ראש יוסף על ברכות· רבי יוסף תאומים
דף לו.
גמ' הוה ליה אניגרון עיקר וכו' הב"ע בחושש וכו' בטור הביא בסי' ר"ב דברי ה"ר יוסף דה"ה אין חושש בגרונו אם שמן הרב"ה וע"י אניגרון בפה"ע והא דאמר הב"ע שחושש כלומר דניתן שמן הרבה וכמ"ש רש"י ז"ל ד"ה החושש וצר"יך ליתן שמן הרבה ודוגמא נקיט דכל שעשה עיקר מהשמן אלא שא"א לשתות לבדו דמזיג לי' ומערב מעט אניגרון שמן עיקר מעיין ש"ע שם וספר ב"ח אין בידי כעת לעיין ביה ובאמת לכאורה סברת הר"ר יוסף ז"ל נכונה דכל שאניגרון אין עושה רק העדר ההיזק תו מברך על השמן פה"ע ול"ד לירקות שטובים חיין יותר ממבושלים וע"י הבשר טובים מבושלים שיש לברך שהכל דבשר עיקר משא"כ דהשמן טוב ונהנה אלא דמזיק ליה בפ"ע וע"י אניגרון מסיר ההיזק ויבואר עוד לקמן אי"ה בהא דירקות טובים חיים וכו':
ומ"ש הטור ראיה מר"מ ז"ל פ"ח מה"ב הלכה ב' ז"ל שם אבל שותה לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן קשה הטעם הוא דהעיקר פוטר הטפל היל"ל כמ"ש הב"י בר"ב:
ולכאורה לדיוקא אתא הטעם דלא נהנה משמן כל כך הא נהנה ועיקרו לשמן הרבה ואניגרון מעט מבריך פה"ע וזה כדעת הר"ר יוסף הפך סברת הטור והבנתו בדברי הר"מ ז"ל גם קושית הפוסקים בר"ב ומכללן המ"א ז"ל דסלקי מברך פה"א ואם נאמר דשמן הרבה ואניגרון מעט לכך מברך שהכל הוה א"ש ואי"ה בפריי יבואר זה: עיין בסמוך:
ואם שותה שמן לבדו אין מברך כלל אף שהכל וכ"פ המחבר בש"ע סימן ר"ב אבל הר"מ ז"ל כתב שם דמברך שהכל יע"ש ועט"ז ר"ב אודהיכא דא' מין פטור כמו בחלה אזלינן בתר טעמא משא"כ שניהם חייבים אזלינן בתר העיקר א"כ להר"ם ז"ל דשמן בעין שהכל ה"ה אם הרבה שמן ומעט אניגרון שהכל דבתר רובא אזלינן השמן וז"ש דלא נהנה משמן כלומר השמן לבדו אין בו שום הנאה ולכך מברך שהכל על העיקר דהיינו שמן הרבה ופוטר האניגרון מפה"א משא"כ להמחבר דהשמן לחודיה פטור שהכל א"כ בשמן הרבה ומעט אניגרון מברך פה"א דבחד טעמא אזלינן היכא דא' מין פטור וכקושית מ"א שם אות י"א וכדכתיבנא ובאמת שהב"י לא סיים שהכל רק רמ"א ומיהו בספרו:
הארוך פירש הב"י דברי הר"מ ז"ל כלומר מברך על האניגרון שהכל ופוטר השמן ואי"ה בפריי יבואר עוד:
והא דכתב הר"מ ז"ל דשמן לבדו שהכל תמהו עליה הא אוזיקי מזיק ליה:
ובספר חמד משה בר"ב אות ב' הליץ והביא ראיה ממ"ש הר"מ ז"ל פרק עשירי מתרומת הלכה ח' כוסס השעורה פטור מחומש אפ"ה מברך שהכל ש"מ דהכין הוא ה"ה בשמן שהכל יע"ש וכתב שכ"כ הפר"ח ואין בידי כעת הפר"ח לעיין ביה ואמנם הכ"מ שם כתב דהיא מימרא דר' יוחנן ביומא פיוה"כ וטעמא דאכילת בהמה היא פסחים צ"א ובשר וכו') והא דקש"ה לקיקייאני אין זה מזיק ומיהו הר"מ ז"ל שם כתב בזה"ל אעפ"י שהזיק א"ע ובסמוך יבואר עוד:
ואגב גררא אומר מ"ש הר"מ ז"ל שם נזיר ששתה תרומה אין משלם חומש וכתב הכ"מ הטעם דכי יאכל חולין והאי אכילת איסור וכוונתו כי יאכל קודש בשגגה דהיינו שגגת קודש שחשב שחולין הוא ולגבי חולין מקרי אכילת היתר משא"כ נזיר דלגבי חולין אכילת איסור הוא ולאו אכילה מיקרי וקשה מ"ש מאוכל תרומה ביוה"כ דפסק שם בה"ז דחייב חומש ומ"ש:
גם מ"ש הכ"מ למה פסק כרבי בכוסס חטה דמשלם חומש ועמ"ש הר"י קורק"ס ז"ל מפיוה"כ דווקא שערי הא חטה חייב ומגמרא דהכא דפריך בפשיטות שמן פה"ע הא בתרומה פטור מחומש אלמא כי הדדי משוי לה ולרבנן הרי כוסס חטה דפה"א ובמלתי' קאי בברכה ואפ"ה בתרומה פטור מחומש אלא כדכתיבנא דהלכה כרבי:
הכא במאי עסקינן בחושש וכו' ופירש"י וצריך שמן הרבה עיין או"ח ר"ב ס"ד לא חילק אם שמן מרובה מאניגרון או להיפך ושם בס"א בהג"ה דאזלינן בתר רובא בשכר עם יין יע"ש משא"כ ברפואה אף דאניגרון מרובה שמן עיקר ומיהו לא לרפואה אפשר הולכין בתר מין המרובה ורב ושמואל דאמרי שמן פה"ע סתם משמע בכל ענין ולכך מוקי באניגרון וזה קצת תירוץ בעד הר"ר יוסף בטור ר"ב דמוקי לה דווקא בחושש, בגרונו ויבואר בפריי עוד אי"ה:
לא יערענו בתחילה בשבת כ"ה גירסת רש"י ויש בכאן חמש פירושים ודי שיטות ובקצרה רבינו יונה ותוס' ד"ה לא יערענו לדינא בחדא שיטתא קיימי דלא הותר בשבת כ"א ע"י אניגרון ובולע לא שהייה ופליגא בפירושא להרר"י לא יערענו שהייה (כפיר"שי) וה"פ לא יערענו שהיי' והיינו ע"י אניגרון אבל ע"י אניגרון ובולע שרי והלשון דחוק דהי"לל לא יערענו ע"י אניגרון אבל בולע:
ולפי התוס' א"ש יערענו בולע כל לרפואה קורא יערענו והיינו בעין דאוזיקי מזיק וניכר הבליעה לרפואה ואסור אבל ע"י אניגרין בליעה שרי הפירוש השלישי פירוש הר"מ ז"ל פכ"א משבת דבין בעין או ע"י אניגרון בלועה שרי ושהייה שרי והא דאמר אבל מערב אורחא דמלתא קאמר וכ"פ בש"ע שכ"ח הפירוש החמישי הוא פירש"י ז"ל לדעתו גירסא בתחילה וה"פ יערענו שהיה והיינו בעין בכל ענין בליעה ממש נמי אסור:
וע"י אניגרין צריך לכתחלה ליקח בפיו כאלו רוצה לבלוע ואף אם מעכב בגרונו אח"כ אין נראה לעין כ"כ וליכא חשש הרואים זהו הנראה לי באלו פרושים פשיטא היינו משנה חוץ מיין ולעיל דפריך טפי מרב ושמואל ועא"ר ר"ב אות ט':
קמחא דחטי פליגי רב יהודא ורב נחמן אבל דשערי מבואר לקמן דכ"ע שהכל ולענין פסק הלכה. עיין ש"ע ר"ח ס"ה ויש בכאן כמה פירושים. יש מפרשים דפליגי בחרכו או שלא נטחן היטב אבל בקמח סתם ר"י מודה שהכל וי"מ דפליגי בקמח סהם אבל חרכו מודה ר"נ בפה"א וכתבו לפי"ז אין מחלוקת לדינא בחרכו פה"א כר"י ובסתם שהכל ולכאורה נ"מ בקמחא דשערי דאי פליגי בחרכו הא דשערי שהכל (דאל"כ ליתני קמח סתם) אפילו חרכו ואי פליגי בקמח בלא חרכו י"ל הא חרכו ראוי קצת אפילו דשערי פה"א אלא שבחה"ר כתב דשערי וודאי שהכל לכ"ע אף בחרכו דקשה לקוקייאני ומיהו מ"ש בחה"ר שיש מפרשים דפלוגתייהו בלא חרכו והכי משמע דאמר עלויא בפת וחרכו אין דרך לעשותו פת קשה מאי פריך מקמחא דשערי הא דחטי פה"א דלמא בחרכו קאמר דשערי שהכל הא דחטי פה"א וכו' ומיהו הלכתא פסק המחבר בר"ח ס"ה בין חטי ושערי בין חרכו או לא חרכו שהכל יע"ש וצ"ל מ"ש עלויא בפת כפירש"י כאן ד"ה הכא אית וכו' דזית נטעו אדעתא וכו' ומשא"כ קמחא אין זורעין אדעתא דקמח קליות אלא אית ליה עלויא בפת בלא חרכו ואדעתא דהכי זרע:
קמחא דשערי וכו' עלח"מ פ"ג מה' ברכות ה"ב וב"י ר"ח בשם כלבו ואבודר"הם וא"ר אות וי"ו והעולה בקיצור מדבריהם דכוסס שעורה ג' דיעות הר"מ ז"ל פה"א וכלבו שהכל ואבודרהם פוטר לגמרי (ולדידי' קמח שעורים חשיב טפי משעורים שלמים דקשים מאוד וא"א ללעוס ומאכל בהמה) והא דפריך קמחא דשערי הא דחטי וכו' לכלבו ואבודרה"ם י"ל לאשמעינן הא שעורים שלימים פה"א או פטור מכלום ועדיפא משני ומ"ש א"ר שם דהר"מ מיירי בשלוק וכלבו בחיין יפה כתב אע"ג דהכ"מ שם כתב דהר"מ ז"ל הוצא דין דגן שלוק מכוסס חטה דמשמע בין חיין או מבושלים משמע לכאורה דשעורה שלימה חיין נמי פה"א דאל"כ אין ללמוד שעורים מבושלים שלימים מחטה ומשום זה השמיט בש"ע בר"ח ס"ד שעורים שלימים והרב הוא שהגיה כן משום דר"מ נמי סובר פה"א וזה שבוש כיון דחטים חיין ומבושלים פה"א משמע ליה נהי דשעורים חיין שלימים שהכל דמאכל בהמה הא מבושלים יש ללמוד פה"א ולא בורא מיני מזונות ולענין גרי"ץ שלם וטטרקי שקורין רע"צקי יש מחלוקת אי פה"א או שהכל ברע"טשקי ובג"ריץ שלם במ"מ הואיל והוסר קליפה העליונה גם אורז ג' דיעות י"א פה"א וי"א במ"מ וי"א שהכל ע"כ ראוי דווקא תוך הסעודה עמ"א ר"ח אות ב' ואות ט' ואי"ה בפריי יבואר זה באורך:
שייך לעיל לאניגרון עיין חה"ר בשם רב האי גאון דיש חילוק בשבת לחול דחושש' בגרונו בחול צריך שיכוין לרפואה הא סתמא אניגרון עיקר ובשבת סתמא נמי לרפואה דא"א בע"א ובש"ע ר"ב לא הזכיר מזה כלום רק נקיט קצרה אם מתכוין לרפואה ואם לאכילה וסתמא לא הזכיר ואי"ה בפריי יבואר:
קורא שהכל וכן הלכתא עיין א"ח ה"ד טו"ז אות ד' לחלק בין גינ' לשד' (הזרע של קטניות שדה הם רק לייבשן יזרע גינ' אין ראוין לכך כ"א לאכול בעודו ירוקין ועיין ספר חמד משה ולק"מ כמ"ש גם מ"ש מערל' התם שומר הפרי יע"ש ויבוא' בפריי אי"ה) ומ"מ יש לעיין דל"ד לקורא דלא נטעי כלל אדעתא דקורא שיאכל שהרי מפסיד האילן כפירש"י ז"ל כאן ד"ה דקלא שאוכלו ממעט ענפי אילן משא"כ זרע שדה דקצת אוכלין בירוקין אפשר דבפ"א והעולם נוהגין לברך על הכל שהכל ואולי מטעם שלא לחלק בין שדה לגינה ואפשר נמי דטובים מבושלים יותר מחיין:
ושרביטין שלהם כיון דהם ראוים וטובים לאכילה כמו הקטניות וודאי פירא הוה. וה"ה לענין תרומה ומעשר עיין פ"ב מהלכות תרומת הלכה זיי"ן ועמ"ש לקמן בצלף ול"ד לקליפת מראנצין שי"א שהכל דהם אין ראוין למאכל כ"א ע"י דבש גם שם דעת המ"א בר"ד אות י"ז דפה"ע ה"ה כאן לכ"ע על שרביטין פה"א:
אמר רב יהודא אמר רב צלף של ערלה בח"ל זורק אביונות ואוכל קפריסין ומדערלה לאו פירא ה"ה לענין ברכה וכ"פ בש"ע סימן ר"ב ס"ו ועמ"א אות י"ז קליפת מראנצין האריך לברך פה"ע מקליפי רמון דחייב בערלה יע"ש ולכאורה דבריו תמוהים דברצ"ד בי"ד מבואר ס"א דבנטע רבעי אין נוהג אלמא לאו פירא הוה ובערלה מאת הטפל כמו קליפי אגוזים הקשים דמרבינן מאת:
והנה התוס' ע"ב ד"ה קליפי אגוזים וגרעינין דסברי גרעינים פירי הוה ולאו מאת הנופל דריש לה (דאין שומר לפרי דלרבי מאת דלא כחה"ר דסובר מאת מרבינן ברעינין וכדבעינן למימר לקמן אי"ה) תקשה נמי משנה ח' פ"ק דערלה וכ"פ בי"ד רצ"ד דגרעינים מותרים ברבעי אלמא לאו פירי הוה וערלה מאת מרבינן לה ולזה יש לנו לומר כמ"ש הר"מ ז"ל והרע"ב שם בפ"ק דערלה וכמ"ש התוי"ט ד"ה ומותרין דוודאי רבעי בעי למילף בכל הלכותיו מערלה אלא דיש היקש מעשר שני. והתם אכילה כתיב ביה ואלו אין ראוין לאכילה יע"ש היטב וא"כ לאמר דוודאי גרעינין גוף הפירי חשוב. והא דאין נוהג רבעי דממ"ש יליף לה קודש קודש והתם אכילה כתיב וגרעינין מרים הם ואין ראוין לאכילה ואין מתקדש במ"ש ה"ה ברבעי ומ"ש התוס' גרעין פה"ע דמתקן אח"כ אלא דא"כ יקשה ק"ש המחבר בר"ב ס"ג גרעין המרים אם מתקן שהכל ועמ"א שם אות זיי"ן ונאמר מהתוס' מיירי בגרעינים מתוקים מתחלה (ולפי"ז ע"כ הא משנה ח' דפ"ק דערלה גרעין אין נוהג רבעי היינו במרים הא במתוקים תחלה אה"נ דנוהג רבעי ולפי"ז ק"ק דלא היה לו לסתום ברצ"ד ס"א ולכתוב גרעינים מתוקים רבעי נוהג בהם כיון דפסק בא"ח ר"ב ס"ג כתוס' ורא"ש דגרעין הוה גוף הפרי ה"ה ברבעי דנוהג במתוק עכ"פ ויבואר אי"ה בפריי) ומ"מ דברי המ"א אף אם נאמר כן דקליפי רמון והוא המראנ"ץ לדעתו דאין נוהג רבעי דיליף ממעשר שני, דקליפה ההיא אין ראוי לאכילה בלא תיקון כ"א ע"י הדחק גדול ובמ"ש כתב ואכלת בלא תיקון יצא קליפה רימון כו' מ"מ אין ראיה דנאמר דמחשב מגוף הפרי ושאני ערלה דמאת הטפל דהוה שומר גמור וכדאמרן:
גם דברי הר"מ ז"ל שם בפירוש המשנה במ"ש לצבוע לכאורה קשה דמאת קדריש ויש ליישב דאה"נ מאת אלא קאמר דצביעה אסור והיינו מקליפת פירות ואין כאן מקומו מ"מ קשה כמ"ש:
וראיתי לט"ז ר"ד אות י"ו בקליפת מראנצין כתב בסוף דבריו וצ"ע על התוס' והראש דקפריסין פה"ע והא כ"ש מקליפת רמון יע"ש הנה:
מ"ש התוס' הוא ע"ב ד"ה והלכתא כו' וכתבו לשון ה"ג והלכתא וכו' כוונתם בגירסא שלנו אין זה והוה אומר מהר"ם דמברכין פה"ע על הקפריסין בין בא"י ובח"ל וזה סברת הרא"ש והראב"ד ז"ל הביאו החה"ר יע"ש ולקמן אי"ה אבאר בזה:
ולפי מ"ש אין ראיה מקפריסין דהם ראוין ממש לאכילה. הוה בכלל מעשר שני וה"ה לענין ברכה דפה"ע חשוב וה"ה לענין נטע רבעי בא"י כר"א משא"כ קליפי רמון אע"ג מגוף הפירי יחשב אין ראוי לאכול' כך ומהיקשא דמעשר שני נפיק וכדכתיבנא לעיל וטטי"ר זע"לי יבואר אי"ה בריה לענין בפה"א ולענין ברכת הריח ובפריי אבאר עוד וכאן אין להאריך:
והנה הר"מ ז"ל פסק כר"ע בכל דבריו בה' מ"ש פרק עשירי ובפ"ב מתרומת ה"ד ושם האלה לזרע או לירק ובה' ברכות פ"ח קפריסין פה"א כר"ע:
אף בא"י כר"ע באין ספק כלל דהלכה כר"ע מחבירו לגבי ר"א וכנראה שזה דעת:
הרי"ף רביה כמ"ש הרר"י שם אבל המחבר לא פסק כמותו בי"ד רצ"ד ס"ג רק בח"ל אבל לא בא"י משום דמסייע לר"א ברייתא דמיגו נצפה קפריסין פה"ע א"כ ה"ה למעשר וערלה וכו' ומידי ספיקא לא נפקא הלכך בא"י לחומרא וברכי' לחומרא דלמא כר"ע ופה"א ממ"כ יוצא עיין הרר"י. ויש לראות הא רב בפירוש אמר בח"ל אבל בא"י מספקא ליה ואיך פסק הר"מ ז"ל כר"ע בא"י ואפשר דרבינא דמסיק ר"ע נגד ר"א עבדינן כוותי' משמע לגמרי ודוחק באופן אם יש לפניו קפריסין ותפוחים עד"מ וכדומה יברך פה"ע קודם ויכוין שלא להוציא הקפריסין כי שמא פה"ע הם ואיך יברך ברכה שאין צריך פה"א וכדומה בקליפת מראנצין לט"ז דפה"א ולמ"א פה"ע עם תפוחים כן הוא ואי"ה בפריי סימן ר"ו ורי"א ס"ג אבאר בזה ועמ"א ר"ו אות א' מנא ליה הא ולפ"ז אף להר"מ ז"ל צריך שאין מתכוין. ושם יבואר אי"ה:
רגע אדבר כי הנה בגמרא משוה לה לכאורה ברכה וערלה ומעשר אבל המעיין ברא"ש ז"ל בשמעתין לא כן הוא והכלל כי עלין במעשר אין מתעשר לכ"ע ופה"א ותי' הרא"ש דמעשר ירק דרבנן וודאי (כי מעשר אילן חוץ דתו' מחלוקת אי ד"ת או דרבנן) והם אמרו דעלים לא חשיב"י אפילו כירק הואיל ולא נטעי אינשי עיקר האילן בשביל כך ולא חייבוהו במעשר מדרבנן כירק אבל לענין ברכה אסור להנות הואיל ונטעי ג"כ בשביל זה שלא נפסיד האילן ל"ד לקורא ופה"א מברכין וגם שקדים המרים אע"ג במעשר פטורים מ"מ כאן מברך פה"ע והיינו וודאי כל שפטור במעשר משום דלאו פרי מיקרי פשיטא שגם בברכה לאו פרי מקרי אלא שקדים המרים פטורים דבמעשר בעינן נגמר הפרי וזה לא נגמר אבל ברכ' כיון דשם פרי עליה פה"ע ועדיין קשיא לי בתמרות דמתעשר לר"א ואפ"ה מברכין פה"א דברייתא כר"א אתיא מדקפרס פה"ע וע"כ נמי דלא נטעי עיקר בשביל כך לא חשוב לענין ברכ' רק פה"א ולגבי ערלה קפריסין ותמרות חשובים פרי העץ את פרי"ו אבל עלים לא חשיבי פרי"ו כ"א מתיחס אחר פרי הארץ
ר"ע אומר אין מתעשבות אלא אביונות מפני שהוא פרי עיקר הוכחה מדאמר אביונת פר"י הא אינך לאו פרי הם דאל"כ מאי ראיה ממעשר אילן למ"ד דרבנן רק דחו' לערלה בח"ל הלכה למשה מסיני כמ"ש המחבר בי"ד רצ"ד סעיף ח' (הט"ז וא"י הא הלמ"מ לא הלכתא מדינא ורש"י כאן פירש ערלה בא"ל דרבנן הלכתא מדינה עיין קידושין ל"ד יע"ש:) אלא כדכתיבנא: