ראש יוסף על ברכות· רבי יוסף תאומים
דף כא.
גמרא והרי ברכת המזון וכו' עיין מ"ש לעיל בשם הירושלמי הפירוש בגמרא ועיין הגרסאות ברש"י ותוספות מזה: וכבר כתבנו לעיל מחלוקת הפוסקים אי הרהור כדיבור או לאו ועיין פרק שמיני מהלכות ברכות ובשלחן ערוך סימן ר"ט מי שנקט כסא וכו' וסיים בפה"ג יצא לכאורה משום דהרהור כדיבור דמי שוב ראיתי שזה אינו דכה"ג לא מהרהר כלל:
מנין לברכת התורה לפניה כו' ותיובתא רק להמוציא שאין מן התורה הא ברכת התורה לפניה לא איתותב עכ"פ ופירכא מיהא איכא לאחריה ועיין א"ר סי' קל"ט סוף אות זיין כתב בשם תשובת פני משה ברכה אחרונה בס"ת דרבנן, וראשונה לרמב"ן ורשב"א וספר החינוך ד"ת ולרי"ף ולהרמב"ם והרא"ש דרבנן ולא היה פנאי כעת לעיין בזה אולי אזכה לפרשו בפריי אי"ה:
אמר רב יהודא ספק קרא ק"ש וכו' אמת ויציב וכו' ור"א אמר ק"ש חוזר תפלה וכו' יש לי הרהור דברים והנני פורטם:
ואמנם אקדים ב' הקדמות א' כי מחלוקת אי פסוק א' ד"ת לדידן או כולה, ב' מחלוקת רב האי הובא בטור סימן סמ"ך וב"י שם דלרב האי אם לא אמר הברכות אף ידי ק"ש כתקנה לא יצא:
והנה אמר ספק ק"ש וספק אמת ויציב תרווייהו דמסופק בשניהם דספק ק"ש ואמת ויציב דאי וודאי שאמר אמת ויציב פשיטא דקרא ק"ש דסירכא נקיט והוא מוסכם לעיל פ"ק פתח למען ירבו סירכא נקיט וכן פסק בש"ע ועל כרחך ה"פ דמסופק בשניהם בק"ש ובאמת ויציב אומר אמת ויציב ולא ק"ש ואה"נ דהוי מצי למימר כן בהדיא והטעם כתבו התוספות ולפירוש מהרש"א ז"ל דעדיף טפי הכי דהוה ספק ספיקא דיצא שמא אמר שתיהן ושמא אמר ק"ש ועכשיו או"י משא"כ אי יאמר ק"ש ס"ס דלא שפיר עביד שמא לא אמר כלל שתיהן ושמא אמר ק"ש ולא או"י (ולכאורה הוה משם אחד) ולולי דבריו הקדושים הייתי אומר דאי אמר או"י י"ל דתיקן הכל משא"כ אי יאמר ק"ש מראה בתיקון זה דלא יצא כתקנה ממ"נ מה יועיל תיקון אמירה זו אי שלא אמר שתיהן עדיין לא אמר או"י ואי שמא אמר או"י ולא ק"ש זה אין סברא דוודאי סירכיה וכו' וא"צ לאמירה שנית ק"ש משא"כ אי יאמר או"י אפשר דבאמירה זו תיקן הכל דאמר ק"ש ולא או"י:
ויתישב מ"ש התוס' ואם ברור לו שלא קרא ק"ש כלומר אי התיקון היא דשמא אמת א' ולא ק"ש ז"א דסירכיה כו':
והר"ר שמעיה (כ"ה בחידושי הרשב"א ובתוס' שמעון) תירץ דספק או"י פרשת ציצית בכלל:
ולפ"ז ספק או"י עם ציצית חוזר ואומר או"י היינו ציצית עם או"י כי הכל חדא הוא וכ"כ א"ר בסימן ס"ג יע"ש יש לראות קושיא א' ספק ק"ש לא יתורץ להרא"ש דוודאי לא יחלוק על סירכיה דלישנא דלמען ירבו וא"כ קשה ובהכרח לתירוץ א' של תוס': וי"ל דקשה ליה דהיה לו' בבת אחת ספק קרא ק"ש וא"י חוזר לאו"י ולא לק"ש אבל להרר"ש שפיר דק"ש קרי עד פרשת ציצית וציצית עם או"י הכל נכלל באו"י: ומשכחת או"י בלא ספק ק"ש דקרא ק"ש:
ויש נפקא מינא בין תירוץ א' לתירוץ הרר"ש לדינא אם קרא פסוק א' ומסופק בשאר לתירוץ א' יאמר אמת ויציב לחוד דתיקן ב' ספיקות או שמא תיקן בקריאה זו הכל: משא"כ אי יאמר שאר הק"ש ולא כאמור ולתירוץ או"י של הרר"ש יאמר שאר הק"ש עם ציצית ואו"י ויבואר אי"ה סימן ס"ז ס"ד בפריי יע"ש בט"ז ומ"א וא"ר בשם לחם חמודות מזה:
והנה ר' אלעזר ספק קרא ק"ש חוזר וקורא ב' הפרשיות במשמע ועם הברכות כמ"ש הר"מ ז"ל פ"ג מק"ש הי"ג וכ"פ בש"ע סימן ס"ז ויבואר בסמוך:
וא"ש דרא"א ספק התפלל ולא אמר ספק אמת ויציב דרבנן אלא ממ"נ אי קרא כל הפרשיות עם ציצית כה"ג אף לרב יהודא או"י דרבנן ואי מסופק באו"י וציצית קורא ציצית וגם מברך כיון דפרשה זו ד"ת תו מברך כתקנה עם הברכות ולהרר"ש א"ש בפשיטות דאו"י היינו עם ציצית פשיטא גם לר"א או"י ד"ת הוה ואין חולק רק בק"ש ולהכי נקיט תפלה:
והוי יודע לרב האי ז"ל הובא בסימן סמ"ך ובב"י שם דברכות מעכבות אפילו הק"ש דלא יצא כתקנה א"כ י"ל דמהכא נמי סייעתא לדבריו דמדלא אמר ר"א ספק או"י אין חוזר דסובר ב' פליג על רב יהודא בהא דק"ש ד"ת ואפשר צריך לקרות כולן או דכל שלש פרשיות ד"ת ואם כן ממילא או"י דרבנן ואמאי שביק או"י ונקיט תפלה אלא דברכות מעכבות ק"ש מדרבנן וכיון שכן אף מן התורה לא יצא י"ח ק"ש וודאי דצריך לומר אמת ויציב דתו הוה ספק תורה:
ומנא אמינא לה ממ"ש התוס' בסוכה ג' א' ד"ה דאמר בסוף הדיבור דכל מדרבנן לא יצא מ"ה לא יצא יעש"ה וכבר כתבנו החידוש הזה במ"א ועתה ראינו סמוכת לזה ממ"ש הרר"י בריש ברכות לאחר חצות לא יקרא ויש כח בידם בשוא"ת שיש כח בידם כה"ג לומר כל שעבר על דבריהם לא יצא מ"ה ידי ק"ש (כ"ש אי כל אשר יורוך ולא תסור מ"ה) א"כ ספק זה ספק תורה הוה ובהכרח צריך לקרוא או"י ונקיט רק תפלה זה נראה לכאורה ומיהו ממתני' בעל קרי מהרהר ואין מברך בהרהור אמר רבינא הרהור כדיבור ש"מ לכאורה ברכות אין מעכבות עכ"פ מ"ה יצא וי"ל לרבינא י"ל כירושלמי מהרהר ברכות ואין מברך כדכתיבנא לעיל וגמרא דילן אזלא לרב חסדא והבן זה:
בענין אי ספק דקרא ק"ש וברכותיה או לאו דחוזר וקורא עם ברכותיה יש טעמים רבים א' כל ספק מ"ה לחומרא וצריך לקרות וממילא צריך לברך שנית וזהו אם נאמר דמברכין על ספק תורה: משא"כ אם נאמר דאין מברכין על ספק תורה כדבעינן למימר לקמן בעה"י: (הטעם לר"מ כל ספק מ"ה שריא ורבנן החמירו בהו וגרע מוודאי דרבנן דמברכין דהוה כשל תורה מלא תסור משא"כ ספק תורה דהחמירו דרבנן לשיטת הר"מ ז"ל פ"ט מטומאת מת הי"א והחמירו לבד לא דליהוי כוודאי שהרי אתה רואה כך דוודאי דבריהם לוקין מכות מרדות ואלו ספק ד"ת אין לוקין מכות מרדות כמו שנראה מדקדוק לשון הר"מ ז"ל פ"י מכלאים הביאו הב"י ביו"ד רצ"ז בעיזא ושביטא ועיין מה שכתבתי בספר שושנת העמקים כלל מכות מרדות באורך מזה: וא"כ להר"מ ז"ל כל המברך ברכה שאין צריכה עובר על לא תשא משמע מ"ה כמ"ש בפ"א מהלכות ברכות וכמ"ש המ"א בסוף סימן רט"ו וע"ש בא"ר מזה וא"כ כמו שחשו והחמירו בספק תורה החמירו נמי לאידך גיסא דלא לברך ג"כ דאיכא לא תשא כיון דספק תורה לאו כוודאי דרבנן הוא וכאמור):
ויש טעם אחר הביאו הכ"מ בפ"ב מק"ש בשם הרשב"א ז"ל דהכי תקנו רבנן לקרא עם ברכותיו דהא ספק קרא ק"ש חוזר וקורא כל הפרשיות אף שפסוק א' ד"ת תקינו כך יע"ש ויש עוד טעם הפרישה הביאו א"ר סימן ס"ז לחלק בין ספק תורה אם מחויב לעשות המצוה כמו סוכה בשמיני וכמו מילת אנדרוגינוס דאין מברכין כמ"ש הר"מ פ"ג מהלכות מילה יע"ש משא"כ כשמחויב לעשות המצוה וספק אם עשה דעושה עם הברכה כמו ק"ש יע"ש: והנה י"ל הטעם דספק אם מחויב ספיק' מן התורה שריא ורבנן החמירו מספק וחשו על לא תשא כמש"ל משאין כן ספק אם עשה המצוה י"ל כה"ג מודה הר"מ ז"ל דספק תורה מן התורה לחומרא חדא דהעמיד אחזקה דלא עשה ולא קרא כמו שעמד ממטתו ועוד דרגלים לדבר דאם קרא ועשה היה זכור וכה"ג ספק מן התורה לחומרא אף להר"מ ז"ל ולכך מברך עליו ואין כאן לא תשא דמחויב הוא לעשות המצוה מ"ה כאמור:
והוי יודע דיש נ"מ בזה בספק אם בירך בהמ"ז דפסק המחבר בסימן קפ"ד ס"ז דחוזר ומברך וכ"פ הר"מ ז"ל בפ"ב דברכות די"ד ואם נאמר הטעם בפרישה דיש חילוק בין אם מסופק בחויב המצוה ובין אם מסופק אם עשה המצוה אתי שפיר האי דבהמ"ז: ואם נאמר כרשב"א דק"ש הכי תיקנה משא"כ בשאר מצות תורה אין מברכין אפילו מסופק בעשיית המצוה ונאמר דאפילו כה"ג ספק תורה מדרבנן החמירו מחמת ספק וגרע מוודאי דרבנן א"כ קשה האי דבהמ"ז י"ל דשאני אם מסופק בעשיית המצוה דחוזר ועושה מחמת חומרא י"ל דחשו ללא תשא ג"כ ואין מברך ומקיים מצוה התורה בלא ברכה משא"כ בהמ"ז דזה גוף המצוה וכלל אמרו בזה ספק תורה לחומרא בהכרח שיברך וכיון שחז"ל אמרו כן אין כאן לא תשא: וגדולה מזה בי"ט שני דרבנן שהם אמרו לקדש ולברך וכדומה לדעת הר"מ ז"ל כמו שיראה הרואה בפ"ג ממילה בתשובה שהשיב לחכמי לוניל הוא הדין וכל שכן כאן:
ויצא לנו מזה דין חדש כמו שאגיד באם אכל ומסופק ושכח אחר זה אם אכל כדי שביעה או לאו (ששהה ב' וג' שעות וכדומה או למ"ד כביצה הוי שביעה) לטעם דרישה דכל שמסופק באם מחויב אין מברך הוא הדין כאן ולטעם השני אף כהאי גוונא מברך ואי"ה בפריי סימן קפ"ד וס"ז וי"ז יבואר בזה:
ואמר רב יהודא כו' פוסק אפילו באמצע ברכה עיין א"ח ק"ז ובמ"א שם ועיין ר"מ פ"י מהלכות תפלה במעריב אף על גב דשויא חובה מכל מקום רשות היא ול"ש ב' תמידין דאברים ופדרים גופייהו רשות ואין מעכב ומ"א הביא דעת הר"א ז"ל: גם בספק התפלל זהו חידושא ושם יבואר: