אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף ו.

דף ה:

גמרא ואי ס"ד לא קבלה מיניה לישני כאן כשישראל עע"ג עכ"ל פי' דאי ס"ד דלא קיבלה ר"ז מר' יעקב בר אידי אלא דגזירת ר"ג היתה דלא ליהני חותך כזית בשר א"כ אמאי פשיטא ליה לר"ז דר"י שאכל לא סבירא לי' הא דר"ג דלמא סבירא ליה ואכל בעע"ג א"נ ביוצא ונכנס דעע"ג קרי ליה והא דלא אמר אי איתא דר"ז לא קיבל מרב יעקב בר אידי א"כ אמאי פשיט ליה דשמיע ליה ולא קיבל אימא דלא שמיע ליה ואי הוה שמיע ליה הוה מקבל ור' חנן שאכל ע"י חותך כזית בשר ואי דאין הקב"ה מזמין אכילת איסור לפיו של צדיק י"ל כיון דר"ג דגזר ע"י חותך דלא מהמנינן להי כת"ק דרשב"ג ודלמא לא שחיט שפיר והש"י הוא היודע דהוה שחיט שפיר אלא ע"כ דקיבלה מיניה דאף בעע"ג אסור משום דמות יונה ומומר לע"ז הוה מומר לכל התורה כולה ור"י שאכל ע"י חותך ולא סבירא לי' הא דר"ג וי"ל דפשיטא ליה לתלמודא דר"י שאכל בעע"ג היה:

דלא שביק ת"ק ופסק כרשב"ג אלא בעע"ג או יוצא ונכנס ומש"ה אמר שפיר דאי לא קיבלה מיניה מה היה קשה מר"ז שאכל דהא ודאי בעומד על גביו אכיל ולפי מה שכתוב לעיל שמא לא שמע רבי אלא כשאין ישראל עומד על גביו אלא יוצא ונכנס ואמר לה בשאין ישראל עומד על גביו כלל אלא בא ומצאו למימרא בעי אלא יוצא ונכנס ואין חילוק בין עע"ג ליוצא ונכנס או דיוצא ונכנס למימרא בעי דסובר כאביי התם לא נגע ובלא דמות יונה אסור וע"כ בישראל עע"ג נמי אסור א"כ קשיא אמאי לא אמר אי ס"ד לא קיבלה אמאי פשיט ליה דשמיע ולא קבלה אימא לא שמיע ליה ואי הוה שמיע הוה מקבל ור"י שאכל ע"י יוצא ונכנס ואי דאין הקב"ה מביא תקלה על ידם הא רק מספק אסור שמא שהה או דרס והש"י הוא היודע שהיתה שחיטה זו בכשרות ומש"ה הזמין לפיו של צדיק. ויש לומר דמ"מ כיון שר"ג וב"ד נמנו ואסרו יוצא ונכנס מספק תו הוה ליה איסור דרבנן ואיך נזדמן אכילת איסור לפיו של צדיק דהא דמאי נמי מספק אסור ורוב ע"ה מעשרין הן ואפ"ה תמה ר"א לקמן אין הקב"ה מביא תקלה על ידן ודלמא מעושר הוה אלא כיון דרבנן אסרו לאכול מן ע"ה הוה ליה אכילת איסור וה"ה כאן ומש"ה אמר לישני דלמא היה בישראל עע"ג אלא אף בישראל עע"ג אסור ודע דמדברי רש"י ז"ל לעיל בד"ה אכל משחיטת כותי בישראל עע"ג או ע"י חותך כזית בשר עכ"ל אלמא סבירא ליה לרש"י ז"ל דהלכה כרשב"ג דאמר אף דלא כתיבא ואחזיק ביה מהמנינן ליה וכבר יש פוסקים סוברים כן ועיין ב"י י"ד סי' ב' יע"ש ולפי זה היה נראה לומר הא דאמר לישני כאן כשישראל עע"ג כאן כשאין ישראל, עע"ג רצה לומר דגזירת ר"ג וב"ד היתה באין ישראל עע"ג והכא בישראל עע"ג דאל"כ אין הקב"ה מביא תקלה דומיא דדמאי גמ' ר' יצחק בן יוסף שדרי' ר"א לאתויי, חמרא מבי כותאי כו' לא זזו משם עד שעשאום נכרים גמורין למאי אי לשחיטה ויין נסך מהתם גזר מאי נכרים גמורים לבטל רשות עכ"ל, קשה בכאן טובא חדא ר"א היאך שדרי' לר"י בן יוסף לאתויי חמרא מבי כותאי והא ר"מ גזר עלי' ונהי דלמאי דמסיק דלא קבלו מינייהו המקשה דהקשה הא מהתם גזר ולמה להו למגזר ואמאי לא קשי' ליה טפי היאך שלח ליה לבי כותאי והא כבר גזרו ועוד דאמר מאי נכרים גמורין לבטל רשות דמשמע ודגמורים קשי' ליה דלא הל"ל אלא נכרים ואהא לא משני דמהיכא תיתי דלענין לבטל רשות לא ליהוי נכרים עד שהוצרכו לגזור בפי' עוד קשה דאינהו לא גזרו רק על שחיטה ויין נסך והם גזרו על כל התורה כולה. וראיתי להר"ן בחמש שיטות והרשב"א בחדושיו שכתבו אי לשחיטה ויין נסך היינו לשחיטה ולכל איסורין גזר ר"ג ויין נסך ולכל איסור דרבנן גזר ר"מ יע"ש ופריך שפיר אלא דא"כ לא משני לבטל רשות דהוה בכלל דרבנן. ומהר"מ מלובלין עמד על קושי' זו דלמא לבטל רשות גזרו עלייהו ותי' דהם אף על היין גזרו דההיא מעשה ביין הוה עכ"ל והנה יקשה קושיות הראשונות שכתבנו גם למה ליה להזכיר שחיטה כיון דעיקר הקושי' מיין נסך דר"מ גזר עלי' והנה מ"ש ר"א לר"י בן יוסף לאתויי חמרא מבי כותאי יש ליישב קצת דבאמת ר"א לא סבירא ליה הא דר"מ דחייש למיעוטא ומש"ה שלח אצלם וההיא סבא אמר לית כאן שומרי תורה שקלקלו מעשיהם רובם ככולם ומש"ה אסרו היין שלהם אלא דהמקשה הוה קשי' ליה דלמה להו לר"א ור"א לגזור מחדש על שחיטת כותי וכדומה לא הוה להו לומר אלא דאסור ליקח מהם שום דבר משום גזרת ר"מ ומשני דגזירה ראשונ' בטולי בטלי' או מטעם דלא חיישינן למיעוטא או כפירש"י שא"א לפרוש להם מן הכותים ומש"ה הוצרכו לגזור מחדש ולמנות עליהם דליהוי כנכרים גמורים. ומה דאמר גמורים לבטל רשות יש לפרש דה"ק דאף דגזור ר"ג על השחיטה היינו טעמא דעובד ע"ז הוה מומר לכל התורה להכעיס כמ"ש הפוסקים ועיין בב"י ובתב"ש בי"ד סי' ב' ומש"ה שחיטתו אסורה דמומר לשחיטה לחוד להכעיס שחיטתו פסולה לדעת הרא"ש ז"ל שאינו חושש לזבוח ולא הוה וזבחת אף דסובר דמומר להכעיס בד"א לא הוה מומר לכל התורה מדהוצרך ליתן טעם שאינו חושש לזבוח ובי"ד סי' ב' אבאר בזה ומשום הכי גזר ר"ג על שחיטה אף בעע"ג ולאו דהוה כנכרי גמור והוא הדין ר"מ דגזר על יינם הוא משום דלמא נתנסך דחייש למיעוטא וכמ"ש לעיל ולאו דהוה כנכרי ונ"מ נהי שאין לו נאמנות בכל התורה כולה מ"מ לענין ביטול רשות אפשר דמהני כמו בישראל שאין תלוי בנאמנות ולכך גזרו עליו דלא מהני עד שישכור כדי שלא ילמוד ממעשיו כדאיתא בפ' הדר ס"ט ועשאום נכרים גמורים ועדיין צ"ע קושיות אחרות שהקשינו ובי"ד אבאר בעזה"י. בהא דאינהו גזור ולא קבלוה פירש"י שא"א לפרוש להם מן הכותים אבל הר"ן ורשב"א פירשו דאח"כ נתקלקלו רובן או כולם ואסרוה ומתחלה לא היה אלא מיעוטא ולית להו דר"מ דחייש למיעוטא וכן כתב הת"ח יע"ש ועיין מ"ש בסמוך מזה בהא דר"י בן יוסף:

ע"ש אמר ר' זירא אפשר גזרו כו' והא דלא שני לי' דמסתמא כיון דזימן הקב"ה לפיו של ר' אסי אכילה של היתר הוא דע"ה עישר ליין מ"מ כיון דגזרו על תערובת דמאי והוה איסור דרבנן לא היה מזמין לפיו של ר' אסי ועיין מ"ש לעיל:

דתניא הלוקח יין כו' כרשינן לעשות מהן טחינין עדשים לעשות מהן רסיסין עכ"ל מ"ש בספרים דתנן הוא טעות דאינו משנה אלא תוספתא בדמאי פ"ג ועיין בכ"מ פ"ג הוא מהל' מעשר הלכה י"ח יע"ש ומ"ש רש"י בד"ה טחינין מאכל של גריסין ותבלין מעורבין בו אף שסוף כל אלו לערב כתב מהרש"א ז"ל דר"ל שהתבשיל גופו סופו לערב דתבלין אין חייבין במעשר דאל"כ למ"ד טעמא לא בטיל אמאי א"צ לעשר עכ"ל מ"ש דתבלין א"צ לעשר הנה הרשב"א ז"ל בחדושיו והר"ן בחדושיו כתבו דאיכא תבלין דחייבין במעשר כמו שומין ובצלים הראוין למאכל בפ"ע ותבלין דפטורין ממעשר הוא כפלפל ומלח אלא דמ"מ הקושי' השניה שהקשה מהרש"א ז"ל ודאי חזקה היא דא"כ לתי' השני בגמרא דשאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי ולא בטיל א"כ בלוקח שומין ובצלים להתערב עם טחינין או עם רסיסים שהוא מן עדשים והוא דחייב והן עצמם פטורים כשלקחן מע"ה ואמאי הא טעמא לא בטיל ונהי דאיכא למימר הא דקתני לקמן וחושש משום מעשר אשאור קאי ותבלין דהתם בפלפל וכדומה מ"מ אין משמע לחלק בין תבלין דהתם לתבלין דשומין ובצלים וראיה לזה ממ"ש הפר"ח בי"ד סי' צ"ח ס"ק ר"ד שהביא מ"ש בפי' הר"מ המשניות דמס' ערלה דשומין ובצלים הם הנקראים תבלין ג"כ והתי' בשבת דף קמ"א דלא הוה סתם תבלין אלא כמון כו' מ"מ כתב הפר"ח לענין לטעמא עבידי אין נ"מ דאי נרגש הטעם של תבלין כו' יע"ש ויש לחלק בין הך דהכא דאמרינן לטעמא עבידי כו', ובין הא שיהא בטל התבלין בתבשיל:

והתניא הנותן לשכנתו כו' אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר ואם אמר עשי משליכי חושש משום שביעית ומשום מעשר עכ"ל הא דקתני אינו חושש לשאור ותבלין שבה ולא אמר סתמא אינו חושש משום שביעית ומשום מעשר דמצי נמי קאי אעיסה ותבשיל שנתן לה דלא חיישינן לאיחלופי ואמר בזה בג' פנים או דמש"ה נקיט שאור ותבלין ולאשמעינן דוקא דלא חיישינן לאחלופי הא אי הוה חיישינן לאחלופי הוה חיישינן אף מל התבלין אף דהוה תערובות דמאי כיון דהוא נתן נה משנו אפ"ה שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי כמ"ש רפרם או יאמר דאתיא כר' יוסי משנה ד' פ"ג דדמאי דהוה חייש לאחלופי דחשודין ע"ה על הגזל וכמ"ש לקמן בתו' ד"ה התם מוריא ומש"ה דוקא על שאור ותבלין לא חיישינן דהוה תערובת ולא גזרו דנתן לה משלו ועיסה ותבשיל מכיר שהוא שלו או יאמר דנקיט משום סיפא דאם אמר עשי משליכי חושש והיינו דאשמעינן כיון דאמר עשי משליכי כמאן דעריב בידים או לטעמא עבידי אבל בעיסה ותבשיל לא הוה משמיענו שום חידוש דאם אמר, עשי משליכי דחושש דפשיטא הוא ומש"ה אגב סיפא נקיט נמי ברישא אינו חושש לשאור ותבלין שבה. ובזה א"ש הא דפריך אח"כ ולאחלופי לא חיישינן והתנן הנותן לחמותו דוקא הכי פריך לה דמסיק שאני שאור לטעמא עבידי אלמא מוכח דלא חיישינן לאחלופי דאל"כ אמאי לא חיישינן לשאור ותבלין שבה אבל לתי' ראשון ודאי דלק"מ דא"נ החליפה הוה לי' תערובת דמאי ולא גזרו ולחשש כבר כתבנו דמיירי שמכיר העיסה ועיין במהדורא בתרא ומש"ה פריך לה הכי ומ"ש להקשות מאינו חושש משום שביעית אבאר לקמן בד"ה עוד אבאר לך:

ורש"י שכתב בד"ה וקדירה לבשל אינו חושש שמא החליפה דלא חשידי אגזל היינו לתירוץ של רפרם שני או דקושטא דמלתא כתב דע"ה אין חשוד על הגזל וכמו שאבאר עוד שאני התם כו' כמאן דעריב בידים דמי רפרם אמר שאני שאור ותבלין לטעמא עביד ולא בטיל עכ"ל מ"ש וטעמא לא בטיל אין ר"ל דלענין ביטול ביותר מס' מיירי דהא ודאי הא דלא גזרו על תערובת דמאי אף שהיין נרגש בתבשיל דביצים המצומקות ביין ודאי היין היה נרגש וכדומה דאל"ה בכל איסורין בטל בס' אלא מ"ש שאני שאור הוא כיון דטעמא הוא הוה כמאן דאיתי' בעיני' ולא הוה תערובות. וז"ש רש"י בד"ה טעמא לפי שהוא עיקר הרי כמ"ש שוב מצאתי כן בפר"ח יורה דעה סי' צ"ח ס"ק ז' בד"ה וקודם עמדי כו' שכתב כה"ג כמ"ש ומ"ש הפר"ח דלא גזרו על תערובת דמאי אף דאיכא טעמא דאי ליכא טעמא אף ודאי נמי יפה כתב אם נאמר דדשיל"מ במינו הוא דאינו בטל וכמ"ש הר"מ ז"ל בהל' מ"א פט"ו ובי"ד סי' ק"ב. אבל אם נאמר אף באינו מינו הדין כן והרי הרב ז"ל נמי ספוקי מספקא לי' שתלה הדבר בירא' לי ועיין בפר"ח סי' ק"ב ס"ק ג' יע"ש א"כ אין ראי' דלא גזרו על תערובת דמאי אף שיש בידו להפריש והוה דשיל"מ ובודאי לא מהני ביטול בס' אבל מההיא דמצמקת ביין ראיה:

ודע דהני ב' תירוצים אפשר דלא פליגי אלא דתי' ראשון אף בדברים דלא עבידי לטעמא אם אמר עשי משליכי חושש ותי' שני נמי נ"מ באם ידעינן שהחליפה או בלוקח דברים מעורבין מע"ה חושש בדברים שהן עבידי לטעמא דכמאן דאיתא בעיניה דמי. וכן נראה ממ"ש הב"י בי"ד סי' קי"ב במה שכתבו דפת של נכרים אף בשאור הוה להו לאסור והביא סוגיא דכאן. או יש לומר דלתי' ראשון דוקא אי אמר עשי משליכי הא לא"ה אף בדברים שהן לטעם לא גזרו ותירוץ השני פליג על תי' ראשון דוקא לטעמא הא לא"ה אף שאמר עשי משליכי לא גזרו ומיהו משמע ודאי דאי אמר עשי משליכי כמאן דעריב בידים והר"מ ז"ל בהלכות מעשר פי"א וי"ג לא הביא כ"א הא דלטעמא לא בטיל ולא הא דעשי משליכי בפי"א הלכה י"ב ופי"ג הלכה י"ח יע"ש ואין הכרע מדבריו ובמקום אחר נאריך בה בעזה"י:

והתנן הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שחשדוה לחלוף המתקלקל עכ"ל המקשה היה סבור דלטובה מיכוונא כדקתני מפני שמחלפת המקולקל אלא דסבר דה"ה לשכנתו פעמים שמכוונה לטובה ומחלפת המקולקל ומשני דוקא חמותו דבושה מחתנה ורוצה בתקנת בתה אבל לאיש אחר ואף בשכנתו אינה מחלפת לטובה ולגזל לא חיישינן. אבל מדברי רש"י בד"ה התם כדקתני טעמא דלטובה מיכוונא משמע דהמקשה היה סבור דלגזל חשידי ואפשר שחשודה לחלוף המקולקל שלה אם לחם שלה או תבשיל נתקלקל מחליפה ודוקא כה"ג הא בלא שום הנאה לא חיישי' לגזל כדאיתא בש"ע סימן קי"ט סעיף יו"ד ועיין בפר"ח שם ס"ק ל"ו ומש"ה מסיק דלטובה מיכוונא והמתקלקל של חתנה לא שלה דלגזל לא חיישינן לעלמא גם לטובה לא מיכוונא אלא בחמותו ולא באיש אחר וזה לשון הר"מ ז"ל בפ"ג דדמאי משנה ו' מתקלקל כו' תקח זה הנשחת לעצמה ותחליפנו באחר טוב ממנו ור"י אינו חולק על מה שהוקדם אלא מבאר טעם הדבר וראיה מ"ש אמר ר"י ולא ר"י אומר ור' יהודא מודה לר' יוסי בפירות שביעית שאינה חשודה להאכיל לאנשי ביתה פירות שביעית יע"ש הנה מ"ש דר"י אינו חולק על מה שהוקדם לכאורה מהיכא תיתי דחולק ולפי מ"ש אפשר לומר דת"ק אמר שחשדוה לחלוף המקולקל היינו שלה דחשידי אגזל וכ"ש לאיש אחר ואפ"ה מעשר את שהוא נותן לה דלא סבירא ליה כמו ר' יוסי בפונדקית דאין אנו אחראין לרמאין דמ"מ חבר אינו רשאי להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ור' יהודה פליג את"ק דמשנה ו' וסובר דאי איתא שחשודה לחלוף המקולקל שלה ולגזול קא מיכוונא וזה שאמר שחשודה אין אנו אחראין לרמאין כר' יוסי אלא דבושה מחתנה ולטובה מיכוונא הא לא"ה לא היה מעשר את שהוא נותן לה ולכן מפרש דר"י אינו חולק אלא מפרש ומביא ראיה אמר ר"י ולא ר"י אומר:

ויותר נראה לפרש דבריו דלא תימא הנך שתי משניות משנה ה' ומשנה ו' סובר ת"ק דפונדקית וחמותו שוין הם לטובה. מיכוונא ור"י פליג ואמר אין אנו אחראין לרמאין וסבר דלגזול מיכוונא וכמ"ש הר"ש שם בפי' המשניות וכמו שאבאר לקמן בתוס' ד"ה התם מוריא היתרא וה"ה בנותן לחמותו אמר כן הת"ק ואמר ר"י בחמותו מודינא לך דלטובה מיכוונא ומעשר את שהוא נותן לה אבל בקמייתא דגזליה אין אנו אחראין לרמאין כר"י ולכך אמר דאינו כן ורישא דנותן לחמותו נמי ר' יהודא היא ומפרש לה דבושה מחתנה וה"ה בפונדקית או דלטובה מיכוונא בר בי רב ליכול חמימא כפירש"י בשמעתין או כפי' התוס' דלגזול מיכוונא ובשביל טרחתה דתמיד סמוך מורא היתרא ומ"ש דמודה ר' יהודה לר' יוסי אף דר"י בחמותו משמע דלא פליג וסובר ג"כ דצריך לעשר מה שהוא נותן לה' דהתם כ"ע מודו דלטובה מכוונא ונהי בפונדקית סובר ר' יוסי דלרעה מיכוונא מ"מ בחמותו אפשר דמודה וא"כ איך שייך לומר ומודה ר"י ודוחק לומר דאפונדקית קאי ולפי מ"ש המגיני שלמה ע"כ בשמעתין לתרץ דברי רש"י דאף דפונדקית לטובה מיכוונא מ"מ א"א דלא יהא גזילה דלפעמים של חבירו יותר טוב משלה ומ"ה אמר ר"י אין אנו אחראין לרמאין אף שלטובה מיכוונא יע"ש ולפי דבריו א"ש מה דתנן הנותן לחמותו מפני שחשודה לחלוף היינו דאי לא היתה חשודה על הגזל לא היתה מחלפת אף דלטובה מיכוונא כמ"ש המגיני שלמה וזה דלר' יוסי אף בחמותו אין מעשר מה שהוא נותן לה ומודה ר' יהודה בנותן לחמותו פירות שביעית ולא חייש שמא תאכל חמותו שלא בקדושת שביעית דאינה חשודה להאכיל בני ביתה שביעית דלר' יהודא שביעית, חמירא להו ועיין בגיטין דף ס"א ע"ב יע"ש ולפי דבריו פי' בנותן לחמותו פירות שביעית היינו פירות שביעית ממש ולא חיישינן שמא תחליפם חמותו וגורם לה מכשול כי חמור להם שביעית. אבל מדברי הר"ש שם בפ' המשניות נראה שמפרש מודה ר' יהודא בנותן לחמותו בשביעית ר"ל בשנת השמיטה והוא נותן לה פירות של שאר שני שבוע ואינו חושש שמא תחליפם בפירות שביעית ותתן לבתה מפני דחמירא להו שביעית ולא חשידא על כך ומודה דאמר ר' יהודא לפי דברינו היינו לרבנן דפליגי עליה וסבירא להו דהנותן לחמותו כנותן לשכנתו דלא חיישינן לאחלופי בחמותו ומודה להם ר"י בשביעית דלא חיישינן לאחלופי דחמירא להם שביעית. ועיין בר"מ הלכות מעשר פי"ח הלכה י"ב דפסק כרבנן דפליגי על ר' יהודא בחמותו ור"ש שם מביאו בירושלמי ועיין בכ"מ והנה הר"מ דפסק בחמותו כרבנן דפליגי עליה דר"י בירושלמי וסברי בחמותו דאינה חשודה לחלוף ובפונדקית פסק דלטובה מיכוונא יותר מן חמותו או כפי' התוס' בד"ה מוריא ואמרה דתמיד סמוך עליה ומיכוונא לגזול ועיין לקמן. ומיהו נראה דר"מ כרש"י סובר מההיא דפ"ט דמעשר שני הלכה ז' ואין ראיה כיון דמוריא היתרא לאו רשעה גמורה היא ומש"ה מעשר את שהוא נותן לה ודוקא התם בנטע רבעי דהוה גזל גמור אמרינן הלעיטהו לרשע כרשב"ג דמעשר שני יע"ש:

עוד אבאר לך שמ"ש לעיל דמש"ה נקיט אינו חושש לשאור ותבלין כר' יוסי דחשודה אגזל אלא דא"ל החליפה הוה תערובת דמאי ולא גזרו גם כתבנו דמש"ה פריך לה הכי ולחלופי לא חיישינן לתירוץ השני דרפרם דלתי' ראשון לא קשה דלא גזרו על תערובת דמאי לכאורה ליתא דתינח דמאי אבל שביעית מא"ל דודאי גזרו על תערובת שביעית דהוה ספיקא דאורייתא ולחומרא בשלמא דמאי רוב ע"ה מעשרין הן משא"כ שביעית ומכ"ש לפי מ"ש הרשב"א דמיירי ע"כ בע"ה שהוא חשוד על השביעית דסתם ע"ה אין חשוד על השביעית כמו דמוכח ממתני' המוליך חיטין לטוחן ע"ה הרי הם בחזקתן דהתם מיירי במי שחשוד לכך יע"ש ומש"ה ניחא דקתני בברייתא הנותן לשכנתו. אינו חושש משום שביעית ובע"ה חשוד לכך מיירי ואמאי לא תני סתמא אין חושש משום מעשר ובסתם ע"ה דאין חשוד על שביעית וכמו דתנן בפונדקית חושש משום מעשר וכן בחמותו אלא דאי לא הוה תני שביעית ה"א דלחלופי חיישינן אלא דלא גזרו על תערובת דמאי לכך קאמר שביעית וזה יוצדק לתי' ראשון כיון דאמר עשו משליכי כו' ולפ"ז הא דנקיט שאור ותבלין יאמר בשני פנים:

אבל יש לומר דמש"ה לא חיישינן שמא החליפם בפירות שביעית דספק ספיקא הוא שמא לא החליפם כלל ואת"ל החליפם שמא לאו בפירות שביעית ואדרבה רוב פירות של היתר הן וס"ס אף בדאורייתא מהני ועיין בפני יהושע בגיטין דף ס"א בהא דקארי ליה מה קארי לי' יע"ש באורך אלא להא דשמא החליפם בפירותיהם והם דמאי הוה לן למיחש ואף דס"ס הוא שמא לא החליפם ואת"ל החליפם שמא מעושרין הם י"ל כמ"ש הכ"מ בהלכות מעשר פי"א הי"ב אהא דכתב הר"מ ז"ל דהטוחן כותי לא חיישינן שהחליף עם תבואת ע"ה דהוה ס"ס וכתב הכ"מ כיון דרבנן אחמור וחששו למיעוטא דרוב ע"ה מעשרין הם החמירו דלא מהני ס"ס עכ"ל ויראה לי דה"ק כיון דס"ס דשרי הוא מטעם רובא וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאו האחרונים דבריו ועיין בט"ו ובש"ך סי' ק"י ובפני יהושע בק"א בסוגיא דאלמנת עיסה וא"כ בדמאי דלא מהני רוב ה"ה ס"ס כן נ"ל. וכאן נמי דאי הוה חיישינן לחלופי לא מהני ס"ס לענין דמאי ואם אמר עשה משליכי חושש משום שביעית ג"כ דליכא אלא חדא ספיקא דשמא של שביעית הן דמשלה עשתה לו. עוד אני אומר טעם אחר דהא דחיישינן לחלופי כמו בפונדקית וחמותו דמעשר את שהוא נותן לה ואת שנוטל הימנה אף דהוה ס"ס שמא לא החליפם ואת"ל החליפם שמא מעושרין הם דרוב ע"ה מעשרין הם י"ל דטבל הוה דבר שיש לו מתירין כמו שמבואר בר"מ הל' מ"א פכ"ו יע"ש ודבר שיש לו מתירין לא מהני ס"ס ועיין בסי' ק"י בהגהת רמ"א סעיף ח' ובפר"ח ס"ק מ"ג באורך דבדשיל"מ לא מהני ס"ס וטבל הוה דשיל"מ להפריש ממקום אחר ומש"ה בנותן לחמותו מעשר כו' ומדברי הכ"מ דפי"א מהלכות מעשר משמע דמהני ס"ס בדשיל"מ ואפשר שכתב בדמאי אפילו היכא דלא הוה דשיל"מ כגון דלית ליה להפריש ממקום אחר וכמ"ש הפר"ח בי"ד סי' ק"ב ס"ק ג' וכמ"ש התוספות והר"ן בס"פ בתרא דע"ז דהא דיהיב טעמא בגמרא דילן כאיסורו כך היתרו כשאין לו להפריש ממקום אחר דלא הוה דשיל"מ יע"ש באורך ומש"ה יהיב טעמא במוליך חיטין לטוחן נכרי דחיישינן בס"ס דלא הלכו בתר רובא וס"ס רובא הוא וכדכתיבנא ודע דשביעית אין לה דין שיל"מ והא דתנן בסוף פ"ז דשביעית שביעית מין במינו במשהו שלא במינו בנ"ט לאו דוקא שביעית אלא כל איסורין שבתור' כן הוא שהרי סיים זה הכלל מין במינו במשהו שלא במינו בנ"ט ועיין שם בר"מ ובר"ש ובפי' הרע"ב ובתי"ט שם ואין הלכה כאותה משנה דאנן קיי"ל כל איסורין שבתורה במינו בנ"ט חוץ רש"י ז"ל שפסק כר"י דמין במינו לא בטיל יע"ש ועיין בר"מ ז"ל פט"ו מהל' מ"א הלכה ח' ובכ"מ ובלח"מ יע"ש ואבאר לקמן מזה בעזה"י שמצינו למידין דשביעית אין לו דבר שיל"מ דלאחר הביעור שחייב לשרוף לא הוה דשיל"מ ועיין שם בהשגות הר"א וקודם זמן הביעור שחייב לאוכלו בקדושת שביעית שלא להפסיד ולא לעשות בהן סחורה לא מיקרי דשיל"מ דלאותו דבר לא נאסר מעולם וכמו שאבאר אח"כ בס"ד ובזה ניחא מה דתנן בדמאי פ"ג משנה ד' המוליך חיטין לטוחן כותי ולע"ה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית לטוחן נכרי הרי הן דמאי ולא קאמר נמי שביעית אם הוא בזמן השמיטה או קרוב לה אלא ש"מ דלא חיישינן דס"ס הוא שמא לא החליפם ואת"ל החליפם שמא של שאר שני שבוע דרובן היתר נינהו ולא חיישינן שמא החליפם דהוה ס"ס ולא מיבעיא לר"י ותי' הכ"מ בפי"א מהלכות מעשר דהא דלא מהני ס"ס בדמאי משום דרובא לא מהני בי' וה"ה ס"ס בשביעית לא שייך זה ומכ"ש אי מיירי דוקא בע"ה חשוד על השב ולשביעית הוה זו ואצ"ל זו דלא דתנן לטוחן כותי וע"ה בחזקתן למעשרות ולשביעית הוה זו ואצ"ל זו דלא מיבעיא לשביעית דלא חיישינן אלא אפי' למעשר דראוי לחוש לא חיישינן חשידא גזל כו' ועיין בתוספות י"ט שם בד"ה למעשרות יעוין שם. ומש"ה ניחא נמי הא דתנן הנותן לפונדקית ולחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה ולשביעית לא חיישינן וכבר עמד הרשב"א בחדושיו על קושיא זו ולפי מ"ש מש"ה לא חיישינן לשביעית דהוה ס"ס וכמ"ש גם הר"מ ז"ל בפי"א מהלכות מעשר הלכה י"ב כתב דאינה חשודה להחליף משום מעשר שני כן ובהלכה י"ג כתב כדברי המשנה דהמוליך חיטין לטוחן נכרי הרי הן דמאי ולא שביעית יעוין שם היטב הן אמת שיש לראות לפ"ז מה שהשיג שם הר"א ז"ל בפי"א על מ"ש הר"מ דלנכרי חיישינן שמא החליפם בשל ע"ה דסובר מירוח נכרי אף מדרבנן פטור ומש"ה החששא שמא בשל ע"ה החליפם הטוחן הנכרי ור"א ז"ל אמר כי לזה לא היינו חוששין דהוה ס"ס ועיין בכ"מ שם יש להקשות אם כן בהא דהנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה ונהי דמה שהוא נותן לה צריך לעשר דליכא אלא חדא ספיקא שמא תחליפם וחזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן מ"מ למה הוא מעשר את שהוא נוטל הימנה והא הוה ס"ס שמא לא החליפם ואת"ל החליפם שמא מעושרין הם דרוב ע"ה מעשרין הם וכן בפונדקית למה מעשר את שהוא נוטל הימנה לשיטת הר"א ז"ל אם לא שנאמר דהתם בחמותו ופונדקית מיירי בע"ה חשוד לכך שאין נותן מעשר מן פירותיו ולא מן סתם ע"ה מיירי ומש"ה מעשר את שהוא נוטל הימנה דליכא אלא חדא ספיקא שאין מעשר כלל פירותיו אלא דקשיא מאי פריך משכנתו דלמא מש"ה אינו חושש דהוה ס"ס דמיירי בסתם ע"ה לשיטת הר"א ז"ל:

עוד זאת אומר לך שמה שכתבנו דבמתני' דף פ"ז דשביעית המוליך חיטין לטוחן נכרי חושש משום דמאי ולא משום שביעית וכן הר"מ ז"ל בפי"א מהלכות מעשר כתב הרי הם דמאי ולא סיים בה שביעית הנה בפ"ד מהלכות שמטה ויובל הלכה כ"ט כתב הר"מ ז"ל עכו"ם שזרע קרקע פירותיו מותרין יע"ש בכ"מ שהאריך שם בדברי בעל כפתור ופרח ובפ' שביעי מהלכות אלו הלכה ג' כתב הכ"מ בשם הר"י קורקיס דתקנה ליושבי הארץ כו' דלמ"ד אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל נהי דמותר ליקח מן הנכרי פירות שדה שלו מ"מ כשיגיע זמן הביעור חלה קדושת שביעית עליהן וחייב לבערם כיון דקיי"ל אין קנין לעכו"ם בא"י יע"ש וא"כ על הר"מ ודאי קשה אמאי כתב בפי"א מהלכו' מעשר לטוחן נכרי הרי הם דמאי ולא זכר שביעית בשלמא במתני' איכא למימר דלא תני בכותי שביעית דסבירא למתני' דיש קנין לעכו"ם בא"י משא"כ הר"מ ז"ל דסובר אין קנין לעכו"ם בא"י וכמ"ש הר"י קורקיס ז"ל קשה אלא כמ"ש דשביעית הוה ס"ס ולא גזרו כמו בדמאי ועיין בהלכות שמטה ויובל פ"ז הלכה כ"ב במ"ש הר"מ ז"ל דפירות שביעית מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם יע"ש ועיין בפרק ד' מהלכות אלו הלכה כ"ט במה שהאריך הכ"מ וכתב דהא דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשרות היינו דווקא בשקנאה ישראל אח"כ ולא בעודו ביד הנכרי וכמ"ש בפ"א מהלכות תרומות הלכה יו"ד דדוקא בשחזר ישראל וקנאה מן הנכרי הא לא"ה מופקעת היא לגמרי מן המצות בעודה ביד נכרי ואילו בפ"ג מהלכות שמטה ויובל הלכה ג' כתב סתם בשם הר"י קורקיס ז"ל דאין קנין לעכו"ם משמע מהפירות שקנה מקרקע עכו"ם נמי דינא הכי דחייבים בביעור ומש"ה יעץ להם כפירוש רבינו שמשון והתוספות והרמב"ן דמהני הפקר יע"ש וצ"ע הנה מבואר לך דמ"ש במשנה ד' פ"ז דדמאי דהמוליך חיטים לע"ה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית ולטוחן נכרי הרי הם דמאי ולא נקיט נמי שביעית לשיטת הר"מ דשמא החליפם בשל ע"ה אחר משום דהוה ס"ס ולשיטת הר"א ז"ל דפי' בשל נכרי עצמו ואפשר דהוה ס"ס מכ"ש דדמאי או דאין נוהג שביעית בעודו ביד כותים או דמתניתין סברה יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המצות ולקמן אבאר עוד באורך בעזה"י מזה:

עוד אחת ראיתי לכתוב דמ"ש הרב בפי' המשניות בפ"ז דשביעית משנה ז' דאין הלכה דמין במינו במשהו הוא לשאר איסורין אבל לשביעית הוה הלכה דמין במינו במשהו וכתב שם הרב לאחר הביעור ולא קודם הביעור לענין לאכלה ולא להפסד וכן כתב הר"ש בפי' המשניות. והנה מ"ש לאחר הביעור היינו לביעור ראשון דמשכלה מן העיר והחומה צריך להוציא מן הבית אבל ביעור שני כשכלה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל ארץ הגליל דצריך שריפה לדעת הר"א והר"מ ז"ל בפ"ז מהלכות שמטה ויובלות דלא הוה דשיל"מ והרב ברטנורה גורס בפ"ט דשביעית משנה ט' כגי' התוס' ור"ש ורמב"ן יע"ש ומש"ה מסתם לה סתומי דלאחר הביעור במשהו וקודם הביעור בנ"ט נמצא דלכ"ע קודם ביעור ראשון ואחר ביעור שני בנותן טעם וביעור ראשון ולרב ברטנורא והעומדים בשיטתה אין ביעור אחר ביעור אלא אחד בלבד במינו במשהו דהוה דשיל"מ שיש יכולת להפקיר יע"ש וא"ש מ"ש דאינו חושש משום שביעית דהוה ס"ס וקודם ביעור ראשון מיירי או אחר ביעור שני דלא הוה דשיל"מ וכדכתיבנא והר"מ ז"ל דסתם דבריו בפ"ז מהלכות שמטה ויובל הלכה כ"ב דמין במינו בשביעית במשהו לא ידענא למה והוה ליה לפרש אימתי ועיין בנדרים דף נ"ח שהביא שם המשנה דשביעית במינו בכל שהוא יע"ש וכבר ידעת כי דיני שבועות ותרומות ומעשרות ענינים ארוכים הם ולא עת האסף פה ואי"ה במקום אחר נאריך בה בעזה"י:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה