ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף ו:
גמרא הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה עכ"ל הא מתניתין מיתנייא ברישא בפ"ג דדמאי משנה ה' והנותן לחמותו הוא משנה ו' ופריך ברישא מחמותו והדר מפונדקית והא מילתא ודאי צריכא ועיין בחדושי הרשב"א ז"ל במסכת חולין שכתב ג"כ דהא דפרכינן ברישא מהנותן לחמותו דההיא דנותן לחמותו היא בשלהי פרקין ורישא וסיפא מסוים יותר מאמצעית ולהכי פריך מיניה עכ"ל ויש לפרש דהוה ידע המקשה דאיכא לתרוצי הך דפונדקית דלטובה מיכוונא שהוא סומך עליה תמיד בר בי רב ליכול חמימא כו' בניחותא וכפירש"י ז"ל תדע דמש"ה נקיט פונדקית דמשמע הא איש אחר אין חוששין לחלופי משא"כ השתא דנקיט בחמותו שמחלפת את המתקלקל דהיינו לטובה מיכוונא דר' יהודא לפרש בא דבריו הראשונים במה דאמר בושה מחתנה והכא בפונדקית לא תנן שחשודה לחלוף המקולקל אלא שחשודה לחלוף וש"מ דחשודה אגזל אבל אי לאו הא דמקשי מחמותו הייתי אומר להיפוך דחמותו מחלפת המקולקל שלה וכמ"ש לעיל ובפונדקית לא תנן המקולקל דלטובה מיכוונא שהוא סומך עליו תמיד משא"כ השתא דאקשי ליה מחמותו ומשני דמחלפת המתקלקל של חתנה ולטובה מיכוונא א"כ בפונדקית דלא תנן המתקלקל אלמא חשודה אגזל ומשני התם מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא כו' ירצה בזה דלא שייך למיתני המתקלקל דא"כ לא נתקלקל אלא נצטנן הלחם לחוד מתחלפא ליה דתמיד הוא סומך עליה ושכתב רש"י ז"ל בד"ה מפני דלא תנן המתקלקל ובת"י כתב והא דלא תנן המתקלקל וזה מורה להדיא כמ"ש כאן והוא נכון:
בתוס' בד"ה התם נמי מוריא ואמרה כו' ר' יוסי אומר אין אנו אחראין לרמאין עכ"ל ר"ל ואם איתא דלטובה מיכוונא אמאי אר"י אין אנו אחראין ע"ד הלעיטהו לרשע כו' והא לטובה ולא לגזול מיכוונא ועיין במגיני שלמה על קושיא ראשונה דמוריא נמי היתר לנפשה דא"א שלא יהא גזל דשל חבירו יפה יותר אף שהאשה לטובה מיכוונא ומש"ה אמר ר' יוסי אין אנו אחראין לרמאין יע"ש ובתי"ט ישב קושית התוס' השניה בע"א וכמ"ש הר"ש דר"י ורבנן בהא מחולקין דלרבנן לטובה מיכוונא ור"י לגזול היא מיכוונא דחשידי אגזל כו' וכן כתב התורת חיים בשמעתין כאן:
גמרא והתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ כו' תוספתא היא בפ' שביעי דטהרות הביאו ר"ש שם במשנה ג' יע"ש וגי' הספרים דכאן מורה כפירש"י דאשת חבר טפילה לאשת ע"ה ובתבואה של ע"ה מיירי אבל בתוספתא שם כתוב אשת ע"ה טוחנת עם אשת חבר והא ודאי כפירוש התוס' ויש לדחות כמו שדוחה הר"ש פירש"י הא דגרסינן כאן אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה כמו במסכת אבות יפה תורה עם דרך ארץ וידוע דהתורה עיקר יע"ש בר"ש והכי נמי להיפך:
ובתו' בד"ה אשת חבר כו' מקבלין דבר מועט לצדקה. מסיים הר"ן והרשב"א ז"ל בחדושיהם למסכת חולין דאין לומר בגבאי צדקה הוא דאין הבעל מקפיד דהא תנא עלה בתוספתא הבן שאוכל אצל אביו ועבד אצל רבו נותן פרוסה לבנו ולבתו של אוהבו עכ"ל אלמא דאין לחוש בדבר מועט ובזה נדחה מה שכתב במגיני שלמה דדוקא גבאי צדקה אין מקפיד דהא בתוספתא מוכח דאין חילוק ובכל ענין מקבלין מהן דבר מועט וא"כ מה גזילה איכא בהא דנותנת:
בא"ד ועוד היאך טוחנת והלא מסייעא ידי עוברי עבירה כו' אבל בסתם ע"ה לא ולאביי כו' והכא הא אסרינן בזמן שהיא טהורה כו' דהא בוררת נוגעת עכ"ל ר"ל דהתם בגיטין דף ס"א תנן שלא תטחון אשת חבר עם אשת עם הארץ בשביעית שמסייעת ידי עוברי עבירה והדר תנא בוררת עם אשת ע"ה ופריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דמסייע נמי בטבל ומשני אביי רוב ע"ה מעשרין הם ורבא אמר משום זה לא היתה רשאי לסייע אלא מתני' מיירי בע"ה דר"מ שאינו אוכל חולין בטהרה אבל על המעשר נאמן הוא וליכא מסייע ידי עוברי עבירה והוקשה להם לתוספות לרבא דאיך אמר בתוספתא דבזמן שהיא טמאה תטחון עמה והא מסייע עוברי עבירה דהכא ע"כ בע"ה שחשוד על המעשרות מיירי וכדפי' רש"י דשמא תשכח ותאכל ומש"ה בזמן שטהורה אסורה וא"כ בזמן שטמאה נמי ובלאו האי טעמא דשמא תאכל אסורה דמסייע עוברי עבירה ואפי' לאביי דאמר בדמאי רוב ע"ה מעשרין וליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה מ"מ קשיא הך דהתם דאמאי בוררת עמה ולא חיישי' לשמא תאכל אשת חבר שאין מעושר כיון דמוקי לה התם בסתם ע"ה ואין לומר דהתם בטומא' איירי וכרשב"א דאמר אף טמאה לא תטחון הא לא אתיא אלא כת"ק דבוררן ונוגעת וע"כ בטהורה דאשת חבר נזהרת שלא לטמא חולין ואפ"ה לא חיישינן שמא תאכל שאין מעושר כמו דחיישינן הכי בתוספתא וליכא לאוקמיה הכי בע"ה שהוא חשוד ודאי על המעשרות דלא שייך ביה רוב מעשרין הן או בשביעית דספיקא דאורייתא הוא ומש"ה חיישינן שפיר דלמא תאכל אשת חבר מתבואת ע"ה והתם במתני' מיירי מסתם ע"ה דלא חיישינן להכי דא"נ מנשיא ואכלה רובן מעשרין הם כמו דלא חיישינן במה שמסייע ידי עוברי עבירה מה"ט דרוב מעשרין יש לומר דא"כ הדרא קושין לדוכתיה איך תטחון בזמן שהיא טמאה והא מסייעא ידי עוברי עבירה כיון דבע"ה חשוד ודאי על המעשרות מיירי או מחשש שביעית דע"כ לא אוקמוה אביי התם בגיטין בסתם ע"ה משום דרובן מעשרין הם וליכא משום מסייע והרשב"א ז"ל בחדושיו הקשה ג"כ קושית התוס' דלרבא איך שרי לסייע ידי עוברי עבירה ולאביי דמוקי התם בע"ה דרבנן (ר"ל שסתם ע"ה חשוד על המעשרות) הא אמר התם דרוב מעשרין הם הא לאו הכי אסור לסייעם עכ"ל ולא ידענא מאי האי שסיים הא לא"ה לא אה"נ דעיקר טעמא משום דרובן מעשרין וליכא משום מסייע וה"נ כאן ליכא משום מסייע והתוס' לא הוקשה להם בכאן אלא דא"כ במתני' דהתם אמאי לא חיישינן שמא תשכח ותאכל אשת חבר מתבואת ע"ה ואולי יש ליישב במ"ש בסמוך דליכא למימר דאיירי בע"ה חשוד ודאי לכך שאינו מעשר או משום חשש שביעית דא"כ איך תסייע ידי עוברי עבירה ובמגיני שלמה תירץ לרבא עם קושיא שניה של תוספות דרבא נמי סבר דרוב ע"ה מעשרין ומ"ה ליכא כאן מסייע והתם ע"כ בע"ה דר"מ דא"כ שמא תאכל כמו הכא ולאביי חילוק בין התם בגיטין דמשום דרכי שלום התירו וכאן לית דרכי שלום ויפה כיון:
בא"ד ובתוספתא דטהרות תני לה אף שאין אוכלת נותנת לאחרים ופריך השתא מיגזל גזלה עכ"ל לשון התוספתא ודאי קשיא לפירש"י ז"ל דאשת חבר מסייעא בתבואה לאשת ע"ה א"כ ודאי דהיא לא חשודה אגזל ועוד דמה בכך שהיא נותנת אחרים ועוד הא נזהרת מליגע כיון דטמאה היא ועיין בר"ש פ"ז דטהרות יע"ש. ובחדושי הרשב"א ז"ל מסיים וז"ל והשתא פריך בין לת"ק ובין לר"ש עכ"ל. לא ידענא איך יאמר דמת"ק נמי פריך והא ת"ק בזמן שאשת ע"ה מחזקת עצמה כטמאה טוחנת לא ס"ל הא דר"ש דחברתה אשת ע"ה אחר תתן לתוך פיה של זו שטוחנת ואה"נ דאפשר דלא חיישינן לגזל ובטהורה דאין טוחנת דאין נזהרת מליגע ולא משום שתאכל ותטמא בנגיעה אלא דאין נזהרת אם תיגע וחיישינן שמא תיגע בתבואה של חבר ובאמת טמאה היא וכן לרש"י אין הקושיא אלא מר"ש דבזמן שטמאה תטחון דאשת ע"ה לא תתן לאשת חבר דלא חשוד אגזל וא"כ בין לרש"י ותוספות אין הקושיא אלא מר"ש ויש ליישב:
כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן בד"ה כללא דנקטינן מתני שמעתתא דאין ליתן לחייט לתפור בחוטי קנבוס שלו אם הוא חשוד לתפור בגדיו בפשתן והביא ראיה מהא דאמר עשי לי משליכי אף דאומר לה ליתן מעשר מן התבלין וכן בחשוד לאכול גבינת עכו"ם אין לו לומר ליקח לו גבינה כשירה יע"ש באורך ועיין בדמאי פ"ד. עכ"פ מוכח מכאן דנהי דפסקינן בש"ע סימן קי"ט סעיף ז' דחשוד נאמן על של חבירו היינו במידי דלית ביה שום טירחא ומש"ה באומר לחשוד על הגבינה קנה לי מן הכשירה אינו נאמן והוא ג"כ בסימן קי"ט ואף דהלכה כרשב"ג דפליג על ר"מ דהחשוד בדבר מעיד ודין ועיין שם בסעיף ז' באחרונים ובפר"ח באורך מ"מ היכא דאיכא טרחא חיישינן מתוך שהוקל בעיניו אינו חושש ודוקא להעיד בשל אחרים שהוא מעושר או כדומה נאמן אבל במידי דאית ביה טרח' אינו נאמן ומש"ה תנינן בפ"ד דדמאי האומר למי שהוא חשוד על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן אינו נאמן אא"כ אומר לו מן פלוני מומחה דיחזיקנו כגנב דמירתת והיינו טעמ' דשמא לא ימצא ביד מי שהוא נאמן ולא יטרח לילך למרחוק ויקנה ממי שאינו נאמן כל זה מבואר להמעיין בפוסקי' וא"כ יש לתמוה על הש"ך בסימן ב' שכתב מי שהוא חשוד ואינו רגיל לאכול נבילות לתיאבון אם שוחט לאחרים אינו צריך בדיקת סכין דהחשוד נאמן על של אחרים ומה בכך כיון שהוקל בעיניו ואינו טורח לעצמו ומכ"ש לאחרי' דאינו מטריח ולא יבדוק הסכין ונהי דנאמן בשל אחרים להעיד דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו היינו במידי דלית ביה טרחא כלל אבל אי אית ביה טרחא אינו נאמן וההיא דפ"ד דדמאי דאם אמר למי שהוא חשוד על המעשרות ליקח ממי שהוא נאמן אינו לאמן דאית ביה טורח ועיין בסימן ב' בהא דמומר לאכול נבלות דנאמן לומר מכשר לקח ובב"י בשם רשב"א מהא דחמצן של עוברי עבירה ובי"ד סימן קי"ט וסימן ב' אבאר בעזה"י:
בתוספות בד"ה והתיר רבי את בית שאן כו' שלח ליה ר"י אתרוג עכ"ל דלמד ממנו שודאי אינו מעושר דקסרין מקום שאין מעשרין ודאי ולא דמאי דהוה ספק וג"כ דטמא ושלא היה לו עוד אתרוג דאל"כ איך שלח ליה והא אסור לשלוח ודאי לרבנן אלא ע"כ דלא היה לו אחר וכתבו התו' דלמ' עישר דודאי אסור לשלוח אף בהודיעו והא דשלח ליה דקסרין הוא משום טומאה ותירצו דא"כ היה לו להודיעו זאת שהוא מוכשר ולא לומר דמקסרין הוא אלא שג' דברים הן ומש"ה שלח ליה דמקסרין הוא ופריך דר"י לשיטתי' סובר בפ"ד דדמאי דודאי שרי בהודעה והכא הא הודיעו לו שהוא ודאי שהרי אמר מקסרין הוא ותי' דר"י לא עבד עובדא כוותיה ופריך וקסרין לאו מפירות המותרין הן ר"ל וא"כ מה קאמר שהוא ודאי והא פטורין הן מן המעשר ורבי יוסי שפיר עבד דאמר זה בא לידי מקסרין ופטור מן
המעשר ומפני שני דברי' שלח לר"ג כן א' שהוא מוכשר וא' שהוא פטור מן המעשר וא"כ קשיא דמשמע אף מן הודאי פטורין ופי' בתוספות דקשיא ליה לירושלמי דלמא בהודעה שרי דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"י אלא בא"י ולא בח"ל ופירות המותרין ר"ל משום דמאי ולא משום וודאי וכיון שאתרוג מפירות המותרין משום דמאי דמקסרין הוא ולא מא"י א"כ בודאי שרי על ידי הודעה ועיין מהרש"א ומהר"מ מלובלין יע"ש עוד כתב מהר"מ מלובלין דצ"ל לרבנן אף דמאי אסור בא"י ע"י הודעה דאל"כ מה קאמר מפירות המותרין יע"ש רצונו לומר דלמה ליה להזכיר והלא מפירות המותרין אפי' היה אתרוג מפירות האסורין משום שמא מא"י הוא א"כ הוה ליה דמאי דפירות קסרין היה ודאי ושל א"י דמאי ומותר לשלוח אלא שאסור לשלוח אף ע"י הודעה אבל בתוי"ט ראיתי בפ"ג דדמאי עלה דר"י אמר דודאי מותר ע"י הודעה אבל דמאי אף ר"י מודה דאסור ע"י הודעה דגזרינן שמא לא יודיענו ודוקא בודאי לא חיישינן דלא מישתלי לשלוח לחבירו טבל בלא הודעה אבל בדמאי חיישינן וזה שאמר ר"י מתיר בודאי ולא בדמאי ועיין בר"מ הלכות מעשר בפי"ב יעוין שם ובמקום אחר אאריך: