אור ברסלב
ראש יוסף על ביצה פרק ראשון - ביצה › דף יד:

ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים

פרק ראשון - ביצה · דף יד:

דף יד.

גמרא הא לן והא להו ג' פירושים יש פירש"י ופירוש הרמז"ל בפ"ג מי"ט הי"ג דבא"י טובה ואין מפיגין אסור בקטנה ול"ד למלח דכל קדרות צריכין מלח וא"א בלא"ה. ושל בבלא מפיג טעמו שרי בקטנה לא בגדולה דדמי לעובדין דחול עלח"מ שם. והראב"ד פי' לא"י קטנה לאו שינוי הוא יעו"ש וטור כרא"ש ורש"י והמחבר בתק"ד ס"ג כר"מ ז"ל יעו"ש והשמיטו הא דעבדי אע"ג דרב פפי מסיק בהדיא דשכיחי עבדי י"ל דבדרבנן פסק לקולא כתירוצא קמא דדייק טובא והרי"ף הביא הא לן ורב פפי נמי י"ל דפירוש כר"מ הא לן (ורב פפי נמי) יעו"ש ועכ"מ דפריצותא דוקא הא סתם עבדי לא. ומש"ה השמיט הרמז"ל זה

משנה הבורר קטניות כו' בש"א בורר אוכל ואוכל ובה"א בורר כדרכו בחיקו כו'. הך מתניתן צריכא עיונא ודקדוקא רבא ובעו"ה אין הזמן מסכים אמרתי אקצר הנה בשבת בורר אב מלאכה עפ"י תנאים כמו שאגיד. בורר ביד להניח לבו ביום לסעודה אוחרא חייב חטאת ואם לאכול א"צ מיד בורר ביד ונותן לתוך פיו דמותר בשבת דאין זה בורר כלל רק מניח לפיו לאכול אלא אפילו מניח הרבה לאכול באותו סעודה מותר אבל פסולת לברור אפילו לאכול מיד חייב חטאת כ"כ הרמז"ל פ"ח משבת והוכיח זה מירושלמי בורר תורמסין מפסולת ביד חייב שהפסולת ממתק התורמסין והוה התורמסין פסולת וע"כ בורר לאכול מיד דאי לאחר זמן אפילו אוכל מפסולת חייב יעו"ש וכ"כ המחבר בשי"ט יעו"ש ובקטן ותמחוי אפילו מניח לאחר זמן פטור אבל אסור ובנפה וכברה חייב חטאת והשתא בי"ט פליגי לב"ש ברירה בי"ט אסור כמו בשבת (עיין ירושלמי בשמעתין כמו קצירה למ"ד מ"ה ה"ה ברירה) לכך צריך בורר אוכל דוקא ואוכל לאלתר דזה בשבת נמי שרי אבל לברור פסולת אפילו לאלתר חייב בשבת. ה"ה בי"ט אסור וב"ה מתירין בורר כדרכו דסובר בורר מותר בי"ט כמו בישול ואפיה ואפילו פסולת מאוכל שרי ובחיקו ובקינון היינו להניח הפסולת בחיקו. או בקנון ותמחוי ולא בנפה וכברה דדמי לעובדין דחול כפירש"י ז"ל י"ב ב' ד"ה אבל לא בטבלא דמתיר דעביד לצורך מחר הא לא"ה שרי ברירה ודעת הרשב"א ז"ל הביאו המ"מ פ"ג מי"ט והב"י בסי' תק"י דברירה בי"ט אסור ומש"ה בטבלא אסור ובקנון מותר דבשבת פטור אבל אסור הא ביד לזמן אחר לסעודת ערבית דבשבת חייב חטאת. בי"ט אסור. וב"ה מתירין היינו לאכול לאלתר ופליג אב"ש דלב"ש אוכל דוקא בורר לאכול לאלתר הא פסולת לא. ולב"ה בורר כדרכו פסולת מאוכל ובתנאי לאכול לאלתר ואפשר דסובר הרשב"א דפסולת מאוכל לאלתר לאו בורר הוא ותורמסין אתיא כב"ש שוב ראיתי שזה ליתא דבשבת ע"ד מבואר חזקי' אמר הבורר תורמסין חייב וע"כ פסק כהלכה כב"ה וי"ל לרשב"א חייב מכות מרדות מדרבנן פסולת מאוכל לאכול לאלתר ומצינו כ"פ חייב (פסחים מ"א חייב מכות מרדות) וכיון דבשבת פטור אבל אסור בי"ט שרי וברא"ש שבת ע"ד חייב חטאת ובטור שי"ט פסולת מתוך אוכל שרי בשבת. אם טורח אוכל מרובה ומביא הא דתורמסין וצ"ל שיש לו פירוש אחר בתורמסין עב"י שם. ובש"ע שי"ט כתב פסולת מאוכל חייב ואפשר מדרבנן ואין זה נכון והדברים ארוכים אולי אזכה לבאר במקום אחר:

גמרא מי איכא מאן דשרי כו'. ה"ג רש"י ותוס' כאן. ולפ"ז פסולת מרובה בטל אוכל ואסור לטלטל. וכ"פ הרא"ש וטור אבל הרי"ף ור"מ ומחבר בתק' גורסין פשיטא מי איכא מאן דשרי מי איכא דטעי למשרי ליטול פסולת ומשני כו'. ולפ"ז בין אוכל מרובה בכמות או פסולת מרובה בכמות אם טרחת שניהם שווין הולכין אחר הכמות ואם א' נפיש בטרחא הולכין אחר הנפיש בטרחא ובוררין הקל בטרחא אפילו נפיש בשעורי': בתוספת בד"ה הבורר קטניות כו' ולאו היינו ברירה ותימא כו' נראה מתוס' סוברים טעמא דב"ש הוא דאוכל מפסולת לאו בורר הוא ואוכל ל"ד לאלתר אלא אפילו להניח לבו ביום שרי כה"ג ובה"א בורר כדרכו פסולת (אבל לפי מ"ש במשנה י"ל הטעם דאוכל לאלתר) והקשו איך קאמר פסולת מרובה ד"ה בורר אוכל והא נהפוך הוא לב"ש בורר פסולת כה"ג וזה קושיות התוס' בשבת ע"ד א' אבל מהרש"א ז"ל פי' דקשיא להו דהוה להקשות אף לב"ה איך אמר פסולת מרובה ד"ה בורר אוכל הא לב"ה שרי כדרכו פסולת וכ"ש בפסולת מרובה יברור הפסולת דהוה שלא כדרכו. ולא הי' פנאי כעת לעיין במהרש"א ז"ל כראוי ואי"ה יבואר:

משנה ב"ש אומרים אין משלחין מנות כו' אבל לא תבואה הפר"ח בסי' תרצ"א בפורים מנות כתב דאף שאין מבושל והמ"א בשם מהרי"ל בשר מבושל ומכאן מרש"י משמע קצת כפר"ח אבל בר"ן משמע כמהרי"ל מנות מבושלין וכ"כ הטור בתקי"ו משלחין בין מנות מבושלין כו' היינו בין כדברי ב"ש ואף כדברי ב"ה ומנות הוא בשורש מנה בקונקורדנטיוש יעו"ש לשון הזמנה. ותבואה אסורה דא"א לטחון בי"ט. ואף דצורך חול שרי בי"ט. כמו תפילין כדמסיק לקמן כתב הר"מ ז"ל במשנה דלקמן דתפילין נאותן בחול בלי מעשה משא"כ תבואה צריך מעשה ג"כ טחינה בחול שאסורה בי"ט יעו"ש. ועמ"ש במשנה לקמן. ועתוי"ט הקשה תבואה טחינה אסור שאין מפיג טעמו א"כ לשתרי בהטיי' יעו"ש וא"י דודאי ע"י שינוי שרי במכתשת קטנה כדמסיק לעיל אפילו לכתוש כקמח ובגדולה אסור משום עובדין דחול. ואי דקשיא לי' הטיי' שינוי מועט לשתרי אפשר אה"נ בגדולה ע"י הטי' שרי וממלח בלא"ה אין ראי' דכל הקדרות צריכות מלח וכלא אפשר דמי כמ"ש הלח"מ פ"ג מי"ט יעו"ש. ומ"ש דמתיר בתבואה עט"ז תקי"ו היינו מסתם הואיל וראויות ללודיות אבל אם צריך לו באמת אף לת"ק שרי ולנו אין רה"ר יעו"ש. מ"ש דוקא דרך רה"ר אסור לא הבינותי מנא לי' זה דכל הפוסקים הביאו זה ולדידן לית לן רה"ר אפ"ה אין משלחין אלמא בכרמלית נמי אסור ומ"ש אם צורך לו מותר דבסתמא אזלינן בתר רובא ועיין מ"מ פ"ה מי"ט ה"ו ובס' חמד משה ובפריי אי"ה יבואר זה:

תני רב יחיאל. ובלבד שלא יעשנו בשורה ג' בני אדם היינו כולן נושאין כן מבואר בר"ן וטור ומחבר תקי"ו ובר"מ פ"ה מי"ט ה"ו. אבל לפי הטעם

של רבינו אפרים שהביא הר"ן ז"ל שלא יאמרו א' מוכר ולוקח וסרסור א"כ אף א' נושא ושנים עמו בלי מתנות אסור והפוסקים השמיטו טעם ר"א ודוקא כששלשתן נושאים אסור דאוושא מלתא:

תניא ר"ש מתיר חטים כו' שעורים לפני בהמתו כו' עיין רא"ש מ"ש דבבלי פליג אירושלמי וצ"ע. וכבר עמד בזה המפרש בירושלמיי דשמעתין דר"ש מתיר במאכל אדם ובהמה יעו"ש ועמ"א תקי"ו ומתבאר מדבריו חטים וכדומה כל שיש לחברו סוס והוא רשות א' בעיר מוקף חומה רשאי לשלוח לו שיאמרו לצורך סוס הוא או באמת אם צריך לסוס עיין מפרש פול גדיות חולין ס"ה א' גדיאן אפשר נדיאן ורש"י פי' בע"א:

משמע מירושלמי שם דאמר על דעתי' דב"ש ירך גדולה מותר לשולחן גדי קטן לא. בתמי'. עיין במפרש שם משמע דלב"ש מנות היינו שאין מבושלים נמי שרי וה"ה לענין פורים וכמ"ש הפר"ח בתרצ"א:

משנה משלחין כלים כו' ואעפ"י שהם כלאים והן לצורך המועד הכי נוסחת בבלי. וכתב בתג"א דמכאן דמניחין תפילין בחוה"מ וזה הכלל לאתויי תפילין כדמסיק לקמן ולצורך המועד אחה"מ קאי ולפ"ז עצרת אין משלחין תפילין דכל שאין לצורך חוה"מ רק לצורך חול ממש אסור ודוחק ועתוי"ט לפי' הב"י בא"ח ל"א דאסור להניח תפילין בחוה"מ צריך לומר והן לצורך המועד היינו ששמחה היא לו במועד וגם זה דוחק. ואמנם בנוסחת ירושלמי משלחין כלים בין תפורין ואין תפורין אעפ"י שאין לצורך המועד והשמיט שם כלאים אם לא ט"ס הוא י"ל דגירסת זאת המשנה דבחה"מ אין להניח תפילין או משום עצרת ועיין א"ח ל"א בשבת וי"ט אסור להניח תפילין ואפ"ה לק"מ מסנדל דחמיר טפי עתוי"ט וי"ל תבואה אמאי לא משלחין בי"ט שהם לצורך חה"מ וכ"ת כיון דצריך עשיה טחינה יאמרו דטוחן בי"ט תפילין נמי אסור להניחן בי"ט ואפ"ה משלחין לצורך חול או חול המועד א"כ חטים נמי דמותר לטחון בחוה"מ כמבואר בתקל"ב וצריך לחלק ביניהם ולרשב"א דסובר טחינה בי"ט איסור תורה. י"ל תפילין רק איסור דרבנן וכ"ז אינו שוה לי. חדא דאפשר תפילין נמי מ"ה אסור בשבת וי"ט להמחבר בא"ח ל"א ועוד טחינה לדידן נמי איסור דרבנן הוא כמבואר בתצ"ה:

כלאים בגמרא מוקי לה בקשין ויבואר שם ומיהו בזמן דאיכא תכלת דדחי ציצית לכלאים ונאמר כסות יום בלילה פטור מציצית ולא דחו לה עשה ללאו בלילה. (עיין מנחות מ"ו סדין בציצית וברא"ש שם יעו"ש א"כ מותר לשלוח בגד ציצית בליל י"ט לצורך י"ט בשחרית ול"ד לסנדל המסומר אף לפירש"י לקמן דבי"ט אסור לגמרי משא"כ זה ראוי למחר. אלא דדוחק לו להעמיד המשנה בכך ומש"ה מעמיד בקשין:

זמן שמיא אנהירינין לעיינין דבשבת ויו"ט אסור ללבוש בגד כלאים עם ציצית דמ"ט בחול מותר כיון דרוצה לילך בטלית זה וצריך ציצית עשה דוחה לל"ת משא"כ בשבת ויו"ט מ"ה ליכא עשה כלל דאין יכול לקשור ושרי מ"ה ללבוש בלא ציצית תו אסור בכלאים דליכא עשה ומנא אמינא לה מהא דא"ח י"ג בשבת היושב בבה"כ יכול ללבוש טלית בלא ציצית והוא מהמרדכי דלא אסרה תורה ללבוש בלא ציצית אלא שהצריכה ציצית ובשבת א"א ורק מדרבנן אסור יעו"ש תו לא דחי וכ"ת שיש חילוק בין שבת לי"ט דמתוך שהותרה בצורך קצת להתנאות בבגד יפה (כמו כל צורך קצת עונג י"ט דאגת ממון וכדומה) וכיון שכן רשאי לקשור ציצית בי"ט. הא בורכא קשורה ממלאכות אין מיוחדות לאכילה. ועוד מתוך דוקא בהוצאה והבערה לא באינך וכבר הארכנו בזה במ"א (עמ"ש בפתיחה) וזהו מה שרצינו לבאר:

גמרא כלאים למאי חזי וכ"ת למימך כו' רש"י פירוש לכפול או לקפול כמ"ש הר"ן ז"ל ויראה מימך הוא משורש ואם מך הוא ועני שפל וז"ש למימך תותי' שהשפיל הבגד ולתת ע"ג הקרקע ויושבין עליהם כי כן הי' ישיבתם ופריך והא אסור ומסיק בקשין וכמ"ש התוס' דבקשין בלא שזורין שרי אף בהעלאה דברכים רק איסור דרבנן בקשים לא גזרו ובשזורים להציע תחתיו שרי דלא שייך נימא או כיון דהתם דרבנן לא גזרו בקשים. אבל בהעלאה אסור בקשים בשזורים מדרבנן. אף שאין בהם הנאה בחימום דלא חזי לחימום מ"מ אסור כל שמעלה עליו דרך העלאה להגין מפני החמה או גשמים וכדבעינן למימר לקמן אי"ה בסמוך ויראה פשוט דאסור ליקח ביצה חמה בבגד כלאים המוזכר ביו"ד ש"א סעיף י"ב ה"ה בקשים אסור ליקח בהם ביצה חמה ואפשר אף בכלאים דרבנן כל שבשרו נוגע בהן עי"ד ש"א סעיף א':

וילון טמא. מפני שהשמש מתחמם כנגדו. ופירש"י ה"ה שאסור לעשות מכלאים ומוכרח הוא דאל"כ לא פריך למאי חזי הא ראוי לוילון וכבר תמה מהרש"א ז"ל על הב"י בי"ד ש"א והש"ך שם אות י"א יעו"ש ובאמת לא זכיתי כעת להבין דברי הב"י וכדכתיבנא דמוכח מהגמרא. והוי יודע דכלאים אסרה תורה בהעלאה יהי' להנאת חימום או מניעת הקור או להציל מהגשמים כל דרך העלאה אסור. אבל כשאין מעלה עליו כמו אהל כלאים שרי דכלאים אין אסורין בהנאה רק דרך העלאה בנהנה הא העלאה בלא הנאה שרי וילון רך אסור וקשה שרי ואפילו מגין מגשמים וכדומה כל שאין בהעלאה שרי וזה מבואר בסעיף א' שם ואפילו על גיגית להעמיד החום שרי כמ"ש הרב בהג"ה שם. ויש לראות מ"ש הש"ך שם אות דוילון אעפ"י שמגין מגשמים שרי והביא ממרחק לחמו ב"ח ויש"ש ומבואר בסעיף א' מותר לעשות אהל מכלאים כו'. ולזה יש לנו לומר דאשמעינן דאפילו דיש לחוש שהשמש יפרוס עליו הוילון דרך העלאה להגין מפני הגשמים וכל דרך העלאה אסור אפילו רק להגין מגשמים שנהנה עכ"פ אפילו אין ראוי לחימום קמ"ל דלא חיישינן להכי הואיל וקשה א"א להיות נכפף על השמש. ועיין פ"י בר"מ מה' כלאים. ולפ"ז בקשים אם הם שזורים די. שאיסור תורה אפילו קשים אסור בהעלאה מ"ה אם הוא להגין מגשמים (אבל בלא הנאה כלל. כמו [אהל] מותר עיין שם) ואם הוא בלא שזורים לא גזרו כלל בקשים אפילו העלאה בנהנה ומ"מ לוקח ביצה חמה שבשרו נוגע בו בקשים אסור ומה שנוהגין לעשות אהל על העגלה שקורין בויד מכלאים יראה דיש ליזהר שלא יהא נוגע בהן עש"ך שם ואין נזהרין בזה אם הוא כמוך ששוכב על הראש דהוה העלאה מגשמים ויש איסור:

תוכן העניינים

ראש יוסף על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה