ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף עא.
מתני' האשה שמת ולדה החיה טמאה עיין בר"מ הלכ' וו שא"ה פ"ך ופכ"ג ופ"ב מהלכות ט"מ ובהלכות מקוואות פ"ב והעולה מכולן היא דכי אמרינן טומאה בלועה לא מטמא סובר רבינו הוא במעי אמו ולא בבית החיצון אף על פי שלא יצא לאויר העולם ועיין בכורות י"ז אין פתיחת הקבר לנפלים עד שיעגילו ראש כפיקה יע"ש ובאהלות פ"ב ובתי"ט ועיין לעיל בהא דהחזירו ידו דאי לא הוה טומאה גלויה ומקבל הבשר טומאה כיון שנפתח הרחם ולא הוה טהרה בלועה יע"ש:
ודע דהא דטומאה בלועה אין מטמא נ"מ אף בב' טבעות דלא שייך מגע בית הסתרים. ודבר זה מבואר וה"ה מה שמטמא במשא אין שייך מגע בית הסתרים דמ"מ במשא מטמא ואין מטמא משום טומאה בלועה ומגע בית הסתרים נ"מ לבגד שהוא טמא שחלקוה לשנים וטהרה בלועה יש לראות מה נ"מ דבלאו הכי מגע בית הסתרים הוא שנוגע בגוף ואפשר לומר דאם בלע טמא מת טבעת טהורה הי' מן הדין להיות טמא כששוכב שהגוף שוכב על הטבעת ולהכי מהני טהרה בלועה או זב שהסיט בגרונו ועיין בזה:
גמ' והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו לפי' הרא"ם בנדה פ' יוצא דופן והביאו מהרש"א בכאן דנבילת עוף טהור חדוש הוא וגזירת הכתוב בה ולא באחרת אף דמקום בלוע לרבא מגע בית הסתרים כו' א"כ יקשה קושיא התו' בכאן אליביה דמאן קאמרינן והאוכל לאביי מנבילת עוף טהור נפקא ואי לרבא היאך מוכח מכאן דטומאה בלועה אינה מטמאה הא גזירת הכתוב הוא דמקום בלוע לאו בלועה הוה בבהמה ואפ"ה טהור בבהמה וצ"ע וי"ל ולדברי הרא"ם ז"ל לרבא נ"מ אי מקום בלוע הוה בלועה כגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה טבעת טמאה טמא מת או טבעת טהור' ונכנס בעוד בבית הבליע' לאוהל המת. ומהרש"א ז"ל השיג עליו דמשמע דאהא דאמר בתחלה למאי נפקא מיניה קאי רבא אמר דמגע סתרים הוה עיין פ' יוצא דופן