ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף יז.
גמרא במאי קמפלגי והוקשה להם לתוספות דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אבל בהא דמוקי מתני' כר"ע א"נ ר"י סובר כר"ע מוקי כר"ע דאמר הכי בהדיא ולר"י לא שמעינן דאמר כן בהדיא וכהנה רבות בש"ס עיין פסחים בפכ"ש יע"ש כן:
ע"ש גמרא אברי בשר נחירה שהכניסו עמהן לא"י עיין ברא"ש שפי' מה נ"מ יע"ש והנה בהא דאמר כי אישתרי שלל של כותים דידהו לא אישתרי אין להקשות אמאי לא מיבעיא בנטל בשר נחירה של עכו"ם בשבע שנים שכבשו והותיר אח"כ אי שרי אי לאו וכן לתי' ראשון דאמר לאחר שכבשו משמע של ישראל נמי אישתרי א"כ אמאי לא מיבעי' ליה אליבא דכ"ע אם הותיר אח"כ אי שרי לאחר שכבשו ואף לר"י דאמר בשר נחירה לא אישתרי כלל מ"מ איכ' למיבעי אלא דז"א כיון שכבר נצטוו על השחיט' והתורה התירה בשבע שכבשו ודאי לאחר מכאן מה שנשאר אסור דלא התירה אלא בשעת מלחמה משא"כ אברי בשר נחירה שבשעה שנחרו היה היתר גמור ואח"כ נצטוו על השחיטה מיבעיא ליה אי הותר אח"כ או לא. ומדאמר ואי בעית אימא שבע שכבשו כי אישתרי כו' תראה דלאו ודאי הוא דלא אישתרי של ישראל דלא מסתבר לומר דפליגי בהא תי' ראשון עם שני אלא דספיקי מספק' ליה דלמא כי אשתרי ולתי' ראשון לא ניחא ליה דמיבעיא באת"ל ולכך תי' דלאחר שכבשו מיבעיא ליה תי' שני סובר דמיבעי' באת"ל כלל כותים אישתרי ולא ישראל מיבעיא ליה אברי בשר נחירה מהו ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה כי אישתרי שלל של כותים:
לשון הר"מ ז"ל בהלכות מלכים פ"ח ה"א חלוצי צבא כשיכנסו לגבול עכו"ם ולא ימצאו מה לאכול מותרים לאכול נבילות וטריפות וכתב הכ"מ היינו בלא שכיח קמיה היתרא יע"ש. והנה יש להקשות ב' קושיות קושיא א' דלדידיה לא מקשה הגמרא מידי אילימא בשבע שכבשו השתא שלל של כותים אישתרי הא לא אישתרי אלא היכא דלא שכיח היתרא ואילו מבשר נחירה מיבעיא ליה אי היתר גמור הוא כיון שנשאר ממה שנחרו בהיתר. וקושיא שני' אמאי לא ביאר הר"מ ז"ל דחלוצי צבא לא אישתרי אלא שלל של כותים דידהו לא אישתרי כאיבעית אימא ולזה יש לומר דהא דמשני כי אישתרי שלל של כותים דידהו לא אישתרי היינו דלא הותר להם לנחור משלהם ומש"ה לא ביאר הר"מ ז"ל זה כיון דכתב דלא הותר להם אלא היכא דאין להם היתר בודאי אסור לנחור כיון דאפשר בהיתרא לשחוט ובזה נמי מתורץ קושיא ראשונה דהיינו הא דמשני כי אישתרי כלל של כותים דידהו לא אישתרי והיינו טעמא כיון דאפשר להם בהיתר לשחוט. אלא דאכתי מאי מיבעיא לי' אברי בשר נחירה שהכניסו עמהן לארץ מהו כיון דכבר היה בידם קודם שבאו לארץ פשיטא דמותר אי לית להו היתרא למיכל בשבע שכבשו. ואפשר דה"נ משני דידהו לא אישתרי ואסור להם לנחור ומש"ה מיבעיא ליה באברי בשר נחירה אי שרי אף ביש להם בשר כשר כיון שהיה להם משע' שמותר לנחור:
ובתוספות ד"ה כי אישתרי שלל של כותים כו' אלא במה שנחרו במדבר עכ"ל משום דיש גירסא כי אישתרי שלל כותים דידהו לא אישתרי א"ד ל"ש משמ' דאיבעי' הו' אי אישתר' שלל של יש' א"כ לא הוה למיבעי אב' בשר נחירה שהכניסו עמהן אלא בשר דידהו בז' שכבשו ונטרפו או נחרו אי מותר ומ"ש התוס' דלמא שלל של כותים אשתרי ולא דידהו ולכך אסור להם לנחור כו' לא ידענא מאי האי שכתבו דלמא שלל כותים דמשמע באת"ל מיבעי' ליה את"ל דידהו לא אישתרי איברי בשר נחירה שהכניסו עמהן לארץ אי שרי בשבע שכבשו או לאו כו' ואמאי לא פירשו דפשיטא ליה לתלמודא דידהו לא אישתרי ודוחק לומר דמלת דלמא קאי דמש"ה מיבעיא ליה כו' ועיין מ"ש בגמרא. ומ"ש התוספות דאסור להם לנחור יראה לכאורה כדברי הר"מ ז"ל דלנחור אסור כיון דאפשר בהיתר ע"י שחיטה משא"כ בנטרפה להם איזה דבר שרי בז' שכבשו אף דידהו וכמה שכתבתי בסמוך בגמרא גמרא אלא אמר רבא בכל שוחטין לאתויי בין בצור וזכוכי' וקרומית של קנה ואיצטריך לרבות הני דלא תימא ויקח המאכלת דכתיב באברהם מיני' ילפינן מחובר ה"ה כלי דבעינן קמ"ל דווקא קדשים בעינן כלי דשאר עבודות נמי בעינן כלי ועיין לעיל תוספות ד"ה מניין. ומהרש"ל ז"ל שכתב לעיל דצור וקנה פשיטא דלכתחלה כו' לא ידענא הא ה"א דבעינן כלי כמ"ש כאן ומ"ש רבא בכל שוחטין לאתויי צור וקנה וזכוכי' קנה מיירי בסימונא דאגמא דאי שאר קנים ודאי לכתחלה לא ומיהו מתני' איכא למימר דלא מרבי אלא חד מהנך ומש"ה הוצרך לעיל לאתויי ברייתא דבכל שוחטין בין בצור דמתני' איכא למימר דלא מרבי אלא קנה וקנה אקנה לא קשיא כמ"ש. והנה לרב אשי דמוקי למתני' דריש פרקין במומר לתאבון ולא מוקי כאביי ורבא דסבר כותים גרי אריות הן גם כרבה בר עולא לא מוקי דחולין עט"ק לאו כקודש דמי וכתרי לישני דרבינא אין סובר מדלא מוקי מתני' הכי א"כ לדידי' קשיא שנית הכל שוחטין מאי מרבי ביה אבל למש"ל ברש"י ד"ה מאן תנא יע"ש מ"ש דמוקי לה במומחין אף שאין מוחזקין וכן להיפך וקמייתא לא מצי לאוקמ' בהכי דשחיטתן כשירה הוה קשיא לי' משא"כ כאן דלא תנן אלא הכל שוחטין לחודי' ויש לראו' בשמעת' דערכין דאמר תרי הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא מומר וכבר גזרו על הכותים להיותן גוים גמורים ואמאי לא אליבא דהלכת' וכמ"ש כאן קמייתא מומר והא לאתויי מומחין כיון דלא תנן ושחיטתן כשירה ולפי מה שכתב הרא"ש לגאונים א"ש:
כתב הים של שלמה בסי' ל"ו לפי פי' הרא"ש דאיבעיא דר' ירמיה באברי בשר נחירה היכא דנודר ומתפיס בקרבן דהוה ספיקא דאורייתא ולחומרא. אבל היכא שנדר סתם הריני נודר דהוה דרבנן ספק דרבנן להקל. ואני תמה על עצמי הא נודר הוה דבר שיש לו מתירין כמו שמבואר בי"ד סי' ק"ג סעיף מ"ד בהג"ה יע"ש באורך דאפשר לשאל על נדרו ובדבר שיל"מ קיימ' לן דאפי' ספק דבריהם אסור כמבואר שם סעיף א' והוא מבואר בריש ביצה דספיקה אסורה ואיך כתב דהוה דרבנן וספיקו להקל והא אף שאוסר על עצמו לעולם אפשר לשאול על נדרו וספיקו להחמיר אם לא שסובר דנדרים לא הוה דשיל"מ כיון שאין המתיר עתיד לבוא לאחר זמן אלא דמירושלמי דנדרים לא מוכח ק דאמר עבוד לון נדרים כדשיל"מ יע"ש בפ' אין בין המודר לי שם באורך אלמא שאין המתיר עתיד לבוא בודאי אפ"ה חשיב דשיל"מ ואין להאריך כאן ובחדושינו לי"ד סי' ק"ב אבאר ועיין בפר"ח סי' ק"ב וק"י ס"ח מה שכתב לענין דשיל"מ יע"ש:
ע"ש אבוה דשמואל פגם ושדר כו' ופירש"י כן עשה פעמים ושלש יראה לפרש ע"ד שאמר רבא לקמן ג' מדות בסכין אוגרת ומסוכ' ועולה ויורד ושלחו ליה כמגירה פסול בכל ענין אף בהולכה לחוד או הבאה לחוד מה שאין כן במסוכסכות א' דכשר בהולכה לחוד לפירוש רש"י והוא דקיימא ארישא דסכינא ולרי"ף אף באמצע הסכין נמי כשר בהולכה כשאחורי העוקץ לצד הראש ולהיפך בהובאה לחוד כמו שיתבאר לקמן בסמוך ע"ב אי"ה יע"ש: