בחולין אלא ע"כ דאו לרבות כלאים וה"א דאין נוהג אלא במוקדשין ר"ל שעל השני שהוא חייב משום או"ב לא יהי' אלא קדשים ואפ"ה נוהג בכלאים שראשון היה הבן בא מכלאים ושחט אמו אח"כ וחייב עלי' וכן להיפך דה"א הראשון קדשים דווקא וכמ"ש משא"כ אי או לרבות חי' ע"כ דנוהג בחולין דאי בקדשים חי' ליכא ואף למ"ד חוששין לזרע אב משכחת לי' שפיר שאמו קדשים ובנו חולין תחלה שאביו חי' זה אינו דא"כ הוה כלאים ואינו נוהג בכלאים ויש לעיין בזה אלא יש לומר דאו לרבות חי' היינו דבנו כל דהו משמע ולא צריך ריבויא דהא באמת כן הוא דבנו כ"ד וע"כ אמו חי' וה"ה בן חי' ולא משכחת קדשים גבי' וכמ"ש אף למ"ד חוששין כו' ועם זה יש ליישב הא דכתבי' קרא בענינ' דקדשים דאי הוה כתוב בעלמא הוה אמרינן או לרבות חי' ושה למעט כלאים מבנין אב דרבא להכי כתבי' בענינא דקדשים וע"כ או לרבות כלאים וממילא דחי' לא דומיא דקדשים וצ"ע: