אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף ה:

דף ה.

גמרא מעם הארץ פרט למימר ר"ש אומר השב מידיעתו כו' מאי בינייהו ואמר רב הונא מומר לאכול חלב עכ"ל הנה יש בכאן שלש פירושים הפי' הא' דבהא פליגי דת"ק סובר במומר לד"א אין מקבלין ממנו שום קרבן ור"ש סובר דמקבלין לשאר דברים דמומר לד"א לא הוה מומר לכל התורה ופריך מר"ש למה לי מכם דמומר לכל התורה דאין מקבלין דהוה מומר לא"ד ומשני חדא בעולה לא שייך מומר לא"ד וכפי מ"ש בסמוך א"ש טפי וזה נראה דעת הלח"מ בפ"ב מהלכות שגגות הלכה ב' דר"מ ז"ל פסק כר"ש ולא כת"ק מדמקשינן מר"ש והא מהכא נפקא וכמו שאבאר לקמן בעזה"י. הפי' השני הוא פי' ר"ת מומר לאכול חלב הוא לכל התורה חוץ מדם לת"ק אין מקבלין ולר"ש מקבלין ולפ"ז הלכה כת"ק דודאי מומר לע"ז לחוד נמי הוה מומר לכל התורה כולה ואפשר דת"ק ורבי שמעון פליגי במומר לכל התורה חוץ משתי אלו ע"ז ושבת לת"ק הוה מומר ולר"ש לא הוה ועיין מ"ש לעיל בשם רבינו ירוחם. הפי' השלישי דפליגי במומר לאכול חלב אי הוה מומר לדם אי הוה לא"ד אי לאו ולפ"ז הקושיא משניהם אזלא דכ"ע מומר לא"ד אין מקבלין וה"ה במומר לעבודה זרה דהוה מומר לכל התורה כולה ומשני בעולה לא שייך א"ד או כמה שכתבתי לעיל יעוין שם:

ודע דבהוריות דף י"א והא אמר רבא מומר לאכול חלב כ"ע מביא קרבן על הדם ואי כפי' ר"ת איך יתכן שיאמר רבא כן דלכ"ע מביא קרבן על הדם והא הוה מומר לכל התורה ואף לע"ז לחוד הוה מומר לכל התורה וע"כ צריך לומר לאכול חלב כל עבירה שבתורה חוץ משתים אלו ע"ז ושבת ודלא כרבינו ירוחם הביאו בש"ע סימן ב' סעיף ה' דהוה מומר ומדברי רבא לא מוכח כן. והמעיין בתבואת שור סימן ב' ס"ק כ"ב יראה דכוונתו מבואר דהר"מ השמיט בפ"ג מהלכות מעה"ק דין דמומר דכל התורה דפסק כרבא בהוריות י"א ור"ל דמדאמר והא אמר רבא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם דהיינו לכל התורה חוץ משתי אלו ע"ז ושבת ומומר לע"ז פסק בברייתא דחוץ מן המומר לנסך היין ולחלל שבתות בפרהסיא דאין מקבלין דהוה מומר לכל התורה כולה יע"ש:

וראיתי להלחם משנה בפ"ב מהלכות שגגות הלכה ב' שהקשה שם קושיא עצומה על הר"מ ז"ל דמזכה שטרא לבי תרי כיון שפסק כר' יוחנן דאע"ג שהזיד בלאו חייב חטאת א"כ ע"כ אשר לא תעשינה ואשם לכדר"ש השב מידיעתו כדמסיק בפרק כלל גדול ואיך פסק בפ"ג מהלכות מעה"ק דנתחלף חלב בשומן דאין מקבלין הימנו דלא כרבא אליבא דר"ש בהוריות ותי' דרבינו פוסק כרב הונא ולדידיה אין חילוק בין להכעיס ובין לתיאבון אין מביא לר"ש עכ"ל ולפי דבריו ר"י ור"ל פליגי בהא דר"י סובר כר"ש דהשב מידיעתו כו' ור"ל כת"ק דמעם הארץ פרט למומר ואייתר אשר לא תעשינה ואשם לומר עד שישגוג בלאו וכרת. ולפי זה הא דאמר מאי בינייהו הו"מ לומר לת"ק בעינן שישגוג בלאו ג"כ מאשר לא תעשינה ולר"ש הזיד בלאו חייב ואפשר דנ"מ בהאי דינא גופא לענין קרבן וכמו שאמר רב הונא או כאוקמתא דרבא בהוריות:

עוד אבאר לך הא דפריך בהוריות ב' ע"א לר' יוחנן דאמר הורו בית דין שחלב מותר והלך היחיד ואכל חלב שנתחלף בשומן דחייב והא אינו שב מידיעתו הוא ומייתי הא דר"ש ומאי קושיא דלמא ר"י כת"ק דר"ש סבירא ליה דהלכה כת"ק כפי הנראה מדברי התו' דכאן בד"ה מעם הארץ לפי' ר"ת מת"ק פריך וחשבו לדוחק דפריך מר"ש דלית הלכתא כר"ש וגם רבינו בפ"ג מהלכות מעה"ק ובפ"ג מהלכות שגגות כפי הבנת הכ"מ פסק כת"ק יע"ש אבל י"ל דפריך שפיר דר' יוחנן לשיטתו דאיהו ע"כ כר"ש סובר כדמסיק בכלל גדול דהזיד בלאו חייב ואשר לא תעשינה להשב מידיעתו פריך שפיר בנתחלף חלב בשומן ואכל אמאי חייב יע"ש:

ודע דבהוריות י"א אמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא על הדם א"ב ופריך והא אמר רבא דכ"ע מביא על הדם אלא במומר לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן מ"ס דהוה מומר ומ"ס כיון דאי משכח היתרא לא אכיל לאו מומר הוא עכ"ל היה נראה לפרש איפכא בנתחלף חלב בשומן שהיה חתיכה אחת לפנינו וסבור שומן הוא מר סבר מומר הוא היינו ר"ש דאמר שב מידיעתו והכא אין שב מידיעתו כיון דאין לפניו כ"א חתיכה אחת א"נ הוה ידע דחלב הוא הוה אכיל כי אין לו היתרא ומר סבר היינו ת"ק כיון דאי משכח היתרא לא אכיל איסורא לאו מומר הוא ולא מימעט מעם הארץ אלא להכעיס ולא לתיאבון ולפ"ז הר"מ ז"ל פסק כר"ש דמומר לתיאבון אין מביא קרבן ואי דאמר מר סבר ומר סבר אפ"ה מצינו לומר דמ"ס קמא הוא ר"ש השנוי לאחר ת"ק וכה"ג מצינו בחולין לקמן צ"ח ע"ב בלישנא בתרא של רש"י דמ"ס קמא הוא ר"ש השנוי לאחר ת"ק ועיין בתו' שם בד"ה מ"ס. וא"כ פסק הר"מ כר"ש במומר לתיאבון דאין מביא וכאוקימתא דרבא בהוריות שם. ומיהו יש לעיין בהיו לפניו שתי חתיכות חלב ושומן וסבר ששומן אכל לר"ש כה"ג מביא קרבן דהשב מידיעתו הוא דשתיהן לפניו ולא שביק היתרא ואכל איסורא אילו הוה ידע דחלב הוא וא"כ אמאי סתם הר"מ ז"ל דבריו בפ"ג מהלכות מעה"ק ובפ"ג מהלכות שגגות ולא חילק באם שתיהן לפניו או לאו. אבל רואה אני שהלחם משנה בפ"ב מהלכות שגגות חולק ע"ז וסובר דרבינו פוסק כר"ש אליבא דרב הונא וסובר דלתיאבון לר"ש נמי אין שב מידיעתו מיקרי יע"ש אלמא דאין לחלק בין היו שתיהן לפניו או לאו אפ"ה אין מיקרי שב מידיעתו ולכך סתם הר"מ ז"ל דבריו וסובר דבכל ענין אין מקבלין ממנו קרבן והדין עמו בהא דלר"ש אין חילוק בין להכעיס ובין לתיאבון דמדלא אמר רב הונא כרבא דא"ב לתיאבון וא"כ בהיו שתיהן לפניו ונתחלף לו חלב בשומן דאינו שב מידיעתו מיקרי לר"ש אליביה דרב הונא דאל"כ לימא דא"ב שהיו שתיהן לפניו אלא כמ"ש כאן ודע דבל"מ דפוס יעסניץ ט"ס שם וצ"ל ולכך פסק בין להכעיס ובין לתיאבון אין מביא קרבן והוא טעות דמוכח שהשמיטו בדפוס תיבת אין וכתבו דבין להכעיס ובין לתיאבון מביא והוא דהר"מ ז"ל פוסק דאין מביא במומר אף לתיאבון אלא כמ"ש צריך לומר והוא פשוט:

עוד קשיא לי בהא דאמר מ"ב בין ת"ק לר"ש אמאי לא אמר דת"ק דריש מעם הארץ פרט למומר דוקא מומר לכל התורה כולה הא מומר לד"א והביא על א"ד מקבלין כיון דלא דריש השב מידיעתו ולר"ש אין מקבלין לא"ד ולא מיבעיא למאן דמפרש מומר לאכול חלב והביא על דם פליגי לת"ק הוה מומר לא"ד ולר"ש השב מידיעתו מיקרי כמ"ש התו' בד"ה מעם הארץ בתי' השני דפשיטא דקשה אמאי לא אמר לת"ק דוקא לכל התורה ולר"ש אף לא"ד לחוד אלא אפילו לפיר"ת דפי' מומר לכל התורה והביא קרבן על הדם אפ"ה קשה אמאי לא אמר בפשיטות לת"ק מומר לכל התורה אין מביאי הא לא"ד לחוד מביא דלא דריש השב מידיעתו ולת"ק מומר לאותו דבר לחוד אין מביא דאינו שב מידיעתו. והנה יש לו' איפכא לתי' השני שכתבו התו' והרשב"א בחדושיו הביא בשם ר"ת ז"ל תי' השני עיקר ואח"כ כ' תי' ראשון בלשון ועי"ל והר"ן בחמש שיטות לא הביא בשם ר"ת ז"ל כ"א תי' השני של תוס' בד"ה מעם הארץ ונראה דאית לן לומר דמומר לכל התורה חוץ מדם וודאי דלא צריך קרא דאין מקבלין מיניה חטאת דדינו כעכו"ם לענין שחיטה וכן גבי שבת וכדומה גם לר"ש לא מסתבר דמקבלין דדינו כגוי ומעכו"ם אין מקבלין כ"א עולה או שלמים ולא חטאת ואשם דלכפרה ועיין בפ"ב מהלכות מעה"ק ע"ש בכ"מ ומש"ה הביאו התי' השני לעיקר וא"כ לא קשיא מה שהקשינו אמאי לא אמר לת"ק דווקא מומר לכל התורה הא לא"ד לא דזה אינו דע"ה ע"כ מומר לד"א דמומר לכל התורה מסברא ידעינן דדינו כעכו"ם ואין מקבלין קרבן והא דאיצטריך לעיל מכם ולא כולכם להוציא את המומר התם בעולת נדבה איירי ומגוי מקבלין עולה מריבויא דאיש איש מש"ה איצטריך מכם למעט ישראל מומר משא"כ בחטאת במומר לכל התורה לא איצטריך קרא ועל כרחך במומר לד"א ופריך שפיר מאי בינייהו ומשני מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם לת"ק כיון דשניהם בלאו אחד הוה מומר לא"ד ור"ש מ"מ מיקרי שב מידיעתו. אבל לפי תי' ראשון של ר"ת שהביאו התוספות קשה אמאי לא קאמר דא"ב מומר לד"א והביא קרבן לאותו דבר לת"ק מקבלין מיניה דמע"ה מוקמינן במסתבר טפי דוק' מומר לכל התורה כולה. ולר"ש מומר לא"ד אין מקבלין וכ"ש לכל התורה כולה חוץ מדם דאין מקבלין אף לדם דדינו כגוי ולא שב מידיעתו מיקרי ואין מקבלין מיניה קרבן ואמאי לא אמר א"ב כו':

והנה מתוך כך נראה לי לומר דפשיטא להו לסתמא דתלמודא דבין ת"ק ובין ר"ש אית להו דרשא דשב מידיעתו מביא קרבן ואין שב מידיעתו אין מביא קרבן והוא כיון דחזינן ר"י ור"ל דפליגי באם הזיד בלאו לר"י מביא קרבן וא"כ אשר לא תעשינה ע"כ להשב מידיעתו אתא וכדמסיק בפרק כלל גדול אלא דלת"ק אית ליה נמי דרשא דמעם הארץ פרט למומר או דאתא מומר לאכול חלב והביא עליהם דאין מקבלין ואי לאו קרא דאשר לא תעשינה הוה מוקמינן במסתבר דוקא לא"ד או דאתא מומר לכל התורה חוץ מדם דאינו מביא והשתא איצטריך לא תעשינה לא"ד גופא או דע"ה אתי למימר דמומר לאכול חלב הוה כמומר לדם דתרווייהו בלאו אחד נאמרו ואי לאו קרא דלא תעשינה הוה מוקמינן לא"ד גופא ומיתורא שמעינן לה או יאמר לתירוץ השני של תוספות לא צריכנא לזה דת"ק לית ליה דרשא דהשב ולר"ת הוא דאיצטריך למימר הכי וכמ"ש לעיל ולא קשה מידי לר"ת וכדכתיבנא:

ומעתה אף אנו נאמר דהר"מ פוסק כאוקימתא דרבא ופוסק כת"ק דאפי' נתחלף חלב בשומן אם הוא מומר לתיאבון אין מביא קרבן על שגגתו ואפ"ה איצטריך ג"כ קרא דאשר לא תעשינה כמו שאבאר דמע"ה נפיק לן מומר לתאבון לא"ד דאין מקבלין מיניה וזה דווקא בעודו רשע ולא חזר בתשובה כמו שיראה הרואה בפ"ג מהלכות שגגות הלכה ז' בדברי הר"מ ז"ל וז"ל כיצד מומר לאכול חלב ואכל חלב בשגגה אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה ואפילו היה מומר לתאבון ונתחלף חלב בשומן אין מקבלין ממנו שמשאכל חלב בין להכעיס ובין לתאבון הרי זה מומר עכ"ל הרי מפשטות לשונו משמע דאם חזר בתשובה מקבלין ממנו אף על חטא שחטא בעודו מומר ועיין במ"ל יע"ש היטב ואי דבעודו מומר הוה זבח רשעים כקושית התוספות בד"ה אינו שב מידיעתו כו' י"ל כמ"ש המ"ל שם בתחלת דבריו דכל לתאבון לא מיקרי זבח רשעים וכמו שאבאר בתוס' ד"ה אינו שב מידיעתו כו' וקרא דאינו שב מידיעתו ע"כ מלהכעיס מיירי דאי לתאבון שב מידיעתו מיקרי וכמ"ש רבא בהוריות י"א ע"ב דאיכא בין ת"ק לר"ש יע"ש וע"כ אף בלהכעיס קאמר קרא דאין מקבלין ובעשה תשובה מיירי דבלא עשה תשובה ידעינן מסברא זבח רשעים כקו' התו' ד"ה אינו שב מידיעתו אלא בלהכעיס אין מקבלין קרבן על חטא בעודו מומר אף שעשה אח"כ תשובה ונמצא הני תרי קראי צריכי מע"ה פרט למומר לתיאבון וזה דוקא בלא עשה תשובה הא עשה תשובה מקבלין מיני' ושב מידיעתו ולהכעיס אף בעשה תשובה אין מקבלין דבלא תשובה זבח רשעים תועבה ולפ"ז כיון דהני תרי קראי צריכי קאמר שפיר מ"ב כיון דת"ק נמי אית ליה דרשא דשב מידיעתו ליכא למימר דת"ק במומר לכל התורה ולא לא"ד דהא לא שב מידיעתו ומשני רב הונא מומר לאכול חלב דהיינו לכל התורה חוץ מדם לת"ק אין מקבלין ולר"ש מקבלין דמ"מ שב מידיעתו מיקרי וזה לפר"ת בתי' ראשון שהביאו התוספות בד"ה מעם הארץ והשתא לשון הר"מ ז"ל בפ"ג מהלכות שגגות הלכה ז' מדוקדקין שכתב אין מקבלין ממנו עד שעשה תשובה אפילו היה מומר לתאבון כו' שמשאכל כו' דהאי אפילו אינו ר"ל דשניהם שוין בין להכעיס ובין לתאבון כו' דזה אינו דלתאבון כשחזר בתשובה מקבלין ולהכעיס אף שחזר בתשובה אין מקבלין דשב מידיעתו ע"כ כשחזר דאל"כ זבח רשעים תועבה אלא אפילו בלא וי"ו וה"ק אפילו שזה האיש היה מומר לתאבון אפ"ה אין מקבלין עד שיחזור בתשובה ולא מיבעיא להכעיס דאז אפילו חזר בתשובה לא מהני ויש לנו כיוצא בזה בדברי הר"ח בפ"ד מה"ש שכתב לשם הרים אפילו שחט לדברי הבאי ועיין בב"י בטי"ד סי' ד' שפירש דברי הר"מ ז"ל לדעת הטור כן:

ובזה א"ש דהר"מ פסק כאוקימתא דרבא וכת"ק דר"ש ואפ"ה איצטריך השב מידיעתו דלהכעיס אף בעשה תשובה דאין מקבלין מיניה דקרא להכי איצטריך כמ"ש וכמ"ש הכ"מ בפ"ג מהל' מעה"ק הלכה ד' יע"ש ודע שמ"ש דאינו שב מידיעתו להכעיס איירי דלתאבון שב מידיעתו מיקרי כן הוא ודאי דא"ל דקרא לתיאבון מיירי והיה מונח לפניו כ"א חתיכה אחת דא"נ הוה ידע היה אוכל ורבא מיירי בהיו לפניו שתי חתיכות דלר"ש שב מידיעתו מיקרי דלא שביק היתרא ואכיל איסורא אבל המעיין בגמרא דהוריות י"א ע"א יראה דאין שום משמעות לומר כן אלא סתמא אמר בין היו ב' חתיכות או חתוכה אחת לתאבון שב מידיעתו מיקרי דאל"ה הוה ליה לומר היו ב' חתיכות לפניו וכן במה דמסיק ומ"ס כיון דאי משכח היתרא כו' לא היה לו לומר אלא אי הוה ידע ודאי פורש ממנו כיון ששנים לפניו אלא ודאי בהיה א' לפניו אפ"ה אילו משכח היתרא שביק איסורא שב מידיעתו מיקרי וכן הר"מ ז"ל סתם את דבריו ולא כתב רבותא אף במונחין לפניו שתיהן אלא דאין חילוק וכמ"ש. ומצאתי לי עד נאמן המ"ל דאחר שכתב דלתאבון לא מיקרי זבח רשעים הוקשה לו מאי הוקשה להם לתו' ד"ה שב אינו שב מידיעתו תיפוק ליה מזבח רשעים ותי' דסבירא להו דרב הונא מודה לרבא דכל לתאבון שב מידיעתו מיקרי יע"ש ואכתי מאי קושיא אימא קרא לתאבון מיירי ולא היה מונח לפניו כ"א חתיכה אחת והיינו נתחלף לו חלב בשומן ועיין בהוריות י"א וברש"י שם דלא הוי זבח רשעים אלא דאין חילוק וכמ"ש, כאן ומה שיש עוד לן לדקדק עיין בתו' ד"ה אינו שב מידיעתו שם אבאר על משנה למלך:

סוף דבר דכ"ע אית להו הך דרשא דאשר לא תעשינה ואשם השב מידיעתו דהלכתא כר"י דאפילו הזיד בלאו מביא קרבן על שגגת כרת כו' אלא דת"ק סבירא לי' ג"כ דרשא דע"ה ור"ש לא סבירא ליה ונ"ח או כרב הונא או כרבא במומר לתאבון והר"מ ז"ל פסק כת"ק וכאוקימתא דרבא כמ"ש הכ"מ בפ"ג מהל' מעה"ק הלכה ד' ולא קשיא קושית הלחם משנה ובתוס' ד"ה אינו שב מידיעתו אבאר יותר בעזה"י גם מיושב דלא אמר א"ב שהזיד בלאו וכמ"ש. הן אמת שמ"ש הכ"מ בפ"ג מהל' מעה"ק דרבינו פוסק כאוקימתא דרבא לא ידענא מנא ליה דאימא דפוסק כרב הונא וכת"ק מומר לאכול חלב היינו לכל התורה כולה חוץ מדם דאינו מביא קרבן על הדם והשתא א"ש נמי דאית ליה דר"ש נמי במומר לא"ד לחוד חשב השב מידיעתו ומכ"ש לפי הבנת הכ"מ דלא חש לקושית הלח"מ א"כ אימא דפסק כרב הונא וכפי' ר"ת דמומר לאכול חלב היינו לכל התורה חוץ מדם דאינו מביא על הדם אלא דא"כ קשי' דהוה למפסק כרבא בהא מלתא דהוא בתרא. עוד י"ל שסברתו הוא במומר לתאבון כ"ע גם רב הונא מודה דלר"ש לא הוה מומר ושב מידיעתו מיקרי וכמ"ש המ"ל בד"ה אינו שב מידיעתו בתו' ולקמן אבאר יע"ש וא"כ אמאי לא אמר רב הונא מומר לתאבון א"ב כמו רבא אלא דס"ל במומר לתאבון גם ת"ק מודה דלא הוה מומר בד"א ואף לא"ד מביא קרבן ומעם הארץ פרט למומר לא ממעט אלא מומר להכעיס א"כ רבינו דפסק דבמומר לתיאבון אין מקבלין קרבן כרבא דלרב הונא בין לת"ק ובין לר"ש מקבלין:

עוד אבאר לך דרבא דאמר בהוריות י"א ע"א מומר לתאבון א"ב לשיטתי' הוא דאמר כן דמוקי אינו שב מידיעתו להכעיס ולתאבון הוה שב מידיעתו לר"ש וכמ"ש המ"ל ג"כ בהל' שגגות פ"ג ואי להכעיס לדבר אחד הוה מומר לכל התורה כולה א"כ מאי ארייא דכתבי' רחמנא אינו שב מידיעתו אפילו מומר לד"א להכעיס אינו מביא קרבן על כל התורה דדינו ככותים מסברא כמו גבי שחיטה לדעת הר"ן ושאר פוסקים הביאו הב"י בסי' א' דמומר להכעיס לד"א הוה מסברא מומר לכל התורה כולה בשלמא לעיל גבי מכם להוציא את המומר התם בעולה קמיירי דמנכרי מקבל וקמ"ל דישראל מומר גרע טפי משא"כ בחטאת למה לי קרא להכי אלא רבא לשיטתי' דאית לי' בפ' זה בורר דעובר עבירה להכעיס כשר לעדות דבעינן רשע דחמס א"כ מוכח דמומר לד"א להכעיס לא הוה מומר לכל התורה ועיין בתב"ש סי' ב' ס"ק י"ז יע"ש שפיר אמר מומר לתאבון א"ב אבל רב הונא אפשר דסובר דמומר להכעיס הוה מומר לכל התורה ומשום הכי אמר מומר לאכול חלב והביא על הדם איכא בינייהו דלתנא קמא אין מביא ולרבי שמעון מביא או כפר"ת ויש ליישב פר"ת דלת"ק אשמעינן מומר לכל התורה חוץ מדם וחוץ ע"ז ושבת ואשמעינן דהוה מומר לכל התורה ומיני' ילפינן נמי לעלמא וכסברת רבינו ירוחם שהביא הב"י בי"ד בסימן י' יע"ש ומומר לא להכעיס ולא לתאבון אי הוה כלהכעיס או לאו עיין בסימן ב' יע"ש:

ובתו' בד"ה אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו תימא מה צריך קרא תיפוק ליה דזבח רשעים תועבה וי"ל בעשה תשובה עכ"ל הא דלא הוקשה להם לת"ק הוא פשוט דלת"ק במומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם לאו זבח רשעים הוא ועיין במ"ל הל' שגגות פ"ג הלכה ז' ומ"ש המ"ל שם דסבירא להו דלרב הונא נמי במומר לתיאבון שב מידיעתו מיקרי ומש"ה קשי' להו וי"ל דא"כ אמאי לא אמר א"ב כרבא דלת"ק אין מביא במומר לתאבון ולר"ש מביא אלא משמע כמ"ש הלח"מ שם בפ"ב מהל' אלו דלרב הונא אף לרבי שמעון במומר לתאבון אינו שב מידיעתו מיקרי וצ"ל אם נאמר דסבירא להו דלתאבון לאו זבח רשעים מיקרי סביר' להו דלת"ק נמי לתאבון לא מימעט מע"ה לרב הונא דמומר לד"א לא הוה מומר לכל התורה כולה ואפשר דהתו' סבירא להו הא דאמר מומר לאכול חלב להכעיס דהוה מומר לכל התורה לת"ק אין מביא ולר"ש מביא דשב מידיעתו מיקרי וכה"ג צ"ל לפר"ת מומר לאכול חלב לכל התורה ואפ"ה כיון שנזהר מדם שב מידיעתו מיקרי לר"ש ועיין בתורת חיים שכתב ודוחק לומר במומר לכל התורה חוץ מדם דמקבלין קרבן על הדם והיינו לשיטת ר"ת וכדכתיבנא כאן ויתר הדברים שיש לדקדק בזה לא עת האסף פה ואי"ה במקום אחר אבאר:

גמרא אמר ליה ר"ז לר' יעקב בר אידי שמא לא שמע אלא כשאין ישראל עע"ג אמר ליה למימרא בעי קבלה מיניה עכ"ל. יראה לפרש דר"ז היה מסופק דשמא ר"ג וב"ד דנמנו וגמרו היינו ביוצא ונכנס דמתחלה היה מותר והם אסרוה דלא דמי ליין נסך דהתם לא נגע והכא נגע וכסברת אביי לעיל וזה לא שמע ר' אלא באין עע"ג לא ביוצא ונכנס ואמר ליה ר' יעקב בר אידי באין יוצא ונכנס כלל פשיטא דאסור ואי ביוצא ונכנס מ"ש יוצא ונכנס מעע"ג דסבירא לי' כרבא לעיל ואפ"ה גזרו משום דמות יונה שמלאו להם בראש הר גריזים וא"כ אין חילוק בין עע"ג ליוצא ונכנס. אבל הר"ן ז"ל בחמש שיטות בחדושיו לחולין כתב בע"א וז"ל דר"ז היה מסופק שמא לא אסר ר"ג אלא דלא ליסגי חותך כזית וכת"ק דרשב"ג דכל מצוה דלא כתיבא לא סמכינן עלייהו ור"י בר אידי אמר למימרא בעי פשיטא דהלכה כת"ק אלא דגזרו אף בעע"ג דפשיט מר' יוחנן שאכל וע"כ בעע"ג דאי לא היכי שביק ת"ק דרשב"ג כו' עכ"ל ור"ל דאין ישראל עע"ג דכאן היינו בא ומצאו דבעינן כזית בשר וכרבא דלעיל ויוצא ונכנס עע"ג קרי ליה כמו דמסיק לעיל יוצא ונכנס עע"ג קרי לי' ועין בחדושי הרשב"א שכ' ג"כ בדרך זה יע"ש ועיין ב"י סי' ב' לענין צדוקים:

עוד נראה לפרש שמא לא שמע ר' אלא כשאין ישראל עומד על גביו אלא בא ומצאו וע"י חותך כזית בשר וגזרו משום דמות יונה שמצאו וע"ז הוה. כמומר לכל התורה ומשום הכי לא מהמנינן להו אף בחותך כזית בשר ואוכל דהוה מומר לכל התורה אבל בעע"ג שרי וכסברת ריא"ז שהבאתי לעיל דבעע"ג שרי אף במומר לכל התורה כולה דמוזבחת לא מימעט אלא מי שאינו מצווה על זביחה אבל זה אע"פ שמומר הוא ישראל הוא ומחויב הוא אלא שחטא ומה"ט מומר להכעיס לשחיטה כשר באחרים עע"ג ליש מי שסובר כן ובי"ד סימן ב' אכתוב טעם האוסרין במומר לכל התורה בעע"ג ובלהכעיס לשחיטה מותר בעע"ג וכן הוא דעת הרשב"א ושם אבאר בעזה"י ואמר ליה אי באין ישראל עע"ג אלא בא ומצאו למימרא בעי בלא"ה שמצאו דמות יונה בהר גריזים אסור דהלכה כת"ק דכל דלא כתיבא לא סמכינן עלי' ומסיק דקבלה מינה דר' יוחנן שאכל ופשיט ר"ז דשמיע ולא קיבלה מיניה ומאי קושיא דלמא שמיע וקיבלה מיניה והא דאכיל בישראל עע"ג אלא ש"מ אף בעע"ג אסור מטעם דדינו כנכרי מוזבחת שאינו מאמין בזביחה או וטעם הר"מ ז"ל דקרא ואכלת מזבחו ובי"ד סימן ב' אבאר ומכאן מוכח דמומר לכל התורה אף בעע"ג אסור דלא כסברת ריא"ז בשלטי גבורים שהבאתי לעיל דאל"כ והא דאמר בישראל עע"ג היינו יוצא ונכנס אכתי דלמא שמיע וקבלה ואכיל בעע"ג ממש אלא דלא מהני עע"ג ממש מקרא דוזבחת כו':

ובתו' בד"ה ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה כו' ועוד תימא דר"מ גזר על סתם יינם ולא גזר על השחיטה שהוא דאורייתא עכ"ל ר"ל אם הוא ר"ג שאחר ר"מ א"כ ר"מ אמאי גזר על סתם יינם שהוא מדרבנן ולא חש לגזור על שחיט' דראוי לגזור יותר שהוא מן התורה אבל ר"ג דיבנה שהיה מקודם ר"מ גזר על השחיטה שהיא מה"ת ור"מ גזר על סתם יינם ועיין לקמן גבי שדרי' ר"מ לאתויי חמרא מבי כותים יע"ש. ומה שהקשה התוס' לפירש"י יישבו הרשב"א בחדושיו בד"ה למאי בדף ו' יע"ש וזה לשונו דר"מ לא גזר אלא על יין נסך ולא על שחיטה דהוה סבירא לי' כרב ענן לעיל דמומר לע"ז לא הוה מומר לכל התורה כולה ומותר לאכול משחיטתו והר"ן ז"ל בחמש שיטות בחדושיו כתב ג"כ כדבריו אלא שסיים בה ולא גזר ר"מ אלא באיסורין של דבריהם שהיו קלים בעיניהם עכ"ל פי' כן דאל"כ אמאי גזרו על יינם שלהם כיון דלא גזר על השחיטה לר"מ דמומר לע"ז לא הוה מומר לכל התורה ואף דעובדים ע"ז אין יינם נאסר דהוא לשיטתיה כמ"ש לעיל דף ד' ע"ב אהא דאמרי' מ"ש שתיה דמומר לע"ז לא הוה מומר לכל התורה כתב קשיא מ"מ כיון דעובד ע"ז אמאי אין עושה יין נסך במגעו וי"ל דיינם משום איסור חתנות בנותיהן גזרו עליהן ודוקא אי הוה מומר לכל התורה ודינו כעכו"ם הוה בכלל גזירתן אף שאין בבנותיו איסור חתנות משא"כ אי לא הוה מומר לכל התורה עכ"ל ומש"ה צריך לפרושי הכי דגזר על יינם דדבריהם היו קלים בעיניהם והנה לא היה צריך לזה אלא דמש"ה גזרו על סתם יינם דאין נזהרין ממגע נכרי ואף אם יתנו לכותי לשתות ישתה דהלכה כת"ק דרשב"ג דכל מצוה דלא כתיבא לא מהמני וה"ה וכ"ש בדרבנן ובשחיטה לא גזור בישראל עע"ג ורואהו דמומר לע"ז לא הוה מומר לכל התורה כולה ור"ג דמבתר ר"מ גזר נמי על השחיטה דמומר לע"ז הוה מומר לכל התורה כולה או דר"מ לא גזר על השחיטה שבימיו היו עובדים בצנעא ובע"ז בעינן פרהסיא ג"כ ליש מי שסובר כך ובימי ר"ג היו עובדים בפרהסיא ואז הוה מומר לכל התורה כולה במומר לע"ז ודלא כרב ענן:

ודע דלפי מ"ש הר"ן ז"ל בע"ז והביאו מרן הב"י ז"ל בי"ד סימן קכ"ג הלכות יין נסך דהא דגזרו על יין משום בנותיהן ולא משום שמא נתנסך דמיעוטא הוה ולא גזרו משום מיעוטא עכ"ל ולפ"ז ר"מ דחייש למיעוטא א"ש בפשיטות דמש"ה גזר על יין שמא נתנסך כיון דהיו עובדים ע"ז ור"מ חייש למיעוטא ועל השחיטה לא גזור דמומר לע"ז לא הוה מומר לכל התורה או דהיו עובדים בצנעה ובימי ר"ג היו עובדים בפרהסיא ומומר לע"ז הוה מומר לכל התורה וגזור על השחיטה ובזה א"ש לקמן דאמר למאי אי לשחיטה ויין נסך מהתם גזור ולמה ליה להזכיר שחיטה אלא דאיכא למימר דר"מ לא גזר אלא על יין דחייש למיעוטא שמא נתנסך ולית ליה האי סברא אי איתא דנסכיה לא הוה מזבין לי' אלא כמ"ש הר"ן שם גבי גזרו משום בנותיהן ועיין בי"ד סימן קכ"ג בב"י יע"ש ומש"ה אמר דר"ג גזר נמי על השחיטה דמומר לע"ז הוה מומר לכל התורה א"כ למה הוצרכו לגזור ר"א ור"א עליהם וה"ה להיפך אי הוה אמר דר"ג גזר על שחיטה לא הוה מוכח דגזר על יינם כו' ומש"ה אמר תרתי:

ובד"ה צדיקים עצמן לא כ"ש שאתי לידי אכילת איסור שמאכיל בת ישראל בתרומה ואין לו בה קידושין עכ"ל וכן נמי מצינו למימר דאתי לידי אכילת איסור באם שישחרר העבד ואוכל בתרומה והוה זר. ומ"ש דהוא עבד ואין לו בה קידושין דאי הוה בה קידושין היתה אוכלת בתרומה מחמת רבו כהן. ומכאן משמע דאף באיסור דרבנן אין הקב"ה מזמין לצדיק מהא דכתבו דטעים קודם הבדלה וכן לקמן בדמאי בר"ז ור"א דהוה דרבנן ואפ"ה אמר דאין הקב"ה מזמין אכילת איסור לפיו של צדיק ואף בספק כמו שאבאר לקמן בעז"ה:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה