אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף לא.

דף ל:

גמרא דמזמין עפר לכולא פתקא מפירש"י משמע שצריך לזמנו בפה בפירוש ולא סגיא במה שמוצא מונח לפניו אלא אף עפר שתחת הדם צריך להזמינו שכן כתב ומזמנו לכך כו' אבל התו' לקמן פ"ג ב' ד"ה צריך כתבו דעפר של מטה אין צריך זימון בפה משמע דרש"י סובר צריך זימון בפה ולכאורה יאמר דאם כותש עפר קשה א"צ שיאמר בפה אלא מצא עפר מונח תיחוח שכן כתב רש"י היה כותש כו' אבל הרשב"א ז"ל בחדושיו כתב דמ"ש רש"י זימון בפה אין נראה ולשון ראשון נראה יותר משמע שהוא ב' לשונות ברש"י ועיין בי"ד סי' כ"ח בפריש' ס"ק ז' בהג"ה שכ' מדכתיב בעפר בסגול יע"ש ומפני שאין עניננו בחבור זה בשאר דברים לא כתבתיו:

ע"ש גמרא איבעיא להו כמלא צוואר כו' ש"מ מלא צוואר חוץ לצוואר ש"מ עכ"ל יש להקשות על המקשה מאי קשיא ליה השתא בבהמה אחת כו' אימא דבב' בהמות נמי מלא צוואר וחוץ לצוואר משהו דכמו כן ברישא מספקא ליה חוץ לצוואר משהו אף דלא תנן במתני' וצריך לומר כמ"ש הרשב"א בחדושיו דמלא צוואר בריוח דהוה משהו קוץ לצוואר וה"נ בסיפא ואף דלא סגי בב' בהמו' מלא צוואר א' וחוץ לצוואר משהו אלא תרי צווארים ומשהו אחד מ"מ המקש' דפריך השתא בבהמ' אחת קשה וי"ל מדנקיט בסיפ' מלא צוואר אחד דלא הוה למתני אלא מלא צוואר אלא דמיותרא ע"כ דאחד למעט משהו אתי ופריך השתא בבהמה אחת ומשני חוץ לצוואר והיינו דקתני אחד דל"ת דבעינן ד' צווארים לכל בהמה ב' צווארים קמ"ל דבג' סגי והיינו טעמא דעל החיצונה עובר ב' צווארין ועל הפנימי ג' צווארין אלא דמ"מ קשיא דא"כ לא הוה לאקשויי השתא דאחד בא לומר דל"ת מלא צוואר לכ"א ועיין בי"ד סימן כ"ד ושם אבאר ודע דהא דקתני בסיפא אם יש בסכין מלא צוואר אחד מלתא דפשיטא הוא ולדעת הר"ן דאף הראשונה פסולה אם אין בסכין שלש צווארים וע"ש א"ש דאשמעינן דאם אין בסכין כמלא שלשה צווארין שניהם פסולין דא"א שלא דרס גם הראשונה:

ע"ש ה"נ מסתברא דאי מחטא דאושפכא איזמל מבעיא ואין לומר דאי הוה תנן כל שהוא הוה אמינא אזמל לכך תני אזמל בהדיא לגלויי דכל שהוא היינו מחטא דאושפכי דכל שהוא הכל בכלל ואף מחטא דאושפכי או דקשי' לי' ליתני בהפך ואף אזמל ואף כ"ש בדרך לא זו אף זו או דלתני בהדיא מחטא דאושפכי ומשני איזמל איצטריך ליה מהו דתימא נגזור כו' והוה לא זו אף זו דהוה אמינא דלגזור אטו אזמל שיש לו קרני' קמ"ל כו':

מתני' נפלה סכין ושחטה פסולה שנאמר וזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל כתב הרא"ש ז"ל וזה לשונו הא הפילה הוא כשירה שנתכוין להפילה הא נפלה מידו בלא כוונה כו' וצריך להתכוין לשם דבר מעשה ובעינן אחר לא מיקרי כח גברא עכ"ל פתח דבעינן כוונה לשם דבר דהיינו נתכוין להפילה אבל אם דחף סכין ברגלו בשינה או נכשל ברגליו ודחף הסכין פסולה אף דהוה כח גברא מ"מ בעינן מיהת כוונה להפילה וכן דעת התוספות דף י"ב ב' ד"ה זרק סכין דר"ל מכשיר אף שלא נתכוין לחתיכה, משמע מיהא דכוונה להפיל בעינן וכן דעת רש"י כאן בד"ה ואע"ג דלא מכוין לשחוט אלא להפלת הסכין הרי דהוסיף מלת לשחוט וסיים אלא להפלת הסכין דל"ת דלא נתכוין אף להפילה קמ"ל דלא כן הוא אלא דמ"מ קשיא מה שסיים הרא"ש דבע"א לא מקרי כח גברא דמשמע דמטעם כח גברא פסל ליה וזה ליתא ועיין בפר"ח ובתב"ש סימן ב' ושם אבאר בעזה"י ואין להקשות מאי אריא נפלה סכין ליתני רבותא טפי שנפלה מידו בלא כוונה או שנכשל ברגלו ודחף הסכין דפסולה י"ל דזה בכלל נפלה סכין דכ"ז דלא מתכוין להפילה הוה כנפלה מעצמה ועיין בחדושי הרשב"א שכתב כה"ג ויש להקשות לפי זה מאי מקשי בגמרא והא אמר רבא חדא זימנא דלמא הא קמ"ל רבא הא הפילה הוא שנתכוין להפילה הא נפלה מחיקו בלא כוונה או שדחף ברגלו בלא כוונה פסולה ואמר הא מני ר"נ הוא דבעי מיהת זרק סכין ולנועצה רבותא דרבנן דל"ת דווקא נפלה הא הפיל' הוא בלא כוונה כשירה וי"ל דמשמע דרבא עיקר מילתא בא לומר דהלכה כר"נ ומשני דאה"נ דה"א דכאן דלא מכוין לשום חתיכה פסולה דר"נ דווקא לנועצה קאמר קמ"ל דרבותא דרבנן, הוא דהוה ולר"נ אף בלא שום חתיכה כשירה כו':

גמרא הוא תני לה והוא אמר הלכה כר' נתן ופירש"י והוא אמר מדעתו שהלכה כרבי נתן אפשר שבא לומר דמדעתו אמר כן ואף דממתני' איכא להוכיח דהלכ' כר"נ דסתים לן תנא כוותיה ונהי מההיא דהתם אין ראיה דאיכא למימר דקמכוין לחתיכת בשר מיהא מ"מ אפשר דדייק לה מתני' דכאן הפילה הוא כשירה ואפשר דמ"מ איכא למימר דההיא דזרק סכין לנועצה בכותל גרע טפי דלא מכוין לחתיכת בשר אלא לחתיכת כותל וכה"ג כתב הרשב"א בחדושיו דהפילה הוא שלא לשום כוונה עדיף טפי מאילו הפיל לנועצה שלא לשם שחיטה יע"ש מש"ה אושעיא זעירא מסברא דנפשיה הוא דפסק הלכה כר' נתן. ובזה מתורץ מה שהקשה מהרש"א ז"ל בד"ה ואי אשמעינן אמאי לא נקיט רבותא טפי בברייתא דאף מכוין לחתיכת בשר לא מהני די"ל דרבותא דר"נ אשמעינן אף דזרק סכין לנועצה ולא לשם שחיטה דגרע מהפילה לא לשום כוונה אפילו הכא כשר אלא דמהרש"א הקשה למה שכתבו התוספות בפ"ק דף י"ב ב' ד"ה זרק דכתבו דנקיט לנועצה לרבותא דרבנן יע"ש:

ע"ש והא אמרה רבא חדא זימנא כו' לפי' התו' דווקא לרבא מקשה למה לי' לומר תרי זימני הלכה כר"נ אבל מתני' אהדדי לא מקשה דההיא דלעיל איכא חתיכת בשר אלא לרבא מקשה וצריכה שנית אמתני' קאי דלמה לי התם הא מוכח מדיוקא דכאן הא הפילה כשירה ומשני קמ"ל התם אף דלא אתיא מכח בן דעת ורבא שם צ"ל ר"נ הו' דל"ת שם רבנן ג"כ מודי' דאיכ' חתי' בשר קמ"ל דרבנן חתיכת סימנין בעינן וזה קצת דוחק דמ"מ מה אשמעינן רבא לדינא כיון דהלכה כר"נ ועוד דאמתני' דהתם אין קושיא דבא לומר דוקא דיעבד ולא לכתחלה אף באחרים רואין אותן לשיטתם שם בריש פרקין ד"ה שמא יקלקלו דמרישא לא שמעינן אלא שאין מוסרין חולין לכתחלה להשליך לכלבים וסיפא אשמעי' באחרים רואין דלכתחלה אסור אבל מפי' רש"י כאן ד"ה אבל הכא יראה דמתני' אהדדי הוה מצי לאקשויי ר"ל ל"ל מתני' דלעיל וכולן ששחטו ואחרי' רואין אותן דיעבד כשר פשיטא דהא מוכח מכאן מדיוקא הא הפילה הוא כשירה י"ל דמלתא דאתיא מדיוקא תני לה בהדיא וכ"ש כאן דלאו דיוק גמור הוא דאיכא למימר ה"ה הפילה דפסולה והא גופא איצטריך לתנא דמתני' רצוני לומר כמ"ש הרשב"א בחדושיו דכל שלא מתכוין לשחיטה נפלה קאי ליה התנא וכמו שאבאר בל' רש"י ד"ה אבל הכא ולפיכך איצטריך למתני' דלעיל ורש"י לשיטתיה שפירש שם בר"פ אין מוסרין לכתחלה באחרים רואין אותו וא"כ הוקשה לו שפיר ל"ל סיפא דכולן ששחטו דכשר דלא בעינן כוונה ותי' דהא לא תנן בהדיא במתני' דהפיל' הוא כשירה וה"א דהיכא דהפיל' הוא נפלה קרי ליה התנא ומש"ה לא פריך אלא לרבא דלמה לי' למימר תרי זימני דהלכ' כר"נ. ומשני דכאן איצטריך דל"ת דוקא לנועצה דמכוין לחתיכה מיהא ר"ל חתיכת כותל ואי אמר כאן ה"א התם פסול דלא אתי' מכח בן דעת והא דכשר התם במתני' דיעבד דכונת אחרי' מהני דהוה גדול עע"ג וכ"כ הרשב"א בחדושיו והתו' יע"ש ומה"ט יש ליישב קושית התו' ד"ה והא אמרה רבא חדא זימנא דאי לאו דאמר לעיל דהלכה כר"נ ה"א דהתם טעמא דכונת אחרים מהני ולעולם דבעינן כוונה לשחיטה ולהכי אמר כאן הא הפילה הוא כשירה ולכך פריך דרבא אמר לעיל הלכה כר"נ אלמא דלא ס"ל דאחרים הוה כגדול עע"ג או דלא מהני בשחיטה פריך שפיר:

וברש"י ד"ה אבל הכא כו' לא הוה דייקינן מיניה כו' והוא גופא איצטריך והא דתנינא חדא זימנא משום דבמתני' כו' עכ"ל. עיין במהר"מ מלובלין ז"ל שפי' דבמתני' איצטריך להיכא שהיה יושב ומצפה מתי תפול סכינו דהוה כוונה יע"ש והרשב"א ז"ל כתב וז"ל פירוש לפירושו שאלמלא לא אמרה רבא ה"א כל שלא נתכוין לזביחה נפלה קרי ליה יע"ש והנה הרשב"א כתב דבריו אהא דכתב רש"י דלא פרי תנינא כו' ויש לראות לאיזה צורך כתב כן דא"נ בלא רבא הוה דייקינן הא הפילה הוא כשירה מ"מ לא מייתר מתני' דכאן דאיצטריך לגופו דבעינן שחיטה מכח אדם ונפלה פסולה אלא דלא תקשי ל"ל מתני' דלעיל וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן לכן פי' דממתני' דכאן ליכא למידק הא הפילה דכל שלא נתכוין לזביחה נפלה קרי ליה אבל התו' ד"ה והא אמר' רבא לא פי' כן דברי רש"י להמעיין שם. אלא דקשי' לי א"כ למה ליה לרש"י לומר דאי לאו דאשמעינן רבא הא הפילה הוא ה"א דהפילה הוא נמי פסולה והיא גופא איצטריך ליה לתנא לאשמעינן דבעינן זביחה מכח אדם ותיפוק ליה דה"א כל שלא מתכוין לחתיכה בעלמא נפלה קרי לה וכמ"ש אח"כ לפי פי' הרשב"א בחדושיו שפיר' דבריו של רש"י ז"ל:

בתו' ד"ה ואסורה לאכול בתרומה הא דנקיט תרומה ולא מעשר דנוהג בזמן הזה עכ"ל ר"ל דמעשר שני אינו נאכל כעת אלא בפני הבית כדאיתא במכות י"ט ועיין בר"מ הלכות מעשר שני פ"ב ה"א דמעשר שני אינו נאכל אלא בפני הבית ולא עתה אלא טעון שריפה ומעשר ראשון אין בו קדושה כלל ומותר לזרים ולאכול בטומאה וכ"מ ששנינו הוחזק למעשר וכדומה היינו מ"ש ועיין פ"א דמעשר ה"א ופי"ג מהל' א"ה ה"ה יע"ש ועיין במ"ל פ"ז מהל' בית הבחירה הל' י"ד ופ"ו מהל' מ"ש הלכה י"ו דנפל מחיצות לא הוה דשיל"מ והוא בב"מ דף נ"ב ב' ומה בכך כיון דהבית קיים וקדושת ירושלים קידשה לעתיד לבוא יכניסום ויאכלום והוה ליה לומר דחרב הבית דאיתקש לבכור ולא דנפל מחיצות דלא מעלה ולא מוריד. והמ"ל שכתב להמעיין היטב יתישב לו ואיני יודע היאך וצ"ע:

ע"ש גמרא ומנא תימרא דלחולין לא בעי כונה עכ"ל והא דלא אמר ליה ממתני' דהכא הא הפילה הוא כשירה דאלמא לחולין לא בעינן כוונה וכדמקשי ליה לקמן לר' יוחנן ממתני' דהכא ולכאורה היה נראה לומר דהוה ידע מה דיונתן בן יוסף דמקיש תכבוסת שני' דבעינן דעת בחולין ומש"ה פריך ליה ומנא תימרא דבשחיטה ידעינן מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול הא חולין לא בעי כונה משא"כ בשאר דברים לילף מתכבוסת דבעינן כונה ומש"ה הוצרך להביא מתני' טבל ולא, הוחזק מותר לחולין אלמא לא בעינן כונה אף לשאר דברים אלא דעיקר חסר מן הספר דהיה לו להביא הא דיונתן בן יוסף דאי לאו הא ודאי ממתני מוכח דבחולין לא בעינן כוונה דמשחיטה ילפינן כולהו ועיין מ"ש לקמן בהא דאמרינן מדגלי יע"ש ודע דאין לפרש דהכי פריך ומנא תימרא דחולין לא בעי כוונה ר"ל דנדה שנאנסה משמע ליה שנפלה מן הגשר פריך שפיר אימא בשחיטה גופא בעינן כוונה לחתיכה וזרק סכין לנועצה הוא דוקא אף לר"נ דבעינן מיהא כוונה לחתיכה ומנלן דרבותא דרבנן הוא ודיוקא דדייקינן מתני' הא הפילה הוא כשירה היינו נמי ביושב ומצפה מתי תפול סכינו ותשחוט דהוה כוונה ממש כמו נפלה דמצינו לפרושי כה"ג כמ"ש מהר"מ מלובלין ז"ל לעיל ומתני' היא גופא אתי לאשמעינן דבעינן כח גברא כמ"ש רש"י ורבא הוא דדייק לי' ממתני' הא הפילה ואף דלא היה יושב ומצפה וסתמא דתלמודא הוא דפריך ליה ומנא תימרא דלחולין לא בעינן כוונה ולא רבא הוא דפריך ליה אלא דא"כ מה מייתי ראיה לקמן ממתני' טבל ולא הוחזק דמותר לחולין דלמא דמכוין להקר מיהת אלא ודאי דלא מייתי ראיה דלא בעינן כוונה מעלמא ומייתי שפיר ראיה משם ולכך צריך לומר כמ"ש מעיקרא:

מאי לאו אדם דומיא דכלים מה כלים דלא מתכווני דודאי ידע דגם בכלים מצינו לאשכוחי כוונה ביושב ומצפה כדמסיק דהוה כונ' מעלי' ואי דמאי למימרא י"ל דמ"ד למגזור משום חרדלית של בשמים כו' אלא דא"כ בחד מינייהו סגי וליתני במשנת' ונפל על האדם לחוד, אלא דמש"ה תני להו בהדדי לומר דומיא דכלים ולאו ביושב ומצפה איירי ומיתורא אשמעי' זה דאי לא, הוה תני אלא כלים לחוד ה"א ביושב ומצפה איירי ודחי דלמא מש"ה תני אדם וכלים לומר מה אדם דמכוון דאי לא הוה תני אלא כלים לחוד ה"א דלאו ביושב ומצפה וחולין לא בעי כונה ומיתורא ידעינן דומיא דאדם דחולין בעי כונה והא דקאמר וכ"ת לא יתיישב שפיר לפ"ז דהא ידע המקשן דאשמעינן דלא גזרי' משום חרדלית של בשמי' וכדכתיבנא שוב ראיתי להת"ח שכתב כה"ג:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה