אור ברסלב

ראש יוסף על ברכות· רבי יוסף תאומים

דף יג.

דף יב:

גמרא אב לארם פירש"י ז"ל אנשי מדינתו עיין רא"ם ל פרשת לך באורך רמב"ן וראב"ע ומיהו י"ל אף אם ארץ מולדתו אור כשדים מ"ו אפשר נתגדל בארם נהרים מקטנותו ודרך העולם כשאדם נתגדל מקטנותו באיזו מדינ' אזי מתיחס עצמו אחר אות' מדינ' וקורא לאנשיה בני מדינתו:

כל הקורא לאברהם אברם וכו' י"ל אם הוא לאו גמור או אסמכתא ועיין בעין יעקב במהרש"א ורי"ף בזה למה כן באברהם דווקא ולא בשרה ויעקב יע"ש:

סליק פרק ראשון מאימתי בריך רחמנא דסייען כען

פרק שני פרק היה קורא

היה קורא והגיע זמן המקרא אם כיון לב"ו יצא בגמרא דאיק ש"מ צריך כוונ' בקורא להגיה ופירש"י ז"ל וקשיא לרבא ר"ה כ"ח אבל אבוה דשמואל שם כפאוהו מצה יצא י"ל נהנ' שאבי כמ"ש הכיוו פ"ב משופר ותקפ"ב בא"ח או כע"ש המ"מ שם די"ל בין מעשה ובין שופר דתקיע' נמי לאו עשיה הוא רק השמיע' מצו' כדבעינן למימר קמן אי"ה אבל לרבא דסובר דאין חילוק בין ומצה לתקיע' קשיא הך דהכא דיבור כמו תוקע ועיין לח"מ פ"ב משופר ומשני לתגיה ופירש"י שיתכוין לקרות בעינן עכ"פ כמצות קריא' והגית יומם וגו' אבל כיון רק להגיה נהי דמצות א"צ כוונ' זה הוה כמתכווין שלא לצאת וכעין זה כתב בחה"ר יע"ש והתוס' הקשו ותירצו בקורא בחסירות ויתירות וכה"ג וודאי לא יצא לכ"ע בק"ש ואף שהר"ע ז"ל פ"ב מק"ש כתב בקורא להגיה יצא מפסוק א' ואילך היינו כדינו אלא דאין מתכוין לקריא' וכפירש"י ז"ל והיינו לה"א דאפי' פסוק א' א"צ כוונ' אבל למאי דמסיק לקמן פסוק א' בעי כוונ' לצאת השאר אפי' לקריא' א"צ כוונ' וחפי' להגיה כל שקורא כדינו לא בחסר ויתיר) יצא כן הבנתי מכ"מ שם והיינו דשינויא דחיקא היא לומר בקורא להגיה לא יצא כיון שא"צ כוונ' א"צ כלל והנך רוא' שזאת הסברא בנויה על מי שאמרו דמצות דרבנן א"צ כוונ' הלכך פסוק א' ד"ת בעי כוונ' לצאת ושאר דרבנן א"צ כוונ' והמ"א בסמ"ך לא פירש כן שם יבואר האי"ה ובקצר':

דע בענין מצות צריכות כוונ' יש בו שערורי' ואכתוב בקצר' המחבר בסי' סמ"ך הביא ב' דיעות אי צריך כוונ' או לאו וסיים וכן הלכה דצריך כוונ' ודעת המחבר ירא' ד"ת צריך כוונ' אף בעשי' שכ"כ לעשות"ם ובדרבנן אפילו בדיבור כמו שאר הפרש' א"צ כוונ' ומיהו נתכוין שלא לצאת ירא' דאף בדרבנן לא יצא ומש"ה בר"ט פסק בסתם כר"מ דאם סובר יין וסיים שהכל לא יצא בברכות דרבנן ומיהו תפ"ט בספיר' אם שואל חבירו לא יאוידלא יוכל לחזו"ולמנו' הברכ' כמ"ש המ"א שם ולפ"ז להר"מ ז"ל בנהנה כמו מצה א"צ כוונה וכ"פ בפ"י מחמץ ומצה ומחבר בתע"ה משמע אפילו כוון שלא לצאת דהא בעינן שידע שהיא מצה ועב"י תקפ"ב בשם רבינו ירוחם וממ"ש בתע"ה בשם הרא"ה כיון שלא לצאת וסיים דרבינו יונה אין סובר כן לא חיישינן להרא"ה ומאי נ"מ הא קיי"ל בלא"ה צריך כוונה משמע לכאורה דנ"מ במצה וי"ל דכ"נו במצות דרבנן דא"צ כוונה אם כיון שלא לצאת לא יצא ובעשיה וכ"ש דיבור צריך כוונה ובדרבנן א"צ כוונה ומגילה שאני דהוה דברי קבלה הוה כמו ד"ת עב"י ריש ה' חנוכה ובפריי למגילה מזה:

ומ"ש בפ"ב משגגות שכתב הר"מ ז"ל המוציא לרה"ר ולא כתב כשהפכו או כלי דמצות צריך כוונה ומש"ה פסק הר"מ ז"ל מצות צריכות כוונה דרבא בר"ה כ"ח זאת אומרת וליה לא ס"ל דאל"כ קשיא דרבא אדרבא דכאן אמר הלכה כר' מאיר פסוק א' בעי כוונה לשיטתיה דהיינו לצאת ע"כ כמ"ש ות"ש הלח"מ פ"ג משופר זוהו כוונתו ולפי"ז בסוכה מ"ב א' אביי אוור בשהפכן כו' אע"ג דאביי אקשי ליה לרבא בר"ה צ"ל דקיבלה מרבא וסובר א"צ כוונה ומוקי בשהפכו (ומ"מ קשה לוקי בשכיון שלא לצאת דהא הולך אצל בקי גם מה פריך הא נפיק בי' ולא טרוד הא הולך אצל בקי וסובר שא"י כלל מצות נטילתה באיזו אופן היא ומיהו הא לא ל"ק דלר' יוסי קיימונין שם ור' יוסי סובר בפסחים קי"ד ב' מצות צריך כוונה אף בנהנה יזל דאמר כן לדידן היאך יציור דין זה) אבל דעת המ"נו בר"ו ז"ל דבעשי' מודה הר"א ז"ל דא"צ כוונה משא"כ דיבור ושמיעת קול שופר וא"ש בסוכה דאביי סובר לדיבור צריך כוונה אבעשיה אין צריך כוונה וא"צ לת' התוס' שם ועיין ר"ה בזה

עיין ב"י סי' ס"ג וסימן ס"ז בשם רשב"א פסוק א' הוה ד"ת ושאר דרבנן יע"ש ועיין בא"ח סימן רי"ג ס"ג אין יוצא בברכה אם לא כיון והא ברכות דרבנן היא ובדרבנן קיי"ל מצות א"צ כוונה וסבור הייתי לחלק בין דיבור ובין שמיעה דיבור מ"מ קצת מעשה הוה משא"כ שמיעה ועיין לח"מ פ"ב משופר אלא שזה הדין היא מבעיין דנקיט כסא דשיכרא וכר"א ז"ל וכמ"ש המחבר בר"ט וכמ"ש המו"א שם ומ"א ודיעה א' לפסוק לחומרא בנקיט כסא דשכרא ופתח אדעתא דגפן וסיים בשיכרא אלמא בדיבור דרבנן נמי צריך כוונה ואולי דלא יוצא לכתחלה מצוה ממובחר קאמר אבל דיעבד יצא ואי"ה בפריי יבואר בזה.

ויש שיטה אחרת בזה דרבא דאמר זאת אומרת מצות א"צ כוונה בר"ה כ"ח א' ס"ל כן והא דאמר הלכה כר"נ פסוק א' בעינן כוונת הלב היינו צריך שיבין בלבו הבנת פירוש המלות מה שאומר ותרתי מילי נינהו מצית צריכות כוונה אין ענין לכוונת הלב וכוונת הלב אין ענין צריכות כוונה ויצויר זה בלא זה ורבא אמר פסוק א' כוונת הלב בעינן ג"כ ומכאן ואילך א"צ כוונת הלב אבל צריך כוונה מתחלה שיכוין לצאת בזה ויבואר עוד לקמן ע"ב בזה ולשיטה זו א"ש לישנא דמתני' כיון לבו ולא סגי ליה באומרו אם כיון יצא אלא כוונת הלב בפסוק א' בעינן ג"כ כדאמרן:

גם בש"ע קה"ו יע"ש ובר"ד סעיף ח' בהגה אם אנסוהו אין מברך סותר לתע"ה בכפאוהו לאכול מצה עמ"א שם וי"ל דברכה תקן שלא להנות מעהו"ז בלא ברכה כמ"ש לה' הארץ ומלואה הלכך כל שאין רוצה להנות אין מברך משא"כ כפאוהו מצה מ"מ הואיל וידע שהוא מצה ופסח קיים בערב תאכלו מצות אע"ג דב"י כתב דומה לא"א תחלתה באונס וסופה ברצון מ"מ י"ל כמ"ש ואי"ה בפריי בר"ד וקצ"ו אבאר עוד:

ת"ר ק"ש ככתבה עיין סוטה ר"פ אילו נאמרין כמו שכתוב בתפילין ומזוזה בלה"ק עיין שם ל"ג א' תוס' ד"ה כל התורה יע"ש וחכמים אומרים בכל לשון שאתה שומע ומבין דווקא עמ"א ס"ב א' ותוס' ר"פ אלו נאמרין לב' א' ד"ה ק"ש דק"ש ב"ה ותפלה דייקא מבין אבל בפירות ומצות וקדיש והלל אעפ"י שאין ובין והנה ק"ש מבואר וב"ה בל"ג א' ד"ה ברכות המזון כמו שאכל ונהנה צריך לשבח כן ותפלה אעפ"י שהוא תפלת ציבור ראוי להבין מה שאומר ושלוש ראשונות ג"כ ראוי כן:

ויש לספק לרבנן אפשר בלה"ק אם אין מבין בק"ש אין י"ח ולרבי יוצא וצ"ע בזה ובפריי אבאר בזה:

והלכתא כרבנן כמ"ש התוס' חדא דמחבירו וכו' ועוד דלא השמיע לאזנו יצא והנה הרי"ף הביא משנה דר"פ אלו נאמרין ולתו' י"ל באפשר כי משום גירסות יש בכל לשון ואפילו אין שומע ומבין דלא כחכמים והיו למפרע שמע מה שמוצא מפיך לכן כתבו כן וע"ש הגירסא בלשונם או בכל לשון:

והרי"ף שלא כתב דברי התוס' י"ל דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו אפשר מן התורה עיין לקמן ט"ו ב' א"כ אין ראיה מחכמים והתוס' סוברים דלכתחלה בעינן להשמיע לאזנו מדרבנן ועיין מגילה י"ז יע"ש בחדושינו מזה:

עיין בתוס' סוטה ל"ב בד"ה ורבנן הקשה להם אמאי לא אמר תרתי שמעת מניה כמו לר' יוסי לקמן ואפילו אי ס"ל לרבנן כל התורה בלה"ק נאמרה ל"ש תרתי שמעת מיניה דודאי אין שקולין ב' הדרשות ויותר יש לומר דגם בק"ש בעינן בלה"ק דווקא ובאמת דאמר דלרבנן אפשר דס"ל כל התורה בכל לשון נאמרה אה"נ דס"ל תרתי שמעת מיניה וא"ש לדידן דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו מן התורה דתרתי שמעת מיניה:

בא"ר ס"ב ב' הקשה אי הרהור כדיבור דמי איך שייך פלוגתא דר' ורבנן והם כעין חה"ר ט"ו א' יע"ש והנה אפשר למ"ד לקמן הרהור כדיבור מפרש פלוגתייהו באופן אחר רבי אומר ק"ש ככתבה כלומר בלה"ק יוצא אעפ"י שאין מבין ובשאר לשונות במבין דוגמא מגילה באשורית יוצא אעפ"י שאין מבין ובלועז דווקא מבין ומשום והי"ו ושמ"ע דרשינן כן ורבנן אמרי בכל לשון אף בלשון הקודש מבין בעינן ואמנם להלכה הרהור לאו כדיבור דמי ומפרש הפלוגת' כפשוטה לרבי דווקא לה"ק והבן:

נסתפקתי כעת הרהור לאו כדיבור דוי אמנם אפשר מה שיוצא בשמיעה כמו מגילה וברכת המזון אה"נ דהרהור הוה כמו שמיעה שזה בחוש השמע תה מכוין בלב ג"כ ועיין טא"ח ס"ב וק"ש א"י בשמיעה ודברת בם עיין א"ר סימן ב' א' ואי"ה בפריי יבואר זה (' וכאן אין להאריך:

והיו שלא יקרא למפרע היינו פסוקי למפרע ומה שפרש"י ז"ל לעיל דברים למפרע היינו לרבי מהדברים אבל לחכמים אפילו פסוקים לא אבל פרשיות למפרע יצא כמ"ש הר"מ ז"ל מפ"א מק"ש הי"א ובש"ע סימן ס"ד ס"א ועיין ט"ז י"ד רפ"ח אות א' ור"ל א' תמה על מזוזה למה פסול בהקדים פרשה לפרשה יע"ש וכבר תמהתי כן מוסברא דנפשאי דמהיו הוא דדריש לה במכילתא וה"ה בתפלין נמי קשה כן ולפ"ד אם חסר לו פרשת שמע יכול ליקח מתפלין אחרים אפילו בספק דהוה ס"ס שמא הלכה כתוספת משא"כ פ' קדש והיה כי יביאך שכתובים בשמות כסדר פסול כה"ג לכ"ע ואמנם בעה"ג וא"ר בל"ב כתב דספק פסול והנה י"ל כל שהמחבר והרב הכריעו בי"ד רפ"ח דפסול אין נכנס בגדר הספק ובאר היטב בא"ח כמדומה כותב דספק כשר ובעה"ג משמע דפסול (' ואי"ה בפריי יבואר:

תוכן העניינים

ראש יוסף על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה