ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף יט:
גמרא שחט במקום נקב כו' שחט ופגע בנקב עכ"ל לפירש"י א תקשה מהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דהתם רובא בשחיטה מיהת משא"כ הכא חצי קנה פגום לצד מפרקת ולא שחט אלא מחצה ומיהו כי שחט במקום נקב כי נפיק חיותא בשחיטה מיהת נפקא ולפי זה אין המשך לתרי שאלות דהכא להדדי. אבל בתוס' מפרשים שחט ופגע בנקב בשליש אמצעי וקאמר טריפה אף דרובא בשחיטה ולא דמי להגרים שליש האמצעי, ומ"ש התוספות שחט במקום נקב מידי דהוה אחצי קנה פגום הלשון קשה קצת דהא הוה חצי קנה פגום ומה מידי שייך ביה ובכל שמעתין דאמר הגרים ושחט והגרים הגרמה בתרא לאו דווקא אלא ה"ה הגרים שליש ושחט שליש כמי דינא הכי ומיהו בהגרים שליש ושחט ב' שלישים בזה יש מחלוקת בין רש"י ור"ן וריטב"א והבאתיו לעיל יע"ש וביו"ד אבאר עוד בזה בעזה"י ודע דרש"י ז"ל דפוסק לקמן ל' ע"ב דהגרמה במיעוט בתרא פסול דלמא הלכה כרבנן טרופאי והקשו עליו הר"ן ורשב"א לקמן הבאתיו לעיל. אבל הרא"ש הקשה עליו דהא רב ושמואל פסקו כר"י בר"י דכשר עכ"ל והנה רב כהנא דבעי לרב יהודא שחט במקום נקב מהו והא היינו הך דחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש דכשר כקושית התוספות שם וי"ל דסובר רב כהנא דפלוגתא דר"י בר"י וחכמים במתני' הוה בהגרים שליש ושקט שליש והגרים שליש או הניחם כך לר"י בר"י ע"פ רובא היינו שליש אמצעי יהא בשחיטה ורבנן סברי ולרבנן רובא בשחיטה היינו הגרים שליש ושחט ב' שלישים ומבעיא ליה שפיר דהא דתניא בתוס' לקמן כ"ח וכ"ט דהוסיף עליו כ"ש כשר כר"י בר"י אתיא דלא בעינן רובא בשחיטה בהגרמה והוא הדין דלא בעינן רובא בשחיטה אבל לרבנן דבעינן רובא בשחיטה דווקא מספקא ליה שפיר דע"כ לא פסלי רבנן אלא בהגרמה דלאו מקום שחיטה הוא אבל במקום שחיטה ש"ד כמ"ש התוס' בכאן ד"ה שחט ופגע בנקב אבל במקום נקב כו' ועיין במהר"מ ומהרש"א ז"ל מ"ש או דלמא חצי קנה נמי ל"ש ובעינן רובא בשתים כמו שחט ב' שלישים האחרונים דכשר לרבנן ופלוגתייהו בשחט שליש והגרים שליש והניחה כך ועיין בחדושי ריטב"א יע"ש או בהגרים שליש ושחט שליש כמ"ש לעיל והשיב לו ר"י דכשר כה"ג ולפ"ז ע"כ מיבעיא ליה רב כהנא לרב יהודא כן ע"כ הוא סובר דהלכה כרבנן טרופאי דפליגי על ר"י בר"י במתני' ומש"ה שפיר מספקא ליה לרש"י ז"ל לקמן בהגרים במיעוט בתרא דשמא פלוגתייהו דר"י בר"י בשחט ב' שלישים והגרים שליש והלכה כרבנן כיון דרב כהנא נמי סובר דהלכה כרבנן ובי"ד אכתוב בזה אלא הכא מה פגע במקום או לאו משום דבמקום שחיטה הוא כל זמן שלא נפגם רוב הקנה הוה ככולו שלם ומש"ה בהוסיף עליו כ"ש הוה כשחט רובו וכן פגע בנקב שהיה חצי קנה לצד. המפרקת פגום אפ"ה כשירה וגם תוס' יודו לזה באמת כפירש"י דבמקום שחיטה כל זמן שלא נפגם רובו הוה ככולו שלם וכשר בין כך ובין כך ובי"ד סימן כ"א אבאר ועיין פר"ח שם:
מתני' השוחט מצדדין שחיטתו כשירה המולק מצדדין מליקתו פסולה במליקה פסול אף שמלק המפרקת קודם הסימנין אפ"ה פסול דהתורה קבעה מקום למליקה ממול עורף דוקא ולא מצדדין משא"כ בשחיטה דהתורה לא קבעה שום מקום אלא דקפיד שיהא הסימנין נשחטין מקודם א"כ בין מן הצוואר או מן העורף ובהחזיר סימנים לאחורי עורף כשר וה"ה מצדדין ודמסיק לקמן בגמרא דמתני' דקתני מן העורף פסול' בדלא אהדרי. וכן כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו אהא דמאי איריא מולק אפילו שוחט נמי דלא הקפידה תורה במקום אלא בסימנין תליא מלתא עכ"ל אלא לפי מ"ש התוס' לקמן דף כ' ע"ב ד"ה מפני שהוא מחליד ששוחט ממטה למעלה יע"ש וכפי הנראה דהלכה כרב הונא שם דהוה חלדה בכך שהרי הרב אומר כן ביש"ש סימן מ"ב דהר"מ ז"ל פסק דמוליך ומביא כשר במליקה וע"כ מפני שהוא מחליד וכפי' התוספות דנהי דלא הקפידה תורה שיהא במקום הצוואר מ"מ אסימנין הקפידה תורה שיהא השחיטה כדרך שהן מונחין בצוואר ממעלה למטה ולפי זה הי' נראה לומר בשחט מצדדין אף ששחט הסימנין קודם פסול כיון ששחט בצדדי הסימנין ובעינן שישחוט כדרך שהן מונחין בצוואר ממעל' למטה לא מצדדי סימנין ובזה אפשר לפרש מ"ש התוספות ד"ה השוחט דווקא דיעבד ואפילו החזיר אטו לא החזיר ובלא החזיר פסול אף שידע שחתך הסימנין קודם המפרקת דלאו דרך שחיטה הוא ששוחט בצדדי הסימן משא"כ לרש"י שפי' לקמן חלדה שמתכסה הסכין תחת העצם ולא חשיב חלדה מה ששוחט ממטה למעלה דהתורה לא הקפידה בזה מש"ה כתב השוחט לכתחלה דבלא החזיר נמי:
השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מעורף מליקתו כשירה הא דנקיט פסול אף דלכאורה לא הוה אלא טריפה מטעם דתבר שדרה ומפרקת קודם חתיכת סימנין דהוה טריפה לחוד כמ"ש רש"י ד"ה פסולה דאיטרפה לה משום שבירת המפרקת ואין לומר דהוה נבילה משום דזעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה דהא דומיא דמולק תנן והתם ע"כ שדרה ומפרקת בלא רוב בשר ומולק הסימנין קודם ה"נ בשחיטה כה"ג לא הוה אלא טריפה ולרב. הונא דאמר לקמן מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה מפני שהוא מחליד א"ש דמש"ה השוחט מן העורף שחיטתו פסולה ונבילה נמי הוה ולרבא דאמר מפני שהוא דורס וא"כ לא שייך כאן דורס דהא דרך שחיט' שחט אלא מן העורף א"כ לא הוה אלא טריפה ואפשר אה"נ דלא דווקא פסולה אלא טריפה ועיין בר"מ ז"ל הלכות שחיטה פרק ג' הלכה י"ח כ"מ שאמרנו פסולה הרי זה נבילה וודאית וצ"ל לשון הגמרא לחוד ולשון הר"מ ז"ל לחוד. או יאמר דרבא דפליג על רב הונא ואמר דלא הוה חלדה היינו לפי מה דס"ד השתא דמולק שדרה ומפרקת ורוב בשר ואח"כ סימנין ומש"ה לא הוה חלדה לרבא כה"ג אבל למה דמסיק לקמן דף כ"ח דכיצד הוא עושה חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לסימנין א"כ גם רבא מודה דמלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה משום חלדה הוה מטעם שנועץ ראש הסכין בתוך המפרקת לפי שאין רוצה לחתוך בשר המפרקת ועיין בתוספות שם ד"ה מפני וכמו שפירש"י בזבחים ס"ח ע"א ובתוס' שם ד"ה מליק בסכין ולקמן כ' ע"ב ד"ה מפני שהוא מחליד ועיין ביש"ש סימן מ"ב יע"ש וא"כ א"ש דהשוחט מן העורף שחיטתו פסולה ממ"נ אי שוחט המפרקת ורוב בשר הוה נבילה ואי נועץ הסכין בתוך המפרקת הוה חלדה ומש"ה הוה נבילה וודאית וכדברי מהרי"ח בשם ר"י שכשאדם שוחט וחס על העור כו' ועיין י"ד סימן כ"ד וב"ק וט"ז וש"ך ופר"ח יע"ש. ולפי זה הא דכתב ראב"י בשם רש"י ועיין בהג"א בפ' השוחט ובי"ד סימן כ"ד דאם חתך המפרקת אחר הסימנין הוה טריפה ממה דאמרינן וקרא אתא דלא לישוויה גיסטרא והקשה עליו הפרישה בסי' א' וכ"ד ממתני' דשוחט מעורף מאי איריא מן העורף אף מצוואר כה"ג טריפה וי"ל דבצוואר הוה טריפה ולא נבילה ומעורף הוה נבילה ושחיטתו פסולה כמ"ש כאן אבל ממ"ש רש"י השוחט מצדדין כשר דהא משחטו הסימנין שפיר קודם חתיכת המפרקת משמע דאף שחתך המפרקת לאחר מיכן כשר. ע"כ צריך ליישב דאף למי שפוסל בחתך מפרקת לאחר שחיטה היינו בחתך רוב בשר ורוב מפרקת עמה וכמ"ש הט"ז בסימן כ"ד ס"ק ב' דבעינן שישחוט חוט השדרה ג"כ דע"י החוט יוצא החיות דרחמנא אמר דלא לישוויה גיעטרא דתו לא היינו שלא יעשה מעשה שיצא החיות זולת שחיטת הסימנין כו' והיינו וודאי עם רוב הבשר דפסיקת החוט לחוד טריפה הוא דהוה ולא נבילה ובשבירת המפרקת ורוב בשר בלא חוט גם כן לא הוה נבילה עיין בט"ז סימן כ"ז ובפר"ח יע"ש. והנה דין מליקת חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר וחותך סימן א' בעולה שנים או רוב שנים ואח"כ חותך רוב בשר לכתחלה ודיעבד איכא פלוגתא אי מעכב או לאו ולפי מה דמסיק בזבחים ס"ה ע"ב דלר"ש אין צריך להבדיל אפשר דכ"ע מודים דאין מעכב וא"כ מתני' דקתני המולק מן העורף מליקתו כשירה היינו בלא רוב בשר דיעבד כשר ובשחיטה פסולה וטריפה הוה משום פסיקת החוט כפירש"י במתני' כאן דאלו משום שחתך המפרקת אין כאן איסור דשביק רוב בשר ומצוואר כה"ג כשר דאין החיות יוצא על ידי זה וכן מה שפירש"י מצדדין דהא מישחטי הסימנין קודם המפרקת היינו בלא בשר עמה ולפי זה א"ש הא דתנן המולק מן העורף מליקתו כשירה דיעבד משום דאיירי בלא רוב בשר ולאשמעינן דכה"ג בשחיטה טריפה ומצוואר כשר ולכתחלה צריך במליקה רוב בשר אחר מליקת הסימנין ועיין בר"מ פ"ו מהלכות מעה"ק הלכה כ"ג ועיין בלחם משנה שם דלכתחלה בעינן רוב בשר אחר הסימן ומה שרש"י פי' בגמרא דווקא מחזיר ואם לא החזיר פסולה דלא כמ"ש התו' ד"ה מסתברא דהא דאמר מחזיר דווקא היינו לכתחלה משום דרש"י לשיטתיה בריש פרק השוחט לשון שני ותו לא שאסור לחתוך המפרקת לשנים דהיינו רוב בשר עמה וא"כ ע"כ המולק מן העורף דיעבד הוא והניח רוב בשר שלא חתך וכה"ג בשוחט מן העורף אסור הא מצוואר כשירה כמ"ש לעיל כיון שלא חתך רוב בשר עמה וא"כ מה מקשה למ"ד מחזיר דווקא הא מתני' ע"כ דיעבד הוא דאל"כ מאי איריא מן העורף מן הצוואר נמי כה"ג שחתך מפרקת ורוב בשר אסור אלא המולק דיעבד הוא ולמ"ד מחזיר אף דיעבד פסול כשלא החזיר ושפיר פריך ממתני'. ומה שפירש"י במתני' המולק מן העורף אף לכתחלה היינו ללשון ראשון שם בשוחט קרא דלא לשוויי' גסטרא לדרסה אתי' יע"ש אבל לשון שני שם ע"כ דיעבד מיירי דהמולק משמע דיעבד וה"ה ללשון ראשון מה פריך אלא ע"כ מחזיר דווקא ואף דיעבד פסול כו':
השוחט מן הצוואר שחיטתו כשירה המולק מן הצוואר מליקתו פסולה כתב הת"ח דמשנה שאינה צריכה היא דמצדדין נשמע לצוואר דבשחיטה כשירה ובמליקה פסול עכ"ל אף שמצדדין דיעבד וצוואר לכתחלה זה לא השמיענו במתני'. דבתרווייהו נקיט לשון דיעבד ועוד לרש"י מא"ל ואפשר לומר בצדדין בעינן דווקא החזיר ולא החזיר אף דיעבד פסול לשיטת התו' ד"ה השוחט וד"ה מסתברא ובשוחט מצוואר לא בעינן שיתפוס בסימנים ובכל ענין כשר ועיין בי"ד סימן כ':
ובפירש"י ד"ה השוחט שחיטתו כשירה והוא הדין לכתחלה ואיידי דתנא המולק מצדדין מליקתו פסולה נקיט נמי השוחט מצדדין שחיטתו כשירה עכ"ל הנה יראה מפירוש רש"י ז"ל דבשוחט מן הצדדין אף בלא ידע ולא החזיר ש"ד לכתחלה דמסתמא שוחט הסימנים קודם המפרקת דאלת"ה אלא בהחזיר דווקא כשר לכתחלה ולא גזרינן אטו לא החזיר דלא כתוספות ד"ה השוחט אכתי מי דחקו לפרש השוחט לאו דוקא דיעבד הוא אימא בלא החזיר מיירי ואין לומר בלא החזיר אף דיעבד אסור הא כתב אח"כ שחיטתו פסולה והשוחט מצדדין אף בלא אהדר נמי הרי ע"כ דיעבד מיהת כשר אלא אף לכתחל' שרי כה"ג אלא דיש לומר דידע מיהת בעינן לרש"י שחתך הסימנין קודם המפרקת ולא בסתמא כמ"ש הרא"ש עלה דמתני' השוחט מצדדין והוא שידע כו' וסובר רש"י שבידע לכתחלה שרינן ולא גזרינן אטו לא ידע והר"ן שכתב על רש"י דמי הזקיקו לכך כו' יש ליישב ועיין בפר"ח י"ד סי' כ' ושם אבאר אי"ה. ועם זה יש ליישב מ"ש המרדכי בפ"ק דחולין בהגהות דרש"י פי' שוחטין לכתחלה אם החזיר משמע בלא החזיר דיעבד שרי א"כ לוקי מתני' בהכי ולפי מ"ש א"ש דבהחזיר לחוד הייני ידיעה או בידע לחוד מהני ול"ג אטו לא ידע:
ובתוספות ד"ה השוחט מצדדין מצינו לומר דוקא דיעבד ואפילו החזיר אטו לא החזיר עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל שמתוספות משמע דבלא החזיר נמי כשר דיעבד היינו מלשון אפילו משמע בין החזיר ובין לא החזיר דיעבד וחד דינא אית להו ולשיטת הב"ח וש"ך שכתבו בלא החזיר פסול דיעבד האי אפילו ה"פ אף שהחזיר אפ"ה לכתחלה לא ומ"ש הש"ך דאי לא החזיר כשר דיעבד לא שייך למגזר בהחזיר אטו לא החזיר והביאו ראיה מסימן הגאונים דנותנין לכתחלה יע"ש הנה התוספות דף ב' גבי שחיטת כותי יראה מדבריהם אף כה"ג שייך למגזר ומהרש"א לשיטתי' בדף ג' ע"ב דר"י בעל התוספות הוא דעה שלישית דשוחטין לכתחלה בלא סמך שיבדקנו ובה"ע הוא דרך פשרה וכבר התבאר זה לעיל באורך יע"ש וא"כ א"ש:
ודע דבסימן כ' בש"ע כתב דבשחט מצדדין והחזיר סומכים וידע שחתכם קודם מפרקת כשר משמע תרתי בעינן החזיר וידע הא ידע ולא החזיר או החזיר ולא ידע פסול ובש"ך כתב דהוא ו' מחלקת אמנם פשטא משמע דבעינן תרתי והנה בחבורו בב"י כתב דמדברי תוספות משמע דאם לא החזיר פסולה והרא"ש כתב ובלבד שידע משמע דאף החזיר צריך שידע וכל שידע אף לא החזיר כשר עכ"ל הנך רואה מדכתב והרא"ש כתב משמע דלפלוגי על התוספות אתי דאל"כ הול"ל כתי' הרא"ש גם מה שהביא ראי' מתוספות דלא החזיר פסולה י"ל הא מרא"ש נמי מוכח להדיא כן שכתב דלא ידע ולא החזיר פסולה אלא ידע שהרי כתב הרא"ש והוא שידע ובין אי קאי אהחזיר או אלא החזיר מוכח דפסול' בלא ידע ואדיעבד קאי דאל"כ הוה ליה לרא"ש לפרושי דהשוחט לכתחלה הוא אלא ודאי כסברת התוספות דהשוחט דיעבד משמע וא"כ הוה לי' לב"י לכתוב וכ"כ הרא"ש ועוד דבהג"א מבואר בהדיא השוחט מצדדין או מעורף כשירה אם החזיר דיעבד הרי מצדדין ומעורף דוקא החזיר ודיעבד ולא החזיר אף דיעבד אסור ועיין בת"ח שכתב דמדברי הג"א מבואר להדיא כן אלא ודאי דהב"י רוצה להביא ראיה מדברי הרא"ש דאף בהחזיר צריך שידע מדכ' הרא"ש והוא שידע דליכ' לאכשורי אם לא שידע אבל בגוונא אחרינא פסול אף בהחזיר ומיניה למד בש"ע שכתב דבעינן ידע אלא מדברי הרא"ש משמע דידע לחוד מהני דאל"כ הוה ליה להתנות דבעינן החזיר אבל מתוספות משמע דכל שלא החזיר לא מהני ואף ידע מדכתבו התוס' מצינו לומר דוקא דיעבד ואף החזיר אטו לא החזיר דמשמע דתוס' מוקי למתני' בהחזיר אף שזה דוחק דא"כ מעורף נמי כשר דיעבד אלא דע"כ החזיר מיירי דבלא החזיר אף דיעבד פסול ואמאי לא מוקי בלא החזיר וידע ועוד דמנא להו לתוספות לבדות גזירה אטו לא החזיר אימא דלא גזרינן אטו לא החזיר ומתני' בלא החזיר וגזרינן אטו לא ידע ועוד דשאני לא החזיר דאסור לכתחלה משום צער ב"ח שחותך בשר מפרקת תחלה קודם הסימנים קצת ובהחזיר לא גזרינן כלל וגם מהא דכתבו סתמא דוקא דיעבד ואף החזיר ולא חילקו בין ידע ללא ידע דבהחזיר וידע שרי לכתחלה לדעת התוספות תדע שהרי בהחזיר אף בלא ידע כשר לדעת התוספות ופליגי עם הרא"ש בזה דאל"כ אמאי כתבו אטו לא החזיר ולא אטו לא ידע ועיין ט"ז וש"ך אלא ודאי בהחזיר ולא ידע כשר דיעבד וא"כ בהחזיר וידע שרי לכתחלה דמה איכא למיגזר אטו לא החזיר כשר דיעבד ואטו לא ידע כשר דיעבד ואין לומר אטו לא ידע ולא החזיר דזה לא גזרינן ועוד הו"ל לומר כן אלא מדכתבו סתמא משמע אף החזיר וידע דיעבד הוא דמשום דסבירא להו בלא החזיר ידע לחוד לא מהני וגזרינן בהחזיר וידע אטו לא החזיר וידע לחוד לא מהני וזה שהביא ראיה מדברי התוספות דבלא החזיר פסול אף ידע הפך דברי הרא"ש ז"ל ונמצא הרא"ש ז"ל ותוס' בתרתי פליגי בידע לחוד לרא"ש כשר דיעבד ולתוספות פסול אף דיעבד ובהחזיר ולא ידע לתוספות כשר דיעבד ולרא"ש פסול כ"ז שלא ידע דחזרה לחוד לא מהני ומש"ה הביא דברי התוספות ודברי הרא"ש ובש"ע פסק תרוייהו לחומרא צריך שידע והחזיר דוקא. ומה דקשיא אמא ידע לחוד לא מהני י"ל כמ"ש הב"ח והביאו הט"ז דיש לחוש כשחתך קצת בבשר המפרקת נגע בוושט ואח"כ חתך בבשר והוה שהי' ועיין בתב"ש סי' ב' יע"ש ואף דמדינא בגמרא לא פסלה שהי' כ"ש מ"מ מתני' מיירי בעוף דומיא דמליקה ובעוף שהי' כ"ש פוסל מדינא דשחיטה דיליף כ"ש שהיה חצי קנה פגום כו'. ולפי זה מה שהשיג מהרש"א על הב"י הוא ממה שנראה מב"י לתוספות אם לא החזיר פסול אף בידע ולזה השיג דא"כ מה איריא מצדדין מעורף נמי אם החזיר אלא מצדדין כשר בידע לחוד ובעורף לא שייך ידיעה ועיין ש"ך. ולשון אפילו שכתבו התוספות יש לפרשו כפשוטו לא מיבעיא בלא החזיר וידע דוקא דיעבד אלא אף החזיר ולא ידע זה נמי דיעבד אבל החזיר וידע אה"נ דלכתחלה וכדכתיבנא ועיין ב"ח שכתב בסימן כ' וז"ל ומ"ש הטור שצריך שידע כ"כ הרא"ש כו' משמע מדבריו שאם לא החזיר כשר כו' ואם כן מ"ש התו' והמרדכי מצדדין כשר דיעבד ואפי' החזיר אין כונתם לומר בלא החזיר דיעבד נמי הוה פסולה כמו שהבין הב"י כו' אלא בין החזיר ולא החזיר דיעבד ובלבד שידע עכ"ל הרי בהדיא דסובר לתוספות בעינן דוקא ידע שחתך הסימנין קודם המפרקת. ולא זכיתי להבין דברי הש"ך שהשיג על הב"ח בזה דגם הב"ח סובר בהדיא דלתוספות בלא החזיר ולא ידע פסול דיעבד שכן כתב ובתנאי שידע כו' ועיקר השגת הב"ח על הב"י דמשמע מדבריו דאף בידע לא מהני אם לא החזיר לזה כתב הב"ח דליתא ותו' לאו פרושי מפרש מתני' אלא מתני' מיירי בלא החזיר וא"צ לדחוק כמ"ש הת"ח אלא בידע ובעורף לא שייך ידיעה והתוספות מסברא דנפשייהו כתבו כן דיש להחמיר ולאסור לכתחלה אף בהחזיר ולא ידע אטו לא החזיר ולא ידע וכמה שכתבנו לעיל ודברי מהרש"א ז"ל נכונים כדברי הב"ח ובי"ד אבאר עוד:
ברש"י ד"ה מחזיר הסימנים וחותך הסימנים לבדק עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל שכתב בחטאת עוף מיירי ואסור משום הבדלה וכן כשחותך מפרקת תחלה אין חותך כל הסימנים ומברייתא לקמן הוה מצי לאתויי תיובתא למ"ד מחזיר דוקא עכ"ל הנה מ"ש מברייתא לקמן הוא דתניא כיצד הוא עושה חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר ובעולה סי' ב' ובחטאת סי' א' אלמא בלא החזיר כשר ואיך אמר מחזיר דוקא ואף אם נאמר מחזיר לכתחלה כפי' התוספות כיצד הוא עושה משמע לכתחלה דין מצות מליקה חותך שדרה ואח"כ סימנין אמנם מ"ש דאסור בחטאת לחתוך המפרקת אחר הסימני' משום לא יבדיל אם חותך הסי' תחלה ואם חותך מפרקת אסור לחתוך כל השנים לכאורה משמע אם חתך סימנים תחלה רשאי לחתוך שנים בחטאת ולא יבדיל היינו מפרקת ואם חתך מפרקת קודם לא יבדיל בסימן א' ואינו יודע דאף בחותך הסימנין תחל' אסור למלוק סי' הב' כיון דעוף בחד סי' מיית הוה סי' הב' הבדלה ואם נאמר דסימני' לאו דוקא אלא סי' א' בחטאת עוף א"כ אמאי אין רשאי לחתוך המפרקת דלא יבדיל אסימנים קאי ואין לומר כיון דקיים מצות מליקה בסימן א' תו אף מפרקת והעור אין רשאי לחתוך דהא באמת חנינא כיצד הוא עושה חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לסימן וחותך סי' א' ורוב בשר עמו ובזבחי' ס"ז ע"ב נמי רוב בשר עם סי' א' לכתחל' מיהת בעי' ודיעבד אי מעכב איכא פלוגתא וא"כ איך רשאי לחלוק רוב בשר אחר שימלוק הסי' ולזה י"ל דבאמת מצות מליקה בלא מחזיר והקפיד' התור' למלוק ממול עורף משמע ודאי דכל השדרה ומפרקת ורוב בשר צריך לחתוך אלא דקודם מליקת הסי' א"א וכי מתה עומד ומולק כדלק' וע"כ חותך רוב בשר אחר מליקת הסי' משא"כ לבני ר"ח דסברי דוקא מחזיר ומולק עורף להחזיר סימנים לאחורי עורף א"כ לא שמעינן דבעינן שדרה ומפרקת כלל ומש"ה לאחר מליקת הסי' אסור בשדרה כו' דלא יבדיל כתיב וקאי נמי אבשר ועור ואף בעולת עוף עור ובשר אין מעכב לענין הבדלה לשי' רש"י ז"ל לקמן וכיון שמלק ב' סימני' הוה הבדלה מ"מ לענין חטאת דלא יבדיל הוה עור ובשר בכלל זה וכ"ש מסי' שני דלכתחלה בשחיטה בעינן ב' סימנין מ"ה ושייכי' בשחיטה אמרה תורה לא יבדיל כ"ש עור ובשר ולקמן בסוגיא דכמשפט אבאר בעזה"י. ולולא דברי מהרש"א הייתי אומר בעולה לחוד קאי למ"ד דוקא מחזיר תו אין צריך שדרה ומפרקת ולמ"ד אף מחזיר שהתורה נתנה רשות אי בעיא מחזיר לאחורי העורף ואי בעי חותך שדרה ומפרקת ולא איכפת לן במה שנטרפה מקודם בשבירת ופסיקת החוט כמ"ש הר"ן בחמש שיטות יע"ש היטב וא"כ בחותך הסימנים תחלה א"צ תו לחתוך מפרקת ודי בכך. ובאמת דמחזיר פסול כר' ינאי דאמר יקבלו הרובין תשובתן ומול עורף דוקא הוא שיחתוך שדרה ומפרקת וא"כ ע"כ זקוק הוא לכך שיחתוך שדרה ומפרקת ואח"כ הסימנין ויהי' פירושו במ"ש רש"י וחותך סימנים לבד שאין צריך יותר מזה. דרש"י לשיטתי' לקמן בעולת עוף דבעינן הבדלה היינו סימנין וא"צ להבדיל עור מגוף דלא כשיטת הר"מ ז"ל דפ"ו ופ"ז מהל' מעה"ק דפסק בעולת עוף צריך להבדיל הראש מגוף ועיין בלחם משנה שם ומש"ה כתב רש"י דאין צריך יותר:
וזה מפני שהתורה נתנה רשות או לחתוך הסימנים קודם או מפרקת קודם ולא מטרפא בכך משא"כ באמת דצריך דוקא לחתוך המפרקת אז אף לאחר שחתך הסי' צריך לחתוך רוב בשר אח"כ וראיתי לריטב"א ז"ל בחדושיו שכתב שלא כדברי האומרים חותך הסימנים ואח"כ שדרה ומפרקת דכי מתה עומד ומולק עכ"ל הנה אפשר אף בחטאת עוף קאמר דרש"י פי' לקמן אהא דעולת עוף בעי שני סימנין וכי מתה עומד ומולק דהוא עוף בחד סי' מיית אלא דקשי' אף אי נימא דקאי אעולת עוף ולאחר ב' סימנין וכי מתה עומד ומולק הא מסיק לקמן דהותזו ראשיהן שמטמאין היינו הבדלת עולת עוף וע"כ עם המפרקת ועוד דבחטאת קתני בהדיא כיצד מולקין חטאת עוף כו' הגיע לוושט או לקנה ורוב בשר עמו הרי אף דבסי' א' מיית אפ"ה אח"כ רוב בשר ועוד בחטאת כתיב לא יבדיל אלא כמ"ש דבשלמא באחת דלית הלכתא כר"ח ומחזיר פסול ומול עורף מצותו בכך שיחתוך העורף תחלה ומשמעות הקרא דכל העורף ורוב בשר עמו מולק וע"כ רוב בשר לאחר מליקת הסי' דכי מתה עומד ומולק משא"כ אי אמרינן מחזיר דוקא ולא הקפיד קרא אלא שיחזיר לאחורי עורף אית לן לומר שפיר דתו לא צריך דכי מתה עומד ומולק ואף בעולת העוף דהבדלה הוא בסימנין לרבנן שנים ולראב"ש רוב שנים ותו לא צריך ולקמן אבאר:
ולפי מה שיתבאר לקמן בריש השוחט וקרא דלא לישווי גסטרא שלא יחתוך מפרקת ג"כ שמבליע דם באברים ואסור בקדשים דלדם הוא צריך דהאי קרא בקדשים כתיב ושחט את בן הבקר ועיין בחדושי רשב"א שם בריש השוחט א"כ א"ש מ"ש רש"י וחותך הסימנים לבדם שאסור לשבור מפרקת דמבליע דם ובקדשים לדם הוא צריך משא"כ באמת דמצותו מן העורף דוקא. אלא דלפ"ז למ"ד אף מחזיר ודאי דשרי לחתוך מפרקת אח"כ כיון דנתנה התורה רשות ורש"י פי' אף למ"ד מחזיר וחותך לבדם לכן נראה כמש"כ לעיל: