ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף טז:
גמרא בעי רבא תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי הנה דעת הרשב"א ורא"ש ז"ל ורבים עמהם דרבא בביטלו מיבעיא ליה לרבי אי הוה כמחובר מעיקרו או לא כדמסיק שאני סכין דלא מבטל ליה כו' אבל ביטלו מיבעיא ליה אי פסול כמחובר מעיקרו ומתני' בלא ביטלו וכן ברייתא דסכין וסיפא בכותל בנין וביטלו ומש"ה פסול אף דיעבד דהוה כמחובר מעיקר' או דלמא אף בביטלו כשר דיעבד וברייתא דמוכני במחובר שחיטתו כשירה אף ביטלו וסכין אשמעינן רבותא דאפ"ה לכתחלה לא דגזרינן אטו מחובר מעיקרו כמ"ש רש"י ע"א יע"ש וצור יוצא מן הכותל בכותל מערה כו' וכדדחי לה תלמודא. ויש להקשות תפשוט דנמי ביטלו כשר דיעבד דאל"כ אמאי נקיט היה קנה עולה מאליו אפילו תלוש ולבסוף חיברו כה"ג בביטלו פסול וכה"ג הקשה הריטב"א בשם הרמב"ן ועיין במלחמות. ודוחק לומר דתנא קנה לגלויי אצור דאיירי בתלוש דאל"כ תרתי מחובר מעיקרו למה. והנראה דאשמעינן צור דומיא דקנה עולה מאליו שביטלו דאי לא הוה תני קנה ה"א צור אף שלא ביטלו פסול דיעבד ושאני סכין דלא מבטל ליה ר"ל דסכין אית ליה תרתי למעליותא חדא דאין דרך לבטל ליה ועוד שהרואה יודע דלא בטלו משא"כ צור דהרואה יאמר שביטלו אף שלא בטלו ה"א דפסול דיעבד מפני הרואים שיאמרו שביטלו. ולכך תני דומיא דקנה עולה מאליו דלאשמעינן דווקא כה"ג שביטלו ממש הוא דפסול הא לא ביטלו אף שדרך לבטלו לא גזרינן משום הרואים וכשר דיעבד. ובזה א"ש הא דאמר ת"ש במחובר לקרקע שחיטתו כשירה דלמא פרושי קמפרש סכין דלא מבטל ליה. ואמאי לא דקתני דומיא דסכין ואף דבר שדרכו ליבטל כיון דהוא לא בטיל כשר דיעבד וסכין אשמעינן דאפ"ה לכתחלה לא אף דאית ביה תרתי למעליותא ולא פרושי קמפרש לה ותדע דבעיא דרבא הוא אף בכל מחובר ובביטלו מיבעיא ליה הא בלא בטלו אף שדבר דדרכו לבטל מפשט פשיטא ליה דכשר ממתני' דצור וקנה דרך ליבטל ואפ"ה כל שלא בטלו כשר דיעבד ולפי האוקמתא של רא"ש ורשב"א יקשה זאת ועיין מ"ש בתוספות ד"ה תלוש ולבסוף חיברו אלא דמש"ה אמר שאני סכין ופרושי קמפרש כדי דלא תפשוט מסיפא דברייתא דקתני עולה מאליו הא תלוש ולסוף חיברו אף בטלו מהני ואי לאשמעינן דומיא דקנה עולה מאליו דוקא ביטלו הא לא ביטלו לא הא מרישא שמעינן זה ומשני דהתם פרושי מפרש ושאני סכין דאית תרתי למעליותא דגם הרואה יודע דמסתמא לא בטלו לסכין הא דבר שדרכו לבטל אף דאיהו לא בטלי' ה"א דפסול דיעבד משום הרואים קמ"ל דומיא דקנה עולה מאליו שנטלו הוא דפסול לא כשלא בטלו ועיין בחדושי הרשב"א בשמעתין שכתב דאשמעינן במחובר שחיטתו כשירה דלא תימא דווקא סכין יודעין כולם שאין מבטל ליה משא"כ מחובר לקרקע יע"ש וזה עולה כפי מ"ש כאן. ומש"ה א"ש נמי דפשט תחלה מסיפא דברייתא ואחר כך מרישא עד שהוצרך לומר דפרושי קמפרש מאי מחובר פכין דלא מבטל ליה וליכא למיפשט מהך ברייתא מידי וכדכתיבא. ועיין בתבואת שור סימן ו' שכתב לחלק בין סכין דסתם לא מבטל ליה ודווקא כשבטלו בפירוש פסול וצור וקנה מסתמא בטל ודווקא כשפי' שלא בטלו כשר דיעבד כו':
ע"ש אמר רב ענן אמר שמואל כו' לצדדין קתני עכ"ל בהא מלתא דשמואל מסברא אמר לה ואליבא דכ"ע ואף דיעבד פסול וצוואר למטה דיעבד כשר ולא לכתחלה ולאו משום דרסה אלא אטו מחובר מעיקרו וזה לרבי וברייתא דבכל שוחטין לר"ח וליכא למיגזר מידי. דגם מחובר מעיקרו כשר לדידיה וקרא זריזותיה דאברהם קמ"ל אבל לענין שלא ידרוס מנלן לאשוי מחלוקת בין רבי לר"ח ורב פפא אמר בעופא דקליל ולא פליג על רב זביד אלא דלא צריך לשינויא דחיקא דברייתא לצדדין קתני אלא בעופא דקליל ושוחטין אף בצואר למעלה לר"ח דליכא למיגזר מידי לדידיה והא דתני בין שצוואר בהמה לא חש לזה ועיין ברשב"א וריטב"א בשמעתין יש לא גרסי' בהמה יע"ש. ולכך הרי"ף ז"ל ורא"ש וכל פוסקים פסקו דלהא דרב זביד ור"פ דל"פ אהדדי ויש עוד לפרש דפליגי דלרב זביד אין חילוק בין עוף לבהמה ולרב פפא אף שצוואר למטה וסכין למעלה בבהמה אסור לכתחלה אף לר"ח שמא ידרוס וברייתא דמכשיר לכתחלה לר"ח איירי בעופא דקליל דגם לענין זה יש חילוק בין עוף לבהמה דעוף דקליל יכול להוליך בידו על חודו של סכין משא"כ בבהמה ומש"ה אף צוואר למטה לכתחל' לא כו' ונ"מ גם לרבי דהלכתא כוותיה בנעץ סכין בקורה תלושה דליכא למיגזר משום מחובר מעיקרו אפ"ה אסור לכתחלה בצוואר למטה שמא ידרוס. או יאמר בעופא דקליל שוחט לכתחלה לרבי דלא גזרינן אטו מחובר מעיקרו ובריית' דמוכני דהשוחט במחובר לקרקע שחיטתו כשיר' דיעבד בצוואר בהמה למטה וסכין למעלה ולכתחלה לא שמא ידרוס וברייתא דבכל שוחטין בין תלוש ובין מחובר מצי אתיא ככ"ע בין ר' ובין רבנן או ר' בתלוש ולסוף חיברו או ר"ח ומחובר מעיקרו ושאני עופא דקליל ועיין מהרש"א ז"ל בשמעתין מ"ש אהא דר"פ בעופא דקליל יע"ש ומ"מ כדי דלא לאשוי מחלוקת מה דלא נזכר בגמרא מסתמא לא פליגי הנהו אמוראי אלא כפי' הברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר בין שהסכין למעלה ובין שהסכין למטה דרב זביד מוקי לצדדין משום דבהמה קתני לא ניחא ליה לומר בעופא ור"פ לא ניחא ליה בשינויא דלצדדין מש"ה מוקי בעופא דקליל ולא חש להא דתנן בהמה וכדכתיבנא ודע דמסוגיא זו מתבאר דצוואר למטה שרי לכתחלה אף במחובר באוקמתא דרב זביד וצוואר למעלה אף דיעבד אסור ועופא דקליל אף צוואר למעל' שרי במחובר כר"פ והיינו לר"ח אף במחובר לקרקע ולרבי דווקא במחובר לדבר תלוש הא מחובר לקרקע לכתחל' לא אטו מחובר מעיקרו והא דפריך לעיל מברייתא דבכל שוחטין בין תלוש ומחובר לר"ח דלא מכשיר אלא דיעבד. קשיא אימא דהכל דיעבד כיון דאיכא הכל דיעבד כמו שהקשה מהרש"א ז"ל מברייתא דבכל שוחטין בין בצור וכאן לא שייך ב' תירוצים שלו יע"ש ואי דתני תלוש ובתלוש שוחט אף לכתחלה מנלן הא ל"מ לרב זביד דמוקי לצדדין צוואר למעלה בתלוש א"כ אימא דמש"ה לא שרי אלא דיעבד ולא לכתחלה ואף לר"פ דמוקי בעופא דקליל וקאי תרווייהו בין לתלוש ובין למחובר אכתי אימא בתלוש גופא וסכין למעלה וצוואר למטה כל שאין מוליך הסכין על הנשחט אלא הנשחט על החוד איכא חשש דרסה ולכתחל' לא ומנא ליה להקשות. ואין לומר דקושית המקשן הוא לר"פ וקאי בין שהסכין למעלה ובין למטה אתרווייהו ולא לצדדין והשתא בתלוש גמור וסכין למעלה שרי לכתחלה אף שאין מוליך הסכין כ"א הנשחט דאל"כ מתני' דקתני צור וקנה ומטעם מחובר לא שרינן לכתחלה הא בתלוש גמור נמי אסור לכתחלה כל שאין מוליך הסכין אף שהסכין למעלה ומתני' מטעם מחובר קאתינן עלה דאל"כ מ"ש צור וקנה דנקיט אלא משום דהני דרך להיות מחוברין וכ"ת דאשמעינן בחולין לא בעינן כלי דמש"ה הוצרך למפרך מברייתא דבכל שוחטין בין בצור כו' דמ"מ לא הוה למיתני דיעבד בצור וקנה ולכתחלה לא במוליך צוואר הנשחט דמה ענין זה לזה אלא ש"מ דווקא מחובר הא דלכתחל' לא בסכין למעלה הא בתלוש גמור אף לכתחלה שרי אף שמוליך צוואר הנשחט כשהסכין למעלה ופריך שפיר מברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש כו' בין שהסכין למעלה וקאי נמי אתלוש והא וודאי לכתחלה שרי וה"ה מחובר נמי ופריך אכתי תקשה הא לר"פ לא קשיא ולא מידי דאימא אה"נ דהכל לכתחלה ובעופא דקליל ומתני' בבהמה ואף סכין למעלה וצוואר למטה לכתחלה כיון שמעביר הבהמה ומתוך כובדה לא יוליך שפיר ושמא דרס ומש"ה דיעבד אין וברייתא בעופא דקליל ומש"ה אף מחובר וצוואר למעלה שרי לכתחלה וכ"ש צוואר למטה ובהמה אף צוואר למטה לא כיון שמעביר הנשחט על הסכין ועיין מהרש"א ז"ל דמש"ה כ' דאוקמתא לעיל לרב זביד הוא דאזלא יע"ש ואם כן קשה מה שהקשינו כאן בסמוך דאימא הכל דיעבד והנה הש"ך ז"ל בסימן ו' ס"ק ד' כתב דאף נעצו בדבר תלוש (ר"ל דליכא גזיר' אטו מחובר) וצוואר למטה לכתחלה לא וגם מוכח בש"ס דתלוש גמור וצוואר למעלה דיעבד אין כו' וגם עוף יש ליזהר לכתחלה בצוואר למעלה יע"ש היטב. וע' בפר"ח סי' הנ"ל שכ' אדרבה מוכח בגמרא דבכל הנך שרי לכתחלה וע' בתב"ש באורך. והי' נראה לומר דר"ז דאמר לצדדין תנן בין שהסכין למעלה ממחובר כו' אתלוש כי' ורש"י פי' ד"ה סכין דהא דאמר סכין מעלה אמחובר כלומ' אף אמחובר והדין עמו דכ"ש אתלוש קאי דכשר וכ"ש הוא. אבל הש"ך פי' אהא דאמר ר"ז סכין למעלה מחובר דוקא אמר והוא דר"ז מוקי להך ברייתא בכל שוחטין בין תלוש ומחובר דיעבד דאיכא הכל דיעבד כבריש פרקין וכמ"ש לעיל וניחא לאוקמי' הכי דתיהוי אליבא דהלכתא כר"י דתלוש ולבסוף חיברו דיעבד לא לכתחילה מההיא ברייתא דמוכני ומתני' נמי רבי היא ודיעבד ולא לכתחלה וא"ה הא דתני בין בתלוש ובין במחובר בברייתא ע"כ לצדדין ממש הוא דסכין למעלה וצואר למטה קאי דוקא אמחובר דאילו אתלוש אף לכתחלה שרינן כה"ג בסכין למעלה וצואר למטה כנראה מדברי הש"ך דסכין למעלה אף שמוליך הצואר על החוד שרי מדכתב צואר למעלה וסכין למטה דיעבד כו' וא"כ איך תני הני תרתי בהדדי דסכין למטה אף תלוש גמור אסור לכתחלה ובסכין למעלה אף שמוליך הנשחט על החוד שרי לכתחלה בתלוש גמור אלא ע"כ הא דסכין למעלה קאי אמחובר ודיעבד ולא לכתחלה וסכין למטה תלוש ודיעבד ולא לכתחלה וז"ש דמשמע בש"ס כל שהסכין למטה אף תלוש גמור אסור לכתחלה דאל"כ אכתי איך תני להו בהדדי דבתלוש שרי לכתחלה ובסכין למעלה במחובר דוקא דיעבד משום דרסה וכ"ש לרבי אטו מחובר מעיקרו ואי דכר"ח אתיא אה"נ כל שהסכין למעלה לכתחלה שרי במחובר וסכין למטה בתלוש א"כ אמאי אוקמיה סכין למעלה במחובר דוקא וכמ"ש הא כ"ש תלוש אלא ודאי כמ"ש. ומש"ה בהך דינא דנעצו בדבר תלוש דכתב דיעבד לא לכתחלה בסכין למעלה וצואר למטה לא כתב דכן מוכח בש"ס דאימא התם הטעם משום מחובר מעיקרו קאתינן עלה וכרבי אתיא ומש"ה דיעבד אין כו' אלא דהרב בהג"ה החמיר בזה דאף בדבר התלוש לגמרי אפשר דאסור מטעם דרסה זהו הנ"ל כפי דבריו ז"ל. ומ"ש לאסור בעוף וסכין תלושה בידו וצואר למעלה משום דמשמע ליה ז"ל דר"פ לא פליג עם ר"ז בזה דברייתא דיעבד הוא אלא דר"פ מוקי סכין למטה גם אמחובר בעופא דקליל ועיין ברבינו ירוחם שגם הוא ז"ל כתב דבצוואר בהמה למטה במחובר או שנעצו בדבר התלוש דיעבד אין לכתחלה לא הביאו התב"ש סימן ו' ס"ק ט' ואין להאריך:
ברש"י ד"ה סכין למטה וצואר בהמה למעלה אתלוש דאדם אוחז הסכין בידו ובהמה תלויה למעלה ומוליך ומביא הסכין לידו עכ"ל משמע מדבריו דוקא כה"ג שבהמה קשורה ומוליך ומביא בסכין הא אין קשורה אפשר לכתחלה לא ואפשר דיעבד נמי אסור בכה"ג וע' בתבואת שור סי' הנ"ל ס"ק ט' ובי"ד אבאר שם:
עוד אבאר לך דהא דאמרינן לעיל אלא הא דתנן בכל שוחטין ומוקי כר"א הוא דלא כאוקמתא דרב זביד וכבר ידעת שגם רבא חולק על אוקמתא דלעיל וכמ"ש הרשב"א ומלחמות ושאר פוסקים דאיהו מחלק בין בטלו ללא ביטלו ולעיל לא מחלק אלא בין מחובר לתלוש גם לעי סובר הכל לכתחלה והוא דלא כרב זביד כמ"ש כאן:
בתוספות בד"ה תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי כו' ואי לא ידע הני ברייתות מ"מ יש להוכיח ממתני' דאפילו מוקי מתני' במחובר מעיקרו ולכתחלה לא שמא ידרוס מ"מ יש להוכיח תלוש ולבסוף חברו יאסור מה"ט עכ"ל ר"ל דרבא דמיבעיא לי' משמע להו סתמא מיבעיא בין בטלו ובין לא בטלו לא כפי' הרשב"א ורא"ש ז"ל דא"כ הו"ל לומר תלוש ולבסוף חברו ובטלו מאי אלא ודאי רבא מסתם לי' סתומי ואף בלא בטלו מיבעיא לי' עד דפשיט לי' מברייתא דצור יוצא מן הכותל כו' ומוקי לי' לבסוף דאכתי מבעיא בבטלו מאי אבל רבא בין בטלו ובין לא בטלו מיבעיא לכתחלה ואהא קשיא להו נהי דלא ידע מברייתא דשוחט במוכני דפשיט ליה מיני' מקצת בלא בבטלו מיהת שרי מ"מ הו"ל למפשט ממתני' דע"כ רבי היא דאי ר"ח קשיא הך ברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר דהוה לכתחלה כדפריך לעיל וע"כ ר"ח היא ומתני' רבי הוא ובתלוש ולסוף חיברו נפשטה איבעיא במקצת דבלא בטלו עכ"פ לרבי כשר. או יאמר מדמשני שאני סכין דלא מבטל ליה ופירושי מפרש ולא אמר רישא בלא בטלו ולא פירושי מפרש ואשמעינן תרתי במחובר לקרקע אף דדרך לבטלו אפ"ה כיון שהוא לא בטלו כשר דיעבד וסכין אשמעינן אף שאין דרך לבטלו והכל יודעין וליכא למגזר שהרוא' אומר שביטלו אפ"ה לכתחלה לא משום דרסה אלא בעיא דרבא אף בלא בטלו שמא פסול דיעבד או שמא יאמרו הרואי' שבטלו ופסול לרבי תלוש ולבסוף חברו או גזירה בצור וקנה דדרכן להיות מחוברים שמחובר מעיקרו הוא וסכין שהכל יודעין דלא בטלו הוא דשרי דיעבד אבל בשאר תלוש ולסוף חיברו מבעיא ליה דגזירה שיאמרו מחובר מעיקרו הוא ותדע דבעיא דרבא מדרבנן הוא דאל"כ מ"ש לענין ע"ז והכשר זרעים דהיה כתלוש אלא דסתם לחומרא וה"נ אית לן למיזל לחומרא כמ"ש הב"ח בק"א ועיין בדו"פ סי' הנ"ל יע"ש היטב וא"כ יש לפרש כמ"ש והוקשה להם שפיר דאי ידע מהנהו ברייתות א"כ תפשוט באמת בעיא דרבא ממתני' דע"כ אתיא כרבי וקתני צור וקנה תלוש ולסוף חברו שמעינן מיהא דבלא בטלו בצור וקנה שרי דיעבד ולא לכתחלה אמנם מ"ש א"נ לא ידע מהנהו ברייתות לא ידענא להולמו דאי לא ידע מבכל שוחטין בין בצור ובכל שוחטין בין במחובר כו' וברייתא דמוכני וידע וודאי פלוגתא דרבי ורבנן במחובר מעיקרו לרבי פסול ולר"ח כשר מיבעיא לי' שפיר תלוש וחברו לרבי איפסיל אי מן התורה או מדרבנן מיהת או דכשר דיעבד ומתני' צור וקנה אי כרבי ותלוש ולסוף חיברו כשר ואי פסול ע"כ כר"ח ומשום חשש דרסה לכתחלה לא וה"ה תלוש וחברו לדבר תלוש לכתחלה לא ולרבי תלוש ולסוף חברו פסול דיעבד והיינו בעיא דרבא. ודוחק גדול לומר שמ"ש דלא ידע מהני ברייתא שפלוגתא דרבי ור"ח ג"כ לא שמיע ליה וכתבו שפיר דממתני' ע"כ מוכח דתלוש וחברו כשר דזה דוחק:
בא"ד ומתניתין דמכשיר דיעבד כר"ח ולכתחלה לא שמא ידרוס וברייתא דמכשיר לכתחלה (ר"ל בריית' דבכל שוחטין בין תלוש ומחובר) בעופ' דקליל א"נ כר"ז עכ"ל בתחלה כתבו דשמא לרבי הוה כמחובר מעיקרו ומתני' ר"ח היא ובברייתא בעופא דקליל רצונם לומר דגם רבא סובר מימרא דרב ענן אמר שמואל צוואר בהמה למעלה אף דיעבד אסור ומאמר מוחלט הוא ולית בי' שום חולק ומתניתין סכין למעלה וצוואר למטה ואפ"ה לכתחלה לא כיון שאין מוליך ומביא הסכין שמחובר הוא אלא צוואר בהמה ומתוך כובדה חיישינן שיבא לידי דרסה וברייתא דבין חלוש ומחובר בעופא דקליל ומש"ה לכתחל' ואף בצוואר למעלה וכ"ש צוואר למטה דיעבד אין לכתחלה כ' ממתניתין והדר כתבו א"נ כר"ז לצדדין קתני וחולק רבא אמימרא דשמואל ומוקי מתני' במחובר וצוואר למעלה וסכין למטה ואפ"ה כשר דיעבד ועיין בתב"ש סימן ו' שכתב כה"ג יע"ש וראיתי שאין צורך לזה אלא אדרבה תי' שני הוא העיקר מדכתבו באחרונה ולכתחלה אמרו דמתניתין איירי בבהמה. וע"כ בצוואר למטה דאי למעלה אף דיעבד פסול כמימרא דרב ענן אמר שמואל וברייתא דמכשיר לכתחלה בעופא דקליל וע"כ דיש לחלק בצוואר הנשחט למטה בין עוף לבהמה ואח"כ כתבו דלעולם בצוואר הנשחט למטה אין חילוק בין עוף לבהמה ואף בבהמה שרינן לכתחלה אלא דרבא מוקי למתני' ג"כ בעופא דקליל דהיינו וצוואר למעלה ובזה דיעבד כשר ובהמה אף דיעבד אסור כמימרא דשמואל ומתניתין בצוואר עוף למעלה ודיעבד ולא לכתחלה וזה מסכים עם מה שכתב הש"ך ז"ל בסימן ו' ס"ק ח' ומיהו הוא ז"ל כתב אף שהסכין תלושה בידו ותו' סבירא להו בהך אוקמתא דווקא במחובר כמו צור וקנה הוא דיעבד ולא לכתחל' וברייתא דבכל שוחטין בין תלוש ומחובר כרב זביד דאמר לצדדין קתני רצה לומר סכין למעלה קאי אמחובר וסכין למטה קאי אתלוש אבל במחובר אף עוף דקליל וסכין למטה בצוואר למעלה דיעבד ולא לכתחלה שמא ידרוס ומה שנקטו בדבריהם כרב זביד ובצוואר למטה שרי אף לכתחלה בהמה לאו דווקא כמו לר"פ דמוקי לברייתא בעופא דקליל ובהמה דנקיט לאו דווקא הוא זהו הנראה לי בכוונת דבריהם ז"ל:
בא"ד אבל קשה היאך בעי לאוקמי' כר"ח והא קתני ציפורן ופסול ציפורן הוה משום מחובר עכ"ל משום דפשיטא להו דר"ח אף מחובר מעיקרו מכשיר מדאמר ו' דכתיב אאופתא קאמר וכמ"ש לעיל ועיין בחדושי רשב"א ומכאן אתה רואה דבעיא דרבא הוא אף לפי האמת ולא נפשטה וברייתא דמוכני סכין דווקא ולא פרושי מפרש הא צור וקנה אסור אף דלא מבטל ליה ופסול אף דיעבד מדרבנן וקשיא להו שפיר דבאמת ע"כ מתני' רבי מדפסול ציפורן ואפ"ה צור וקנה דיעבד שפיר דמי וע"כ מוכח דסכין לאו דוקא ולא פרושי קמפרש לה:
ודע עוד לפי מה דפשט מברייתא דמוכני שיש חילוק בין בטלו ולא בטלו יש לפרש אוקמתא חדשה או רבי סובר לא בטלו ש"ד דיעבד דכולה ר' היא ומתניתין רבי היא ולא ביטלו ואף לכתחלה והא דנקיט דיעבד משום מגל יד כקושית התוספות לעיל ד"ה אלא צור וקנה ואי דמה לו לשנות כל הפסולים יחד י"ל דנקיט דומיא דמגל יד שאין מבטל ליה עם נעוץ במחובר אף צור וקנה כן ומש"ה א"ש ברייתא דבכל שוחטין בין תלוש ומחובר וברייתא דמוכני קשיא ומיהו אי רבי סובר אף בטלו ש"ד מצינו לומר דברייתא דמוכני בבטלו ואף סכין בבטלו ואשמעינן אף דליכא למיחש שיאמרו מחובר מעיקרו הוא אפ"ה לכתחלה לא ישחוט אטו מחובר מעיקרו ומתני' נמי בטלו מיירי וברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש כו' מיירי בלא בטלו ושרי לכתחלה דכולי האי לא מחמרינן ועיין מהרש"א ז"ל במה שכתב בהא דר"פ בעופא דקליל יע"ש היטב ואין להאריך כאן ובי"ד אבאר עוד ועיין ב"ח בק"א:
הכל שוחטין הכל בשחיטה אפילו עוף עכ"ל כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו קשיא והא בהדיא תנן בריש השוחט אחד בעוף ותי' דאי מהתם ה"א דרבנן קמ"ל הכא דדינו כבהמה עכ"ל ר"ל דפלוגתא דתנאי היא אי יש שחיטה לעוף מ"ה ומדרבנן ודאי צריך שחיטה וכן כתב רש"י להדיא דף כ"א וכ"ז יע"ש מש"ה תני הכל בשחיטה דהוה מן התורה כמו בבהמה:
בפירש"י בד"ה מאן תנא כו' דהא תני לה רישא הכל לאתויי כל הני שראוין לשחוט כותי ומומר וטמא בחולין ובקצת נוסחאות יש ט"ס ונכרי וצ"ל ומומר והנה מה שלא הביא תרי לישני דרבינא מומחין אף שאין מוחזקין או מוחזקין אף שאין מומחין גם בריש פרק' במשנ' לא הביא הא דרבינ' ושם כתבנו דמשום דלית הלכת' כרבינא יע"ש משא"כ כאן דודאי הכל מצי לרבות מומחין או מוחזקין דרוב מצוין מומחין הן ושוחטין לכתחיל' לעיל לא מצי לאוקמי' הכי דקשי' ושחי' כשיר' משא"כ כאן ואדרב' כיון דלא מרבינן לה מהכל דרישא אית לן לרבויי מסיפא הכל שוחטין מומחין אף שאין מוחזקין ולעולם שוחטין מוחזקין שאין מומחין או להיפך ואם נאמר דרש"י סובר דמומחין שאין מוחזקין או להיפך אין שוחטין לכתחלה כדעת בה"ע וכפי הב"י בסי' א' והא דנאדו מאוקמתא דרבינא משום וכולן א"ש דלעולם שוחטין משמע ליה ז"ל לכתחלה ואם נאמר כשיטת הגאונים דלכתחלה ע"ס שישאלנו אם הוא לפנינו נמי א"ש דלעולם שוחטין משמע בלא שום תיקון וכאן צריך לשואלו אבל מלשון רש"י ג' ע"ב שכתב רוב מצויין מומחין הלכך לא בעי למיבדקי' משמע או כפי' ר"י בעל התו' שהיא דעה שלישית דשוחטין וא"צ לשואלו או כבה"ע ועיין מהרש"א ז"ל וכבר הארכנו בזה לעיל. והנה מ"ש דהא תני לעיל הכל לאתויי כל הני שראוין לשחוט משמע דמצינו לומר דלעולם שוחטין קאי אאדם דכל אדם ראוי לשחוט ואף דמשמע דקאי אזמן הא לפום סברא דהשתא מוקי הכל שוחטין הכל בשחיטה ולא חש לדקדק ביה אמנם מ"מ קשה מ"ש דכל הני שראוין לשחוט איתרבי מהכל דריש פירקן לא ידענא דא"כ איך באמת מתרץ רבא חדא לאתויי כותי וחדא מומר הרי דלא מרבינן מחד הכל כולן. ויש לומר דה"ק דמהכל דרישא איתרבי כל הני ר"ל למאן דמוקי בכותי ולא בישראל מומר וטמא בחולין דלא סבירא ליה דרבא במומר וחולין עט"ק לאו כקודש דמי וכן למאן דמוקי במומר סובר כותים גרי אריות הן ורבא הוא דמסיק לקמן חדא כותי וחדא מומר כשמעתיה דרבא לשיטתיה לעיל ומש"ה כתב רש"י כן ולאו כל הני כאחד אלא כמו שכתבנו:
ובד"ה נאסר להן בשר תאוה כו' ואם היו שוחטין בלא קרבן היו ענושים כרת עכ"ל הנה מפירוש רש"י יראה דהא דכתיב ואל פתח א"מ לא הביאו קאי בין לקדשים ששוחט בחוץ או חולין שלא הקדישן וחייב כרת ועיין ברמב"ן פ' אחרי מות שהביא ברייתא השנוי' בויקרא רבה כדברי רש"י ז"ל וע' ברשב"א שהביא דברי הרמב"ן וג"כ הביא ברייתא דשמות רבה משמע ג"כ כרש"י ולפי זה הא דכתיב בשחוטי חוץ חוקת עולם לדורותיכם לא קשיא למה לי מה"ת שלא יהא נוהג לדורות י"ל לר"י דהכל היו בכלל ואל פתח א"מ לא הביאו ואף חולין וכיון שאח"כ הותר להם בשר תאוה ה"א ה"ה קדשים בחוץ דהותר כולו קמ"ל קרא דקדשים קיימי באיסור הראשון ולר"ע צ"ל דס"ד כיון דאיתרחקי ממשכן אח"כ הותר לשחוט בבמה לכך כתיב חוקת עולם לאסור בזמן דאיכא מקדש וכבר הי' אפשר לומר דמש"ה כתיב חוקת עולם לר' ישמעאל דס"ד במדבר הוא דנוהג דין זה דמלקות ואף דבהאי פרשה לא כתיב מלקות אפשר דר"י יליף מלאמור לאו אמור וא"כ ס"ד במדבר הוא דאיכא מלקות דליכא התראת ספק דא"נ ישאל על הקדישו והדרי' לחולין נמי חייב מלקות על חולין לשיטת רש"י ז"ל דמ"ש מכרת משא"כ שהותר להם בשר תאוה ה"א דהתראת ספק הוא אי יש שאלה בחולין ולכך כתיב חוקת עולם לפי מ"ש התוס' בגיטין דף ל"ג ד"ה כל דמקדש אדעת' דרבנן מקדש שהקשו בנזיר שמא ישאל על נזירתו ותירץ דמוקמינן אחזקה כמו שהוא עתה וה"נ דכותי'. ודע דבפ' ראה כ' אזהר' דהעלא' בקדשים חוץ אפ"ה דשחיטה אין נוהג בבית עולמים מה"ט שכתבנו ועוד אף אי הוה כתיב שם כשחיטה לא קשי' דבשעת מעשה אמר להם שיהא נוהג לדורות בתוס' ד"ה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה כו' וקשה הא האי קרא לא איירי אלא בקרבן בהמה עכ"ל ר"ל דאי מקרא דואל פתח א"מ שנאסר להם בשר תאוה ולא מיתסר אלא מה שראוי להקריב ולא בעלי מומין וכ"ש חיה צבי ואיל ועוד דבהאי פרשה כתיב בהדיא אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה ואל פתח א"מ לא הביאו ועיין בחדושי רשב"א כאן:
גמ' לעולם שוחטין ואוכלין מיבעי ליה לפירש"י בתחלה נאסר בשר תאוה מההוא קרא דפא"מ ואף לשחוט היה אסור וחייב כרת א"כ מאחר דאמר לעולם שוחטין פשיטא דאוכלין ג"כ ומה הוקשה לו שוחטין ואוכלין מיבעי' משא"כ לתו' דלא נאסר כלל לשחוט אלא לאכול אסור פריך שפיר דעיקר הוה ליה לאשמעינן דאוכלין וי"ל מכל מקום פריך שפיר גם לשיטת רש"י דמ"מ הוה לאשמעינן תרווייהו לעולם שוחטין ואוכלין ומשני לי' כו':