ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף ז.
גמרא אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו מפרש"י דהראשוני' הניחו בכונה כדי שיבואו בניהם אח"כ ויתגדל שמם ע"י כך ובאמת צריך להבין איך הניחו ע"ז להטעות כל העם אחריהם כדי להגדיל שמם של בניהם אבל התוס' כתבו בד"ה מקום הניחו לו אבותיו להתגדר דמן השמים עכבוהו לראשונים ולא נתנו לב על זה והטעות היה כיון דנחש הנחושת הי' ע"פ הדבור מש"ה לא בערום מן העולם והניחו מן השמים לחזקיה שהוא יבערם כו' משא"כ הך דפרק במה בהמה יע"ש:
ע"ש גמרא וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית עכ"ל מפירש"י יראה דחדא מלתא הוא וה"ק הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא עולי בבל דקסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא ומפני כך הניחום ולא כבשום כדי שיהו רשאין לחרוש ולזרוע באותן כרכי' כיון דלא כבשום בשניה ובטלה קדושה ראשונה והוו כח"ל כדי שיסמכו עניים בשביעית ליתן להם לקט כו דנהי דדין אותן כרכים כח"ל מ"מ היו נוהגין בו מדרבנן גם בחו"ל לענין תרומת דגן תירוש ויצהר כמ"ש רש"י לעיל גבי והתיר רבי את בית שאן דמעשר ירק מדרבנן ומש"ה בית שאן שרי ולא במינים שהן בא"י מן התירה יע"ש ועיין בד"ה הרבה כרכים. ולשון וקסבר בוי"ו לא מתישב שפיר דמשמע דהוא ענין אחר אבל מפי' הר"מ ז"ל בהלכות תרומות פ"א הלכה ה' למדתי מתוך דבריו פי' אחר בסוגיא ולדעתי הכי פירוש הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא עולי בבל משום דכולן לא עלו והיו מעט אשר עלו ולכך לא כבשום הכל וקסבר ר"מ שאכל עלה של ירק מבית שאן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא והניחום ר"ל ואעפ"י כן הניחום ולא פטרום מתרומה ומעשרות כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית ר"ל אותן הסמוכים למקומות אלו שלא כבשום שבמקומותיהם שכבשום בקדושה שניה הי' אסור לזרוע בשביעית והמקומות שלא קדשו בקדושה שניה מותר לזרוע בשביעית והניחום בקדושת הארץ לענין תרומה:
ומעשר כדי שיסמכו עניים ויהיה להם מה להתפרנס בשביעית ומש"ה הניחום בקדושה לענין מעשר ותרומה ושאר מתנות עניים שיהא נוהג וא"ת לדעת רבינו מ"ש בית שאן שהתיר רבי דאיהו סבר אפילו מודאי פטר את בית שאן לזה יש לומר מפני שרחוקי' המה ואין ישראל מצויין שם בכיבוש שני ומש"ה פטור לגמרי אף מן ודאי והא דאמר הרבה כרכים כבשום עולי מצרי' ולא עולי בבל דאם כבשום ודאי דהי' נוהג בהן מעשר וכדומה דנהי דמן התורה פטורין בזמן הזה שאין כל יושביה עליה לשיטת הר"מ ז"ל פ"א מהלכות תו"מ מ"מ מדרבנן חיובא מחייבי' ואף שבית שאן ושאר מקומות לא היו מצויין שם ישראל מ"מ לא היה לרבי להתיר ומעיקרא מאי קסברי דהוה נהגו איסור אלא דהוה טעו וסברו דנתקדש' בקדוש' שניה ור"מ שאכל עלה של ירק ע"כ קים ליה דלא כבשום ומש"ה התיר את בית שאן. ודע דרש"י סובר תרומה ומעשר בזמן הזה דאורייתא מדמחלק בין ודאי של דגן תירוש ויצהר ובין ירק דרבנן ועיין בכסף משנה בפי"א מהל' תרומות:
ובתוס' בד"ה ודלמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר כו' מעלין את המדומע עכ"ל ר"ל דסאה תרומה שנפלה למאה חולין בטל ואפ"ה צריך להרים סאה א' וליתנו לכהן משום גזל השבט וקאמר להרים בשבת שרי כיון דמותר להיות נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אף בלא הרמה לא הוה מתקן אם מרים וקשיא להו בדמאי אמאי אין מעשרין בשבת כיון דמותר להיות נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ותי' דשאני תחילת טבל מאם נפל אח"כ סאה תרומה למאה חולין יע"ש:
אמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו ביך לעולם מים אף דנהר גינאי השיב לו תשובה נצחת כבר כתב מהרש"א ז"ל דה"ק ליה דאם גוזרני שלא יהא בך מים לעולם לא יהיה כמ"ש ותגזור אומר ויקם וכיון שכן אין הליכה שלך או מניעתך בחירה והליכה שלי בחירה ועדיפנא ממך ועיין במהרש"א וא"ש נמי שלא אמר גוזרני עליך שתחלוק מימיך אלא שלא יעברו מים לעולם והיינו כמ"ש:
דבמצוה קא עסיק ופירש"י דבעי שימור מתחלת טחינה והרקדה עכ"ל משמע כפי' הרא"ש בפכ"ש דלא בעי שיעור אלא משעת טחינה שאז מקרבין למים ומשם ואילך בעי שימור ועיין בטא"ח הלכות פסח ובחדושינו למסכת פסחים אבאר בזה:
ודלמא הכי נמי חדא זימנא אלא כמשה ושיתין ריבוא עיין פירש"י והת"ח כתב בע"א דהא דאמר חלוק נמי להאי היינו מתחלה לא חלק אלא עד שיוכל לילך עד צוואר במים ולהאי דדרי חיטא עד הכתף ולטייעא עד הקרקע יע"ש וא"ש הלשון חלוק נמי להאי דבכל פעם היו המים מתמעטין משא"כ לפירש"י שהיה מתירא שלא יחזרו המים:
אקלע להאי אושפיזא רמי ליה שערי לחמריה ולא אכל מהא מייתי דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיק מחמת כ"ש השתא בהמתן של צדיקים ואף בדבר שאין אכילה פעמים שהצדיק נכשל בכך כמו דמייתי תוספות לעיל ד"ה צדיקים עצמן לא כ"ש יע"ש מ"מ מייתי ראייה מדחזינן שהקב"ה מנעו לחמור דר"פ ב"י שלא יהא לבעליה מכשול שיאכילנו דמאי מכ"ש ודאי שאין הקב"ה מביא לצדיק שום מכשול באכילת הצדיק עצמו אבל משום דלא אכל החמור אכילת איסור אין ראיה דחמור לאו בר מצות הוא כמ"ש מהרש"א ע"ב ועיין ברש"י לעיל גבי שחיטת כותי בד"ה אין דמשמע שאין הבהמה אוכלת דבר האסור לה ויש ליישב לשונו: