ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף יב:
גמרא ה"ק נראין כו' שאף ר"ח לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית עכ"ל מדברי רש"י נראה דה"ק נראין דברי ר"י לר"ח באשפה שבשוק ודברי ר"ח ר"ל שהרי ר"ח לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית אבל באשפה שבשוק מודה ליה ולדבריו לא גרסינן בגמרא ונראין כו' ומה שסיים רש"י ז"ל וממילא שמעינן דבבית שרי ר"ל דלא תקשה אמאי לא אמר נמי ונראין דברי ר"ח לר"י בבית גופא ואמר דממילא מוכח דבהא לא פליגי מדאוקי פלוגתייהו באשפה שבבית משמע בבית כ"ע מודי' דשרי ואין זה מוכרח. ולא ידענא אמאי לא פי' כפשוטו כמ"ש הת"ח ז"ל דה"ק נראין דברי ר"י לר"ח באשפה שבשוק והאי שאף הוא סתמא דתלמודא קאמר לה ונראין דברי ר"ח לר"י בבית ממש כ"ע מודים דשרי דרוב מצוין אצל שחיט' מומחין הם וגי' ונראין הוא גי' רש"י ז"ל יעוין שם היטב:
ופירש"י ד"ה שמא יקלקלו דמשמע דמועדים הם לקלקל כו' עכ"ל לכאורה אין לו מובן דלא הי' לו לפרש אלא שמא יקלקלו משמע לכתחל' הא דיעבד ש"ד גם דוחק לומר דכתב ליתן טעם דיקלקלו לכתחלה אף באחרים רואין אותן דמועדין הם לקלקל ולא דמי לגדול ידע דלא גמיר דמותר באחרים לכתחלה דהיה לו לפרש בדברי המתרץ כך:
ובד"ה זאת אומרת כו' ואפילו אחרים רואין אותן עד כאן לשונו עיין בתוספות דף ב' ע"א ד"ה שמא יקלקלו שהקשו על רש"י ויש לתרץ בכמה גוונים ורש"י בעצמו כתב כאן אף בעע"ג דאסור וסיפא אשמעינן אף ברואין מרחוק שרי דיעבד כמ"ש האחרונים ועיין בתב"ש ועיין לעיל באוקמתא דעולם בחולין עט"ק ששם פי' אחרים רואין דהתם הכל כו' וכולן על מה דמרבינן מהכל ובלא"ה אין קושיא על רש"י יע"ש:
גמ' מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא ר' נתן הוא עכ"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו כתב על הא שהקשו תוספות דלמא שאני הכי דכוונת אחרים מהני כמו בגט ותי' הוא ז"ל דדיוקא מרישא דקתני חוץ מחש"ו שמא יקלקלו טעמא דקלקלו הא אתא אליהו ואמר דיפה שחטו א"נ באחר ראה שמא יקלקלו כשר עכ"ל ויש להקשות מרישא לא מוכח מידי דלהכי נקיט שמא יקלקלו אף אחרים עע"ג ממש ומזהירם שישחטו לשמן ואין יודעין ה"ש דאסור שמא שהו או דרסו והני אחרים לא ידען דלא גמירי ה"ש וכוונה איכא גם יש לראות למאן קאמר לה אי לפר"ת לעיל דף ב' ד"ה שמא יקלקלו דהיינו שאחרים יאכלו משחיטתן זו או שימסרו להם פ"א לשחוט ולא גרסינן את שחיטתן ועיין בקול הרמ"ז על משניות וא"כ אין ראיה מרישא דנקיט שמא יקלקלו אף להשליך לכלבים דלמא יקלקלו לאחרי שיאכלו משחיטה זו ואי לפירש"י דפי' אין מוסרין לכתחלה באחרים א"כ אין ראיה כלל דהני אחרים מזהירים שישחטו לשמן וליכא למידק מרישא כלל וזאת יש ליישב דמשמע דעיקר טעמם אדיעבד קאי שמא קלקלו ונקיט נמי לשון עתיד לאשמעינן נמי דאין מוסרין לכתחלה אבל מה שהקשיתי בתחילה קשה דלמא, נקיט טעמא דיקלקלו אף באחרים רואין אלא דלא גמירי ה"ש וכוונה איכא ויש ליישב דמ"מ אמאי לא נקיט נמי טעמא דכוונה ועיין תוספות ד"ה מאן תנא זעירא דמן חברייא פירש"י דמן בני הישיבה ויש לפרש דאושעיא זעירא היה נקרא ומן בני הישיבה היה ולא קשה קושית הר"ן ז"ל דלא היה לומר דמן בדלי"ת אבל לפי מה שפירש"י בפ' שני ל"א ע"א אושעיא זעירא מן בני הישיבה קשה קושית הר"ן ז"ל והתוספות כאן פירשו אושעיא זעירא היה נקרא וחברייא. שם מקום וכן פירש הר"ן ז"ל בכי עיין שם מ"ש בזה:
ובתוספות ד"ה מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה כו' הכל כשרים לכתוב את הגט עכ"ל ולפי שיטת הר"מ ז"ל בפ"ג מהלכות גירושין הלכה י"ח דווקא טופס הגט הוא דכשר לכתחלה באחרים עע"ג מטעם דדיעבד כשר אף בלא לשמה אבל תורף אף דיעבד פסול בעע"ג ועיין בכ"מ דשמואל מוסיף אדרב הונא יע"ש וא"כ אין קושיא כלל דאי בעינן כוונה לשחיטה אף דיעבד פסול לרבנן ולא מהני גדול עע"ג אלא ע"כ דר' נתן הוא דסובר דלא בעינן כוונה לשחיטה כלל:
בא"ד וי"ל דגבי גט מהני דמזכיר שמה ושם עירה עכ"ל ר"ל דבגט אף בשוטה מהני ובחליצה לא מהני אלא לחרש וקטן וגדול עע"ג ומש"ה איצטריך לטעמא דאיש ולאו בני קרייה אבל שוטה פסול לחליצה דלאו בר דעה הוא ולא מהני בחליצה ובגט מהני ושאני חרש וקטן דדעת קלישתא מיהא אית להו ולפי זה ה"ה בשחיטה דוודאי בשוטה לא מהני לרבנן דאית להו דבעינן כוונה לשחיטה אף בגדול עע"ג דומיא דחליצה ודייק שפיר מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה ולפי זה מרישא ליכא למידק דנקיט שמא יקלקלו משום חרש וקטן דאף באחרים מזהירים אלא דלא ראו השחיטה או דלא גמירי ה"ש מסיפא דייק שפיר דמכשיר שוטה והא לא מהני עע"ג דלא מוכח ממעשיו שמכוין לחתיכת סימנים ודמיא לחליצה ולא לגט. ועיין בחדושי הרשב"א מה שתי' בשם רבו ז"ל בע"א דבשוחט לא בעינן דעת בעלים כלל ומש"ה לא מהני גדול עע"ג והכל תלוי בדעת השוחט משא"כ בגט ועיין מ"ש הרשב"א בגיטין כ"ב:
בד"ה זרק סכין כו' הא חשיב מתכוין לחתיכה ונקיט לרבותא דרבנן עכ"ל אף במכוין לחתיכת בשר לא מהני עד שיתכוין לחתיכת סימנין מ"מ נקיט קצת רבותא לרבנן וקצת לר' נתן ובפרק השוחט דף ל"א ע"א אכתוב בזה וביורה דעה סי' ג' ושם אבאר בזה ג"כ בעזה"י מה שיש לעיין בזה:
גמרא בעי ר' יוחנן קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה הנה נקיט קטן ולא חרש ושוטה משמע וודאי דהני לאו בני דעה הן ואפי' מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אין להם ודוקא קטן דאית ליה דעת קצת וכן משמע בר"מ ז"ל שבכל המקומות לא הזכיר אלא קטן בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ו' כתב קטן יע"ש ובפי"ד מהל' טומאת אוכלין הלכ' ב' כ' המעלה פירותיו מפני הכנימה כו' העלו' חש"ו אע"פ שנתכונו לכך אינן בכי יותן (ר"ל העלו' מפני הכנימ' או אפשר כפי התו') ואח"כ כ' הפכום קטנים על הגג הרי זה בכי יותן שהקטן יש לו מחשבתו נכרת מתוך מעשיו מדרבנן יע"ש הרי שמתחלה כתב חש"ו ואח"כ כתב קטן לבד ומה שאמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא היפך בהן קאי אקטן לחוד דהיפך בהן יש לו מחשבתו נכרת מתוך מעשיו מדרבנן אלא באידך בעיא דר' יוחנן קטן יש לו מעשה מן התורה או מדרבנן לא ידענא אמאי לא נקיט גם חרש ושוטה דוודאי גם הם יש להם מעשה וכמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ב מהלכות כלים הלכה ב' גבי האלון ורמון יע"ש ולשון הר"מ ז"ל בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין כך הוא קטן אינו שוחט קדשים אף שגדול עע"ג מפני שקדשים צריכין מחשבה כו' עכ"ל וכתב הכ"מ הכי משמע בהדיא בחולין י"ב מ"ש הכי משמע בחולין יראה מהא דאמר מאן דלא בעינן כוונה לשחיטה ר' נתן הוא משמע בקדשים דבעינן כוונה לא מהני שחיטת קטן ואחרים רואין אלא דהתוס' כתבו ד"ה מאן תנא דיש חילוק בין עע"ג לאחרים רואין והוא לא מחלק בכך ועוד דהוא ז"ל לשיטתיה שכתב בפ"ג מהלכות גירושין דוקא בתופס מהני גדול עע"ג משום דבדיעבד לא בעי כוונה משא"כ תורף דפסול אף בעע"ג וה"ה שחיטה ומחליצה יש לתרץ כמ"ש הרשב"א ושאר פוסקים ז"ל דנקיט לאו בני קריי' לאלמת ואיש למעט קטן שהגיע לעונת הפעוטות דמקחו מקח ויש לו דעת אפ"ה אין ראוי לחליצה ומדברי הרשב"א הללו אנו למדין דקטן שאמרו יש לו מעשה ואין לו מחשבה לאו בקטן שלא הגיע לכלל גדלות אלא כל שהוא כבן עשר דמקחו מקח יש לו דעת ג"כ ובחליצה לא משום דאיש כתיב:
וברש"י ד"ה קטן יש לו מחשבה כגון בשחיטת קדשים דבעינן כוונה כדיליף בשמעתא קמייתא דזבחים עכ"ל והיינו כמ"ש תוספות ד"ה קטן דאף דזבחים סתמן לשמן קיימי מ"מ גרע קטן דסובר חולין הוא כו' ומ"ש רש"י בשמעתא קמייתא דזבחים היינו דשם מביא הא דלשם ששה דברים יע"ש ומיהו רש"י לשיטתיה שפי' לקמן מניין למתעסק בקדשים שהוא פסול שלא נתכון אלא לזורקו כו' אבל כי מתכוין לחתיכה בעלמא יראה דכשר לרש"י אליבא דר' נתן דבחולין אף בזרק סכין שלא לנועצה בכותל כשר ובקדשי' כוונה לחתיכה בעינן וא"כ בקטן כה"ג נמי כשר דהא יש לו מעשה ואף בלא דבור דע"כ לא קמיבעיא ליה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אלא כי ההוא דאלון ורמון שחקקו סתם ואיכא למימר שחקקו שלא לשם בית קיבול אבל בשוחט הא קמן דמכוון לחתיכה מיהא ומש"ה פירש דשוחט עולה לשמה ר"ל דבעינן שתהא לשם קדשים ולא שסבור שהוא חולין ומש"ה בעי שפיר שהביא עולה מדרום לצפון אבל לדברי התוספות לקמן מניין למתעסק כו' מצינו לפרושי כפשטיה דבעינן כוונה לזביחה ובעי יש לו מעשה בלא דבור:
ובד"ה שיש להן מעשה כגון זה כו' ואומרים כן עכ"ל הנה משמע מרש"י דמחשבה היינו דבור גרידא ומעשה עם דבור היינו מעשה ומעשה בלא דבור הוא מחשבתו נכרת מתוך מעשיו והא דלקמן העלום חש"ו היינו מפני הכנימה ואח"כ נתכוונו דהוה מחשבה לחוד ור' יוחנן דאמר לא שנו אלא שלא היפך בהן אבל היפך בהו אף שלא אמרו מפני כך עושין דהוה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו דהיינו מעשה גרידא מהני מדרבנן ומה שהקשו התוספות דהוה מצי למינקט ואין להם מעשה גרידא כבר תי' הר"ן בחמש שיטות כיון דאסיקנא דמדרבנן יש לו לא מצי למיתני בסתם דאין לו כיון דמדרבנן יש לו ומהרש"א ז"ל שכתב דאי משום דלפעמים יש להם מעשה גרידא במחשבתו נכרת מתוך מעשיו הוה ליה למפשט ממתני' מדלא קתני ואין להם מעשה גרידא עכ"ל הגם שיש לכוין דבריו כמ"ש הר"ן ז"ל דלפעמים יש לו היינו מדרבנן אלא דא"כ מאי קשיא ליה דלפשוט ממתי' דלמא היא גופא קמיבעיא ליה דלמא הא דתנן שיש להם מעשה אם הוא מעשה עם הדבור או מעשה בלא דבור והא דלא תני דמעשה לחוד לא מהני מכל מקום מדרבנן מיהא מהני או דמעשה היינו מעשה גרידא ולענין טומאה מהני מדרבנן להחמיר ואם כוונתו למאי דלא ידע דאורייתא או דרבנן אלא מעשה גרידא מיבעי ליה ואמאי לא פשיט ממתני' דא"כ קושית התוספות ניחא בפשיטות דקשיא להו למאי דס"ד דלא ידע דאורייתא או דרבנן אלא דמיבעיא ליה מעשה לחוד א"כ אמאי לא מתני' דאין להם מעשה לחוד:
ודע שממה שכתב רש"י לקמן ד"ה אבל היפך בהן אעפ"י שלא פי' מחשבתו כו' דאי בשפי' אחשבתו בשעת כו' עכ"ל הנה יראה לומר דמעשה היינו שעושה מעשה ובשעת מעשה אומר דלשם כך הוא כמו חקיקת האלון ורמון ואומרים בשעת חקיקה דלשם כלי חוקקין ומחשבתו נכרת מתוך מעשיו היינו בשעת מעשה אין אומר כלום ואח"כ אומר כן הוה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אלא שממה שכתב העלום חש"ו מפני הכנימה יש קצת ראיה להיפך ואין זה דיוק אבל שיטת התוספות דאמירה דקטן לאו כלום הוא ואי מעשה לחוד לא מהני גם הדבור לא מהני אלא מעשה מעליא כי ההיא דחקיקת האלון הוה מעשה מעליא ואף בלא דבור כלל ומעשה גרוע כי ההיא דהעלום חש"ו אף שאמרו בשעת מעשה כן לא מהני כיון דאי לאו דבור לא מהני דמעשה גרוע הוא דמסתבר יותר מפני הכנימה העלום הלכך דבור דידהו לא מהני נמי ועולה בדרום מיבעיא ליה אי הוה מעשה או לאו והא דכתבנו העלום חש"ו אפי' אמרו כן בשעת מעשה לאו כלום הוא כן הוא ודאי לשיטת התוס' שהקשו לרש"י דאעפ"י שנתכוונו משמע בשעת העלאה יע"ש: