אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף יג.

דף יב:

בפירש"י בד"ה אעפ"י שכוון לכך לאחר שירד הטל עליהם לא ידענא אמאי דווקא לאחר שירד הטל אף קודם שירד אם אמר דניחא ליה בכך מחשבה לחוד לא מהני ובד"ה מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול כו' שלא נתכון לשום שחיטה אבל אם נתכוין כו' אלא שלא מלה לבעלים עכ"ל לר' נתן דהלכתא כוותיה פי' כן דבחולין לא בעינן כלל כוונה אף לחתיכה ובקדשים לחתיכה מיהא בעינן כוונה אלא שמה שכתב לא עלה לבעלים לשם חובה לא ידענא מאי ניהו או משום שלא נתכוין לשם עולה הא זבחים סתמן לשמן קאי עיין ריש זבחים ואולי ידי מצוה מן המובחר לא יצא ובתו' בד"ה מניין למתעסק בקדשים שהוא פסול כו' היינו דמכווין לחתיכת סימנים ר"ל לרבנן בחולין ובעינן כונה לחתיכת סימנין ובקדשים בעינן כוונה לזביחה היינו שהש"י צוה לנו לשחוט ועיין לקמן בפ"ב דף ל"ב ע"ב יע"ש ועיין עוד בסוף פרק בית שמאי בזבחים ובתוספות יע"ש ובר"מ הלכות פסולי המוקדשין יע"ש:

וברש"י ד"ה ואין להם מחשבה כגון מצא לקליפת אגוז וחשב למוד בהן עפר או מדד בה עכ"ל עיין בפרק י"ז מכלים משנה י"ד בתוספות יום טוב שכתב מפי הרב אין נראה כך אלא מדדו הוה מעשה גם מה שהזכירה המשנה למוד בהן עפר לפירוש רש"י שאומרים כך ולתוספות אורחא דמלתא נקיט כיון דמעשה בלא דבור נמי מהני כו':

גמ' מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר עיין בחדושי רשב"א שפי' דבקדשים בעינן שיהא יודע דנצטוו ישראל על השחיטה ולכך הוא שוחט ורבינו יצחק ז"ל פירש מתעסק בקדשים סבור שהוא חולין וכדגרסינן בזבחים עולה ששחטה כו' יע"ש והנה בהא דאמר דקיימא עולה בדרום ומשכה לצפון היינו מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שיודע שקדשים הוא ולא חולין ומש"ה משכה לצפון דעולה טעונה צפון אבל מתעסק דלא מתכוין שצוה הש"י על מצות שחיטה אכתי אין מחשבתו נכרת מתוך מעשיו בכך במה שמשכה מדרום לצפון דיודע הוא שקדשים הן ולא מכוין למי שצוה אותו לשחוט ואיך יצוייר מחשבתו נכרת מתוך מעשיו בקדשים שיהא הקטן ראוי לשחוט עד דמיבעיא ליה בקטן אי מהני אי לאו ולפירש"י א"ש לר' נתן דסגי בקדשים במכוין לחתיכה לחוד וזה יש לקטן וכמ"ש לעיל אלא דצריך להתכוין לשם עולה ולא לשם חולין ולכך כי משכה מדרום לצפון מחשבתו נכרת מתוך מעשיו בכך אבל לאינך קשה וצריך עיון בזה ויש ליישב:

מתניתין שחיטת עכו"ם נבילה ומטמא במשא. היינו אף באחרים רואין אותן וכמ"ש רש"י ז"ל וכ"כ בעל העיטור הביאו הכ"מ בפ"ד מהלכות שחיטה ומוכח הוא דאל"כ פשיטא ומאי קמ"ל וכי לא ידעינן דעכו"ם לא חייש אלפני עור לא תתן מכשול ומנבל להכעיס אלא באחרים רואין נמי אסור. ובטעמא דהא מלתא כתבו התוספות לעיל דף ג' ע"ב ד"ה קסבר דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה לאפוקי אוכל נבילות להכעיס והרא"ש ז"ל כתב כן בשם ר"י אותו שהוא בר זביחה ולא פי' כאן אם מומר להכעיס לאותו דבר מה דינו ושם ע"ב כתב פר"י כיון דאין חושש לזבוח כו' והוא כמו שכתבו התוספות אבל הר"מ ז"ל בפ"ד מהל' שחיטה כתב בהלכה י"א כתיב בפ' כי תשא וקרא לך ואכלת מזבחו מכאן אתה למד שזבחו אסור ולוקה על אכילתו מן התורה יע"ש ועיין מ"ש לקמן בגמר' נבילה אין. ומה שהקשה הרא"ש עליו דאינן דברים של טעם דלמ' לא הזהירה תורה אלא כשזבח תוך ביתו ובתוספות יום טוב במתני' תירץ דמלת מזבחו מיותר הוא דלא הוה לומר אלא וקרא לך ואכלת אלא לומר אף כשבבית ישראל זבח אסור יע"ש והנה קושית הרא"ש ז"ל משמע דקשיא ליה דלמא גזירת הכתוב הוא דווקא כשזבח תוך ביתו כו' ולא קשיא ליה דעדיפא מיניה דהא בקרא בהדיא כתיב פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו' וזבחו לאלהיהם וקרא לך כו' דמשמע ודאי דמיירי בתקרובת ע"ז שאסור מן התורה ולוקה ב' על אכילתו כמו שיתבאר לקמן ומנלן בשוחט בסתם דלאו לע"ז הוא ובסמ"ג לאוין קמ"ח יליף מהאי קרא ת"ע ובתב"ש סימן ב' ס"ק א' הביאו ולתי' התוס' יום טוב גם זה לא קשה מידי ועיין בפ"ז מהלכות עכו"ם וחוקותיהם הלכה ב' נראה דלהר"מ ת"ע מלא תביא תועבה ולא ידבק כו' נפקא ועיין בפי"א מהלכות מ"א הלכה א' בל"מ מ"ש על מ"ש הר"מ יין שנתנסך וראיתי להעתיק בכאן דברי הר"מ דה"ש פ"ד הלכה י"א וי"ב ובפרק ב' מהלכות שאר אבות הטומאה הלכה יו"ד כי רבה המבוכה ופירושי' רבים נאמרו בדבריו ז"ל והנני מעתיקם ואבארם וזה לשון הר"מ ז"ל בפ"ד דה"ש הלכה י"א עכו"ם ששחט ואפילו שחט בפרי ישראל ובסכין יפה ואפי' הי' קטן שחיטתו נבילה ולוקה על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהירה שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינו דומה לישראל שאינו יודע ה"ש (ר"ל דהתם באחרים רואין סגי והכא פסול) ובהלכה י"ב וגדר גדול גדרו בדבר (שאפי' עכו"ם שאין עע"ז שחיטתו נבילה עכ"ל. הנה כתב דשחיטתו נבילה ולוקה על אכילתו משמע משום נבילה לקי עליה ובפר"ח סי' ב' הקשה דמקרא ואכלת לא מוכח אלא לאו הבא מכלל עשה ותירץ דאהדריה לאיסורא קמא וזה אינו נכון דלא דמי לתזבח ולא גיזה דהתם אהדרי' לאיסורא קמא שהיה בו מקודם שהומם משא"כ כאן דלא ידעינן שחיטת נכרי דאסורה אלא מקרא דואכלת כו' גם הבכ"ש השיגו בכך יע"ש ומ"ש תי' ב' יש לעיין ביה וחי' השלישי דפן הוא לאו והיה כאילו כתוב ופן ואכלת מזבחו לדעתי הוא נכון ודוגמא לזה בפסחים מ"א ע"ב אל תאכלו כ"א צלי אש יע"ש ולקמן אבאר מזה ואין להקשות אמאי אינו אסור בהנאה לר"א דאמר כ"מ שנאמר אכילה הנאה נמי במשמע וי"ל כמ"ש התוספות בפסחים כ"א ע"ב אהא דיהא נהנה בחמץ בפסח בכרת ותירצו דלא ילפינן כי כל אוכל מלא יאכל יע"ש וה"ה דלא יליף ואכלת מן לא יאכל. והנה כן משמע פשט לשון הר"מ ז"ל דמשום נבילה הוא דלוקה והיינו כתי' השני או כתי' השלישי ונבילה לאו דווקא נקיט אלא לישנא דמתני' נקיט לומר נבילה אין איסור הנאה לא. ולא נצטרך לומר דדבריו שבכאן סותרים דבריו בהלכות שא"ה וחזר שם ממ"ש כאן כמו שאבאר לקמן בעזה"י. אבל התב"ש בסימן ב' ס"ק א' האריך וכתב דהאי ולוקה שכתב הר"מ ז"ל הוא משום ת"ע וסובר כר"א דסתם מחשבות עכו"ם לע"ז ונבילה לאו דווקא אלא לומר אסורה ויש ספק אי הוה נבילה יע"ש ואני תמה עליו מאוד איך יאמר דסובר סתם מחשבות כותי לע"ז הא כתב בפ"ד מהלכות מ"א הלכה י"ט קיבת הנבלה והטמאה מותר שהוא כשאר טנופת שבגוף לפיכך מותר להעמיד בה גבינה ומותר להעמיד בקיבת שחיטת עכו"ם עכ"ל והוא מגמרא פרק כל הבשר דף קט"ז הלכתא מעמידין בקיבת שחיטת עכו"ם ולר"א דאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז ודאי אין מעמידין והכי איתא התם להדיא אמר ר' יוחנן מעמידין בקיבת נבילה ואין מעמידין בקיבת שחיטת עכו"ם כמאן כר"א דאמר סתם מחשבתו לעכו"ם ופירש"י ואף פרש אסור כדין ת"ע וא"כ הר"מ ז"ל דפסק דמעמידין בקיבת שחיטת עכו"ם וודאי דפסק כחכמים דר"א ועוד דהא סתם מתני' הוא כאן כחכמים ועוד דבגמרא מסיק נבילה אין איסור הנאה לא אלמא מדקרי נבילה משמע דינו כנבילה ושריא בהנאה והר"מ נמי כתב הר"ז נבילה משמע דשרי בהנאה ומיהו יש לומר דנקיט לשון המשנה ודוחק. ומ"ש בפירוש המשניות שחיטת עכו"ם נבילה לפי שסתם מחשבת עכו"ם לע"ז אינו ר"ל כר"א אלא דמין האדוק בע"ז סתם מחשבתו לע"ז ובגלל הדבר הזה הזהירה התורה אף עכו"ם שאין עובד ע"ז וכמו שיראה מדבריו בהלכות שא"ה פ"ב הלכה יו"ד יע"ש וכשיטת הש"ך ושאר אחרונים דאף עכו"ם שאין עע"ז שחיטתו אסורה מן התורה ומ"ש וגדר גדול גדרו בדבר אבאר לקמן בסמוך ותדע שהרי כתב בפי' המשניות ולמה לא אסורה בהנאה כו' כמו שיראה הרואה שם וכן מה שהביא התב"ש ראיה ממה שכתב הר"מ בפ"ב מהלכות שחיטה הלכה כ"ב ישראל ששחט לבהמת עכו"ם כשר שאין חוששין למחשבת הזובח לפיכך עכו"ם ששחט לישראל שחיטתו אסורה כמו שיתבאר עכ"ל ומדכתב לפיכך משמע דטעמא הוא דהולכין אחר מחשבת הזובח וסתם מחשבת כותי לע"ז וסובר ג"כ דקטן היודע בטיב ע"ז קמיירי ולמה לא ראה מ"ש הלחם משנה שם וז"ל כיון דעיקר בתר מחשבת הזובח מש"ה כי כתיב ואכלת מזבחו היינו בהמת ישראל ועכו"ם זובח ולא תימא דווקא בהמה שלו יע"ש ואם כן אין מכאן ראיה:

ובמה שכתב בהלכה י"ב וגדר גדול גדרו כו' ואיכא פלוגתא כי שיטת הכ"מ וב"י סימן ב' והב"ח וט"ז דבעכו"ם שאין עע"ז אין שחיטה אסורה מה"ת כ"א מדרבנן והש"ך וכנראה שהפר"ח הסכים עמו דגדר גדול קאי אכותי שגזרו שיהיה כעכו"ם מדרבנן אבל גר ותושב וכדומה מה"ת אסור וזה לשון הר"מ ז"ל בפ"ב מהלכות שא"ה הלכה יו"ד שחיטת עכו"ם נבילה ומטמאה במשא ואפילו ישראל עע"ג ושחט העכו"ם בסכין יפה שחיטה כראוי א' גוי וא' כותי וא' גר תושב שחיטתו נבילה וקרוב בעיני שאף זה מד"ס שהרי טומאת ע"ז ותקרובותיה מד"ס ובגלל ע"ז נתרחקו הכותי' ונאסרה שחיטתן וא"ת והלא אסורה באכילה דין תורה לא כל האסור באכילה מטמא שהרי טריפה ששחטה מטהרת מידי נבילה ועיין בכ"מ שם ונראה לי' פי' דבריו דודאי מ"ש הר"מ וקרוב בעיני שאף זה מד"ס קאי אכל מה דלעיל אף עכו"ם שעובד ע"ז ולענין טומאה קאמר כיון דלא ידעינן אלא מקרא דואכלת מזבחו מנלן דהוה נבילה וכיון שכן אין מטמאה אלא מדרבנן, ומ"ש הכ"מ דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בפ"ד מה"ש דשחיטת עכו"ם נבילה ולוקה על אכילתו מקרא דואכלת מזבחו ונדר גדול כו' לאו למימרא מדכתב וגדר גדול אלמא א עע"ז מדרבנן אסור ומ"ש כאן מד"ס קאי לגר חושב א"א לומר כן חדא למה ליה דכתב דת"ע מדרבנן והא בכאן אף באכילה מדרבנן ועוד הא כתב וא"ת הא אסור באכילה מן התורה שהרי טריפה ששחטה כו' אלא כוונת הכ"מ דלטעמיה אזיל שכתב בפ"ד מה"ש דלוקה מקרא דואכלת מזבחו הרי דלא סובר דרשא דתוספתא וזבחת מי הוא בר זביחה ואסמכתא הוא ולוקה מפן דהוה מניעה כמ"ש הפר"ח אין לנו לומר שחיטת עכו"ם הוה נבילה בשלמא מן וזבחת משמע מי שאינו בר זביחה לאו שחיטה הוא והוה כמתה מאליה משא"כ מקרא דואכלת מזבחו איכא למימר דגזירת הכתוב הוא לענין אכילה ולא לענין טומאה וכמו שיתבאר לקמן אי"ה ומה שסיים הכ"מ דגדר גדול כו' הוא נמי להוכיח דרבינו אינו סובר דרשות התוס' ואסמכתא הוא דאל"כ אף נכרי שאין עע"ז נמי אסור מן התורה מקרא דוזבחת וכיון שכן מש"ה נסתפק הר"מ ז"ל אי הוה נבילה ומטמאה מן התורה מדבריהם וסיים וקרוב בעיני שאף זה מד"ס שהרי ת"ע מד"ס וכ"ש שחיטת נכרי דלאו לעכו"ם דסתם מחשבת כותי לאו לע"ז כחכמים דפליגי על ר"א אלא דגזרו משום לתא דע"ז שיהא מטמא כמו ת"ע עצמו זהו מה שנ"ל בכוונתו ודע שהפר"ח בסימן ב' ס"ק א' כתב דממ"ש בפ"ד מה"ש דנבילה ולוקה עלי' וא"כ ע"כ ג"כ דמטמא מן התורה ואולי חזר בכאן וסבר דליכא כ"א איסורא מפן תכרות א"נ מואכלת מזבחו לקי כמ"ש בתירוץ השלישי ואף דלקי עליה משום נבילה מ"מ אפשר דאין מטמא אלא מד"ס עכ"ל ובתב"ש סימן ב' ס"ק א' כתב דתירוץ שני של פר"ח תמוה דהיכן מצינו סברא כזאת דלוקין משום נבילה ואין מטמא עכ"ל הבין שזה תירוץ אחד הוא בפר"ח ובאמת היה לו להקשות מגמרא ערוכה דקאמר לקמן ומטמאה פשיטא כיון דהוה נבילה ומאי קושיא והא מצינו לומר שנבילה ואין מטמאה במשא כמו שנסתפק הר"מ ז"ל ואני רואה בדברי פר"ח חסרון הניכר בדבריו שהרי כתב א"נ דלקי עלי' מואכלת כמ"ש בדרך השלישי כו' והגם דלקי משום נבילה כיון דלא כתיב בהדיא בקרא אין מטמא וקשה חדא כיון דלקי מפן דהוה מניעה לדעת הר"ב ז"ל לאו משום נבילה הוא אלא לאו בפ"ע הוא ועוד אי עיקר תירוצו כיון דלא כתיב בהדיא בקרא דהוה נבילה אפשר דלא מטמא מן התורה א"כ מאי אירי' לתי' השלישי אפילו לתי' א' וב' נמי הגם דלקי משום דאהדרי' לאיסורא קמא או כיון דאסר לו שחיטת נכרי הוה כמתה מאליה כיון דלא כתב בהדיא דהוה נבילה יש להסתפק אי מטמא מן התורה וע"כ נ"ל דצריך להיות א"נ כתירוץ השלישי שכתבתי לעיל דלקי מפן דהוה לאו ולא משום נבילה. ומ"ש הר"מ שחיטת נכרי נבילה שגירת לשון הוא א"צ לומר דשרי בהנאה כמו נבילה או מדרבנן הוה נבילה ומטמא ולקי עליה מפן תכרות ברית האמור בפ' כי תשא ולא משום נבילה א"נ צריך להיות כדבריו הגם דלקי עליה משום נבלה כיון דלא כתב בהדיא בקרא אלא כיון דאהדרי' לאיסורא קמא או כיון דאסר שחיטת נכרי הוה כמתה מאליה אפשר דלא מטמא במשא וכן צריך להיות לשיטת תב"ש דלקי משום ת"ע יעויין שם ומ"מ קושיא זו שהקשיתי על תירוץ השלישי דכיון דלא כתב בקרא כו' קשיא דא"כ מאי פריך בגמרא פשיטא:

כתב הש"ך ז"ל בסימן כ' ס"ק ב' דהכ"מ כתב בפ"ב מהלכות שא"ה ליישב התוספתא ונכנס בדחוקים עפ"י דברי הר"מ יע"ש משמע דלש"ך א"ש דאף עכו"ם שאין עע"ז שחיטתו אסורה וזה בתוספתא וזבחת ולא שזבח העכו"ם ואף שאין עע"ז ומ"מ קשה דאי סובר הר"מ ז"ל דרשא דוזבחת היא דרשה גמורה א"כ ודאי דהוה נבילה מן התורה ואיך יאמר דאין מטמא מה"ת דמקרא דוזבחת מוכח בהדיא דמי שאין מאמין או מצווה על הזביחה לא בר זביחה הוא והוה וודאי נבילה ואיך נסתפק הר"מ בשא"ה אי טומאתה מה"ת או מד"ס עד שהסכים וקרוב בעיני שהוא מד"ס ואיך יהיה זאת כיון דכתב בפי' בקרא כו' ועוד א"כ למה לי לר"מ להביא קרא דואכלת מזבחו דלא מוכח מיניה אלא עכו"ם שעע"ז ולא נקיט דרשה פשוטה מוזבחת וגם משם שמעינן מלקות ומפן תכרות אית לן לומר דלא הוה אלא איסורא כמ"ש הפר"ח ואף אם נאמר דר"מ סובר דרשא דתוספתא ובעיניו הוכשר קרא דואכלת שהיא פשוטה יותר לדעתו ז"ל ובפ"א מהלכות חמץ ומצה כתב החמץ אסור בהנאה שנאמר לא יאכל בצירי אף שפוסק כר"מ יע"ש אלא דלפי מ"ש התי"ט במתני' דמזבחו מיותר הוא דאפשר לכתוב ואכלת א"כ קשה באמת למה לי מזבחו כיון דמוזבחת נפקא לן שפיר מי שאינו מאמין דאינו בר זביחה וכבר היה אפשר ליישב דתרווייהו צריכי דמקרא פן תכרות לא שמעינן אלא עע"ז דכתיב וזבחו לאלהיהן ולכך כתיב וזבחת ומוזבחת לא שמעינן אלא עכו"ם שאינו מצווה על הזביחה אבל ישראל מומר עע"ז לא נפקא מוזבחת דאי דדינו כעכו"ם מה בכך מ"מ לא נפקא מדרשא דוזבחת דהוא מצווה על השחיטה אעפ"י שחטא ישראל הוא וכבר כתבנו לעיל גבי ר"א אכל משחיטת כותי בשם הש"ג דישראל מומר לכל התורה כשר באחרים רואין אותו והיינו דדרשינן מי שהוא מצווה לא מי שהוא מאמין כו' ולכך נפיק מקרא דפן תכרות כיון דבגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן ה"ה ישראל עע"ז וישראל שאין עע"ז אלא מומר לכל התורה חוץ מע"ז אה"נ דשחיטתו מדרבנן אסורה לא מן התורה וכמ"ש אבל הש"ך כתב מומר לשבת או לכל התורה חוץ מע"ז ושבת שחיטתו מה"ת אסור קשה:

עוד ראיתי להזכיר בכאן מ"ש הפר"ח שם דאין ראיית רי"ו מכרחת ולפ"ז אין ראי' גם לש"ך מהא דמומר לכל התורה כולה חוץ משתים אלו שבת וע"ז יע"ש היטב ואני תמה מאוד דאפילו אי נימא דבעינן דוקא לשתי אלה מ"מ כיון דחזינן דמומר לחלל שבתות לחוד אף שהוא משמר כל התורה כולה וגם אין עע"ז אפ"ה שחיטתו אסורה מה"ת ודינו כעכו"ם לכל דבריו כדמוכח מברייתא חוץ מן המומר לחלל שבתות לענין קרבן וה"ה לענין שחיטה לפי דברי הש"ך ז"ל א"כ מוכח שפיר דכ"ש כותי שאין עובד עבודה זרה דשחיטתו הוה נבילה מן התורה וכדכתיבנא ובי"ד סימן ב' אבאר בזה אי"ה באורך:

מה שכתב הר"מ ז"ל בה"ש פ"ב הלכה כ"ב ישראל ששחט בהמת נכרי אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד לפיכך נכרי ששחט לישראל, ואפילו קטן שחיטתו אסורה כמו שיתבאר עכ"ל וכבר כתבנו מ"ש הלח"מ והוא קצת דוחק ולי נראה דה"ק מדכתיב ואכלת מזבחו שהוא מיותר כמ"ש התוספות יום טוב לומר שאסור אף ששחט בבית ישראל עכ"ל ויש לנו להוסיף ביאור בדברים אלו דוודאי פשטא דקרא מיירי בת"ע ובאמת בסמ"ג לאוין קמ"ח הוציא מכאן שת"ע אסור מן התורה אלא דממלת מזבחו שהוא מיותר דרשינן אף ששחט שלא לשם ע"ז ומנלן זאת דלמא לא בא הכתוב אלא לומר אף שזבח ישראל בהמה של נכרי שחיטתו אסורה דהנכרי מחשב וזה שכתב מזבחו שהבהמה היא של עכו"ם לא השחיטה ולזה כתב מאחר דבקדשים זה מחשב וזה עובד לא אמרינן ה"ה בחולין לע"ז כן וע"כ ואכלת מזבחו לאסור שחיטת נכרי אף שלא לשם ע"ז אף שרחוק מכוונת הר"מ ז"ל כתבתי:

גמרא נבילה אין איסור הנאה לא מאן תנא אמר ר"ח בר אבא אמר ר"י דלא כר"א אין לומר דמדלא תני שחיטת נכרי אסורה אלא נבילה לומר נבילה אין איסור לא דז"א דאשמעינן דלקי משום נבילה דאי לא"ה הוה אמינא איסורא בעלמא ועוד דאי הוה תני אסורה לא הוה קשיא ומטמאה במשא פשיטא ומתני' אתי לאורויי כר"י בן בתירא או דלא כוותיה כדמסיק לקמן ע"ב והנראה מפשטא דייק מדקרי ליה נבילה משמע דהוה לגמרי כי נבילה ומותרת בהנאה כמו נבילה ועיין מה שאכתוב לקמן ברש"י דבור המתחיל רבי אמי מתני הכי יעוין שם:

ע"ש רבי אמי מתני הכי שחיטת נכרי נבילה הא דמין לע"ז עכ"ל ר"ל ואסור נמי בהנאה ואיני יודע מהיכן דייק לה ר"א דמין לע"ז דאי דלא תני במתני' שחיטת מין ה"א דנכרי מותר ובשלמא לפי' ר"י ורא"ש דוזבחת מי שאינו מאמין או עכ"פ מי שאינו מחויב כו' א"ש דליתני רבותא טפי דאפילו מין האדוק בע"ז לא הוה אלא נבילה ולא איסור הנאה וע"כ מקרא דוזבחת נפקא וה"ה נכרי אבל להר"מ ז"ל דמפיק ליה מפן תכרות וקרא לך ואכלת מזבחו אתה למד כו' לא מיבעיא למאן דמפרש דבריו דאף גוי שאין עע"ז שחיטתו אסור מה"ת א"כ לא הוי מצי למיתני שחיטת מין דה"א דווקא עע"ז דקרא וזבחו לאלהיהם כתיב וה"ה נכרי דלא מין עע"ז שחיטתו אסורה ומין רבותא דאפ"ה אין איסור הנאה אבל שאין עע"ז לא לכך נקיט נכרי וסתמא אף שאין עע"ז אסור מה"ת אלא אף למאן דמפרש דבריו דאין עע"ז מדרבנן אסור מ"מ היא גופא אשמעינן דשחיטת נכרי ואף שאין עע"ז מדרבנן מיהא שחיטתו אסורה, וראיתי להתורת חיים שכתב דא"נ הוה נקיט מין ע"כ מוזבחת או מוקרא לך ואכלת וה"ה נכרי יע"ש ואינו יודע דלר"מ אפשר שטעות דווק' בעובד ע"ז דומיא דמין דוקרא בוזבחו לאלהיהן כתיב דמ"ש הפוסקי' ז"ל וכדכתיבנ' ואפשר דמדלא תנן שחיטת נכרי ודומין נביל' דייק לי' דמין לע"ז:

ובפירש"י בד"ה ומטמאה במשא בגמרא פריך פשיטא הס"ד ואח"כ מה"ח הא אמרינן לקמן ושייך לגמרא וטעות נפל בדפוס חדש ובדפוס ויניציאה הוא נכון יע"ש:

ובד"ה רבי אמי מתני הכי כו' ובמין ישראל קמיירי והך דיוקא דמתני כו' ור"א לא פליג אר"ח כו' אלא דלא איצטריך למידק דממילא שמעינן עכ"ל מ"ש במין ישראל קמיירי לענין דינא קאמר דאף מין ישראל הוה מחשבתו לע"ז כדמוכח מברייתא דפירותיו טבלים וע"כ בישראל מיירי ומיהו ממתני' ליכא למידק אלא מין נכרי ותנינא להא דת"ר היינו דמ"מ במקצת הוה סייעתא דמין נכרי לע"ז ומ"ש דר"א לא פליג משום דרבי אמי אמר משמע הלשון דאתי לאיפלוגי ולכך אמר דוודאי לא פליג דאיהו נמי הכי דייק דנכרי לאו לע"ז והוא דלא כר' אליעזר הא דמין לע"ז וסיים דמ"מ שייך ר"א אמר ולא אמר רבי אמי דפליגי בפירושא דמתני' דלא איצטריך למידק כו' וכי איצטרך למידק הא דמין לע"ז ולא ידענא מה האי דלא איצטריך למידק דהא דר"ת נמי ה"ק נבילה אין איסור הנאה לא מדקרי ליה נבילה ש"מ כי נבילה הוה שחיטת עכו"ם ומותר בהנאה. והיה נראה לפרש דר"ח הכי דייק מדתנן שחיטת נכרי נבילה ואיכא למימר טעמא מקרא דואכלת מזבחו כמ"ש הר"מ בפ"ד מהלכות שחיטה ואמאי לא תנן רבותא טפי ישראל מומר להכעיס לשחיטה דשחיטתו נבילה דוזבחת מי שהוא מאמין כמ"ש התוס' ג' ע"ב ד"ה קסבר וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל אלא לאשמעינן בנכרי נבילה אין איסור הנאה לא דלא הוה לע"ז ודלא כר"א דאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז כו' ורבי אמי פליג עלי' דאי למידק דמחשבתו לאו לע"ז כחכמים דפליגי על ר"א לא צריכנא לדיוקא דאל"כ ליתני ישראל מומר אוכל נבילות להכעיס דבלא"ה מדקרי ליה נבילה משמע כי נבילה ומותר בהנאה אלא אי דייקינן הכי דייקינן ממתני' מש"ה לא תנן בישראל מומר לאשמעינן הא דמין לע"ז האדוק ונעשה כומר לע"ז דסתם מחשבתו לע"ז דלא הוה שמעינן זה אי הוה תני ישראל אוכל נבילות להכעיס דה"א דרבותא קמ"ל כו' והא דדייק הא דמין לע"ז דלמא היא גופא שמעינן דאין מחשבת נכרי לע"ז י"ל דסבירא לי' דהא סתם לקמן בפ"ב דף ל"ח ע"ב כחכמים אלא הא אתי לאשמעינן דמין כו' כן היה נראה לפרש אבל המעיין ברש"י ג' ע"ב ד"ה חוץ מחש"ו שכתב דוקא אוכל נבילות לתיאבון ולא להכעיס דמועד לנבל בידים הוא עכ"ל משמע הא באחרים רואין שרי וזה כדעת הרשב"א בחדושיו שם דלא כמ"ש התוס' והרא"ש שם וא"כ ליכא לפרושי, בדידיה דליתני שחיטת מומר דהא כשר באחרים רואין:

ובד"ה תנינא להא דת"ר כו' והא ברייתא במין ישראל קמיירי מדקתני פירותיו טבלים. ר"ל ואי במין עכו"ם הא דיגון נכרי פטור וא"נ חייב מדרבנן מאי איריא מין סתם עכו"ם נמי פירותיו טבלים ומיין בר"מ הלכות תרומות ומעשרות אי דיגון נכרי חייב מדרבנן או לאו והא דלא דייק מרישא פתו פת כותי יינו יי"נ דאי במין נכרי מאי פתו פת כותי ומאי איריא מין וכן יינו יי"נ י"ל ביין אשמעינן דהוה וודאי יי"נ ולא סתם יינם כמו בכותי ופתו אשמעינן אף בשל פלטר דלא גזרו בשל כותי וביין אסור ועיין ר"ן בחמש שיטות בחדושיו לחולין שכתב פתו פת כותי ר"ל כותיים הבאין ממדינת כותאי דחמיר יותר מן עכו"ם במקום שאין פלטר מצוי אף בשל בעל הבית מותר ובכותי אסור שמא יטמע בהן יע"ש ולדבריו נמי א"ש מה דלא דייק מרישא יע"ש ואף שיש שם קצת ט"ס בדפוס מ"מ כוונתן כמ"ש. ועיין בסדר זרעים:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה