ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף י:
גמרא והלכתא כוותיה דרב הונא בלא שיבר בה עצמות וכתב רש"י ז"ל שעל ידו הוה מעשה ושאל ר"י בר יקר בעוף ואסר רצונו הא ודאי דפסקינן הלכתא כרב הונא אלא דאיכא למימר דוקא בבהמה שעור מצוי לפגום יותר מן הסימנים אבל עוף שעורו רך מקילינן ע"ז כתב שהורו לו לאיסור' אף בעוף ולשיטתי' יש לו הוכחה גדולה לזה דהא מפרש לקמן דר"ח דמכשיר דוקא בנגע במפרקת ואפ"ה לית הלכתא כוותי' אלא כרב הונא והא ודאי שעור אינו מצוי לפגום יותר מן עצם המפרקת אלמא כהדדי ספיקא ואסור ומיהו אין ראי' דעוף עורו רך ועצם המפרקת מצוי לפגום יותר ואפשר דר"י בר יקר כשטריף לי' בלא נגע בעצם המפרקת ולדינא פסקינן אף בעוף בנגע במפרקת פסולה:
בעצם המפרקת איפגם ופירש"י ז"ל לאחר שחיטה שנגע בעצם המפרקת כו' דההיא נגיעה דעצם המפרקת לא פגמה טפי מעור אבל שבירת עצמות ודאי תלינן הנה מדבריו משמע שכתב שנגע משמע דוקא בידע שנגע הא יש ספק אי נגע במפרקת לא ועיין ברשב"א שפי' כן דבריו ומ"ש דההיא נגיעה לא פגמה משמע קצת דוקא נגיעה לא פגמה אבל חתך בעצם מפרקת תלינן ומדכתב אבל שבירת עצמות תלינן משמע דלא תלינן בחתך מפרקת ואין הכרע ועיין בי"ד סי' י"ח יע"ש ושם אבאר בזה בעזה"י:
והנה בהא דפריך ואלא במאי איפגם ומאי קושיא והא מסקינן דסכין איתרעי לר"ח הוא העיקר דהוה ס"ס ושאני ממקוה וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה סכין ובשלמא לתי' ראשון דעצם פוגם שפיר מקשה אלא להנך תירוצים שכתבו דבאמת אין צורך לזה דעצם ודאי ועיין במהרש"א א"כ מאי מקשה והנה לפי דברי הרשב"א בחדושיו שכתב אימור שמא בעצם המפרקת פי' דתלינן שמא נגע י"ל דעצם ודאי פוגם כו' או יאמר דהכי פריך ואלא במאי איפגם וכיון שכן הוה למיתני יותר בעור ממה שנאמר במיעוט בתרא של סימן או בבשר של המפרקת ולא הוה לן למיתלי לקולא מטעם דסכין איתרעי או מטעם ס"ס דכי אזלינן בתר ס"ס היינו היכא דכי הדדי נינהו וספק השקול ולא כשהאיסור שכיח יותר מן ההיתר וכמ"ש הב"ח בי"ד סינ"ג שכתב הא דמכשירינן בס"ס דוקא כשהאיסור והיתר שווין שכיחי או לא שכיחי אבל כשהאיסור שכיח יותר מן ההיתר לא מהני' ס"ם ולכן אסור בנשבר גף העוף אף דאיכא ס"ס דרגיל הוא שהשוחט שובר אותו והא ודאי דרובא עדיף מס"ס וכיון דרובא היכא דאיסורא שכיח טפי לא אזלינן בתר לובא וכמ"ש לעיל כ"ש בס"ס ואיהו המעין בב"ח יראה דס"ס עדיף מרובא דהא היכא דכי הדדי נינהו כס"ס שרי וברובא אסור ובחדושינו לי"ד אאריך ועיין חשובת רשב"א סי' ת"א:
גמרא כמאן כרב הונא דאי כרב חסדא מכדי מתלא תלינן אימור בתרייתא איפגם ופירש"י דהא נגיעה במפרקת אין פוגם יותר מעור והנה מבואר מדבריו דעצם המפרקת אין פוגם יותר מן העור והא דפריך לעיל ואלא במאי איפגם דהיה קשה צו דעור יותר מצוי לפגום מן מיעוט בתרא או בשר מפרקת והוה למיתלי יותר בעור ומשני בעצם המפרקת וכי הדדי נינהו ומש"ה תלינן וכמ"ש לעיל וז"ש כאן מכדי מתלי תלינן או דשני התירוצים בגמרא פליגי בהא לתי' ראשון הא דמכשיר לרב"ח הוא דעצם פוגם יותר מן העור ולישנא בתרא סובר דעצם המפרקת אין פוגם יותר מעור בנגיעה לחוד ומיהו לישנא דהא ודאי נגיעת סכין במפרקת כו' משמע יותר כמה שכקבתי מתחלה ויש לעיין בזה ובי"ד בעזה"י אבאר עוד בזה וכאן אין להאריך:
ודע דהא דפריך אלא במאי איפגם אין לפרש דהכי פריך אבא במאי איפגם דאי במיעוט סי' בתרא נמי טריפה לדעת רש"י ז"ל שפי' לקמן בעיא דשהה במיעוט סימנין במיעוט בתרא וקם בתיקו ואסור וה"ה עיקור דסכין פגומה נמי אסור במיעוט בתרא של סימן לרש"י כמ"ש הש"ך ופר"ח ותב"ש בסי' כ"ד יע"ש מ"מ אימא בבשר המפרקת חיפגם דודאי כשירה היא ואמאי הוצרך לומר בעצם המפרקת איפגם אלא כמ"ש:
ועם זה היה נראה לכאורה ליישב מ"ש המשאת בנימין בתשובה סי' ל"ח דרצה להוכיח ס"ס לא מהני היכא דאיתחזק איסורא מה דטרף רב יוסף עד תליסר חיותא והא איכא ס"ס שמא בבתרייתא איפגם ואת"ל בקמייתא שמא בעצם המפרקת ואת"ל בסימנין שמא לא שחט נגד הפגימה והקשה הש"ך בי"ד סי' ק"י ס"ק ס"ד דבחדא נמי הוה לאקשויי דאיכא ספיקי טובה שמא בעצם או במיעוט בתרא או שמא לא שחט נגד הפגימה וכמ"ש התו' ריש נדה יע"ש ולענ"ד יש ליישב זאת דהוא ז"ל רוצה להוכיח אפי' בתלת ספיקי לא מתירין היכא דאיתחזק איסורא כמו כאן דאיכא תלת ספיקי והגם במעשה ששחט הרבה עופות ונמצא בא' מהם שמביא שם לא הוה כ"א תרי ספיקי מ"מ הוא ז"ל רוצה להוכיח דאף בשלש ספיקות לא מהני ומש"ה לא מצי להביא ראויה מבהמה אחת אימא דהלכתא כרש"י דבמיעוט בתרא פוסל עיקור וליכא כ"א שני ספיקות א' ספק שמא בעצם או בבשר זה לא ניתן להאמר כלל דודאי שם אחד הוא ואחד הוא ממש ומש"ה צריך להביא הא דטרף רב יוסף עד תליסר חיותא דהוה ודאי ס"ס ותלתא ספיקי הוא דהוה שמא בבתרייתא איפגם ואת"ל בקמייתא שמא בעצם המפרקת איפגם וסובר דלא הוה משם אחד דאי בקמייתא ויש חשש בבהמה אפ"ה שמא בעצם המפרקת איפגם ואת"ל בעור שמא לא שחט נגד הפגימה וזה שהשמיט הא דמיעוט בתרא דסימנין שכתבו התו' בריש נדה ב' ע"ב תו' ד"ה התם דתו' לשיטתייהו לקמן שפירשו לקמן דף ל' ע"ב בעיא דשהה במיעוט סימנין בע"א ושהה במיעוט בתרא שרי משא"כ לדידן ומש"ה מהא דטרף איכא ראי' והש"ך שם דחה האי ס"ס דשם א' הוא וכבר כתבנו כוונתו לעיל דמה לי עצם בתרייתא או קמייתא יע"ש ויש עוד לפרש דה"ק דהוא נמי סובר דהוה ס"ס אלא שאין מתהפך וספק שמא לא שחט נגד הפגימה לאו ספק הוא וספק שמא במיעוט בתרא לא חשיב המ"ב כמ"ש וראשון נראה יותר ועיין שם בש"ך בתלת ספיקי אי הכי תיבעי בדיקת חכם לכאורה יאמר בזה כיון דבדיקה הוא משום אותן שיש לשחוט א"כ הוה בדיקה דמעיקרא משא"כ אי הוה בדיקה, שלאחר שחיטה וכרב הונא דלאכשורי קמייתא היינו מה ששחט כבר אין צריך בדיקת חכם אלא דקשי' לי סוף סוף בין לרב הונא ובין לרב חסדא תיקשי תיבעי בדיקת חכם דלרב הונא נמי תיבעי בדיקה למה שרוצה לשחוט אחר כך ומה בכך דהבדיקה והוא גם קן למה ששחט כבר ונראה לפרש דהכי קאמר בשלמא לרב הונא משום הכי אין צריך להראות לחכם דאי נמי נאבד הסכין אחר כן כל הבהמות כשירות הן דאוקמיה לסכין אחזקה שהיה בדוק מעיקרא וכי איאא לפנינו הוא דבדקינן לאכשורי קמיית' ועצה טובה היא ולא חובה מש"ה אין צריך להראות לחכם משא"כ לרב חסדא דאמר לאכשורי בתרייתא וראשונה לחוד כשירה דתלינן בעצם מפרקת ראשונה דעצם וודאי פוגם ועוק ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי ומש"ה בתרייתא פסולה ולדידי ספקן ואין ספק א א כי נאבד הסכין בזה רב חסדא לחומרא ורב הונא לקולא דלרב חסד דאמר עצם המפרקת הוה כשבירת עצמות ודאי אם בדק הסכין ושיבר עצמות ושחט ונאבד אסורה ולרב הונא דסובר שבירת המפרקת לאו כלום הוא אוקמי' אחזק' קמייתא ומיהו רב הונא אף בשיבר עצמות כלי עב רר חסדא אלא דאנן הכי קאמרינן דלפי שה דפסקינן הלכתא כוזי דר"ח כששיבר בה עצמות ולא כשנגע בעצם המפרקת א"ש דאמרינן אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם ומשני הא לא אמרו להראות סכין אלא מפני כבודו של חכם וכיון שפעם אחת בדק לו החכם א"צ בין כל חדא וחדא ודי בכך. ועיין בחדושי רשב"א בשמעתין ור"ן בחמש שיטות בחדושיו לחילין ועיין ברשב"א שהשיב על הא דרמב"ן שכתב לרב הונא פוסל בנאבד הסכין מהא דלרב הונא לא מצריך בדיקה לחכם ותבין דבריו כמ"ש כאן:
עוד כתב הרשב"א ראי' מהא דמומר בודק סכין ונותן לו ע"כ מוכח דאי נאבד הסכין דכשר דאל"כ איך נותנין לו וסומכין עלין בבדיקה שלאחר שחיטה ועוד דלמה לי בודק סכין יבדוק אח"כ וזו ראי' גמורה אא"כ תאמר דרבא לעיל כרב חסדא דשיבר כשר וכ"ש נאבד יע"ש וראיתי בס' אשל אברהם שתמה על ראיית הרשב"א ז"ל במה שהביא ראי' מרבא מישראל מומר וכתב וז"ל ואני תמה מאד על ראייתו דמה דאמר בודק סכין וכו' ואם שחט בודקין אחריו קאי נמי לבדק סכין בתחלה דבודק אח"כ ובישראל גמור ג"כ הדין כן ואי קשיא למה לבדוק סכין בתחלה הא בישראל גמור נמי בודקין תחילה וסוף ותדע דהא לרוב פוסקים צריך בדיקה היכא שהוא לפנינו אלא ע"כ בישראל מומר אה"נ דבודק תחלה וסוף עכ"ל ואני אומר אף שאין משיבין הארי אחרי מותו מ"מ גם לא היה להשיב הארי אחרי מותו להאדון הגדול הרשב"א ז"ל כי לדעתי ראיית הרשב"א ז"ל ראי' נכונה היא וכמו שאבאר. והוא כי הרב ז"ל סובר דראיית הרשב"א מישראל מומר הוא מהא דאמר בודק סכין ונותן לו ולא הזכיר בדיקה שלבסוף. אלא אם לא בדק תחלה אמר שבודק לאחר שחיטה ולזה הוקשה לו שפיר דאימא דאם שחט בודקין קאי ג"כ אבדק נמי לכתחלה אבל הרשב"א ז"ל מביא ראי' דאי בנאבד הסכין אסור א"כ איך נותנין לו לכתחלה סכין בדוק לישראל דלמא מישתלי ולא יבדקו אח"כ כמו בכותי אסור לכתחלה ע"ס שיתנו לו כזית בשר ובאין יודעין שהוא מומחה לרבינא ע"ס שישאלנו דלמא מישתלי ואף דבישראל כשר ג"כ צריך בדיקה אח"כ מ"מ אין ליתן למומר דלמא יסמכו על בדיקתו של מומר והוא אינו נאמן דא"נ ימצא פגום לא יגיד לנו כמ"ש הרשב"א ושאר פוסקים ועוד איך נותנים לו לכתחלה והא חיישינן לרואים שיסברו שבדיקה שלבסוף יסמכו על המומר ולזה כתב דאפילו נימא דלא חיישינן דלמא מישתלי דהא בישראל כשר נמי צריך בדיק' אח"כ וא"כ יהא זכור א"כ תקש' למה לי בדיקה לכתחל' בישראל מומר יון דבסוף ע"כ צריך לבדוק דג' טעמים יש במה שצריך לבדוק הסכין תחלה ולא נסמוך על בדיק' שלבסוף הא' הוא טעם הרשב"א בעצמו הביאו הב"י בסי' י"ח ואחרונים עיין ש"ך ס"ק ה' דלמא משתלי אח"כ לבדוק ועוד טעם נמי משום ברכה לבטל' ועוד משום בל תשחית דאסור לגרום טריפות לחולין ועיין בתב"ש סי' י"ח שכתב הג' טעמים ולפי זה יפה כתב הרשב"א דאי ס"ד דלרב הונא אסור אף דיעבד אם נאבד הסכין א"כ למה בודק סכין תחלה דטעם הרשב"א ליתא דלמא מישתלי ולא יבדוק אח"כ דא"נ בדק תחל' ולא בסוף איסורא אכיל לרב הונא לדעת הרמב"ן ובשלמא בישראל כשר אין לסמוך על בדיקה שלבסוף מטעם ברכה כמ"ש הב"ח או מטעם טריפות וקעבר משום בל תשחית משא"כ ישראל כשר לא שייך הני טעמים כמ"ש הב"ח ואחרונים בהא דכתב הטור בסימן ב' וש"ך סעיף ב' דאין ליתן למומר ע"ס שיבדקנו אח"כ והוקש' להם דבישראל כשר נמי דינא הכי ותי' הב"ח דטעמ' בישראל כשר משום ברכ' וזה לא שייך במומר ועיין ש"ך ס"ק י' יע"ש והיינו דאיכ' טעמא דרשב"א שמא ישכח לבדוק אח"כ או חשש הרואים שיסברו שסומכין על בדיקת מומר וכמ"ש הר"ן בפי' לרי"ף ובחדושינו לחולין וע' ש"ך ס"ק ח' בסימן ב' יע"ש ואם נאמר דנאבד הסכין אף דיעבד אסור אם כן טעמא דר"ן ליתא דאכתי יסברו שסומכין עליו על בדיקה שלבסוף גם טעם הרשב"א ליתא דא"נ בודק תחילה כי לא בדק בסוף איסורא קאכיל וטעם ברכה או בל תשחית ליתא במומר וכדכתיבנ' ולמה לי בדיקה שלכתחל' יסמכו על בדיקה של סוף אלא ש"מ בנאבד שרי ומש"ה צריך בדיקה תחלה דלמא מישתלי ולא יבדקנו בסוף ואיסור' קאכיל משא"כ אי בדק תחלה אף אי מישתלי אח"כ לאו איסור' קאכיל דבנאבד כשר ודמיא להא דסי' א' במי שאין יודעין אם הוא מומחה רשאי ליתן לכתחל' ע"ס שישאלנו כשיטת הגאונים שם ובזה אני חמה על הרב ז"ל במ"ש ותדע דהא צריך לבדוק הסכין אח"כ אי איתא לפנינו וא"כ בישראל מומר היאך נותנין לו אלא שישראל כשר בודק אחריו ואינו יודע דאה"נ אלא דלא חיישינן דמישתלי דא"נ מישתלי לאו איסור קאכיל דלא יהא אלא נאבד וכדכתיבנ'. ועין ש"ך בסי' ב' ס"ק ד' דכתב דבמומר א"צ אח"כ לבדוק כי אמרינן מסתמ' מצאו יפה והוא מדברי ב"י בסי' ב' שכתב בשם הרשב"א בת"ה יע"ש א"כ בלא"ה א"ש אלא דבחדושיו כתב להדיא דהיכא דאיתא לסכין צריך לבדוק בישראל מומר אח"כ ודברי הש"ך הם ברורים במ"ש דמסתמא בדקו דא"נ לא בדק אין איסור דיעבד גם אי נאבד שרי וכמ"ש לעיל ובי"ד סימן ב' אבאר עוד בזה בעזה"י:
גמרא מנא הא מלתא דאמרי רבנן אוקי מלתא אחזקה ופירש"י ז"ל במקומות הרבה סמכו חכמים על חזקה כי ההיא דלעיל לכאורה משמע דקאי אהא דנטל זאב בני מעים דמכשרינן מטעם חזקה וז"א דהתם משום דאזלינן בתר רובא ורוב אינן טריפות ולא מטעם חזקה ואי מהא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הוא לאסור לחוד ולא להתיר ונראה דלאסור ולהתיר תרוייהו בדרב הונא אית' בשוחט בסכין ונמצא' פגומה דהוה תרתי במקום חדא ומש"ה אסור כשלא שיבר בה עצמות ונאבד הסכין כשירה דוקא נמצאת פגומה הוא דאוסר ולא בנאבד וכ"ש למאי דפסקינן בשיבר עצמות כשר כ"ש נאבד וכמ"ש הרשב"א בחדושיו הבאתיו לעיל היינו משום דמוקמינן הסכין אחזקה שהיתה בדוקה מקודם וחזקה דבהמה איתרע דהרי שחוטה לפניך ומש"ה כתב רש"י לאסור ולהתיר כי ההיא דלעיל דסמכו בין להחמיר ובין להקל על חזקה כו':
והנה בהא דאסיקנא כאן דאוקמינן מלתא אחזקה בכל מקום יש לראות לר"מ דלא אזיל בתר רובא וחייש למיעוטא מכ"ש דלא ניזיל בתר חזקה דרובה וחזקה רובא עדיף לדידן והוא לא לא אזיל בתר רובא מכ"ש בתר חזקה ואף אי נאמר דר"מ מן התורה אזיל בתר רובא ומדרבנן הוא דחייש כמו שכתבו התוס' י"ב ע"א ד"ה פסח וקדשים מא"ל יע"ש מ"מ בחזקה נמי הוה למיחש מדרבנן ולא לילך בתר חזקה ולא מצינו בכל הש"ס לר"מ דלא אזיל בתר חזקה ולקמן אבאר באורך בעזה"י ועיין בפר"ח סימן ק"י במה שהאריך בענינים אלו ובסימן כ"ט ובתב"ש סימן כ"ט האריך שם בספק השקול אי מוקמינן מלתא אחזקה יע"ש ואי"ה לקמן דף י"ב ע"א אבאר באורך דיני וכלל רובא וחזקה וכאן לא אכתוב כי אם פירושא דשמעתין בס"ד:
גמרא אמר קרא ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית דלמא אדנפיק ואתי בציר ליה שיעורא אלא דאמרינן אוקי אחזקה עכ"ל קשיא לי מנלן מכאן דאוקי מילתא אחזקה דלמא לאחר שיצא מן הבית החזיר פניו וראה שלא חסר הנגע מכמו שהיה בתחלה שוב ראיתי בחדושי הרשב"א ז"ל בשמעתין שהקשה כן יעוין שם בזה:
בתוס' בד"ה ודלמא אדנפיק כו' ואפי' רה"ר ואפי' דבר שאין בו דעת לישאל עכ"ל הוקשה להם דלמא לא אזלינן בתר חזקה והכא טמא הבית דברה"י ספיקו טמא כודאי ומש"ה אדם הנכנס לשם בימי הסגרו טמא הוא ודאי ותירץ דבכל ענין מיירי או אף כשהכניס שם כלים דהוה דבר שאין בו דעת לישאל אפ"ה הם טמאים אף דבר שאין בו דעת לישאל גם ברה"י טהור אלא דמוקמינן הבית אחזקה אלא דקשיא לישנא דאפילו דבר שאין בו דעת לישאל דהא הבית גופא טמא ואם יגע בו אדם טמא הוא והא הבית דבר שאין בו דעת לישאל הוא ואף אם יגע אדם יהא טהור אלא משום חזקה:
ודע דלפי מ"ש בדבור שאחר זה דילפינן מכאן קולא דאף אם נחסר בסוף שבוע ראשון טהור הוא כו' א"כ לא קשיא קושית התוס' דכאן דספק טומאה ברה"י טמא דאדרבה הא מטהרין בסוף שבוע ראשון אם נמצא חסר דלמא מיד כשיצא בתחלה נחסר והשתא עומד בעיניו הוא וליבעי הסגר שני וספק טומאה ברה"י ספיקו טמא אלא דאוקמינן אחזקה. עוד קשיא לי דבאמת כשהיה בסוף שבוע חסר ממה שהיה בתחלה מטהרין הבית והבא שם לאחר מיכן ואמאי ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ולא מהני חזקה דילפינן מסוטה כמ"ש התוס' דף ט' ע"ב ד"ה התם הלכתא גמירי מסוטה ולזה יש לומר דבית דבר שאין בו דעת לישאל הוא וספק טהור וממילא אדם הנכנס לשם טהור אף ברה"י וכדכתיבנא:
בא"ד אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה עכ"ל עיין בר"מ ז"ל והנה נראה לפרש דבריהם לרב חסדא דמכשיר מטעם דאוקמינן לסכין אחזקה דמעיקרא וכנראה שכן כוונת המהרש"א ז"ל ומ"ש התוס' לעיל דטעמ' דרב חסדא הוא מטעם ס"ס משום דודאי כ"ע מודים היכ' דאיתחזק איסורא לא מהני ס"ס כשיטת המ"ב שהבאתיו לעיל וגם הט"ז וש"ך מודים לו בסימן ק"י יע"ש אלא דרב חסדא סבר חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא כמאן דליתא דמי והוה חדא נגד חדא ומהני ס"ס ורב הונא סובר דהוה תרתי במקום חדא ולא מהני ס"ס נגד חזקת ולרב חסדא לא תקשי ממקוה דאמאי טמא ברה"ר דיליף סוף טומאה ברה"ר מתחלת טומאה ברה"י ומש"ה הוה ודאי כמו שכתב המ"ל בפי"א מהלכות מקוואות והבאתיו לעיל ומ"ה הוקשה להם שמנלן היכא דאיתרע לא אוקמינן אחזקה למיהוי ספק השקול. גם איני יודע מה קשיא ליה למהר"מ מלובלין ז"ל דאימא דקושית התוספות לתירוץ ראשון לעיל ד"ה סכין איתרעי דהתם חסר ואתאי ומש"ה הוה חזק' דהשתא חזקה אלימתא משא"כ הכא ור"ל דהוה חדא נגד חדא וסכין איתרעי בהמה לא איתרעי כיון שאין ריעות' בבהמה כן צ"ל לתירוץ ראשון שם וא"כ הוקשה להם הא חזקה דסכין כמאן דליתא דמי דהא איתרעי והרי פגום לפניך ונימא דחזקה דהשתא הרי פגום לפניך עדיף מחזקה דמעיקרא או עכ"פ שווין ומה בכך דבהמה לא איתרעי ולזה תירצו דמהיכא שמעינן דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא דהרי חסר הנגע והיינו משום דדרך הנגע להתחסר בפ"א כמ"ש בריש נדה ע"ב כמו שאביא דבריהם לקמן וא"כ ה"נ איכא חזקה סכין דמעיקרא וחזקה דבהמה בחייה לא הוה שוה להך חזקה דסכין איתרעי בהמה לא איתרעי כו' אבל לתי' שני שם דאין ספק מוציא מידי וודאי לא קשה קושיות התוס' דכאן דהתם לא איתרעי חזקה כלל דתלינן בשיבר עצמות או במפרקת אחרונה:
בא"ד ויש לומר דאה"נ איכא ריעותא גדולה כו' ולא מטהרין כל אותן שנכנסו בימי הסגר עכ"ל. וה"ה דאף לקולא ילפינן מהכי דאוקמינן אחזקה אף היכא דאיתרע דמביא קרבן אם נכנס למקדש או דמטהרין הבית אם חסר בסוף שבוע ונימא שהיה כן מוקדם ועמד בעינו הוא דהרי חסר לפניך אלא ע"כ משום דאוקמינן אחזקה קמייתא לקולא ואף היכא דאיכא ריעותא דהרי חסר עתה:
בא"ד ומיהו קשה דהך מלתא דמיא למקוה עס"ה יע"ש. דברי תוספות צריכין ביאור כי וודאי נראה דלא קשיא להו אמאי טמא הבית דלמא אדנפיק ואתי בציר ליה שיעורא ואי דמוקמינן אחזקה הרי חסר לפניך ואי דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא או חזקה דהשתא כמאן דליתא דמי מ"מ הא חזקת הבית שהיה מעיקרא טהור וניהוי פלגא ופלגא וברה"ר טהור או אף ברה"י דהבית דבר שאין בו דעת לישאל הוא ואם נאמר חזקה דהשתא איתא אלא דלא עדיף כמו חזקה דמעיקרא איכא חדא במקום תרתי וחדא במקום תרתי לא אמרינן. הא לא קשיא להו משום דחזקת הבית שהיא מעיקרא טהור כבר חלף והלך לו מיד כשראה הכהן הנגע כשני גריסין בקירות הבית וא"כ תו לא הוה אלא חזקה דהשתא וחזקה דמעיקרא עדיף טפי וטמא הבית ואף כי חסר בסוף שבוע מ"מ חזקה דמעיקרא עדיף טפי אלא דקושית התוס' הוא אמאי אדם הנכנס לשם כל ימי הסגר טמא הוא דנימא קודם שיצא הכהן מן הבית נפחת הנגע והיה טהור דאוקי חזקת גברא נגד חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא הוה תרתי במקום חדא כמו במקוה דטמא מהאי טעמא וה"נ כאן ברה"ר ניהוי טהור מה"ט דהוה תרתי במקום חדא אלא דקשיא לי במאי איירי אי ברה"י ספיקו טמא ולו יש אלף חזקות לא מהני ברה"י לטהר מטומאתו ואי ברה"ר מאי איריא דהוה תרתי במקום חדא תיפוק ליה בלא"ה דאוקי חזקה דגברא לחזקה דנגע ומספק טהור ברה"ר אם לא שנאמר דהא ודאי לא קשיא להו דניהווי פלגא ופלגא דע"כ לא מטהרינן ספק טומאה ברה"ר דהלכתא גמירא לה מסוטה אף היכא דליכא חזקה אלא דומיא דסוטה ספק נגע או לא נגע אבל הכא דודאי נגע אלא ספק אי הבית טהור או לאו לא דמי לסוטה ומ"מ הוקשה להם דאכתי הוה לטהר דאוקמיה גברא אחזקה והוה תרתי במקום חדא והוה לטהר מכח חזקה אף דלא דמי לסוטה כמו במקוה והנה כאן הניחו בקושיא ובנדה דף ב' ע"ב ד"ה התם תרתי לריעותא תירצו וי"ל דשאני מקוה דחסר ואתאי משא"כ נגע דרך להתחסר הרבה בב"א וכוונתם מבואר דלעולם חזקה דהשתא ליתא כלל נגד חזק' דמעיקר' במקוה שאני דדרך להתחסר מעט מעט ומש"ה חזקה דהשתא אלימתא משא"כ בשאר מקומות ומש"ה לא הוה חזקת תרתי אלא חזקה להדי חזקה ומסוטה לא גמרינן כה"ג ליטהר כמ"ש לעיל אלא דמ"מ קשיא ליהוי ספק ולא ודאי ואמאי הנכנס למקדש מביא קרבן ולא שורפין תרומה וקדשים כ"א להיות תולין אם לא שנאמר דכה"ג הוה כסוף טומאה ויליף לה מתחלת טומאה ברה"י וכה"ג כתב המ"ל בהלכות מקוואות בפי"א יע"ש והבאתיו לעיל ומיהו אי הוה חזקה דהשתא חזק' הוה מטהרין לי' דהוה תרתי כו' ולכך כ' דלא מטהרין דחזק' דהשתא כמאן דליתא דמי דהתם חסר ואתאי ודע דהתוס' כתבו שם בסוף דבריהם דאם נחסר הנגע אחר כך גזירת הכתוב הוא דטמא עד סוף שבוע ואפשר דקאי למה שכתבו דאם נכנס אדם לשם טמא ע"כ כשלא חסר הנגע דאל"כ הבית ג"כ טהור הוא ונימא דאינו טמא אלא כשרואה שהנגע עמד בעיניו וע"ז כתבו דלא כן הוא דאפילו נחסר הנגע טמא הוא וכל הבא לתוכו עד סוף השבוע ולזה ודאי קשיא אמאי טמא גברא נימא דהעמד גברא אחזקה וקודם שיצא הכהן מן הבית הוה כן ולא ליבעי הסגר ואין טמא כלל האדם וראיתי למהר"מ מלובלין שכתב שם בדברי תוס' ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים ואף שאין דברי התוס' מורין כמו שפירשנו דבריהם מ"מ דברי מהר"מ ז"ל לא הבינותים:
הנה הראת לדעת דממ"ש התוס' כאן מוכח בבירור דלאו הא בהא תליא מלתא כי אף שהבית טמא ודאי כל ימי הסגרו ואין לומר בו אוקי אחזקה מעיקרא דמיד כשראה הכהן הנגע כבר חלף והלך לו אותה חזקה דמעיקרא ואין לו אלא חזקה דהשתא והרי הוא ודאי טמא ואף שחסר בסוף השבוע מטהרין מכאן ולהבא ולא למפרע דודאי חזקה דמעיקרא עדיף טובא מחזקה דהשתא כדקיי"ל בכל המקומות אלא דאי איכא עוד חזקה בהדי חזקה דהשתא הוה תרתי במקום חדא כו' כמו שאבאר לקמן באורך בעזה"י מזה וא"כ הוא מאי הוקשה להם דנוקי גברא אחזקה והא ממילא הוא כיון דהבית טמא ה"ה אדם וכלים הנכנסין לשם בתרי' גרירן אלא ש"מ לאו הא בהא תליא דלגבי אדם הוה תרתי במקום חדא זולת מה שתירץ בנדה יע"ש ולפ"ז אני חוזר על מ"ש הט"ז בסימן א' ס"ק ו' בשוחט שנטל קבלה שכתב ואין להכשיר הכלים מטעם אוקי אחזקה דהא רש"י בגיטין כתב כל טהרות שנעשו ע"ג תרומה כו' ומדברי תוספות דכאן משמע דלאו הא בהא תליא וכדכתיבנא. גם הבאתי לעיל ראי' מפ"ב דמקוואות מתוספתא הביאה הר"ש שם והר"מ פסקה להלכה בפ"י דמקוואות הלכה ז' שני מקוואות א' כשר וא' פסול וורד לטבול באחת מהן מטומאה חמורה ונגע בטהרות הרי הן תלויות והיינו טעמא דנהי דאדם בחזקת טומאה ודאי דהעמד על חזקה מ"מ הטהרות היה להן חזקה והוה ספק אלא דיש לעיין אי ברה"ר ספיקו טהור הטהרות ואי ברשות היחיד וודאי טמא וכבר ישבנו לעיל דלא דמי לסוטה דהתם ספק נגע או לא נגע וכאן אנו דנין על מה שנגע בהן אם הוא טומאה או לאו ומש"ה בין ברשות הרבים או ברה"י ספק הוה או יאמר דהר"מ ס"ל דספק טומאה ברה"ר טהור דהלכתא הוא ולא משום חזקה הוא לפי ה"א שם בדף ט' אבל באמת הטעם משום חזקה ולא משום הלכתא והיכא דליכא חזקה אף ברה"ר ספיקו טמא מספק או דהלכתא צריך לרה"ר היכא דאיכא חזקה דלא, נימא מה לי רה"ר או רה"י ועיין תוספות סוטה כ"ח ע"ב ד"ה מכאן אמרו שכתבו כן בפי' דהלכתא צריך היכא דאיכא חזקה דלא כמ"ש לעיל דף ט' ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה ונאמר היכא דליכא חזקה טמא מספק ברה"ר והא דמטהר ר"מ בתינוק בצד העיסה דהוה מחצה על מחצה לאו היינו טמא אלא דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ועדיף מרובא ומש"ה מטהר ברה"ר ולא ברה"י וביבמות קי"ט ע"ב דמסיק דהוה פלגא ופלגא לרבנן הוא דמסיק דהוה פלגא ופלגא להחמיר או דתינוק לר"מ הוה כאין בו דעת לישאל עיין תוס' לקמן דף פ"ו ע"ב ד"ה סמוך ובקדושין דף פ' ע"א יע"ש סוף דבר בהא מלתא ובההיא דתוספתא לא ידענא מה אידון ביה דמשמע מדברי תוס' כאן ומהא דתוספתא דלאו הא בהא תליא אלא שאין ענין זה לזה ובד"ה אלא לאו משום דאמרינן כו' דמ"ה אין לחלק ר"ל מדרבנן יש חילוק דאמרו באיזה מקומן להחמיר ולא להקל כמו סמוך מיעוטא לחזקה דלהחמיר מהני ולא להקל יע"ש:
בא"ד ונמצא שהנגע עמד בעינו ובעי הסגר שני עכ"ל והא דלא כתבו יותר רבותא דאם חסר הנגע בסוף מטהרין ולא חיישינן דלמא קודם שיצא נפחת הנגע עד"מ שהיה ד' גריסין ונעשה ב' גריסין ועכשיו הוא ג' גריסין ופשיון הוא וטמא מספק דליבעי חוצץ וקוצץ וטח מספק כמו אם פשה בשבוע ראשון ועיין ר"מ הלכות טומאת צרעת פט"ו יע"ש י"ל דבכאן לא איתרע חזקה ודי לנו שנאמר. שהיה כמו שהוא עתה ולא שעתה נוסף דזה הוה ידעינן דאוקמינן אחזקה היכא דלא. אתילד ריעותא אלא היכא דאיכא ריעותא מנלן להקל וע"ז כתבו מדמטהרין הבית כשנאסר בסוף השבוע ממה שהיה מקודם ואמאי נימא דהיה קודם הסגר כך והוה עמד בעינו אלא דאוקי אחזקה אף לקולא אף היכא דאיתרע אבל פשיון אין ריעותא ודע שמה שכתבו התוס' דלמא אדנפיק בציר ליה שיעורא היינו לומר בציר ממה שהיה כגון שהיה ג' גריסין וקודם הסגר נעשה ב' גריסין והשתא עמד בעינו הוא ומ"ש בגמרא דלמא אדנפיק בציר שיעור היינו משני גריסין דאין שם נגע עליו כמ"ש רש"י בד"ה ויצא הכהן מן הבית ומ"ש כגריס היינו גריס לכל קיר כדכתיב והנה נגע בקורות הבית דב' גריסין כמ"ש הר"מ ז"ל בהלכות טומאת צרעת והביא קרא את האבנים אשר בהן הנגע וקשיא לי במ"ש דאם נפקת הנגע לבסוף מטהרין דא"כ מאי דיק מהא דוהסגיר את הבית מ"מ שאם הסגיר ע"י חבל ארוך דהוה מוסגר היינו לחומרא דאף בהכי הוה הסגר והבא לבית כל ימי הסגר טמא ומנלן דאף לקולא הוא אימא דאה"נ דאם אירע שלא ראה הנגע בשעת הסגרו ונפחת בסוף שבוע אין מטהרין ובעי הסגר שני דלקולא לא מוקמינן אחזקה אלא לחומרא דוקא הוא דמוקמינן אחזקה ויש ליישב בזה: