אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף יב.

דף יא:

גמרא אלא היכא דאפשר אפשר כו' עכ"ל אי ר"מ חייש מ"ה למיעוטא צריך לחלק מ"ה בין היכא דאפשר ולא אפשר כיון דצוותה התורה לשרוף כשהיא שלמה אלא מבשר תאוה קשה דהוה אפשר לא לשחוט ולא ליכול וברשב"א ובחמש שיטות כתבו דלא דברה תורה אלא נגד יצה"ר ודוחק גם דוחק לומר דע"י שקרע העור ועיין מ"ש בתו' ד"ה פסח וקדשים מא"ל יע"ש:

ובפירש"י בד"ה פסח וקדשים כו' והיכא דאיפרשה ריאה ולא בדק כו' עכ"ל רוצה לומר דבדיקת הריאה הוא מדרבנן דחששו למיעוט המצוי או כמ"ש הרשב"א בחדושיו כיון דבקל יכול לראות אם יש בה סירכא הוה כמעלים עיניו מן האיסור יע"ש ולא מן התורה כדעת קצת פוסקים בזה ובי"ד סי' ל"ט אבאר בזה בעזה"י ומשום הכי כתב נאבדה הריאה כשר דלא הצריכו חז"ל בדיקה אלא לכתחלה ולא לאסור דיעבד ורש"י בתשובה הביא הרשב"א ז"ל דבריו דן לפני רבותיו דאל"כ איך הותר לאכול חלב ורבותיו השיבו לו דהתורה התירה לאכול ארץ זבת חלב ודבש כדאיתא בכורות ו' ע"ב ורשב"א כתב דאין ראיה דלמא דהתירה התורה חלב מבהמה שחי ב' שנים משנה ראשונה מותר דטריפה אינה חי' יותר מי"ב חודש ובענין זה התירה התורה החלב עוד הביא רשב"א ראיה דבדיקת הריאה מדרבנן מהא דמייתי מפרה אדומה ושעיר המשתלח עכ"ל ור"ל מה בכך דאזלינן בתר רובא מ"מ דלמא נטרפה הריאה דזה מצוי הוא ואיך מזין עליו גם בשעיר המשתלח וזה ראיה שאין עליה תשובה:

גם מהא דאמר בכורות ו' חלב בהמה ס"ד חלב טהורה חידוש דאמ"ה שרי ולא אמר ספק טריפה מותר דחדא מיניהו נקיט ועדיף מיניה קאמר דהתירה איסור ודאי יע"ש:

ובתו' ד"ה פסח וקדשים מא"ל מפסח פריך ולא מבשר תאוה עכ"ל היינו אי נאמר דוושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין נקב אבל מאן דסובר יש לו בדיקה מבחוץ לענין נקב לא קשה מבשר תאוה דקרע העור וראה שאין נקב וניקב זה בלא זה כשר והא דפריך ור"מ היכי אכיל בשרא ה"פ וכ"ת דלא אכיל כ"א ע"י בדיקה פסח וקדשים מא"ל דאין מום גדול מזה ועיין לקמן כ"ח ע"ב ד"ה אתא יע"ש ויש לראות לפי מה דס"ד בקושייתם דר"מ מ"ה חייש למיעוטא א"כ תיקשי מפרה ושעיר המשתלח דודאי מוכח דאזלינן בתר רובא אלא ע"כ היכא דלא אפשר שאני וכיון דצוותה התורה לשרוף שלמה חשיב לא אפשר כמו פסח וקדשים דאי אפשר לקרוע העור דאין לך מום גדול מזה חשיב לא אפשר. ויש ראי' לפסק הר"מ ז"ל דכל ספק היכא שאין לברורי מ"ה שריא ומ"ה לא קשיא מבשר תאוה דקרע העור ואי דאין לוושט בדיקה מבחוץ א"כ אף אם יראת בצד פנימי נקב הוה ספק שאין בידו לברורי וניקב זה בלא זה כשר ור"מ לשיטתיה דפסק בפ"ג מהלכות שחיטה גם לענין שם אין לוושט בדיקה מבחוץ ועיין פרישה סי' ל"ג יעוין שם:

בא"ד משום דנראה דר"מ מן התורה לא חייש למיעוטא כ"א מדרבנן ר"ל אף היכא דאפשר אזלינן בתר רובא וכתבנו לעיל אי מדרבנן חייש למיעוטא ה"ה דראוי לחוש מדרבנן שלא לילך בתר חזקה ואי מן התורה חייש למיעוטא ה"ה בחזקה דלא לילך בתרה היכא דאפשר כמו ברובא:

והנה כל זה לר"מ דחייש למיעוטא או מן התורה או מדרבנן אבל אנן קיי"ל כרבנן ואף מדרבנן לא חיישינן למיעוטא אף היכא דאפשר כמו קטן וקטנה דמייבמין לית להו חילוק זה בין היכא דאפשר ללא אפשר וס"ס מתירין ומחמירין עפ"י ספיקא דס"ס בכ"מ הוא מטעם רובא כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' ת"א ולפי זה לר"מ דחייש למיעוטא מ"ה גם ס"ס לא מהני לדידיה ואי מדרבנן עכ"פ מדרבנן לא מהני ס"ס לדידי' אם לא שנאמר דעדיף ס"ס מרובא וצריך לראות שלא מצא סתירה לזה בש"ס. ועיין בפני יהושע בק"א למסכת כתובות בהא דפ"ק בדיני ס"ס ואי בחזקה היכא דאיכא לברורי וברובא ובס"ס היכא דאיכא לברורי אי צריך לברר אבאר הכל על נכון בסמוך באורך בעזה"י ועיין בא"ח סי' תל"ז ובפר"ח:

גם בממון אין הולכין אחר רובא וה"ה ס"ס לא מהני ביה דלא הוה אלא מטעם רובא ולא עדיף מרוב ועיין בסוגיא דפ"פ ע"ב בתוספות שם דיבור המתחיל אי למיתב לה כתובה ובק"א בפני יהושע יע"ש ואבאר בסמוך לקמן אי"ה באורך הכל על נכון כי ענינים עמוקים המה וצריך לעיין בהם:

ראיתי לכתוב בכאן קצת עניני חזקה ורובא כי ענינים עמוקים הם ומפוזרים במקומות הרבה בש"ס לכן ראיתי להאריך בהם שהם מפתח גדול לכמה שיטות וסוגיות שהן חמורות ויש בהן תועלת:

הנה קיי"ל דאוקמי מילתא אחזקה בין להקל ובין להחמיר כמבואר בכמה מקומות וכמ"ש התוספות דף י"א ע"ב ד"ה אלא לאו כו' יע"ש ולשיטת הר"מ דכל ספק רחמנא שריא הא דאיצטריך למילף מקרא דאזיל בתר חזקה היינו היכא דלהחמיר או היכא דבידו לברורי דספק כי הא לא שריא מ"ה ועיין פר"ח י"ד סי' ק"י יע"ש ומש"ה מהני חזקה ואף דאמרינן בפסחים ד' ע"א למאי נ"מ לישלי' משמע כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ולא אוקי מלתא אחזקה אפשר דהיינו מדרבנן ומן התורה אף היכא דאיכא לברורי לא מבררינן ושפיר נ"מ במאי דיליף אוקמיה אחזקה אף להקל וכמ"ש אמנם עיקרן של דברים אלו דודאי היכא דבקל אפשר לברורי ודאי מבררינן ולא סמכינן אחזק' כמו התם דיכולין לישאל פי המשכיר אבל היכא דליתי' למשכיר אי מוקמינן אחזקה אין צריך למבדק כולה ביתא אף דבידו לברורי ולהר"מ ספיקא כי הא מ"ה אסור אפ"ה מוקמינן אחזקה כיון דטריחא מלתא לחזור ולבדוק ולא אמרו לישלי' אלא היכא שהוא בקל ואף בזה נראה שהוא מדרבנן וכמ"ש מעיקרא וא"כ א"ש דיליף מקרא חזקה אף להקל והיכא שיש לברורי אפ"ה אוקמינן אחזקה אם לא היכא שבקל יכול לברר כי ההיא דמשכיר כי אתי קמן ולקמן אבאר עוד מזה. ואזלינן בתר חזקה אף היכא דאיתרע השתא כמ"ש לקמן אפ"ה חזקה דמעיקרא עדיף טפי מחזקה דהשתא וזה מבואר ממה דאוקמינן הבית בחזקת טמא אף היכא שלאחר ז' מים נפחת הנגע לא אמרינן דלמא אדנפיק בציר שיעורא וכמו שהוא עכשיו כן היה קודם הסגר אלא ש"מ חזקה דמעיקרא עדיף טפי ויש לנו לחקור ולדעת אי חזקה דהשתא ליתא כלל נגד חזקה דמעיקרא או דחשיבא אלא דחזקה דמעיקרא עדיף זה מחלוקת דרבנן ור"ש והובא בריש נדה ובכמה מקומות מקוה שנמדד ונמצא חסר דלרבנן טמא ודאי משום דהוה תקחי במקום חדא משום דסבירא להו דחזקה דהשתא חשיבא אלא חזקה דמעיקרא עדיפא ומ"ה כי איכא עוד חזקה אוקי חזקה להדי חזקה ונשאר חזקה דהשתא ור"ש סבר חזקה דהשתא ליתא כלל ומ"ה ברה"ר טהור דהוה חדא להדי חדא וככל ספק טומאה ברה"ר דטהור וברה"י תולין דאיהו סבר כל ספק טומאה ברה"י תולין ומיהו לתירוץ שני שם בריש נדה וכפי מה שפי' הרשב"א בחדושיו וכפי מה שביאר המ"ל בפי"א דמקוואות הלכה ד"ה כתבו התוס' דלתי' שני היינו טעמא ודאי אף ברה"ר דסוף טומאה לא גמרינן מתחלת טומאה וצריך לפרש דבריו כיון דהתורה עשאה ספק טומאה כודאי ברה"י אלא ברה"י הלכתא גמירי, מסוטה היינו בתחלת טומאה אבל בסוף טומאה אמרינן מה לי רה"ר או רה"י ויש לזה שורש בסוטה כ"א ע"ב ד"ה מכאן אמרו שכתבו דהלכתא צריך לטהר ברה"ר אף היכא דאיכא חזקה דה"א מה לי רה"ר או רה"י ודבר הכתוב בהוה יע"ש וא"כ כיון דמהלכתא הוא דידעינן אמרינן דוקא תחלת טומאה ולא סוף טומאה והוה ודאי טמא ולקמן אבאר עוד מזה. עוד אבאר לך דאף אי קיי"ל כתי' ראשון דהוה תרתי במקום חדא דחזקה דהשתא הוה חזקה היינו דוקא במקוה ובחביות המוזכר שם ריש נדה דחסר ואתאי והחמיץ מעט מעט מש"ה אלימא חזקה דהשתא דאין לומר עתה ברגע זו חסר ואין לזה זמן משא"כ בשאר חזקות אפשר גם רבנן מודים דחזקה דהשתא ליתא כלל נגד חזקה דמעיקרא ועיין בתוס' נדה ע"ב ד"ה התם תל"ר וכאן בדף י' ע"א ד"ה סכין איתרעי ודף י"א ד"ה אדנפיק ואתי ובזה א"ש דהר"מ בפ"ה מהלכות תרומות הלכה כ"ד פסק בחביות דהוה ספק וכ"מ תמה שם דלרבנן הוה ודאי כמו במקוה כדמסיק בריש נדה ואלו בדין הסמוך לו בהלכה כ"ה בהא דהמפריש פירות להיות מעשר עליהן ונאבדו הוה ספק וכתב הכ"מ דפשוט הוא והמ"ל בהלכות מעשר פ"ז ה"ד כתב דצריך עיון דלרבנן הוה ודאי כמו בחביות עכ"ל ור"ל דאמאי בחביות תמה על הר"מ דפסק דהוה ספק וכאן כתב דפשוט הוא ולפי מ"ש אין קושיא דע"כ לא אמרינן מאן תנא חביות ר"ש משום דלרבנן הוה תרתי במקום חדא דדרך להחמיץ מעט מעט ודמי למקוה דחסר ואתאי משא"כ בהך מתני' דס"פ כל הגט דף ל"א ע"ב דנאבדו דאף בפ"א אפשר דנאבדו מן העולם או נגנבו חזקה דהשתא ליתא כלל ומש"ה כתב הכ"מ דפשוט הוא דמידי ספיקא לא נפקא והא דנאבדו היינו נגנבו או בענין אחר לא שהרקיבו דאל"כ לא הוה ספק אלא עד שעה שאפשר להם להרקיב וכמ"ש הרשב"א בד' שיטות במס' גיטין יע"ש ובזה א"ש בשוחט בסכין ונמצאת פגומה בלא שיבר עצמות ולא נגע במפרקת ואין בו שיעור הכשר שחיטה חוץ לפגימה אפ"ה כתב הר"מ ז"ל בהלכות שחיטה פ"א הכ"ד ובש"ע סימן י"ח ואמאי לא ודאית דהוה תרתי במקום חדא דבהמה בחייה וחזקה דסכין דהשתא נגד חזקה דסכין דמעיקרא ודוחק דסכין איתרעי מה בכך אלא דכאן חזקה דהשתא ליתא כלל ומש"ה הוה ספק באופן שלמידין מכאן חזקה דהשתא ליתא כלל אם לא כהאי דמקוה וחביות והמ"ל כתב בפי"א דמקוואות הלכה ז' דר"מ סובר כתי' שני דריש נדה דאף במקוה לא הוה אלא חדא להדי חדא ושאני טומאה דלא יליף סוף טומאה מתחלת טומאה ומש"ה פסק בחביות דהוה ספק יע"ש באורך:

ודע דבא"ח סימן תל"ז הקשה הב"י מ"ש מי"ח טריפות דלא בדקין אף אי איתא קמן והכא אי איתא בעיר שיילינן ליה ותירץ דבהמה היה לה חזקת כשרות משעה שנולדה משא"כ בבית דכל השנה הוא בחזקת חמץ וכתב הפר"ח דאינו יודע איזה חזקה יש לבהמה בשעה שנולדה ואי משום הא לא קשיא מידי דסברת הב"י היא כי היכי בחזקה כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ה"ה ברובא הדין כן או הא דמיבעיא חזקתו בדוק היינו נמי מחמת רובא דרוב בני אדם בודקין כדינן וכמו שאבאר לקמן ומש"ה הוקשה לו מ"ש מטריפות ותירץ דהתם משעה שנולדה אית לה חזקת כשרות מחמת רובא והכא כל השנה הוא בחזקת חמץ. והמ"א בא"ח סי' תל"ז ס"ק ד' פי' דברי ב"י דבהמה לא היה לה חזקת טריפה יע"ש ולפי מ"ש בלא"ה א"ש כפשוטן דהיה לה חזקת כשרות מחמת רובא ומה שסיים המ"א שם דומיא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת יפה כתב דמש"ה ברוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אי איתא קמן צרי למישאל משום דבהמה בחייה בחזקת איסור וכל היכא שאתה בא להוציא מחזקה זו מחמת רובא דעדיף מיניה וכמ"ש לקמן מש"ה צריך לשואלו מש"ה בחמץ דהיה לו חזקת חמץ צריך לשואלו. ובזה נדחו דברי פר"ח שכתב דשאני י"ח טריפות דרובא עדיף מחזקה וא"צ לשואלו דז"א דקושית ב"י הוא מדחזינן דרוב מצוין מומחין אפ"ה צריך לשאול אלמא דאין חילוק בין רוב לחזקה לענין זה ומ"מ הוה ליה לב"י להקשות מרוב מצוין ולא מחזקה ארובא דא"ל כמ"ש הפר"ח. ואפשר לומר הא דמיבעיא לן חזקתו בדוק היינו מחמת רובא דרוב בני אדם בודקין בתיהם ליל י"ג שהורגלו בכך ועושין כך דאלת"ה אלא דמיבעיא אי אזלינן בתר חזקה דכל ישראל בחזקת כשרות הן ולא עבר על מצות חז"ל ובדק בלילה וכנראה מדברי הלבוש בסי' תל"ז יע"ש א"כ אמאי חזקתו בדוק והא איכא נגדה חזקת הבית כל השנה בחמץ ודומה לבהמה בחייה בחזקת איסור ונאבד הסכין לרמב"ן אליבא דר"ה פסולה ואף לדידן דקיי"ל דכשירה הא כתב הרא"ש דמלתא לא שכיח שיפגום הסכין וגם הרי שחיטה לפניך והכא לא שייכי הני טעמים אלא דמיבעיא ליה דרובן בודקין בלילה ומטעם רובא אתינן עלי' הורגלו בכך ורובא וחזקה רובא עדיף ואף דמדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא להחמיר י"ל דהמיעוט היה מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן ליה כמ"ש הרא"ש גבי רוב מצוין מש"ה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא דהמיעוט הוה מיעוטא דמיעוטא ואבאר לקמן בכלל רובי דבריו וכיון שכן הוקשה שפיר לב"י דמ"ש מי"ח טריפות ותירץ דהתם ליכא חזקה נגדה והכא איכא חזקה דכל השנה אמנם בגוף הקושיא לא ידענא מאי קשיא ליה מי"ח טריפות דהא גם כאן אי ליתא בעיר סמכינן אחזקה אלא היכא דבקל יכולין לשואלו לא סמכינן אחזקה והפר"ח הרגיש בזה יע"ש וא"כ מעתה גם מרוב מציין אין קושיא דבקל יכולין לשואלו ומ"ש הפר"ח דרוב מצוין לא חשיב כרוב בהמות בחזקת כשרות איני יודע למה דהא רוב מצוין רוב גמור הוא ומיעוטא דמיעוטא הוא דאין יודעין ומש"ה מוציא מחזקה דבהמה בחייה כו'. ועדיין יש לי לחקור בעניני חזקה שלשה חקירות בהן:

החקירה הא' אם הוא דמוקמינן מלתא אחזקה הוא דוקא מה"ת אבל מדרבנן ראוי להחמיר בהן ולא לוקי אחזקה ואף דברובא אף מדרבנן לא מחמרינן דאין בודקין אחר י"ח טריפות שאני רובא דעדיף מחזקה משא"כ בחזקה אפשר דמדרבנן אסור או דלמא לא שנא בחזקה:

הב' הא דאמרינן בבכורות ריש הלוקח עובר חמורו דהא דאזלינן בתר רובא דוקא דלא תלי במעשה וכמו שאבאר לקמן בדיני רובא א"כ ה"ה וכ"ש בחזקה דתליא במעשה דלא אזלינן בתרה דרובא עדיף מחזקה או דלמא שאני רובא כיון דהמיעוט לא תלוי במעשה והרוב תלוי במעשה הוה שכיח והוה כמחצה על מחצה כמ"ש הרשב"א בחדושיו כאן בשמעתין משא"כ בחזקה מה איכפת לן אי תלוי במעשה אפילו הכא הוה חזקה אלימתא ואזלינן בתרה:

הג' אם הא דאמרינן אוקי מלתא אחזקה והוה כודאי שהרי שורפין וסוקלין על החזקה אי איתרמי אח"כ מלתא אחריתא דתלוי בהך קמייתא מי אמרינן כיון דבקמייתא אוקי מלתא אחזקה תו השני נגררת אחר הראשונה בין להקל ובין להחמיר או דלמא כיון דבשניה איכא חזקה אחרת נגדה הוה ספק ולא ודאי ולקמן אבאר עוד מזה באורך בעזה"י:

המקומות שהובאו בש"ס דאזלינן בתר חזקה הן מרובין ואביא קצתם המקום הראשון הוא בריש פסחים המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או לאו ופסקינן בש"ע סי' תל"ז חזקתו בדוק אלמא אף מדרבנן אוקמינן אחזקה ולא מחמרינן וזה יש לדחות מכמה טעמים חדא דמטעם רובא אתינן עלה ולא מטעם חזקה וכמ"ש לעיל ואף אם נאמר כמ"ש הלבוש דמטעם חזקה הוא דאתינן עלה מ"מ אין ראי' דאם ביטלו הוה איסור דרבנן ובאיסור דרבנן לא מחמרינן ואזלינן בתר חזקה אבל באיסור תורה אה"נ דמדרבנן חיישינן ואם אירע דלא בטלו ונזכר תוך הפסח אה"נ דצריך לבדוק ובלא"ה פסק שם הש"ע בלא ביטלו דצריך לבדוק דהוה ספיקא דאורייתא דבעיא דלא איפשטא היא וביטלו הוה דרבנן ובדרבנן לא מחמירינן אבל באיסור תורה אפשר דמדרבנן מחמירינן מש"ה א"ש גם הבעיא דנ"מ להיכא דביטלו באופן שאין מכאן ראיה כלל וכדכתיבנא:

המקום השני הוא ממה דאמרינן במשנה דפ"ה דטהרות שני שבילין אחד טמא וא' טהור והלך בא' ועשה טהרות והשני בשני ועשה טהרות אם נשאלו זה בפ"ע וזה בפ"ע טהורין וע' בר"מ ז"ל פי"ט מהלכות אבות הטומא' יע"ש והא הכא דמדין ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור הוא משום דמוקמינן לכ"א אחזקה ואף מדרבנן מטהרין להו ודוקא כשבאו לשאול בב"א הוא דמטמאין מספק מדרבנן וכמ"ש התוס' בפסחים דף יו"ד ובכתובות כ"ז יע"ש ועיין במשנה למלך פי"ט מהלכות שא"ה באורך דאי מהלכתא מסוטה הוא דמטהרין לה ברה"ר ומש"ה לא מחמרינן אף בדרבנן וא"צ טבילה הא ליתא כמ"ש התוספות לעיל ד"ט ד"ה התם הלכתא גמירי דהיכא דלא דמי לסוטה לא גמרינן מסוטה. כי ההיא דשני נזירים שאמר א' ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דודאי א' מהן טמא הוא ולא מטהרין ליה אלא מחמת חזקה דמוקמינן לכ"א מהן וה"ה כאן בב' בני אדם בשני שבילין דא' מהן ודאי טמא ע"כ מטעם חזקה מטהרין בבאו לישאל זא"ז ואף דבע"ז דף ל"ז ע"ב דכי אתו לקמיה דר' ינאי אמר זילו טבילו בשיקעתא דמיא הוא עצה טובה ולא מדינא ועיין במ"ל פי"ט דשא"ה ואם אם נאמר דמדינא הוא כיון דאפשר בטבילה משא"כ טהרות שעשו שא"א בטבילה טהורין הן אלמא אף מדרבנן לא מחמירינן ואוקמינן מלתא אחזקה לגמרי:

המקום השלישי הוא בקדושין דף ה' ע"ב נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוה חיישינן משמע לכאורה אף דאוקמינן אחזקה מדרבנן חיישינן י"ל משום חומר א"א החמירו בו כמ"ש הר"ן שם ועוד דשאני ספיקא דדינא וספיקא דגוף המעשה ומ"ש בכתובות דף כ"ג אין ראיה דמשום חומר א"א או דיש ע"א עכ"פ לאסור או כמ"ש התוס' שם יע"ש ומכל הלין משמע דאוקי מלתא אחזקה אף מדרבנן ואף בספק השקול אוקי אחזקה אבל היכא שאיסור שכיח יותר זה תלוי במחלוקת גם הט"ז בי"ד בסי' ל"ט בסופו כתב דכל שהספק שקול אוקי אחזקה להתיר. וראיתי להפר"ח בי"ד סי' כ"ט שהאריך וכתב ג"כ בספק השקול לאסור ובסימן ק"י בכללי הס"ס כלל ששי כתב ג"כ בספק שקול לאסור ואף דאיכ' חזקת כשרות מ"מ כבר הוכחנו כלל א' דמדרבנן חיישינן עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים, דבכלל א' לא כתב כ"א הך דע"א אומר נתקדשה והתם משום דע"א אומר כן או כמ"ש התוספות בכתובות שם כ"ג דשמא טעה אחד והיה קרוב לה ומש"ה מחמרינן מדר' אבל כשאין שם ע"א ולא איתרע החזקה כלל בהא אזלינן בתרה בין להקל בין להחמיר ואף מדרבנן ועיין בפר"ח סימן כ"ט וק"י ובתבואות שור סימן כ"ט ול"א יע"ש ובחדושינו לי"ד אבאר מזה:

ועתה באתי לעיין בהתרת הספק הב' במה שנסתפקנו בחזקה דתליא במעשה אי אזלינן בתרה אי לאו הנה בא"ח סימן ח' כתב דצריך לעיין בציצית שמא נפסקו א' מן החוטין והב"ח כתב אמ"ש הרא"ש דא"צ דאוקי אחזקה כתב דרובא דתליא במעשה לא הוה רוב ור"ל דכ"ש חזקה דרובא עדיף מחזקה הן אמת שכבר פרכינא המ"א להב"ח בס"ק י"א יע"ש מ"מ בעיקר הדין משמע דמודה לדבריו דלא הוה חזקה כיון דתליא במעשה אלא שיש להקשות מהא דלעיל דריש פסחים דאיבעיא להו המשכיר בית חזקתו בדוק ואמאי הא חזקה דתליא במעשה הוא דשמא לא בדק ואמאי אוקמינן אחזקה אלא משמע דחזקה אף דתלי במעשה אזלינן בתרה בשלמא ברובא אמרינן דמיעוט לא תלי במעשה ורובא תלי במעשה הוה כמחצה על מחצה ואם שניהן תלוין במעשה אזלינן בתר רובא כמו שאבאר בדיני רובא ואם כן בחזקה מה לי אי תלוי במעשה או לאו וליכא קל וחומר מרובא ולפי זה הך איבעיא דפסחים על כרחך מטעם חזקה אתינין עליה דאי מטעם רובא כמ"ש לעיל דרוב הורגלו לבדוק בי"ד והא רובא דתליא במעשה ומיעוטא דלא תליא במעשה לא הולכין בתר רובא אלא מטעם דכל ישראל בחזקת כשרות ולא עבר על דברי חז"ל כמ"ש הלבוש בסימן תל"ז ויש לדחות דלעולם מטעם רובא וחזקה מחמת רובא קאמר ומיעוטו דמיעוטא, הוא ובכה"ג לא איכפת לן אי מיעוט תלוי במעשה או לאו ולקמן אבאר. ומהא דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו או מן התורה או מדרבנן ועיין בעירובין דף ל"ב ע"א ולקמן י"ב ע"א אין ראיה לומר חזקה דתליא במעשה כי הוא לומר שהשליח עשה הדבר ההוא הוה חזקה דהתם אלימא טובא ומסתמא עשה כדעת משלחו דאל"כ אלא הוא ככל חזקות דעלמא אמאי הוה בעי לומר המשלח גדייו ביד שליח לשחוט ומצאן שחוטין דחזקה שליח עושה שליחותיה לפום מה דלא אמר רוב מצוין מומחין הן ואמאי הא איכא חזקת בהמה בחייה והוה חדא להדי חדא אלא דאלימא טובא דאין אדם חוטא ולא לו ואין לדמות לשאר חזקות ואפשר לומר דהרי שחוטה ואיתרע קצת אלא דאין זה לדינא. ועיין בפ"ד מהלכות בכורות במ"ל באורך מדין שליח עושה שליחותו גם לקמן נסתפקתי בדין רובא דתליא במעשה דאין הולכין אחריו אי מ"ה או מדרבנן ולפי זה גם בחזקה יש לספק כן אי אמרינן דחזקה דלא הוה אלא במעשה לא הוה חזקה אי מ"ה או מדרבנן ועיין בפני יהושע כתובות ט' יע"ש:

ומה שנסתפקנו בספק השלישי אי השני מוכרח להיות כמו ראשון או לאו הנה לא נפלאת הוא והדבר מבואר בי"ד סי' א' בשוחט שנטל קבלה ובדקוהו שאינו יודע כתב הט"ז דאסר כל ששחט דהוה תרתי במקום חדא וכתב דאין להתיר הכלים מטעם אוקי אחזקייהו מהא דמקוה ופירש"י כל טהרות התרומה שנשתמשו באותן כלים טמאות בגיטין ל"א ע"ב אף שיש חזקה לתרומה עכ"ל ר"ל דאין לומר דכלים כשירים דאוקי חזקה להדי חזקה והוה שקול ואיכא ס"ס או דחזקה דכלים עדיפא מחזקה דהשתא ואוקי חזקה דמעיקרא נגד בהמה בחייה וחזקה דהשתא לא עדיף כחזקה דכלים וכתב דז"א כיון דהבהמה אסורה ודאי מטעם תרתי לריעותא ממילא הכלים אסורין כו' ולי ההדיוט הכותב דברים אלו צ"ע לי כי מדברי תוספות דף יו"ד ע"ב ד"ה ודלמא אדנפיק שהוקשה להם אמאי מטמאין גברא שנכנס לבית המנוגע נימא אוקי גברא אחזקה והרי חסר הנגע והוה תרתי במקום חדא והניחו בקושיא ובנדה ב' ע"ב ד"ה התם חסר ואתאי תירצו דשאני התם דחסר ואתאי הא לא"ה הוה מטהרין לגברא ואמאי כיון דהבית ודאי טמא דאוקי אחזקה א"כ ממילא האדם נגרר בתרי' אלא אפילו הכי כיון דאוקי גברא אחזקה הי"ו ליטהר אלמא לאו הא בהא תליא. ובאמת שלשון חולין דאמר ר"ש משמע כפירש"י בגיטין דקאי אתרומה דשייך לשון זה לא אוכלין ולא שורפין דאי אכלים ואדם הו"ל ברשות היחיד ספק ועלה קאמרי חכמים בין ברשות הרבים ובין ברה"י טמאות ודאי ומ"מ אני מסתפק בו הרבה דאפשר כל הטהרות שנעשו ע"ג אכלים קאי שהוטבלו אבל תרומה ספק מיהא הוה או טהור גמור ממ"ש לעיל באורך מזה יעוין שם היטב:

הנה הר"מ ז"ל בהלכות מקוואות פרק י' הלכה ז' כתב ב' מקוואות א' כשר וא' פסול וטבל בא' מהן ואינו יודע ועשה טהרות הרי הן תלויות והיא תוספתא הביאה הר"ש בפ"ב דמקוואות ואמאי תלויות ולא טמאות ודאי דהאדם אוקי אחזקה וממילא התרומ' טמאה אלא דבתרומה איכא חזקה להדי חזקה והן ספק ודוקא כה"ג הא בתרומה שנעשו בכלים שנעשה ע"ג מקוה שנמדד ונמצא חסר אפשר טהורים לגמרי דחזקה דהשתא דמקוה אינה טובה כחזקה דתרומה וכמ"ש כהאי גונא בשוחט. וראיתי אח"כ במשנה למלך שכתב עלה דהך בד"ה שני מקוואות והא דאמרינן מקוה שנמדד ונמצא חסר דהן טמאות ודאי דהתם הרי חסר לפניך משא"כ בשני מקוואות עכ"ל ולא ידענא דהרי הדברים ק"ו ומה התם דאיכא חזקה דמקוה דמעיקרא שהיא אלימא נגד חזקה דאדם אפ"ה אדם טמא מכח חזקה דהשתא, דהרי חסר לפניך וממילא מטמאין התרומה מכ"ש כאן דאינו יודע באיזה טבל דאיכא חזקה טובה ואלימתא העמד גברא על חזקה ודאי טמא וממילא התרומה טמאה ודאי ולכן דבריו צ"ע וישוב דעת. ואף אי התם חסר ואתאי הוה כחזקה דמעיקרא מ"מ כ"ש הוא ודברי התוספות שם בפרק שני צריכין ביאור ולא היה לי פנאי כעת לעיין בהם:

הן אמת שדברי הט"ז יש לעיין בהם מה שהביא ראיה מכל טהרות שנעשו ע"ג דתרומה טמאה ודאי ונשרפת דלו יהי כן דכל הטהרות אתרומה קאי וכפשטא דלישנא וכפירש"י בגיטין ל"א ע"ב מ"מ אין ראיה לכאן דהתם אדם וכלים בחזקת ודאי טמאים מטעם תרתי לריעותא או דסוף טומאה מתחלת טומאה לא ילפינן וילפי רבנן מרה"י דאף ברה"ר סוף טמא ודאי כתיב ואבע"א בנדה דף ג' ע"א וכמ"ש המשנה למלך בפי"א דמקוואות וביארתיו לעיל ומש"ה דין הוא שיהא התרומה טמאה ודאי דבתרי' גרירן דהוה תרתי דסתרן משא"כ בשוחט שנטל קבלה ואינו יודע דנהי דכל מה ששחט אסור מ"מ לא הוה ודאי אלא ספק דומיא דשוחט ונמצאת פגימה הר"ז נבילה כמ"ש הש"ע סימן י"ח ופי' הש"ך ספק נבילה וכן הוא בר"מ ז"ל להדיא בפ"א מהלכות שחיטה הכ"ד דשוחט בסכין ונמצאת פגומה דהוה ספק וטעמא כתבתי לעיל דלא דמי למקוה דהתם ודאי ולא מיבעיא למ"ש המשנה למלך בפ"י דהלכות מקוואות דהר"מ פסק כאבע"א דחזקה דהשתא ליתא נגד חזקה דמעיקרא ובטומאה ילפי סוף טומאה ברה"ר מתחלת טומאה מרה"י פשיטא דבאיסורא מידי ספיקא לא נפקא דאוקי חזקה דסכין להא חזקה דבהמה בחייה והוה ספק אלא אפילו לתירוץ ראשון א"ש או דהתם חסר ואתאי או דכאן איכא ס"ס אלא דאיתחזק איסורא לא מהני ס"ס דלא כמ"ב בתשובה סי' ל"ז ועיין בסי' ק"י בש"ך וט"ז דס"ס הוא מטעם רובא כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' ת"א וסמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא להחמיר ומש"ה הוה ספק נבילה וא"כ בההיא שוחט דאיכא נמי ס"ס כמ"ש הט"ז שם בסימן א' א"כ הוה ספק ולא ודאי וא"כ הכלים ראוי להכשיר מטעם אוקי אחזקה בשלמה במקוה דאדם וכלים טמאין ודאי אף התרומה טמאה דהוה תרתי דסתרן משא"כ כאן דבהמה מספק אסורה אין זה סותר אם הכלים יהיו כשירים מטעם אוקי הכלים אחזקה ואין ראיה מהתם לכאן וכמו שכתב והבן עוד אבאר לך דההיא דתוספתא שהביאה הר"מ להלכה בפ"י דמקואות מ"ב ברה"ר מיירי והא דלא טהורות לגמרי דהוה קצת כסוף טומאה דלא גמירי הלכתא אלא היכא דליכא חזקה כלל משא"כ כאן דאיכא חזקה להדי חזקה גרע טפי ועיין מ"ש לעיל דאפשר דאיירי ברה"י יע"ש. וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ומ"מ נראה כמ"ש דאם דבר ראשון לא אסור אלא מספיקא לא תלוי הב' בראשון ודברי הט"ז צ"ע במ"ש ראי' ממקוה דלא דמי דהתם האדם ודאי טמא מש"ה נגררין כלים והתרומה אבתרי' משא"כ הינא שהדבר הראשון בספק לא הוה כתרתי דסתרן אהדדי דשפיר יש להכשיר הכלים:

סוף דבר הכל נשמע דאזלינן בתר חזקה בין להקל ובין להחמיר ואף מדרבנן לא מחמירינן בחזקה וכסברת רבים מהפוסקים ולכך היכא דהוה ספק השקול אזלינן לקולא ואני תמה עוד על מ"ש הפר"ח בסי' ק"י כלל ששי דהיכא דהוה שקולין אזלינן להחמיר ואף היכא דאיכ' חזקה מ"מ כבר הוכחנו בכלל א' מדרבנן יש להחמיר יע"ש וכבר כתבנו לעיל דלא כן הוא ועוד דלו יהי כדבריו דבשקול לא אזלינן בתר חזקה מ"מ בספק טריפות אית לן להתיר בספק השקול דהא לאו מטעם חזקה לחוד אתינן עלה אלא מטעם רובא דרוב בהמות, כשירות ק] וכמ"ש הרשב"א ור"ן בחמש שיטות בחדושיו לחולין אהא דאמרינן מנלן דאזלינן בתר רובא דקאי אהא דבא זאב ונטל בני מעים דמטעם רובא הוא וברובא אף מדרבנן לא מחמירין ואין צריך לפנים ולקמן בדיני רובא אבאר עוד ואולי כונתו בנמצא ריעותא מחיים כמו בפתחו המוח ונמצא מים בראש ולא ידעו אם המוח מקיף המים שהובא בהגהת ש"ט סימן נ"א וכההיא אמרתא דהוה שדרן כרעא בתרייתא דאי לאו דשגרונא שכיח הוה ספק השקול וטריפה דכאן ליכא רובא דהא רוב בהמות אין להם מים בראש ולא שדרן כרעא בתרייתא אלא מטעם חזקה דהיה לה מקודם מטעם רובא כנ"ל ליישב דבריו ועיין בתב"ש באורך בסימן כ"ט ול"א יע"ש היטב ומ"מ כבר כתבנו דאף מדרבנן אזלינן בתר חזקה וההיא דע"א בקדושין ספיקא הוה חיישינן מדרבנן אין ראיה כמבואר וההיא דנשבר הגף וכדומה ואין ידוע דמטעם ס"ס מתירין הא לא"ה לא התם שאני דמסתבר יותר לתלות מחיים מלאחר שחיטה ואיתרע חזקה ומש"ה בעינן ס"ס. ומהלין שכתבנו משמע דעכ"פ בס"ס מתירין אף שאין הספק השקול מכ"ש ברובא דעדיף מס"ס דמתירין אף שאין ספק השקול לגמרי ואיסור שכיח טפי ויש לעיין ברובא וראיתי להפר"ח בסי' ק"י כלל שביעי דס"ס לא שרי אלא בספק השקול לא כשהאיסור שכיח טפי מהיתר וכן כתב הב"ח בסי' נ"ג והנה לדעת הרב בהג"ה דמצאו מים בראש ולא נודע אם הקיף המוח המים דאסור מטעם דריעותא מחיים הוה בסי' נ"א הא לא"ה שרי ע"כ דסובר בשקול אזלינן לקולא כשיטת התו' וסייעתם אם לא היכא שריעותא מחיים ועיין בתב"ש סי' כ"ט ואם כן בנשבר הגף בסימן נ"ג וק"י דמכשיר מטעם ס"ס ע"כ דשכיח טפי מחיים שהולך כאן וכאן דרך לישבר מלומר אחר שחיטה דאל"כ תיפוק לי' בספק השקול כשר מטעם נשחטה הותרה ועיין בתב"ש סי' כ"ט ואפ"ה מכשיר מטעם ס"ס ואף בנשמט כמ"ש סי' ק"י אלא דלחומרא בעלמא החמיר בסי' כ"ג בנשמט כמו שפירשו אחרונים את דבריו. והב"ח לשיטתי' דסובר בספק השקול אסור וסובר נשבר הגף ואין ידוע אם מחיים הוה ספק השקול וכדעת רבינו יונה הובאו דבריו בחדושי הרשב"א בדף יו"ד אהא דכל ספק בשחיטה דמהא שמעינן דנשבר הגף ואין ידוע דאסור אם לא היכא דהיתר שכיח טפי לא בספק השקול יע"ש אלמא דסובר נשבר הגף היה שקול אבל לדידן דשכיח איסורא טפי ואפ"ה מתירין בנשבר הגף מטעם ס"ס אלמא בס"ס מתירין אף שאין ספק השקול וכדכתיבנא:

ודע שסברת הב"ח ז"ל בסימן נ"ג היכא דאיסורא שכיח טפי לא מתירין בס"ס פירושו אף שהספק הא' שקול הוא כיון שהב' אין שקול לא הוה ס"ס כמו הני אווזות שמוליכין לשוחט שמעקמין כנפיהם בשעת שחיטה דמצוי הוא יותר בשעת שחי' לשבור יע"ש והנה דין זה לא נפלאת ולא רחוקה הוא ממני דהתו' בכתובות ט' ע"א בסוגי' דפתח פתיח הקשו מאי קושי' והא ס"ס דאונס לגבי רצון הוה רצון רובא עד שהוצרכו לומר דרצון לא הוה רוב גמור יע"ש וא"כ אית לן למילף דכל שהספק הא' אין שקול לא מהני להצטרף עם ספק השקול וה"נ בהני אווזות. הן אמת שהרב הגדול בספרו פני יהושע תמה שם על דברי התו' כיון דספק הא' הוה שקול בקל יכול ספק הב' להכריע דהוה רובא ומכ"ש למ"ש הרשב"א דס"ס הוא כמו רובא יע"ש ועיין בתו' ע"ב שם ד"ה אי למיתב מבואר דלא הוה ס"ס כה"ג יעוין שם ולקמן בדיני רובא אבאר עוד מזה באורך לענין הס"ה כה"ג יעו"ש באורך:

באופן שלמידין מכאן בספק השקול אזלינן בתר חזקה אף מדרבנן והיכא שהאיסור שכיח טפי אסור אף מן התורה דאיתרע חזקה וחזקה דהשתא אי הוה כמאן דליתא או לאו ביארנו לעיל והיכא דאיכא חזקה אף ספק דרבנן להחמיר ובי"ד סי' ק"י אבאר וחזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה כמ"ש התו' ראי' מעדים זוממין יע"ש והיכא דאיכא חזקה להדי חזקה הדר הוה ליה ספק השקול ומן התורה לחומרא ובדרבנן מסתבר להקל כיון דאיכא חזקה להדי חזקה ויש לספק להר"מ דכל ספיקא מ"ה שריא, אי בחזקה להדי חזקה אי מ"ה אסור או לאו יש לעיין וכ"ז לרבנן אבל לר"מ דחייש למיעוטא ה"ה דלא אזיל בתר חזקה או מ"ה או מדרבנן כמו שיתבאר לקמן וה"מ היכא דאפשר אבל היכא דלא איפשר אזיל בתר רובא וה"ה בתר חזקה ומיהו אי מן התורה לא אזיל ר"מ בתר רובא יש לעיין בחיקה ולקמן בדיני רובא אבאר. גם ס"ס היכא דאיכא חזקה נגדו אבאר לקמן כי שם ביתו. עוד אבאר לך דלא מחזקינן איסורא זה לאיסור אחר ומש"ה אף בנולד ריעותא מחיים הוה לאכשורי וכמו סוגיא דפד"א אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אף דהיתה א"א מ"מ היתה בחזקת שאם ימות בעלה מותרת לשוק כמ"ש התו' שם ל"א ע"ב בחולין מ"ג ע"ב ד"ה קסבר והא דספק בשחיטה אסור דמוקמינן בחזקת שאין זבוח דהוה בי' מעיקרא. ומיהו למ"ש התוס' בשבועות כ"ד ע"ב בד"ה האוכל נבילה בי"ה לפי' ריצב"א דליכא איסור שאין זבוח לא מחיים ולא לאחר שמתה דוזבחת בא לומר שאם תרצה לאכול שחוט הא לא"ה באיסור אמ"ה קאי ע"כ דמחזקינן מאיסורא לאיסורא ובקל יש לחלק ביניהם:

כלל רובא הלא כבר נודע פלוגת' ר"מ ורבנן דר"מ חייש למיעוט' ורבנן לא חיישי ואזלי בחר רובא ור"מ דחייש למיעוט' יש ב' דרכים או דמן התור' חייש למיעוטא היכא דאפשר והיכא דלא אפשר מודה דאזלינן בתר רובא מפרה ושעיר המשתלח וכדומה ומבשר תאוה אין קושי' דרחמנא אמר שחוט ואכול דלאו חובה הוא לא לישחט ולא ליכול וחשיב אפשר ואפ"ה שרי י"ל דחשיב נמי לא אפשר דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר מוטב שיאכלו ישראל כו' כמ"ש הר"ן בחמש שיטות על קושית התו' מבשר תאוה לא פריך ולמאן דסובר וושט יש לו בדיקה מבחוץ לענין נקב לא קשי' דקרע לעור ובדק לי' ולא פריך אלא מקדשים דאין לך מום גדול מזה וכמ"ש התו' כ"ח ע"ב יע"ש ושם אי אפשר ור"ע ור"ט דאמרי אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם משמע קצת דמן התורה חיישי למיעוטא דאי מדרבנן היאך היו מבטלין מ"ע דובערת הרע מקרבך ודרך השני הוא דמן התורה מודה ר"מ דאזיל בתר רובא ומדר' הוא דחייש היכא דאפשר כמו קטן וקטנה דימתינו עד שיגדילו ורבנן לא חיישי אף מדרב' למיעוטא דהמיעוט כמאן דליתא דמי אמנם יש נ"מ מן התורה ג"כ לר"מ המיעוט לאו כמאן דליתא דמי אלא דרובא עדיף מיני' ומש"ה היכא דאיכא חזקה נגד הרוב אוקי מיעוטא להדי חזקה והו"ל פלגא ופלגא ומ"ה חיישינן ועיין ביבמות קי"ט דמסיק דהו"ל פלגא ופלגא ולקמן דף פ"ו ע"ב תו' ד"ה סמוך כתבו דמן התורה חייש ר"מ בהדי חזקה וביבמות בד"ה מחוורתא משמע דאפילו היכא דאיכא חזקה עם המיעוט מדרבנן הוא דחייש ר"מ לא מ"ה ולפי מ"ש לקמן פליגי דלר"מ המיעוט חשיב ולרבנן המיעוט כמאן דליתא דמי ודע אי אמרינן לר"מ חזקה בהדי מיעוטא חייש מ"ה ר"מ אף בלא אפשר לא תיקשי מפרה אמאי נימא סמוך מיעוטא לחזקה דנימא העמד טמא על חזקתו דאפשר דטריפות מיעוטא דמיעוטא הוא אלא שכבר כתבנו לעיל דז"א אלא צריך לומר דמודה ר"מ היכא דלא אפשר דרובא עדיף מחזקה וכי אמר דהו"ל פלגא ופלגא באפשר ומיהו רובא וליכא חזקה נגדו מ"ה לא חייש ר"מ מבשר תאוה מוכח דנראה דזה הוה אפשר דלא לישחוט וכמש"ל אלא דאי הכי קשי' מתינוק שנמצ' בצד העיס' דמטהר ר"מ מטעם סמוך מיעוטא כו' והא היכא דלא אפשר אזיל בתר רובא ואיך יקל בטומאה אלא כמ"ש תחלה דטריפות הוה מיעוט שאין מצוי. אבל רבנן דהלכתא כוותיהו אזלינן בתר רובא אף מדרבנן ולא בדקינן אחר י"ח טריפות והוא הדין קטן וקטנה יגדלו זה עם זו ומיהו כי איכא חזקה בהדי מיעוט גם לרבנן הוה ליה פלגא ופלגא מדרבנן להחמיר ולא להקל ומן התורה רובא עדיף מחזקה ואי הוה מיעוטא דמיעוטא בהא גם ר"מ מודה דאף מדרבנן לא מחמירין והר"מ ז"ל פסק בהל' א"ב באשה שהלך בעלה למ"ה דלא תתיבם דמתוך דסמוך מיעוטא לחזקה דאף לרבנן אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה להחמיר יע"ש ועיין בפ"ג מהל' יבום הלכה י"ו ועיין בנימוקי יוסף שם בריש האשה רבה שכתב כן. וז"ל הרא"ש עלה הא דאמרינן דאזלינן בתר רובא דר"ת אומר היכא דאיכא חזקה עם המיעוט חיישינן להחמיר והא דסמכינן ארוב מצוין מומחין הם ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחיי' דמיעוטא דמיעוטא ובהא גם ר"מ מודה עכ"ל מ"ש דר"מ מודה בהא הוא ביבמות קי"ט ע"ב למיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ ואף דראיית ר"ת מחלב יש לדחות כמ"ש בהג"א כאן ע"כ דיש לפרש כמו שפי' ר"י יע"ש בבכו' מ"מ הדין דין אמת דהיכא דאיכא חזקה עם המיעוט הולכין להחמיר. אף לרבנן דר"מ מדרבנן כמו ההיא דאשה רבה קי"ט דסתם מתני' והלכתא כוותי' וכן פסק הר"מ בהל' יבום ובא"ה סימן קנ"ז ועיין ברא"ש שם בריש אשה יע"ש והיכא דאית חזקה נגד הרוב ועם הרוב ג"כ חזקה אזלינן בתר רובא לדרבנן דהלכתא כוותי' דאוקי חזקה להדי חזקה ואזלינן אף מדרבנן בתר רובא ולר"מ בכה"ג לא אזלינן וחיישינן עכ"פ מדרבנן והיכא שיש חזקה עם הרוב אין חזקה מתנגד הא מסיק ביבמות דגם לר"מ לא חייש כה"ג. והנה לר"מ דחייש למיעוטא מדרבנן נראה דכ"ש לחזקה מדרבנן דלא ליזיל בתר חזקה מדרבנן ואי מ"ה חייש למיעוטא היכא דאפשר ה"ה בחזקה היכא דאפשר. ופירוש אפשר יש ליישב בב' פנים או דבר הרשות אפשר מיקרי או היכא דאיכא לברורי הוא אפשר. אלא דיש להקשות דא"כ הא דיליף מוהסגיר את הבית נהי דחשיב לא אפשר דגזירת הכתוב הוא דיצא דרך יציאה מ"מ מהא לא שמעינן דאוקמי אחזקה כדדחי תלמודא אלא מהסגיר הבית ע"י חבל ארוך ואמאי מוקמינן אחזקה הא אפשר שלא ילך לביתו ויסגור בצד הדלת ורואה והיכא דאפשר סובר ר"מ דלא אזיל בתר רובא וכ"ש בתר חזקה וצ"ל לר"מ אה"נ דאין לעשות כן ויליף חזקה מהיכא דנפקא לי' לראב"י מהל"מ ועיין תו' ד"ה מנלן דאזלינן בתר רובא ובמהרש"א שם או דוהסגיר מ"מ היינו דיעבד שהלך ולא ראה דהוה תו לא אפשר וראשון יותר נכון הכלל העולה לר"מ היכא דאפשר היינו לברורי כי ההיא דקטן וקטנה דימתינו לא סמכינן ארובא וה"ה וכ"ש אחזקה ופי' זה נראה דלא תיקשי מבשר תאוה ולא נצטרך לומר דלא דברה תורה אלא נגד היצה"ר כמ"ש אלא בדלא אפשר לברורי סמכי' והיכא דאפשר או מ"ה לא סמכינן בין ארובא וחזקה או מדרבנן ולרבנן אזלינן בתר רובא ולא זו בלבד כי ההיא דקטן וקטנה דהשתא מיהא ליכא לברורי אלא אפי' היכא דסמיא בידי' לברורי עכשיו אפ"ה אזלינן בתר רובא ומש"ה לא בדקינן אחר י"ח טריפות כיון דטורח גדול הוא לבדוק בכל, הבהמה סמכינן ארובא ועיין מ"ש לקמן בזה:

והנה בהא דאמרינן דאזלינן בתר רובא אף לר"מ ז"ל דאמר כל ספיקא מן התורה שריא יש לפרש בג' פנים או דנ"מ היכא דאיכא חזקה נגד הרוב דספק כי הא מ"ה אסור אזלינן בתר, רובא דעדיף מחזקה או דנ"מ להחמיר הולכין בתר רובא או היכא דסמיא בידיה לברורי בטורח דספק כי ההיא מן התורה אסור ועיין בפר"ח י"ד סי' ק"י ומהני רובא ודע שמה שהקשה הרשב"א ז"ל הביאו הפר"ח בסי' ק"י דמה ראי' מפרה אדומה ומשבירת עצם בפסח דכל ספק רחמנא שריא עד שהוצרך לתרץ דספק דיכול לברורי מן התורה אסור והנה מפרה אין קושי' דאיכא חזקה דהעמד טמא על חזקה הוה לומר דלמא טריפה היא ואי דפרה בת שתי שנים הא חזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה ויש ליישב זאת כיון דבפרה גופה מותר הא ספיקא תו ליהני לי' הזאה אח"כ למטמאין ויש לעיין בזה ודע דהא דקיי"ל דאזלינן בתר רובא צריך שיתיחס אליו שלשה תנאי' ואז אזלינן בתרי' התנאי הא' הוא דבעינן שיהא דוקא הרוב והמיעוט או תרווייהו תליא במעשה או לא תליא במעשה וכ"ש כשהמיעוט תליא במעשה ורובא לא תליא במעשה אבל כשרובא תליא במעשה ומיעוטא לא תליא במעשה אין הולכין בתר רובא ודבר זה מתבאר בבכורות כ' ע"א רבינא אמר ה"ט דלא אזלינן בתר רוב בהמות מתעברות ויולדות דרובא דתליא במעשה ומיעוט לא תליא במעשה ורשב"א ז"ל כאן בשמעתין הביא הא דרבינא להלכה ועיין תוספות שם בבכורות ד"ה רבינא אמר ובד"ה ואיבעית אימא שחילקו בין תשמיש דאדם לבהמה ועיין בריש האשה רבה. ויש לחקור בזה ב' חקירות הא' אם הוא מן התורה או מדרבנן לא אזלינן כה"ג בתר רובא ומ"ה אזלינן אף ברובא דתליא במעשה כו'. הב' אם במיעוטא דמיעוטא אי שייך זה לומר דרובא דתליא במעשה כו' וכבר דברנו מזה לעיל במקומות מפוזרים עיין עליהם ולקמן נדבר בו עוד אי"ה בעזה"י מזה:

התנאי הב' כי אזלינן בתר רובא היכא דליכא חזקה נגדו הא איכא חזקה נגדו לר"מ מן התורה אזלינן בתרי' ולרבנן עכ"פ מדרבנן חיישינן להחמיר ולא להקל כמו שנתבאר לעיל ובתנאי דלא הוה מיעוטא דמיעוטא דאי מיעוטא דמיעוטא אף לר"מ לא חיישינן ואף מדרבנן וזה מתבאר ממ"ש רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וכמ"ש הרא"ש בשמעתין הבאתיו לעיל ובאשה רבה ע"ב יע"ש וקושית הרא"ש מה שהקשה מהא דרוב מצוין אבאר לקמן בס"ד מזה:

התנאי הג' הא דאזלינן בתר רובא הוא דוקא באיסורא ולא בממון דאין הולכין בממון אחר הרוב ודבר זה הוא פלוגתא דרב ושמואל בכמה מקומות ועיין ריש האשה שנתארמלה בתו' ד"ה כיון דרוב נשים כו' שכתבו לרב פריך יע"ש ועיין ב"ק מ"ו פלוגתא דרב ושמואל והלכתא כוותי' דשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב וב"ב צ"ב יע"ש. ובטעמא דהא מלתא דאין הולכין בממון אחר הרוב יש ליתן טעם פשוט כיון דאיכא חזקה נגד הרוב דאוקי ממונא בחזקת מרי' סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא והמוציא מחבירו עליו הראי' ושוב ראיתי בפרק המניח תוספות ד"ה קא משמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב שהקשו אמאי לא אזלינן בתר רובא בממון ותי' דאיכא חזקה עם המיעוט יע"ש והיינו כמ"ש דסמוך מיעוטא לחזקה ואף לרבנן דר"מ מ"מ הפקר ב"ד הפקר ואין מוציאין מדרבנן מיד המוחזק ולפ"ז היכא דהוה מיעוטא דמיעוטא אף בממון אי"ל למיזל בתר רובא דליכ' למימר סמוך מיעוטא לחזקה דכה"ג כמאן דליתא דמי וה"ה היכא דאיכא חזקה נגד חזקה דאית לן למיזל בממון ג"כ בתר רובא דלא שייך הני טעמים דכתיבנא ועיין בעל המאור ובפני יהושע שם בריש האשה שנתארמל':

ויש עוד דבר אחד דומה אל הרוב ואזלינן בתרי' בין להקל ובין להחמיר והוא הספק ספיקא דקיי"ל בכולא תלמודא דהולכין אחריו והטעם כתב הרשב"א בתשובה סימן ת"א דהוא מטעם רובא דיש שני צדדים להתיר וצ"א לאיסור והביאו אחרונים דבריו ומהאי טעמא נראה לי דהיכא דאיכא ס"ס וחזקה נגדו אין הולכין אחריו דברוב גופא היכא דאיכא חזקה נגדו מחמירין מדרבנן כמבואר לעיל בסמוך ויש סברא לומר דבס"ס אף מן התורה אסור היכא דאיכא חזקה נגדו דלא עדיף כמו רובא וכבר כתבו הט"ז וש"ך בסימן ק"י דלית הלכתא כמשאת בנימין דהיכא דחזקה מתנגד לס"ס דלא מהני גם בממון אין מהני ס"ס דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ועיין תו' כתובות ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה כתובה דמשמע דמהני ס"ס אף בממון להוציא ממון ועיין בפני יהושע מה שהקשה על התו' יע"ש ויש ליישב דע"כ לא כתבו התוספות התם דמוציאין ממון בספק ספיקא אלא כה"ג דאיכא נמי חזקת הגוף משנולדה היתה בתולה נעמידנה על חזקה דלא זינתה ואוקי חזקה להדי חזקה ומש"ה הולכין אף בממון אחר רוב וס"ס מהני דליכא תו חזקה נגד הס"ס דליכא לומר סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא אבל היכא דליכא חזקה נגד חזקה דלא מהני ס"ס ודלא כמשמע מתשובת אחרוני' דמהני ס"ס אף בממון:

עוד יש לראות בהא דרובא דתליא במעשה ומיעוטא דלא תליא במעשה אין הולכין אחר הרוב א"כ בהא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין ואמאי והא רובא דתליא במעשה הוה דאדם כשנולד אינו יודע כלום וכשנולד אח"כ יודע והוה תליא במעשה ואמאי אזלינן בתרי' ואם היינו אומרי' דבמיעוט' דמיעוט' לא אמרינן דרובא תליא במעשה לאו כלום הוא דהמיעוט כמאן דליתא דמי הוה א"ש דרוב מצוין הוה רוב גמור דאל"כ תקשה קושית הרא"ש נימא סמוך מיעוטא לחזקה אלא דהמיעוט הוה מיעוטא דמיעוטא ומש"ה אזלינן בתר רובא אף דתליא במעשה ובהא ניחא נמי בריש פסחים דף ד' המשכיר בית לחבירו בי"ד בחזק' בדוק בין אי יהי' פירושו מחמת חזקה או מחמת רובא כמ"ש לעיל מ"מ הוה רובא דתליא במעשה דלא אזלי' בתרי' גם בחזקה דתלי' במעשה עיין בא"ח ה' ציצית סי' ט' ולפי מ"ש ניחא דהוה מיעוטא דמיעוטא ואם נאמר דמן התורה אף ברובא דתליא במעשה הוה רוב אלא מדרבנן מחמירין ובדיקת חמץ לאחר שבטלו הוה דרבנן ובדרבנן סמכינן כה"ג ארובא אף דתליא במעשה ואיבעיא לאחר שבטלו קאי או קודם שביטלו נמי הוא דרבנן דאין החמץ של שובר ואיסורא לא ניחא ליה דליקני כו' אלא שמא יבוא לאכול אלא שבא"ח כתב דוקא כשביטלו הוה דרבנן ואין להאריך:

והנה בס"ס דאזלינן בתרו' להחמיר אף בדרבנן כן הוא וזה מבואר מעצמו לא מיבעי' למי שסובר ספק דרבנן היכא דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספיקו להקל פשיטא דס"ס עדיף מרוב אלא אפילו למאן דסובר ספק דרבנן להקל אף היכא דאיתחזק איסורא כמבואר בי"ד ובפר"ח יע"ש מ"מ ס"ס עדיף מחזקה והולכין ביה להחמיר. שוב מצאתי במשנה למלך הל' בכורות פ"ד הלכה א' שכתב בסופו דהא איכא ס"ס שמא לא עשה השליח כו' ובהלכו' אבות הטומאה פ"ח הלכה ה' ודבריו שם צריכין להתישב בי' ובהל' מקוואות פ"י דין ו' יע"ש ולענ"ד הדין פשוט כמ"ש דאף באיסור דרבנן וס"ס הולכין להחמיר ומ"ש בהל' בכורות כיון דאיכא ס"ס חשיב מיעוט' דמיעוט' זה יורה כסברת המ"ב בתשו' סי' ל"ז דאף נגד חזקה מהני ס"ס ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא דהוה מיעוטא דמיעוטא וכמ"ש לעיל:

ודע שמה שהקשה הרא"ש ז"ל בהא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם נימא סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא ומה בכך והא הוה ס"ס ובכל שוחט איכא ס"ס שמא ידע ה"ש ואת"ל לא ידע שמא שחט שפיר וכמ"ש הט"ז בי"ד סימן א' והבאתיו לעיל וגם התב"ש כתב כן בסי' א' והביא כן בשם תשובת הרשב"א וא"כ כיון דאיכ' ס"ס שרי אף דבמקום חזקה לא מהני ס"ס הא כאן הוה ספק השקול דסמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא ואיכא ס"ס ושרי אף לר"מ דאמר מן התורה חיישינן ואם נאמר דידע דלא גמיר רוב מעשיו מקולקלים וגרע מחש"ו כמ"ש הט"ז בסימן י"ו והבאתיו לעיל וא"כ ליכא ס"ס דאי לא גמיר ודאי רוב מעשיו מקולקלים וגרע מחש"ו משא"כ בשוחט שנטל קבלה דידע ועתה שכח שפיר איכא ס"ס דאין רוב מעשיו מקולקלים כיון דידע פ"א א"ש גם אפשר דאיכא חזקה דמעיקרא משעה שנולד דלא ידע והוה ודאי ובי"ד סי' א' אבאר יותר מזה עיין בסנהדרין דף ג' ע"ב תו' ד"ה דיני ממונות לא כ"ש שכתבו דרובא דזבני לרדיא לא הוה רוב גמור יע"ש מ"מ לדינא קי"ל אין הולכין בממון אף אחר רוב גמור וכמו שנתבאר לעיל מלתא בטעמ' ובאיסורין ובדיני נפשות ובטומאה אף ברה"י הולכין אחר הרוב ואף רובא דליתיה קמן ועיין בסנהדרין ס"ט ועיקר הראיה על ליתיה קמן דבאיתיה קמן קרא כתיב אחרי רבים להטות:

עוד אברר לך דהיכא דאיכא רובא להיתרא וס"ס נגדו יש לעיין בדבר גם ברובא ותרי חזקות נגדו יש לעיין אי מן התורה חיישינן או מדרבנן גם כבר כתבנו לעיל שהתו' בסוגי' דפ"פ כתבו דהיכא שאין הספק השני שקול לא הוה ס"ס ובספר פני יהושע תמה עליהם דמ"מ הוה רובא והנה לשיטת הר"מ ז"ל כל ספיקא מ"ה שריא ומדרבנן אסור וא"כ אפשר דבס"ס היינו טעמא דשרי דספק א' הוה וודאי איסור דרבנן וספק השני הוה ליה תו ספק דרבנן להקל ועיין בק"א בפני יהושע שהרגיש בזה יע"ש וכבר כתבנו מזה בכלל ח' יע"ש וא"כ נ"מ דווקא היכא דליכא לברורי וגם כשספק א' אין שקול תו לא מצי לאצטרופי כלל לספק השני דלאו מטעם רובא אתינן עלי' משא"כ לשיטת התוספות יש לעיין דלדידהו ע"כ טעמא דס"ס מטעם רובא כמ"ש הרשב"א עיין בפר"ח סימן ק"י יע"ש א"כ אף כשאין שקול הוה לן למישרי כה"ג וצ"ע:

גם לענין רובא אפשר אף דאיתא לפנינו אין צריך לשואלו והא דשואלין ברוב מצוין התם איכא חזקת איסור דבהמה בחייה ועיין במ"א הלכות פסח סימן ת"ל יעוין שם משא"כ היכא דלא בא להוציא מחזקה אין צריך לשואלו ואין הכרע. גם בס"ס היכא דאפשר לברורי בקל נראה דצריך לברר והא דכתב בי"ד סימן ק"י דבס"ס א"צ לברר היינו על ידי טורח אבל בקל על ידי שאלה מבררינן דומיא דחזקה שכתב הפר"ח לחלק בין חזקה לרובא בא"ח סימן תל"ז יע"ש ועיין ביורה דעה סימן קכ"ב לענין כלים של נכרי סתם אין בני יומן ובשל ישראל כו' יע"ש ורובא וחזקה תרווייהו ילפינן מהל"מ כמ"ש רש"י בסוף שמעתין וה"ה רובא וחזקה ולראב"י ודאי דהכין הוא יעוין שם ועיין במהרש"א שם מה שכתב בזה:

יען וביען כי דיני רובא וחזקה וס"ס המה ענינים עמוקים ומפוזרים במקומות רבים מהתלמוד אני לא באתי כ"א לעורר לב המעיין וזכרתי קצת פרטים ואי"ה במקום אחר אבאר עוד:

גמרא אמר רב נחמן אמר רב ראה א' ששחט אם ראה מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו וא"ל כו' עכ"ל מלשון מותר אין הכרע אי לכתחלה נמי בידע דלא גמיר באחרים רואין וכסברת הטור בי"ד סימן א' או דוקא דיעבד ולא לכתחלה אף באחרים רואין. ועיין בס"פ לולב הגזול קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ובמ"ש הרא"ש שם ועיין בית יוסף סימן א' ועיין מ"ש ברש"י ד"ה פשיטא דראה מותר:

וברש"י ד"ה פשיטא דראה מותר ולא ראה אסור עכ"ל מדבריו נראה בין ארישא ובין סיפא קשיא ליה ובתירוצא דמסיק ששחט חד סימן שפיר נקיט רישא אגב סיפא ומיהו נראה לכאורה מרישא אין קושיא או דמותר לכתחלה משמע קמ"ל דלא דמי ידע דלא גמיר לחש"ו או דמותר לאכול משמע דיעבד והיא גופא קמ"ל דוקא דיעבד ושני הפירושי' מתבארי' מההי' דס"פ לולב הגזול ברא"ש ובר"ן וב"ח בסימן א' ולא קשי ליה אלא מסיפא דלא ראה אסור. והנה היה אפשר לומר בל"ז דפריך אסיפא ולא ארישא דהא לרבינא לעיל דף ג' ע"ב כתבו התו' ד"ה דליתיה קמן דאי איתיה ולא גמיר אסור אף באחרי' ואיצט' טובא לאשמעינן לאפוקי מרבינא אלא אסיפא קשיא פשיטא דלא ראה אסור. עוד היה אפשר לומר דפריך פשיט' דבעינן ראה מתחל' ועד סוף והי' די באומרו אם ראה אותו וא"ל אסור והיינו בלא גמיר ולמה לי מתחל' ועד סוף ומשני מ"ד מדהאי שחיט שפיר האי נמי קמ"ל עוד י"ל דאשמעינן אף שראה ששחט רוב שנים בבהמה ורוב א' בעוף אפ"ה אסור דיש שהיה במיעוט בתרא וה"ה דרס' וחלד' ולהכי אמר מתחלה ועד סוף והא דלא משני הכי דלא למפשט בעיא דלקמן יש שהיה במיעוט סימנים ומש"ה אמר דשחט חד שפיר קמ"ל ובהא דאמרינן ק"ל אידך שמא שהה או דרס משמע דידע דלא גמיר אין רוב מעשיו מקולקלים מדאמר שמא ובט"ז סי' י"ו כתב דרוב מעשיו מקולקלים והא דאמר דף ט' זימנין כו' יע"ש והכי משמע דספק הוא אם לא שיש לחלק בין שחט הרבה פעמים שפיר אפ"ה הוה ודאי נבילה ובשחט חד סי' שפיר באותה שחיטה לא הוה ודאי אלא ספק ודוחק הוא לחלק בכך ובי"ד אבאר עוד מזה:

גמ' אי חזקה שליח עושה שליחותיה משמע דהיה רוצה לומר דטעמא משום חזקה אף דאיכ' חזקה אחרת נגדה בהמה בחייה אפשר דחזק' דבהמה איתרע דהרי שחוטה וחזקה דשליח לא איתרע או חזקה דשליח עושה שליחותו אלימא טפי וכבר כתבנו מזה באורך לעיל בדיני חזקה. ובהא היה אפשר לומר דמיבעיא ליה האומר צא ותרום והלך ומצא תרום מאי בשני פנים או דידע מדת הכרי ואח"כ מצא חסר כשיעור תרומה או דלא ידע מדת הכרי אלא שמצא אח"כ קצת תבוא' מונח אצל הכרי לתרומה ואמאי לא מיבעיא לי' בסתמא האומר צא ותרום והלך לו השליח אי חזקתו תרם וכגון דאמר קח לך התרומה ותהיה טובת הנאה שלך אי חזקה שליח עושה שליחותו אי לאו אלא וודאי משמע בכה"ג ודאי דלא הוה חזקה דשליח עושה שליחותו דאיכא חזקה נגדה דהיה טבל מעיקרא משא"כ בהלך ומצא תרום דאיתרע חזקה דטבל וחזקה דשליח לא, איתרע דהרי תרום לפניך אלא דלא ידעינן אי אינש אחרינא ובכה"ג הוא דמבעיא ליה:

ע"ש לימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין תנאי היא כו' עכ"ל לפי מה דס"ד נראין דאמר רבי מכריע הוא דנראין דברי ר"י באשפה שאדם עשוי להטיל נבלתו שם ור"י הגלילי בבית דרוב מצוין מומחין הם. ובהא דאמר באשפה שבשוק כ"ע לא פליגי יש לראות מי הכריחו לזה לא הוה לי' לומר אלא דפליגי בין באשפה שבשוק ובין אשפה שבבית והוה א"ש נראין דברי ר"י באשפה שבשוק ובאשפה שבבית הלכה כר"י הגלילי שוב מצאתי במהדורא בתרא שהקשה כן יע"ש והיה נראה לומר דיותר מסתבר להתיר אשפה שבבית משוק בלא אשפה וא"כ ליכא למימר דה"ק נראין להלכה כר"י באשפה דהיינו אשפה שבשוק דמשמע הא שוק לחוד מותר והדר אמר ודברי ר"י הגלילי בבית היינו אשפה שבבית משמע הא שוק בלא אשפה אסור וקשיא רישא לסיפא ומש"ה אמר דלאו הכרע הוא אלא נראין דברי ר"י לדברי ר"א בנו של ר"י הגלילי באשפה שבשוק אלא דלא יתישב שפיר מה דמסיק אח"כ ה"ק נראין דברי ר"י לר"ח שאף ר"ח לא נחלק עליו כו' וי"ל לפי מה דמפרש הת"ח לקמן ע"ב דרבי ה"ק ודברי ר"ח בבית ממש לר' יהודא א"ש דלא תקשה כלל רישא לסיפא ולקמן אבאר עוד:

ע"ש לא דכ"ע רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם כו' משום דהכי הלכה מוקי דכ"ע הכי סבירא להו ורבינא דאמר לעיל דף ג' דאין רוב מומחין ומוקי למתני' דהכל שוחטין בהכי כתבו התוספות שם דאיהו מוקי לברייתא כתנאי ומתני' כמ"ד אין רוב מומחין יע"ש תוספות ד"ה ואם שחט. ולולא דבריהם הייתי אומר דודאי מהאי ברייתא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק מוכח ודאי דרוב מצוין כו' וכן ברייתא דאבדו לו גדייו הא אמרינן נמי דכ"ע כו' אלא דמתני' מוקי למתני' כר"מ דסתם מתני ר"מ הוא ואיהו חייש למיעוט' וא"כ אף דרוב מומחין הן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא כו' מן התורה ונאמר דהאי מיעוט המצוי הוא דלא כמ"ש הרא"ש בשמעתין דאזלינן בתר רובא ואי קשי' לרבנן אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא י"ל דרבנן דלא אמרינן כן אף להחמיר ומתני' דריש האשה רבה כר"מ אתיא ולא כרבנן ועיין ברא"ש שם יבמות ששם כתב כך דלא כסברת ר"ת מההיא דבכורות דף כ' ועיין ברא"ש ובהג"א בשמעתין דרובא ועיין בעל המאור אהא דאי איתא לפנינו א"צ שאלה והוא השיב דאיכא חזקה יע"ש היטב וברייתא סבירא דלא חייש למיעוטא והא דאמר כולהו כרבינא לא אמרי היינו דלא ניחא להו לאוקי דלא כהלכתא דלא חיישינן למיעוטא. דהא באמר גרי אריות אף דאיכא כמה דסברי גרי אמת הן לא מוקמינן דלא כהלכתא כו' וה"נ כן אלא מדאמר כולהו כרבינא לא אמרי רוב מומחין משמע דבהא פליגי עליה דאיהו סובר דאין רוב מומחין הן דאם לא כן עיקר חסר מן הספר בזה אלא כמ"ש הם ז"ל:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה