אור ברסלב

ראש יוסף על ברכות· רבי יוסף תאומים

דף לו:

דף לו.

גמ' קליפי רמון ונץ שלו קליפי אגוזים וגרעינים חייבין בערלה הוא משנה פ"ק דערלה מ"ח וסיים משא"כ ברבעי וכ"פ המחבר ביו"ד רצ"ד ס"א ובט"ז וש"ך דלא כתיב את פריו וכ"כ בבאר הגולה ובאמת כבר בתבנו בשם ר"מ והרע"ב דלא מן השם הזה אלא מדאיתקש למעשר שני וקליפי רמון איו ראוי לאכילה נץ פירש"י ז"ל נץ ברמון כקפרס באביונת שומר וכ"מ כאן ובר"מ פירוש המשניות בפ"ק דערלה ור"ש שם משמע שמפרשים בע"א יע"ש:

והנה מדתנן ברמון חייב בערלה ולא אשמעינן קפרס בצלף יותר רבותא אפילו דלאו שומר חיוב הוא י"ל דקפרס פרי הוא ואפילו ברבעי חייב משא"כ נץ מטעם שומר קאתינן עליה וברבעי פטור דלא כתיב את או דלאו בר אכילה כדרכו לא הוה ויליף ממ"ש:

והא דגרעינין תוס' פירשו משום דהוה פרי ממש לא מרבויא דאת דשוחר מרבינן מאת הטפ"ל ומחובר עליו לא גרעיניה אבל הרשב"א ז"ל בחדושיו כתב דמאת מרבינן גרעינין וכו' ורבעי לא דלא כתיב את ולתוס' פירשתיו לעיל ממ"ש יליף והם לאו ראוים לאכילה כ"א ע"י הדחק:

ואם מתקן ע"י אור כתב בש"ע ר"ב דשהכל ועמ"א אות זיי"ן אף לתו' ורא"ש ז"ל:

והלכתא א וכו' ומדלגבי ערלה וכו' עיין תוס' ד"ה לשון בה"ג וכו' והיה אומר הר"מ ז"ל וכו' פירוש שהתוס' חולקין על ה"ג ובגמרא לא גרסינן ליה כלל ומברכין על קפריסין פה"ע דבא"י הלכה כר"א בוודאי דמסייע' לי' ברייתא דלעיל דמברכין על קפריסין פה"ע וכר"א אתיא והא דרב ודמר בר רב אשי נמי הלכתא הוה דבח"ל רק הלכתא מדינ' ומקילין ביה טובא כדאיתא בקדושין והלכך מקילין נמי בקפריסין אבל ברכ' וודאי הוה כר"א ולדידן ספק הוה כדכתיבנא לעיל ולר"מ ז"ל וודאי הוה פה"ע כר"א אמור מעתה שלש מחלוקת בדבר וכדכתיבנא:

דברי הרא"ש ז"ל במ"ש יין פה"ע וגפן מדובשא דתמרי יבואר אי"ה בדף ל"ח א' גבי דובשא דתמרי יע"ש:

פלפלי וכו' והלכתא יבשתא פלפלי וזנגביל ולא כלום דמזיק ורטיבא תרווייהו פה"א וכ"פ המחבר בר"ב סי"ח ור"ה דעת הרי"ף והר"מ ז"ל פ"ח מה"ב ה"ז והרר"י הקש' מהא דפלפלין חייבין בערלה (וכתיב את פרי"ו אלמא פרי עץ הוה) ה"ה לענין ברכ' ועב"י בשם הרשב"א ומ"א ל"ה וגם תמרות יוכיחו דביו"ד רצ"ד ערלה הווין פרי העץ כר"א בא"י ואפ"ה פה"א דלא נטעי מעיקרא לכך ה"ה כאן ומ"ש כס פלפלי ביוה"כ פטור. ביבשתא וה"ה זנגביל יבש אבל רטיבתא פלפל חייב חטאת וכרת (לא מלקות דלית ביה ביוה"כ רק אזהרה לא מלקות עיין פ"א מה' שביתת עשור ופ"ב ה"ו במ"מ וכ"מ שם):

והאי כס אפילו בלע פטור והכין הוא וודאי דאי פלט אפילו אוכלין ממש פטור כה"ג ואי דפטור ומותר עיקר חסר ועיין בטור וב"י תקס"ז ומ"א ח' וא"ר שם והנה לאבי"ה נמי סובר דכס בלע וראייתו דנהי דפטור ומותר דאכילת פלפלין לאו אכילה כלל מ"מ החריפות שבו ליתסר ש"מ דשרי ה"ה ללעוס עצי קנמון לפלוט והב"י בבד"ה שם דחה דחריפות של פלפלין לא תנאה (ומה"ט פטור משהכל) והמ"א הקש' בת"צ ליתסר והיינו דלמא יבלע הקנמון ויבוא לידי חיוב חטאת בדמשמע בסימן ר"ב סי"ז דקנ' לא צימרונג (וירא' דהוא קנמון המחבר בתקס"ז) פה"א אלמא אוכלא הוה:

זה פלפלין ואימא אתרוג פשיטא ופלפלין קמ"ל אע"ג דנטעי אינשי עיקרו לתבלין מקרי עץ מאכל אה"ר ז"ל:

והא אמר רבא האי הומלתא שריא ומברכ"ן פה"א פירשי' ז"ל בה"א משום בשולי עכו"ם וגיעולי עכו"ם עמ"א ר"ג ד' ועב"י ר"ג ובש"ע ר"ג ס"ו ונראה דבש וכו' הנה המעיין יראה חזרה מספרו הארוך לש"ע ששם כתב וקמ"ל דבש לא משנ' הברכ' ירא' דהא דמשני הא ברטיבתא יבתא המלתא מיירי כן דאי יבשתא הוה בישולי עכו"ם) וקמ"ל פה"א דל"ת דבש מבטל אבל בש"ע פירש דהומלתא יבש ולית ביה בשולי עכו"ם הא ברטיבתא פירש כיון דרטיבתא פירי הוה ה"ה יבש דבש מתקן ליה פה"א כמו תמרים מרים משא"כ אי לא הוה פירי דובשא עיקר ושהכל כמו גרעין בר"ב ואגוז רך בי"ד שם וגעולי גוים כתב הר"י דבש מבטל חריפות ונותן טעם לפגם שרי ומ"ש בי"ד כ"ו ס"ב בהג"ה וט"ז אות י"ב להמחמירים היינו חשש שחתך בסכין ש"ג משא"כ בבישול אמת ויציב דבש מבטל החריפות ולא הוה חריף יע"ש ולפ"ז המחמירים ונוהגים מידות חסידות בזנגב"ל מרוקח לא פלפלים מרוקחים שאין בהם מקום חתך רק בבישול בכלי עכו"ם דבש מבטל החריפות.

כתב הט"ז בי"ד קי"ג אות י"ג בשם בדק הבית בשם הגהות אלפסי אגוזים ירוקים שאין ראוין אסור משום בישולי עכו"ם דאין ראוים מקודם ואח"כ עעש"מ ולפ"ז ה"ה פלוימ"ען ירוקי' מרוקחי' בצוק"ר וכדומ' ועיין א"ר ר"ג אות ג' ותמהני שאין העולם נזהרים בזה ועיין בי"ד קי"ג סי"ב בנאכל ע"י הדחק י"א וי"מ ופלוימען ירוקים נאכלים ע"י הדחק ומיהו וודאי אם ספק שמא ע"י כבישה בצוקר ספק דרבנן ולהקל ואין לומר דבשולי עכו"ם לא גזרו אלא על מין שא"א. להאכל חי משא"כ אלו כשיגמרו ומאן הוא שיפלוג על בד"ה בשם הגהות אלפסי וצ"ע ואי"ת בפרי' יבואר:

וצוקר יש בו שלש דיעות פה"ע ופה"א ושהכל עיין ר"מ הלכות ברכות פ"ח ה"ה הכריע שהכל והב"י כתב מספק יש לברך שהכל ולפ"ז מה שסתם בש"ע ר"ב סט"ו ג"כ ולפ"ז היה לפניו פה"ע וצוקר יברך ואם אירע שבירך סתם או כיון להוציא שהכל ויברך ויוצא גם זה הצוקר ויוצא כ"ף ולענ"ד כמ"א עיין ר"א ס"ג והנה הטור השיב על דברי אר"מ ז"ל בסוקרא דהביא ראיה מדובשא דתמרי דלקמן ל"ח א' דהוה זיעה ה"ה זה הוה זיעה והשיב התם נטעי אדעתא דפירי מאא"כ כאן פריין והכ"מ כתב דנטעי למצוץ והיינו לא לבשל וכן הבין הא"ר ועט"ז והגהות מיימוני שם אות ט' כתבו דחיה אחרת בכאן נשתנו לעלויא משא"כ התם לגריעותא וא"י דשם בגמרא לא אמר וה"ה מי הקנים האלו ולא הזכיר שם טעם דלא נטעי אדעתא דהכי והיינו דעכ"פ פה"א היה ראוי לברך דנחתינן חד דרגא כמו תמרות של צלף וכזנגבלא ובדבעינן למיכתב בסמוך בשם הטור ז"ל גם לטעם דנשתנו לגריעותא אפשר זה שייך בזב ע"י סחיטה לא זב מאליו והתורה שיבחה א"י בדבש הזב מאליו ואפ"ה הוה זיעה כ"ש זה מי הקנים:

זנגבילא רטיבתא כתב הטור בר"ב דאין עיקר הפירי משמע דזנגבי"לא גדל על העץ אלא שאין עיקר הפירי זנגבילא יבש מרוקח בדבש פה"ע כמ"ש המחבר בר"ג ס"ו ומה שהקשה ע"ת מר"ב סי"ד אגוז רך המטוגן בדבש פה"ע הביאו א"ר אות ג' והנה וודאי אגוז רך פרי מקרי לענין ערלה ועיין ר"ב ס"ב ומ"מ לא נטעי כלל אנשי למיכליה רק כמו שקדים רכים מתוקים שהכל כמבואר בר"ד עמ"א שם אות ו' והב"י בר"ב דימה אגוז רך לשקדים הרכים דהוה כמו קורא דנחתינן ב' מדריגות ול"ד לבוסר ותמרות פה"א אלא שהכל ועמ"א ר"ב אות ל"א ויבואר א"יח בפריי בר"ב ור"ג ור"ד בזה:

חבייץ קדירה דייסא כעין חביץ קדירה וכו' עיין הרר"י מדאמר דייסא כעין חביץ דווקא שנכתשו הא שלימים פה"א והביאו הב"י בר"ח וצריך להבין מהו הפירוש איך שמעינן מכאן זה וי"ל דא"כ למה להו לפליגי דתרתי חביץ ודייסא מ"ס דחדא הוה למ"ד דובשא עיקר כי הרוב היא הדבש ומ"ס סמידא עיקר הואיל והיא מחמשת המינים כדבעינן למימר לקמן אי"ה אלא לאשמעינן דווקא דייסא כעין חביץ קדירה חיטים שבורות ונדבקו בבישול הא חטים שלמים בבישול אפילו עם דבש פה"א ועדיין צ"ע דלמא אשמעינן אפילו בעיני' דמנכרי חטים שבורות אפ"ה שהכ"ב ועיין ר"מ פרק ג' מה"ב ה"ב אכל דגן שלוק פה"א וכתב הכ"מ דסובר רבינו הכוסס חטה אפילו בשלם ולהרר"י יליף לה מכאן דווקא דייסא כעין חביץ קדירה ויראה מדאמר דייסא ולא אמר חטים כעין חביץ אלא ש"מ דווקא דייסא הא שלימים פה"א ומ"מ צ"ע למה השמיט הר"מ ז' כוסס חטה חיה בלא בישול נמי פה"א ויבואר אי"ה לקמן:

בעטרת זקנים ר"ב אות ו' לאקר"ץ פה"א א"י דדמי לצוקר דשהכל דמיא בעלמא הוא בין מוצץ או מבשל ונעשה צוקר ה"ה זה ואי"ה יבואר ושם נאמר בשם הב"ח אינגבר משמע אילן וזה שרשיו מתחת הקרקע יע"ש ולא ראיתיו ולא ידעתיו:

חביץ קדירה וכן דייסא הא שמעתין ומימרא דרב ושמואל ושלש בריתות עמיקתא היא ויש בהם סתורים רבים וכפי דעתי העניה אפרש בעה"י אמר חביץ קדיר"ה כי הנה שלש המה א' חביץ קדירה ב' ריהטא דחלקאי ג' חביצא דרב יוסף ל"ז ב' וחביץ קדירה וריהטא א' והוא אלא שריהטא אין עבה כ"כ עי"ן הרר"י ל"ז ב' ואמנם תרווייהו מעשה קדירה הם אבל חביצא סתם הוא פרורי לחם לפירש"י באלפס אבל התוספות ד"ה חביצא וכ"פ הפוסקים והוא פירורי לחם במרק בצונן בלא בישול עיין ש"ע קס"ח ס"י ויבואר לקמן אי"ה והלכתא כרב פהנא וכר"ש דכל שיש ב"ו מה' רכים מברכין במ"מ ומימרא זו לאיאיתותב כלום רק אידך מימרא כל שהוא איתותב כדבעינן למימר קמן בעזה"י אמנם יש לנו הרהורי דברים במימרא דכל שיש בו והנני פורטם בעזה"י:

דע דשלש מדריגות יש א' שנותן דבר אחד מיעוטו ובתבשיל ואין הטעם נרגש ממין המיעוט כלל כמו הדבש שמבטל טעם הניתן לתוכו (עט"ז ר"ח אות ג') ב' מין המיעוט נרגש בהרוב עד"מ עד שישים באסורין הג' מין המיעוט דניתן לטעמא בתבשיל ודבר דעביד לטעמא ואמנם לבי אומ' לי דוודאי חמשת מיני דגן אף מיעטן דמרובה אפילו אין מרגישין טעם ה' מיני דגן כלל כמו חביץ מיעוט קמח ( דמחתא) ודבש מבטל טעמא אפ"ה מברכין במ"מ הואיל וניתן הקמח עכ"פ לסעוד הלב לא לדבק אין בטיל וז"ש חבי"ץ קדירה לא פלוגתא דריש כל שיש מה' מינים אלא לברור מלתייהו לומר אפילו חביץ שיש דבש מבטל טעם הדגן אפ"ה במ"מ וז"ש דרי"ש כוותיה היינו מדסתמו משמע בכל ענין ואם נדבק בטל אפילו ה' מיני דגן כל"ז אי' לקמן ובשאר מינים אם הם מיעוט במרובה מין אחר אפילו ניכר טעמם בתר רובא אזלינן עיין ר"ב ס"א בהג"ה וט"ז א' יע"ש) אבל דבר דעביד לטעמא וניתן שם רק לטעמא אפילו בשאר מינים הם עיקר אפילו הם מיעוטן וזה שיטת הרמ"א ז"ל בר"ד סעיף י"ב וכ"ד הט"ז ר"ב א' ור"ח ב' והנה מ"ש בשאר מינים אפי' נרגש הטעם מבואר כל שעיקר ועמו טפל' אפילו טפילה שאין מעורבת כמו שכתב הר"מ ז"ל ה"ב פ"ג הלכ' ה"ו יע"ש והרי ניכר הטעם אף שאין זה ראי' דע"י תערובת י"ל התבשיל נהפך כולו לאותו טעם וכשיטת הר"ר יוסף הביאו הטור באו"ח תמ"ב דלוקה על כל כזית מהתבשיל (וחמיר מהיתר מצטרף לאיסור) מ"מ כלל קיי"ל כל שעיקר פוטר את הטפילה ולא אזלינן בתר טעמא כאן אמנם דבר הניתן לטעם הוה כבעין ממש בלא תערובת וראיית רמ"א ממ"ש הטור ר"ד סורבא וורד וכו' ול"ד להומלתא דלטעמי' והוי כשאור כוונתו כמ"ש חולין וי"ו ולא גזרו על תערובת דמאי והתניא הנותן כו' חושש משום שאור שבה וכו' דלטעמי' ולא הוה תערובת רק בעין יע"ש ה"ה כאן ומזה למד רמ"א ז"ל דה"ה כל דבר הניתן לטעמא ויש בו ממשות בתוכו הוה כן כמו הומלתא משא"כ בשמים במרקחת וכו' ומה שטען אדונינו המ"א ז"ל בר"ד אות כ"ה בתבשיל ודהוה ממש י"ל דטעם הבצל אין ממש ובצל גופא אין מעורב ובפ"ע הוא וטפל בטל היא כי מה שנותנין לטעמא הוא הטעם משא"כ דבר המעורב ממש ולטעמ' נהפך כל התבשיל לכמותו דוגמא שיטת הרר"י יוסף ז"ל שהבאתיו לעיל כה"ג:

אמנם כן צ"ע דא"כ התם אמרינן דחושש משום שאור ותבלין אע"ג דהם אין ממש א"כ ה"ה תבלין במרקחת ולפ"ד הרמ"א ז"ל מ"ש הר"מ ז"ל פ"ג מה"ב ה"ו לטעמא קאי אשאר מינים ע"כ יע"ש.

אבל שיטת המ"א ז"ל ודאי דה' מינים לא בעינן טעמא ממש רק שלא יהא נדבק ושאר מינים אפילו לטעמא ממש אין עיקר ומטור אין ראיה דהומלתא שחוק קאמר דהו' כבעין והוא הרוב עכ"פ משא"כ דנימא מיעוט ונותן לטעם דליהוי העיקר אפילו בשאר מינים מחולין דז"א דעכ"פ אין המיעוט לטעמא עדיף מרובא דליבטל הא מקמי' הא ולפ"ד הרמ"א הי' ראוי לברך על המיעוט בפ"ע ועל הרוב בפ"ע ועיין א"ר רס"ב הבין במ"א דבה' מיני דגן בעינן טעם ולע"ד כמ"ש גם המ"א מודה דלא בעי רק שלא יהא לדבק וכדכתיבנא רק חולק ארמ"א בשאר מינים אפי' עביד וניתן לטעמא כל שהוא המיעוט בטל הוא ומברך על הרוב כאמור ואי"ה בפריי אבאר (מ"ש הטור הומלתא יש גורסין שהכל אם נתכוין להומלתא לעיל בסמוך ודאי קשה מה פריך הא שהכל על הדבש יע"ש):

דברי הט"ז בר"ב אות א' מה שהקש' מחלה עי"ד שכ"ד במ"א ט' וש"ך י"ז משמע דוקא אורז מ"מ הדבר מבואר כמ"ש דכ"ע מודים בזה דבה' מיני דגן אפי' אין טעם כל דנותן לסעוד הלב הם עיקרים דיש להם מעל' דמיזין ושבח א"י משא"כ אורז אע"פ דבמ"מ מכל מקום דין שאר מינים יש לו והולכין בתר רובא כמ"ש בש"ע ר"ח סעיף זיין ולא עוד אלא שבב"י נסתפק בדעת הר"מ ז"ל באורז כל שיש מיעוט ממין אחר מבטל הברכה במ"מ וכנראה ממ"ש בה"ב פ"ג ה"ד קמח וכו' דהוא מימרא דשמואל כל שהו"א או רוב ואח"כ מימרא אידך דשמואל כל שיש בו וכבר עמד בזה בס' לחם יהודא ה' ברכות וי"ל למעט הא אורז רוב ומין אחר מיעוטו עמו מבטל במ"מ וכנראה מהלכה יו"ד שם ולקמן יבואר עוד מתה אי"ה:

והנה כל זה בברכה ראשונה אבל ברכה אחרונה יש בו מהעיון כמו שאגיד כי הנה בר"ח ס"ב סתם אפילו יש בו הרבה יותר משאר מינים מברך במ"מ ועל המחי' משמע אפילו ליכא כא"פ ואלו בס"ט שם התנה שיהא דוקא כא"פ והא"ר באות י"ג הביא דברי הדרישה ז"ל (אין כעת ת"י) דבס"ב יש בהם טעם משא"כ קמח בקמח אין בהם טעם יע"ש ובאות ג' שם משמע הביא משם ל"ח כמדומה דבס"ב נמי בעינן כזית כא"פ והנה דברי הדרישה לכאורה יש להם מקום דודאי טכ"ע ד"ת באסורין וי"א היתר נהפך לאיסור ולוקה על כל כזית כמ"ש הטור בא"ח תמ"ב אלא בברכות אין הולכין בתר טעם רק בתר עיקר וכלל גדול כל שעיקר ועמו טפילה וכו' יהיה ברכה א' או אחרונה ואמנם בה' מיני דגן יש להם חשיבות כאלו הם הרוב ממילא ברכה אחרונה אפילו ליכא כא"פ כיון דנרגשין בטעם הוה כאלו כל התבשיל כן ומברך שפיר על המחיה משא"כ קמח בקמח (ונאמר דלא כט"ז אות ג' שם ואפילו בדבש נרגש טעם והבין (ואמנסקשי' מע"ז כ"ו א' קמחא דחטי בשערי בטעמא מין בא"מ כ"ש חטה באורז וקטניות דב' מינים ממ"ש הם (עש"ך י"ד ק"ז דבטמא וטהור רחוק שיהיה טעמן שוה יע"ש) וסבור הייתי לומר דקמח חטים בשערי ודומה לכבד ובשר המבואר בפר"ח י"ד צ"ח דמפני מעט חילוק אין זה טכ"ע (עמ"ש בפריי שם נ"מ לספק נשפך) אלא דמין במינו לא הו' דמ"מ חלוקין קצת בטעמן וה"ה כאן בס"ט לא הו' טעם חשיב כעיקר משא"כ בס"ב בשאר מינים דבש ולפתן וכדומה ומה אעשה שהמעיין בי"ד שכ"ד ובש"ך אות י"ז טעם הרא"ש ז"ל דטכ"ע ד"ת אלמא קמ"ח חטים באורז (וה"ה וכ"ש בקטניות וכדומ') טכ"ע ממש הו' ואי"ה בפריי יבואר עוד וכאן אין להאריך:

הא דאמר נקיט וכו' דרב ושמואל דאמרי תרווייהו יראה ע"ד כצחו' דמרב לחודי':

י"ל דלשיטתי' דמין במינו במשהו וי"ל כל שיש בו היינו קמח חטים עם אורז וכדומה דבתר שמא אזלינן ולא בטל אדרבה מחזקי ומש"ה הואיל והם חשובים משבח א"י וסועד הלב ניתן להם הברכה אבל חבי"ץ עם דבש ולפתן וכדומה י"ל דבטל המיעוט ברוב משא"כ שמואל דלדידי' אדרבה גרוע מין במינו דבטל ברוב מאינו מינו דבטעמא תליא מלתא וכ"ש הוא ומה התם דאין נרגש ומיעוט כ"ש כאן והבן:

נסתפקתי קמח אורז וכדומה עם קמח חטים אי הוה מין במינו בתר שמא דאפשר ל"ד לשערי וחיטי שלזה ר"ל אורז וכדומ' יש לו שם לווי קמחא דאורז או כדומה ונ"מ קמח חטים שנטחן ביו"ט דאסור בו ביום ואם נתערב בקמח אחר במינו באלף לא בטיל דשיל"מ אם נתערב עוד קמח אורז (או טטרק"י השכיח בינינו וקורין רעטשנ"י מע"ל) אי הוה חד שמא כדקי"ל דבתר שמא אזלינן כל שהוא למעלה מששים או לאו והדבר צריך תלמוד:

תוכן העניינים

ראש יוסף על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה