ראש יוסף על ברכות· רבי יוסף תאומים
דף כ:
וחייבין בתפלה בקטנים שהגיע לחינוך דרחמי נינהו כינהו דאל"ה לא היו מטריחין לאביו גם סתם קטן אין מכוין אלא דרחמי נינהו ובמזוזה דה"א נקיש וכו' ובהמ"ז מפירש"י ז"ל נראה דל"ג פשיטא לקמן דוודאי צריך אי מ"ה או לומר דאע"ג דמ"ה לא מ"מ מחייב מדרבנן וז"ש רש"י לקמן מבעיא ליה אי ד"ת או דרבנן והא דקטנים חייבין במזוזה אביו עושה מזוזה לפתחו אבל קטן לאו בר מצוה הוא אע"ג דכתיב למען ירבו ימיכם אין קטן בכלל וה"ה אביו רק מדרבנן ועיין ש"ך יו"ד יצ"א דנשים דהוה שהז"ג ועוד גברי וכו' ול"ד קאמר ועיקר זה דלא נקיש וכו':
גמ' מתפילין עיין חה"ר יש אין גורסין דהא איכא מ"ד דתפילין לאו שהז"ג אלא עדיפא משני ורש"י ז"ל כתב נקיש בתפילין וכן במזוזה וא"י למה לא כפשוטו דאיתקש בקרא ואפשר גם כן איצטרך הקישא לענין כתיבה כסדרן ואי"ה יבואר
דרחמי נינהו ול"ג פשיט' רש"י דהיינו כמו שכתבו התוס' ד"ה בתפלה דדתפלה דרבנן [דלא כר"מ ז"ל שכתב דהוה ד"ת] ובדרבנן סובר רש"י אפילו שהז"ג נשים חייבות אלא גריס דרחמי נינהו ונתינת טעם דלא תימא דקטן לא מצוי בד' שעות אצל אביו ועוד מיסמך גאולה כו' אפ"ה חייב לחנכו בתפילה דרחמי הוה וכן נשים ס"ד דלא מצי מכוונתי וס"ד ליפטרו וכו' ומ"ש מהלל ממגילה וי"ל דה"ה דברי קבלה כד"ת ושייך פטור נשים משא"כ דרבנן ממש ומיהו הלל הר"א ז"ל בהשגות יע"ש השיר כליל התקדש וכו ועכ"מ שם וי"ל דכהר"מ ז"ל מד"ס ואלו הלל קבלה לא היו ראוי לקרות ד"ס אף דכל י"ג מדות ד"ס לדעתו ז"ל שהסופרי' פירשו כן משא"כ הלל מקרא מפורש בקבלה השיר וכו' ויבואר לקמן עוד מזה ומכר חנוכה שבת פרק ב"מ שאף הן באותו נס יש ראיה דאל"ה נשים פטורות ממשהז"ג דהוה דרבנן וע"ש בפריי הלכות מגילה.
נשים חייבות בקידוש היום מ"ה ומוציאות אנשים ש"ע רע"א והנה טעם שא' מוצא את חבירו מטעם ערבו' וש"מ נשים בכלל ערבות ותידע דאי ב"ה דאורייתא מוציאות ומ"ש הרא"ש ז"ל דאין נשים בכלל ערבות וכמ"ש רז"ה ג"כ בשמעתין לאו דאין בכלל ערבות אלא דכל שאין מחיובות בדבר לא שייך ערבות כה"ג והוא לשונו ועמ"ש בחידושינו במגילה במשנה קטן אין מוציא רבים י"ח וק"ה היינו שבת ד"ת ויו"ט דרבנן ובשבת רק בלילה וביום רק מדרבנן הא דאמר ד"ת דרבנן מלא תסור וככל אשר יורוך אלא לא היה לסתום) רמב"ם פכ"ט ה"א משבת ש"ע רע"א ומ"א שם ורפ"ט ועיין א"ר ברע"א הביא מכילתא משמע ק"ה מי"ט ד"ת יע"ש ועיין א"ר אי התפלל ערבית רק הכוס דרבנן תו קטן מוציאה ומ"ש המ"א די"ג שנה לא סמכינן אחזקה יבואר בסמוך אי"ה מזה. והבדלה להר"מ ז"ל ד"ת וי"א דרבנן:
ועיין בש"ע רצ"ו ובאר הגולה ציין ר"י רבינו יונה ובאמת בר"מ ז"ל בפכ"ט מה"ש כ"כ בביאור ועט"ז ומ"א אות זיין וי"א תירצו על מ"ש רמ"א דאין מבדילין דרבנן באנשים גופא או דלית עשיה במו ואני העני אין מבין מה יענ' בהלל דמ"ע שהז"ג דרבנן ואפילו הכי נשים מברכות עליו עיין מ"א תכ"ב ותוס' כאן ד"ה בתפלה ועמ"א בשם הרא"ש בקדושין (דף ל"א א' בשם רבינו תם סומא בהגדה היכא דליכא יצוצו שפיר דמי) א"כ קשה המבדיל ליכא וצונו כ"א שבח אמאי לא יאמרו נשים
אמר ליה רבינא לרבא נשים מ"ה וכו' רש"י פירש דלא נטלו בארץ וכהנים ולוים י"ל מ"ח עיר א"ר קפ"ו (עיין ר"מ ז"ל ה' שמיטה פי"א) ומיהו גרים י"ל דאין מוציאין לרש"י ולתוס' ותורה וי"ל דאין זה מ"ה כי נוסח זה מדרבנן הוא וצ"ע והנה יש בכאן שלש שיטות א' שיטת רבינו יונה משמע איפשטא נשים דרבנן והיינו מדכלל נשים עם בן קטן וכמו התם דרבנן ואכל שיעורא דרבנן ה"ה אשה כה"ג דווקא ודכ"ע אית להו דר' עווירא אביי ור' יוחנן לקמן מ"ח מ"ט והא דגדול דרבנן מוציא שיעור תורה דערב בדבר ומחויב מיקרי אי אכל שיעור תורה
ומיהו אי לא אכל כזית ליה ליה להוציא אחרים כיון דלא נהנה אין לו לברך והתוס' לקמן מ"ח כתבו דאכלנו אין לומר יע"ש ושיער רמב"ן במלחמות דהוה ד"ת דאביי ור' יוחנן לקמן פליגי אר' עוירא וליכא כלל שיעורא דרבנן וע"פ גדול בשנים ותבא מאירה שי"ד שנים מברך לבר עשרים ומינה ה"ה אשה מ"ה הוה דליכא שיעורא דרבנן (מ"ש רמב"ן על רז"ה דא' כזית דרבנן אין מחויב בדבר היינו אעפ"י שכל מצות אם יצא מוצא דמחויב מיקרי משא"כ אכילה אין מחויב מקרי כל זמן שלא אכל דאי בעי לא אכל והבן זה) ועיין בחידושי הרשב"א וכוונתו לסברת רש"י לעיל דף ל"ג בתפלה פשיטא דמדרבנן מ"ע שהזמן גרמא חייבות ובהמ"ז אמר מה"ד מ"ע שהז"ג משמע מ"ה הוא ומיהו במשנה כתבנו דל"ג רש"י בהמ"ז פשיטא יע"ש:
ועיין טור קפ"ו בשם הראב"ד דנשים דבר תורה והמעיין בר"מ פ"ה ברכות הלכה ט"ו מוקי הר"מ ז"ל בן מברך לאביו במקרין וה"ה אשה ועבד כה"ג משמע דנשים דרבנן ועיין סוכה ל"ח א' ובתוס' שם כתבו דבן לאו כה"ג מיירי וראב"ד ז"ל שפיר אייתי ליה התם דמיירי כו' מתני' דמקרין ועונין אחריהם:
אבל שיטת הש"ע כר"מ ז"ל פ"ה מהלכות ברכות דבעיין לא איפשטא אי כרש"י או כתוס' ונ"מ גריס:
ואי גריס בכלל ערבות או ממזר כתבנו במגלה מזה וכאן אין להאריך:
והוי יודע שרש"י לקמן מ"ח א' ד"ה עד כתב דקטן שהגיע לחינוך ליכא חיובא ביה כ"א על אביו רמיא וזה דעת הרמב"ן במלחמות יע"ש ולפ"ז בן לאביו ע"ה או מקרין או גדול כמ"ש הר"א והרמב"ן:
ומיהו י"ל במגילה מחולקין ת"ק ור"י בקטן להוציא אחרים לת"ק לא, ולר"י מוציא פליגי בהא אי הגיע לחינוך אקרקפתא דקטן הוא מונח או אאביו והא דבעי לדחוי כאן דאכיל שעורא דרבנן אתיא ברייתא זו כר' יהודא משא"כ לדידן ועיין ר"מ ז"ל פ"ה מהלכות ברכות ה"א כתב נשים ועבדים ספק אבל קטנים חייבין מדברי סופרים כדי לחנכם י"ל ברכת המזון דווקא הואיל דנהנה חייבוהו חז"ל לקטן גופא וז"ש חייבין משמע הקטנים דאקרקפתא דידהו מונח ולפ"ז בנר חנוכה וכדומה אין קטן מוציא גדול ויבואר בפריי אי"ה:
ולענין חינוך קטן במצוה דרבנן עיין א"ר קפ"ו בשם לבוש וע"ת והנה מקרא מגילה י"ל שאף הם באותו נס ונר חנוכה בשבת במה מדליקין ובהלכות חנוכה יע"ש:
ועיין סוכה ל"ח משנה מי שהיה קטן מקרין הלל אף על גב דהלל דרבנן אפ"ה בעיין מקרין דווקא בהגיע לחינוך עתיו"ט שם בזה:
וסבור הייתי לומר דר"מ פ"ה מברכות ה"א דחייבין הקטנים עצמן משא"כ בהלל אאביו מונח ומש"ה בעיין מקרין ואזיל לשיטתיה בפ"ג מחנוכה דהלל לאו דברי קבלה אלא דרבנן ממש ומכל מקום דוחק למה יש חילוק בין בהמ"ז לשאר דרבנן: ועיין א"ר סימן כ"ג ס"ו והוא ממגילה כ"ד א' ותוס' ד"ה אבל חילקו בין תרי דרבנן וכו' וא"כ אם נאמר כן בהכרח דקטן אין פורס או תרי דרבנן או דבדרבנן אין הקטן מחויב בחינוך וזה דעת הלבוש בקפ"ו דווקא כשאכל קטן כדי שביעה: וצ"ע על המ"א שם דכתב אפילו דרבנן ושם יבואר:
ואם ספק לאשה אי ברכה בהמ"ז יש לומר אי ספק בעיא דלא איפשטא דרבנן כדמשמע בפר"ח יו"ד ק"י א"כ הוה ספק דרבנן ואי ספק כזה מ"ה יש לומר דצריכה לברך מספק ולא הוה ס"ס דהוה משם אחד ויבואר:
ועיין בראש קדושין ל"א בשם ר"ת הביאותיו לעיל דהקשה ספק קרא ק"ש איך חוזר וקורא בברכות והא עובר על לא תשא יש לעיין ביה אפילו נאמר דברכות שייכים לק"ש כנראה בריש מכילתין בתוס' מאימתי מ"מ כיון דקורא ק"ש תו מחויב בברכות עמ"ש לקמן בסוגיא דספק קרא ק"ש:
והוי יודע דהיש"ש בב"ק פרק שביעי סימן ל"ז כתב דבר מחודש מאוד דקטן יכול להוציא גדול מ"ה רק מדרבנן לא והמ"א בקצ"ט אות זיין עמד בזה והנה אי לאו דמיסתפינא הייתי אומר כשעונה אמן הוה כמברך ומקרי כמ"ש לקמן נ"ג ב' והר"מ ז"ל פ"א מהלכות ברכות הי"א יע"ש וכה"ג איפשר דמ"ה יוצא ומדרבנן הוא דאין יוצא וא"ש מה דפסקו בקפ"ו דאין מוציאות אנשים בדלא ענו אחריהן אמן או יש לומר הרהור כדיבור וצ"ע בזה ואי"ה בפריי יבואר בזה וכאן אין להאריך: ועמ"ש תוספות ד"ה כדאשכחן:
נסתפקתי מי שלא אכל ובירך בהמ"ז לחבירו אם צריך חבירו לחזור ולברך או לאו לתוס' מ"ח ב' שאי אפשר לומר שאכלנו אם כן יצא חבירו דעבד גם לרא"ש יש לומר לכתחלה אין ראוי לברך כל שלא נהנה אבל דיעבד יצא ויש לומר שעבר על לא תשא ויבואר אי"ה בפריי ויש לומר נשים אין מעכבות עמ"ש בפתיחה:
משנה בעל קרי מהרהר בלבו וכו' כפירש"י ורבינו יונה מהרהר ק"ש וברכות כלל לא:
ולר"ח א"ש דהרהור לאו כדיבור דמי ורק שלא יהא יושב ובטל הצריכוהו בד"ת לא בדרבנן וכ"פ רש"י לעיל ט"ו ב' בהמ"ז בלבו היינו שלא השמיע לאזניו אבל לרבינא דאמר הרהור כדיבור ויוצא עכ"פ בבעל קרי דאנוס וה"ה בשאר אונס (וכ"פ המחבר ס"ב סעיף ד' יע"ש) ולא יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני אם כן ברכות נמי אמאי לא יהרהר ויוציא מה לי ד"ת או דרבנן:
וסבור הייתי לרבינא מפרש כירושלמי הביאו רבינו יונה בעל קרי מהרהר ברכות ואין מברך בפה אבל ק"ש ד"ת בפה וה"ה בהמ"ז וכו' ועומד בתפלה יקצר או מאריך בהרהור וגמ' כאן לר"ח הוא:
ולענין הלכה הש"ע בס"ב פסק ע"י אונס יצא הא לא"ה לא יצא ועיין ר"ו וקפ"ה ועיין מש"ל ט"ו א' פלוגתא דלא השמיע לאזניו כו' והר"מ פ"א מברכות פסק דיצא בהרהור משמע אפילו בהמ"ז ד"ת ואפילו בלא אונס ובפ"ב מק"ש משמע דלא יצא וטעמא שמע בכל לשון מהרהר לא שייך לשון אבל שאר מצות בלבו ממש יצא וכבר הארכנו בזה בדף ט"ו א' יע"ש:
ודעת רז"ה ז"ל דספיקא הוה והלכך בשל תורה לחומרא דהרהור לאו כדיבור דמי ומשמע ברכות דרבנן דיעבד יצא בהרהור ספק דרבנן לקולא יע"ש ואי"ה בפריי ר"ז אבאר בזה:
כדאשכחן בסיני היינו דלענין בעל קרי יש חילוק בין הרהור לדיבור דשם שומע כעונה הוה ומזה יש להליץ בעד היש"ש ב"ק פרק שביעי סימן ל"ז הביאותיו לעיל בסמוך דקטן מוציא גדול מ"ה היינו דשומע כעונה ומכל שכן אי הרהור כדיבור דמי ומדרבנן לא יצא:
ולענין מי שמחויב רק לשמוע כמו נשים במגילה שי"א דאין מחויבין רק לשמוע אפשר הרהור כשמיעה דמי ועמ"ש לעיל ט"ו בזה וכאן אין להאריך: