אור ברסלב

ראש חודש בהלכה ובאגדה

שער ההלכה

שער האגדה

הלכות ראש חודש

שבת מברכים

השבת שלפני ראש חודש היא: "שבת מברכים", מפני שבה מברכים את החודש הבא, בנוסח "יהי רצון" המובא בכל הסידורים, ומתפללים לה' שיבוא החודש הזה עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, ולבשורות טובות ושמועות טובות.

בנוסח "יהי רצון" זה, מתפללים לה' יתברך שיקיים בנו את כל חכמי ישראל. והטעם שמברכים אותם כאן, מפני שהם היו מקדשים את החודש בעבר על פי ראיית העדים כמבואר בהרחבה בשער האגדה, ולולא הם לא היינו יודעים אימתי ראש חודש, על כן מזכירים אותם לטובה שיקיים אותם הבורא ויחזיר עטרה ליושנה ויקדשו את החודש כבראשונה. (אבודרהם. עטרת פז הלכות ראש חודש כח)

הכרזת ראש חודש

אחר סיום קריאת התורה וההפטרה, מכריז השליח ציבור באמירת "יהי רצון... מי שעשה ניסים לאבותינו..." [כמובא בסידורים] באיזה יום בשבוע יחול ראש חודש, ואם יהיה יום אחד או יומים. חוץ מראש חודש תשרי שאין צריך להכריז בו, מפני שמפורסם לכל שהוא יום טוב של ראש השנה. [ויש אומרים כיון שביום זה ראש חודש תשרי הוא ראש השנה, ואנו רוצים לבלבל את השטן שלא ידע אימתי הוא ראש השנה, כדי שלא יקטרג, לכן לא מכריזים עליו. ורמזו על זה בפסוק (תהלים פא ד): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", והיינו שמכסים ולא מכריזים את יום החג, שבו תוקעים בשופר, שזהו ראש חודש תשרי וראש השנה.] (רנח)

כתב בספר בני יששכר (חלק א מאמר קידוש החדש אות יא): הטעם שמכריזים על החודש בשבת ולא בחול, כיון שבימות החול העם טרודים על המחיה ועל הכלכלה, ואין מתקבצים כולם לבית הכנסת ולבית המדרש, ובפרט בני הכפרים, לא כן בשבת זמן קהילה לכל היא, אז מודיעים מתי יחול החודש, ואגב מברכים אותו שיחול לחיים טובים ולשלום. אבל יש בזה גם ענין על דרך הסוד. עיין שם.

מטרת ההכרזה - כדי שידעו הציבור אימתי יחול ראש חודש, ויכינו עצמם בכל פרטי הלכות החודש הבא עלינו לטובה. כמו כן, ישתדל כל אדם בבואו מבית הכנסת להודיע לבני ביתו אימתי ראש חודש, ויודיעם את ההלכות השייכים לראש חודש עצמו כדלהלן, ולחודש בכללותו. (אור זרוע, יראים, שיבולי הלקט. עטרת פז כז)

מעומד - המנהג שכל הציבור עומד בשעה שהשליח ציבור מכריז באיזה יום יחול ראש חודש, כשם שהיו עומדים בזמנם בשעה שבית דין היו מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה. (מגן אברהם ומשנה ברורה סימן זי"ת ס"ק א. ועיין ברבי עקיבא איגר על השלחן ערוך שם)

המולד

יש נוהגים שהשליח ציבור מכריז גם את שעת "המולד" של הלבנה, [דהיינו, הרגע שבו הלבנה מתחדשת ומתחילה לגדול מחדש. (ועיין בזה לעיל בשער האגדה - "מהות ברכת הלבנה").] אך מנהג מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף הכ"מ ["הריני כפרת משכבו"*] היה שלא להכריז את שעת המולד. (רנח) כי דוקא בזמנים שעברו שהיו מחשבים הציבור את זמני התקופות וכיוצא על פי המולד, לכן היה להם ענין לפרסם באיזו שעה בדיוק יחול המולד, אבל היום שאין רגילות שהציבור יחשב חשבונות אלו, והכל מוכן וערוך בלוח השנה, אין ענין כל כך להזכיר את המולד.

* עיין בספר "חזון עובדיה" הלכות אבלות (חלק ג עמוד קצו), שכאשר מזכיר דבר שמועה או הלכה מפי רבו בתוך י"ב חודש, בין שאומרו על פה לאחרים ובין שכותבו על ספר, צריך לומר אחר הזכרת שמו "הריני כפרת משכבו". ולאחר י"ב חודש אומר: "זכרונו לברכה לחיי העולם הבא". (הרשב"ץ, נימוקי יוסף, תרומת הדשן, וכן דעת הרמ"א להצריך בכתיבה ושכן נוהגים).

תיקון חצות

הלילות שלאחר רגע "המולד" [כמוזכר בלוחות השנה], אין אומרים בהם "תיקון רחל" אלא "תיקון לאה" בלבד, אף שעדיין לא הגיע ראש חודש. (ה"ב א י)

ערב ראש חודש

יום כיפור קטן

רבי משה קורדבירו זצ"ל [המכונה הרמ"ק. רבו של האר"י ז"ל], היה מכנה את ערב ראש חודש: "יום כיפור קטן", לפי שבו מתכפרים העוונות של כל החודש, כמו שאנו אומרים בתפילת מוסף "ראשי חודשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם". על כן כתב המשנה ברורה (סימן זי"ת ס"ק ד): יראה כל אדם לעשות תשובה בערב ראש חודש, ולתקן את אשר עיוות בכל החודש, מאחר שהוא יום אחרון של כל החודש, דוגמת ערב ראש השנה שהוא יום אחרון של כל השנה, ואז בודאי יהיה לו יום ראש חודש זמן כפרה לכל תולדותיו. ע"כ.

סליחות ותחנונים

יש נוהגים לומר סליחות ותחנונים בכל ערב ראש חודש קודם תפילת מנחה, מפני שהוא עת וזמן כפרה. וכתב המגן אברהם (סימן תיז ס"ק ג): ונראה לי מנהג טוב לומר סליחות קודם תפילת המנחה, כי מן המנחה ולמעלה חל ראש חודש. ע"כ.

חשבון נפש

כתב רבנו יונה בספר היראה: יום אחד בחודש [וראוי שיקבע כן בערב ראש חודש] יצמצם במאכלו, ויבכה ויפרט מעשיו ויאמר: אוי לי שעשיתי חטא פלוני, אוי לי כמה חייבתי נפשי למלכו של עולם. וזו היא התשובה המעולה, ויתהה על עוונותיו, ויעזוב חטאיו. ויתפלל בכל יום בלשונו על כל חולי ישראל שיתרפאו, ועל הבריאים שלא יחלו, ושינצלו מכל נזק ומכל רוח רעה ומדקדוקי עניות ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם, ושיתיר כל אסירי עמו וכל חבלי היולדות. ועל חשוכי בנים שיתן להם זרע טוב וכשר, ועל אותם שיש להם בנים שיהיו ביראת ה'. ושישמור הקב"ה שארית תורתו, וינקום נקמת עם ישראל במהרה בימינו. ושישובו כל ישראל בתשובה שלימה. ע"כ.

ואומר הזוהר הקדוש (פרשת בא מא ע"א): על האדם לספר ולפרט לה' כל חטאיו שעשה, כיון שהמקטרג עומד תדיר לפני ה', כדי לתבוע את בני האדם לדין. וכיון שהקדים ופרט חטאיו, לא נשאר פתחון פה למקטרג, ולא יכול לתבוע עליו דין, ופורשׁ ממנו מכל וכל. ואם שב בתשובה, טוב. ואם לא, המקטרג בא ואומר: "פלוני שבא לפניך והתוודה על עוונו, בועט באדונו וכך וכך עוונותיו". ויזהר בזה, כדי שימצֵא עבד נאמן לפני ה'. ע"כ.

קריאת תהילים

מנהג טוב ויפה לקרוא את כל ספר התהילים בכל ערב ראש חודש, שהוא דבר המעורר לתשובה. אולם העוסקים בתורה, ישקדו על לימודם יותר ויותר, שאין לך מעלה גדולה יותר מאדם העוסק בתורה ממש. ואם בכל זאת מעוניינים דוקא בקריאת ספר התהילים, יחלקוהו בין כמה אנשים, כגון לעשרה אנשים שיקראו כל אחד 15 פרקים בזמנם הפנוי, כך שלא יגרם להם ביטול תורה חס ושלום. ומכל מקום, אף אדם שעוסק בתורה, ומרגיש עתה שקריאת התהילים מעוררת את לבו לתשובה, בודאי שרשאי לקרוא ולהתחזק בתשובה וביראת שמים טהורה, ואין בזה שום ביטול תורה חס ושלום.

כן הורה מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף הכ"מ בכולל "חזון עובדיה" לפני כ-35 שנה, לאור בקשת כמה אברכים לארגן יום אחד תענית דיבור עם קריאת 3 ספרי תהילים בימי השובבי"ם. ומרן אמר, שיש בזה ביטול תורה לאדם שמפסיק מלימודו בשביל קריאת ספר התהילים. והדברים מפורשים בדברי הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל בספרו "נפש החיים", שישנם שני סוגי ביטול תורה - בכמות, ובאיכות. בכמות, כגון שיכול ללמוד חמש שעות ביום ולומד שלוש שעות, הרי זה ביטול תורה, אבל ישנו אדם שיכול ללמוד חמש שעות ולומד חמש שעות, ובכל זאת הוא נחשב מבטל תורה, הא כיצד? כגון שיכול ללמוד בהבנה טובה ועמוקה, ולומד בשטחיות, הרי זה ביטול תורה באיכות. וראיה לזה ממסכת מגילה (ג ע"א) שאמרו: "מבטלים תלמוד תורה מפני מקרא מגילה". ויש להבין, וכי מקרא מגילה אין זה לימוד תורה, הלא מגילת אסתר היא אחת מעשרים וארבעה כתבי הקודש? אלא כיון שיכול לעסוק בתורה בהבנה עמוקה ועוזב את לימודו בשביל קריאת מגילה, יש כאן ביטול תורה באיכות, שהרי הוא רק קוראה ולא לומדה כשאר לימודיו שרגיל בהם בבית המדרש, אלא שבכל זאת חידשו חז"ל שמבטלים תלמוד תורה בשביל מקרא מגילה, כי זוהי עתה מצות היום לפרסם את ניסי ה' ברבים.

וכתב בשו"ת יביע אומר (ח"א כו): הלומד בגרסא בלבד, נראה ודאי שלא נחשב לו לימוד, וכמו שכתב המגן אברהם שבקריאת דברי תורה בלי הבנה, לא מקיים מצות תלמוד תורה, וכן כתבו בשו"ת עמק הלכה, פני מבין, שמן ראש, מרן החיד"א ועוד. ומכאן תשובה לקצת מחכמי הדור, שיש להם סגולה לגמור את כל הש"ס בתוך תקופה קצרה בלי הבנה כלל, והוא איבוד זמן, ואינו נחשב להם לימוד, ואין לך ביטול תורה גדול מזה. וכן כתב הגאון רבי גבריאל איספראנסה. וטוב מעט בכוונה מהרבות בלי כוונה. ועל כל פנים לבטל תלמידי חכמים מלימודם כדי שיגמרו את הש"ס גרסא בלי הבנה, הוא איסור גמור. ושוב ראיתי כיוצא בזה בספר פלא יועץ (מערכת ידיעה) וז"ל: וכבר כתבו הפוסקים, שמי שיכול לפלפל בחכמה, ולקנות ידיעה חדשה, ומוציא הזמן בלימוד תהילים וזוהר, הרי זה נחשב לו ביטול תורה. ובשו"ת צל"ח בשם ספר שערי חיים נשאל על מי שהקדיש סכום לתלמיד חכם בתנאי שילמוד בכל יום י"ח פרקי משנה, והתלמיד חכם שהתחיל לקיים התנאי, חזר בו בטענה שהוא לומד י"ח פרקים בלי הבנה, ונוח לו ללמוד שמונה פרקים עם פירוש הברטנורא והתוספות יום טוב, והמקדיש טוען שרצונו יותר שילמד י"ח פרקים, כדי שיסיים המשניות בכל חודש. והשיב, שמכיון שלימוד משנה בלי הבנה לא נחשב לימוד, וכמו שכתב המגן אברהם, יותר טוב שיקרא ח' פרקים בהבנה ולא באמירה בלבד. ע"כ. ואמנם מי שהוא פתי ואינו יכול להבין, יש לו שכר על קריאתו, אך אין זה נחשב סעודת מצוה של סיום מסכת, ומי שיכול להבין ואינו עושה כן, הרי הוא כמתרפה במלאכת שמים. עכת"ד.

תענית

יש חסידים המתענים בערב ראש חודש. וכשחל ערב ראש חודש ביום שישי או ביום שבת, יקדימו את התענית ליום חמישי. (עטרת פז לא)

העוסקים בתורה או מלמדי תינוקות, לא יתענו כלל, כיון שממעטים במלאכת שמים, שמפאת התענית יחלשו ולא יוכלו לעסוק בתורה או ללמד כהוגן. וכן שכיר לא יתענה, שממעט במלאכת בעל הבית. אבל עובד עצמאי, רשאי להתענות, ובלבד שהוא בכוחותיו ואין זה מתישו. (רנד. ילקו"י שבת ה רנג, רנו)

כתב הגאון יעב"ץ: נהגו רבים להתענות בערב ראש חודש, וטוב הדבר ביחוד להזהיר את העם המתלכלכים כל היום בעוונות במשאם ובמתנם וכיוצא, כדי לשוטפם מטינופם, ולהיות להם לזיכרון בין עיניהם להשגיח על טהרת נפשם וגופם. (עטרת פז לא)

פתיחת הצום - המתענים בערב ראש חודש, ישימו לב לסעוד כבר בתחילת הלילה, כדי שלא ישהו בראש חודש כשהם מעונים . כן כתב הרמ"ע מפאנו, שימהרו בסעודת הלילה שלא ליכנס בה כשהוא מעונה (מגן אברהם סימן תיז ס"ק ג). וכיוצא בזה, כשחל צום עשרה בטבת ביום שישי, ימהרו לקדש ולסעוד מיד בצאת הכוכבים, כדי שלא ישהו בשבת כשהם מעונים. ("ארבע תעניות בהלכה ובאגדה")

תשובה ומעשים טובים

יש לדעת שהתענית איננה עיקר, וכבר אמרו חז"ל (מסכת תענית טו ע"א): "לא שק ולא תענית גורמים לבטל את הגזרות הקשות, אלא תשובה ומעשים טובים, שכן מצינו באנשי נינוה, שלא נאמר: "וירא אלהים את שקם ואת תעניתם", אלא: "וירא אלהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה". וכתב מרן החיד"א: דבר גדול הוא להתענות בערב ראש חודש, אך עיקר התענית הוא לפשפש ולחקור מה שחטא במשך כל החודש ולחזור בתשובה, כי התענית היא להכניע גופו לשוב. ואם יעשה תענית לבד בלי משים אשר חטא, כמעט לא עשה כלום. ע"כ. על כן, הנכון לעורר את הציבור בדברי כיבושים ולעורר ליבם לתשובה. וישתדל כל אדם לישב עם בני ביתו ולעשות בדק בית, ולחפש אם ישנם מעשים אשר לא יעשו, כלשון הרע, רכילות, חוסר צניעות וכיוצא. ולמשמש במעשים הטובים היאך ניתן לשפרם עוד, כתפילה בכוונה, אמירת הברכות מילה במילה, חיזוק בלימוד הלכה [כהלכות שבת, כשרות, כיבוד אב ואם ועוד], וכיוצא בזה. (עיין מסילת ישרים פרק ג. עטרת פז לב)

קברות צדיקים

יש נוהגים לעלות בערב ראש חודש לקברות הצדיקים, ולהתפלל שם לפני השם יתברך על כל צרה שלא תבוא, כדי שנשמות הצדיקים יבקשו רחמים עלינו לפני כסא כבודו יתברך, ובפרט כשמתפללים שם בתשובה ובלב נשבר ונדכה.

בזוהר הקדוש מבואר שיש ענין בעליה לקברי הצדיקים. וכן אמרו חז"ל (מסכת סוטה לד ע"א): כלב בן יפונה הלך והשתטח על קברי אבותינו הקדושים בחברון, ואמר: "אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת המרגלים". ומטעם זה התירו לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, להשתטח על קברי הצדיקים, כל שדעתו לחזור לארץ ישראל, ולא להשתקע שם. כיון שיש בזה ענין של מצוה שיתפללו עלינו. (שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן לה וסימן נז. וכמבואר בחוברת "מצוות הארץ בהלכה ובאגדה", בענין מצות ישוב ארץ ישראל.)

העוסקים בתורה, לא נכון שיעלו לקברי הצדיקים בכל ערב ראש חודש, מפני ביטול תורה, שהרי שקולה מצות תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן, ואין לך מידה טובה מעסק התורה (אבות פ"ה מכ"ב). והגאון המקובל האלהי רבנו מרדכי שרעבי זיע"א, כאשר היה שומע על בחורים העוסקים כל היום בתורה, שרוצים לנסוע לקברי צדיקים, היה אומר להם: "אתם מחפשים לטייל? תשבו ותעסקו בתורה, התורה היא למעלה מכל!" ומכל מקום, בחורים שמרגישים שיש להם צורך בזה, רשאים ללכת, אך ישתדלו שנסיעתם תלווה בדברי חכמה ויראת שמים, ולא בדברים בטלים חס ושלום. וברוך ה', היום מצוי מכשיר "נגן", שיכול לשמוע ממנו שיעורי תורה בהליכתו ובנסיעתו, ומקיים בזה מצות תלמוד תורה. ואשרי הזוכה ומזכה לאחרים, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. (ה רנז)

רבי שמעון בר יוחאי מחכה למרן הראשון לציון זצ"ל במירון

היה זה בשנת תשכ"ב, עת חברי השיעור בבית הכנסת "שאול צדקה" בשכונת "בית ישראל" סיימו מסכת שבת, יחד עם רבם הגאון רבי יוסף עדס זצ"ל, והחליטו לקיים את סעודת הסיום במירון אצל ציונו הקדוש של התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א. למעמד גדול וחשוב זה, הזמינו כמה רבנים, הגאון רבי ישועה עטיה זצ"ל, הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, והגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ועוד.

גם את פני רבם מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל חילו התלמידים בבקשה לזכות שהרב ישתתף עמם בסיום, ובפרט שהם תלמידיו הקבועים בשיעורו בהלכה, לאחר שיעורו של רבי יוסף עדס בגמרא. אך הרב נענה בשלילה, היות שהנסיעה ותוצאותיה יגרמו לו ביטול תורה.

השעה 11:00 בלילה, ורבי משה חי שרבאני ז"ל, גבאי בית המדרש "שושנים לדוד", עלה על יצועו, ובחלומו הוא רואה את המקובל האלהי הגאון רבי יעקב חיים סופר זיע"א בעל "כף החיים", מדבר אליו ומצווהו: "לך לחכם עובדיה ותאמר לו שרבי שמעון בר יוחאי מחכה לו במירון לסיום המסכת, ישנה שם הארה גדולה". ר' משה חי התעורר מהחלום ואמר לעצמו "חלומות שוא ידברו", וחזר לשנתו. אך "ויישן ויחלום שנית", ושוב בחלום מדבר בו בעל "כף החיים": "למה חזרת לישון, אמרתי לך שרבי שמעון בר יוחאי מחכה לחכם עובדיה שיבוא לסיום". מיד התעורר ר' משה חי והבין שעל הישנות החלום פעמיים, יש דברים בגו. הוא התלבש, ושם את פעמיו אל ביתו של מרן הראשון לציון רבנו הגדול זצ"ל, והודיעו על דבר החלום.

השעה היתה 12:30 בלילה, ורבנו הבין שצריך זה עתה לצאת למירון. שכרו מונית ונסעו אל הציון הקדוש. ויש לציין, כי זאת הפעם הראשונה [בגיל 41] אשר דרכו רגלי מרן זצ"ל במירון בקבר רשב"י, שעד אותו זמן לא נסע, מפאת ביטול תורה.

בשעה 2:00 בלילה - שעת סעודת הסיום, ראו לפתע כולם, שרבם הנערץ הגיע. המה ראו כן תמהו, ביודעם שרבנו נחוש בדעתו לא להגיע בשל ביטול התורה הכרוך בדבר. משראו את ר' משה חי מתלווה אליו, אמרו יש דברים בגו. או אז סיפר להם ר' משה חי את כל הקורות אותו.

"ועל הישנות החלום זה פעמיים, כי נכון הדבר מעם האלוקים, וממהר האלוקים לעשותו ". אמר להם ר' משה חי בודאי קפצה לנו הדרך, כי לגודל המרחק, ובפרט באותם הימים [לפני למעלה מ-50 שנה] שכבישים רבים לא היו סלולים עדיין, לא יתכן היה להגיע מירושלים למירון בשעה וחצי - זמן קצר כל כך.

השמחה היתה רבה לכולם שזכו שרבם הגיע לסיום. לאחר דקות מספר כבדוהו לשאת מדברותיו, הרב דיבר כארבעים דקות. ולאחר מכן נסע לצפת לציוניהם הקדושים של רבותינו עמודי העולם, מרן הבית יוסף ורבנו האר"י ז"ל זיע"א. כן השתטח על קבר בניהו בן יהוידע הניצב על דרך העיר צפת. וכבר בהנץ החמה הגיע חזרה לביתו בירושלים עיר הקודש. ("מלך ביופיו" עמוד 156)

התרת נדרים וקללות

מנהג טוב לעשות התרת נדרים וקללות בכל ערב ראש חודש. (כף החיים פלאג'י. ה רנח)

תחנון

אין אומרים תחנון במנחה של ערב ראש חודש, כדין כל יום שאין אומרים בו וידוי, שגם בתפילת מנחה שלפניו, אין אומרים בו וידוי. והוא הדין כשחל ראש חודש במוצאי שבת, אין אומרים "צדקתך" בתפילת מנחה של שבת שלפניו. (סימן קלא ס"ו)

ראש חודש

ריבוי אורה

טוב ונכון להרבות באורה בליל ראש חודש ובפרט בבתי הכנסת לכבודו של היום, כשם שמרבים באורה לכבוד שבת ויום טוב. (פרי מגדים, פרי חדש, החיד"א, יוסף אומץ יוזפא, זכר דוד ועוד. לקוטי מהרי"ח. רנח)

תיקון חצות

אין אומרים "תיקון רחל" בראש חודש אלא "תיקון לאה" בלבד, ככל הימים שאין אומרים בהם תחנון. כמבואר בחוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה".

עשיית מלאכה לנשים

מנהג טוב שהנשים לא תעשינה מלאכות כבדות ביום ראש חודש, ויש להן מצוה ושכר טוב על זה (מסכת מגילה כב ע"ב, תלמוד ירושלמי, רש"י, הרי"ף, תוספות, הרא"ש ועוד). אבל בליל ראש חודש, מותר. [לפי שאין מקדשים את החודש בלילה. כמבואר להלן מושג זה.] (רמו, רמט)

מלאכות הבית - לא נהגו הנשים לפרוש ממלאכה לצורך בני ביתן. ואפילו מלאכת תפירה וכיוצא, אם רוצות לעשות, עושות. כי מתחילה כשקיבלו עליהם שלא לעשות מלאכה בראש חודש, אפשר שקיבלו רק לשנות את ראש חודש משאר ימי החול, שלא לעשות מלאכות לאחרים כדי להשתכר בהן, אבל מלאכות הבית לא קיבלו עליהן כלל. (בית יוסף סימן זי"ת)

משק בית - אשה העובדת במשק בית, לא תסרוג ולא תתפור בגדים, אבל מותרת במלאכות קלות, ככיבוס במכונת כביסה. וכן מותרת בגיהוץ לצורך לבישת הבגד בראש חודש. ומלאכות שהן צרכי בני הבית כבישול ואפיה, שטיפת כלים וכדומה, אין שום מנהג שלא לעשותם. (טור, בית יוסף ושלחן ערוך סימן זי"ת. רמו, רנ)

ג' טעמים למנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש:

א. אמרו בפרקי רבי אליעזר: בשעה שראו עם ישראל שמשה רבנו מתמהמה לרדת לאחר 40 יום שעלה להר סיני ללמוד את התורה מפי הקב"ה, חשבו שהוא מת, ובקשו מאהרן הכהן שיכין להם תחליף. ["וכמו שאמרו חז"ל שהשטן ערבב את העולם ושינה את תנועת השמש, כך שאחר ארבעים יום פחות שש שעות, היה נדמה להם שכבר מלאו ארבעים יום. והשטן דאג גם להראות את דמות דיוקנו של משה רבנו מת על מיטתו". (קטע זה הוא לשון האדמו"ר המלוב"ן רבנו אלעזר אביחצירא זיע"א, מתוך דרשה שדרש וכתב בביאור חטא העגל.)]. אמר אהרן לעצמו, אם אני אומר להם תנו לי כסף וזהב, מיד הם מביאים ועושים עגל, אלא הריני אומר להם, תנו לי נזמי נשיכם ונזמי בניכם ובנותיכם, ועל ידי כך יתבטל הדבר ולא יעשו העגל, שמן הסתם לא ירצו לתת. שמעו הנשים ולא נתנו נזמיהן לבעליהן, ואמרו להם, וכי אתם רוצים לעשות שיקוץ ותועבה שאין בו כח להציל?! ראו האנשים שלא הסכימו הנשים לתת, כיון שגם להם היו נזמים כדרך הגברים המצריים, פרקו את הנזמים שבאזניהם ונתנו לאהרן. על כך, נתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה - שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, שלא עושות מלאכה. ולעולם הבא - שהן עתידות להתחדש כנשר נעוריהן, [שאף שנפטרו כשהן זקנות עם קמטים בפניהן וכו', לעתיד לבוא בתחיית המתים, יתחדשו כימי נעוריהן].

וכיוצא בזה כתב רבי יהודה בן הרא"ש: לפי ששלושת הרגלים נתקנו כנגד שלושת אבות העולם [חג הפסח, כנגד אברהם אבינו, שנאמר: "לושי ועשי עוגות" ופסח היה (כמבואר ברש"י בראשית יח י). חג השבועות, כנגד יצחק אבינו, שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק. חג הסוכות כנגד יעקב אבינו, שנאמר: "ולמקנהו עשה סוכות"]. וי"ב ראשי חודשים נתקנו כנגד י"ב שבטים. וכשחטאו ישראל בעגל, ניטלו מהם ראשי החודשים וניתנו לנשותיהם, לזכר שלא היו באותו חטא (טור סימן זי"ת. רמו).

ואפשר לבאר על פי מדרש ילקוט שמעוני (פרשת פנחס, הובא בשו"ת חיים שאל (חלק ב סימן לה אות ב) לגאון החיד"א): אמר רבי לוי: כשיצאו ישראל ממצרים, ביקש הקב"ה ליתן להם מועד לישראל בכל חודש וחודש, בניסן נתן להם פסח, באייר נתן להם פסח קטן, בסיון נתן להם שבועות. בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, אך כיון שעשו את העגל, ביטל את המועד של תמוז וגם המועדים של אב ואלול, ובא תשרי ופרע להם שלוש מועדים כנגדם, ראש השנה, כיפור וסוכות. אמר הקב"ה, חודש תשרי לאחרים הוא פורע, ואת שלו אינו נוטל?! תן לו יומו! לכך נאמר: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם". ע"כ. ויש להבין, הלא הנשים לא חטאו בעגל, אם כן למה יגרע חלקן ויפסידו את המועדים שרצה הקב"ה לתת בכל חודש וחודש לעם ישראל? ויש לומר, כי באמת מן הראוי היה, שכאשר יינטלו המועדים מן האנשים, יינטלו אף מן הנשים, כי הן נגררות אחר בעליהן, ואין זה מן הראוי שתעשינה חג לעצמן ללא בעליהן. אלא שבכל זאת לא רצה הקב"ה לקפח שכרן של הנשים, ונתן להן כפיצוי את ראשי החודשים במקום אותם מועדים שהיו עתידים להיות בכל חודש וחודש.

אולם עדיין יש לשאול, איזו נתינת שכר יש כאן? הלוא ראשי החודשים ניתנו מתחילה לכל עם ישראל, והפסידו הגברים חלקם בגלל עוון העגל, ואילו הנשים לא הפסידו חלקן, אם כן היכן נתינת השכר? התשובה לכך ניתן לדייק מלשון הטור שכתב: "ניטלו מהם ראשי החודשים וניתנו לנשותיהם", דהיינו שמתחילה ראשי החודשים היו ראויים לינתן רק לגברים שהם יאסרו בעשיית מלאכה, כדי שעיקר היום יהיה לאיסוף וחיזוק העם בתורה ובמצוות. אבל בגלל מעשה העגל נמנע הטוב מהם, וניתן לנשים, כשכר טוב על עמידתן האיתנה שלא היו שותפות בחטא העגל, וכתשלום על המועדים שהיו אמורים להיות בכל חודש ונלקחו מהן בגלל בעליהן. (על פי הבית יוסף סוף סימן זי"ת, ועיין שם בב"ח)

ב. כתב האור זרוע: בכל חודש וחודש האשה מתחדשת בטהרתה לבעלה, והיא חביבה עליו כיום החופה, וכשם שהלבנה מתחדשת בכל ראש חודש והכל שמחים לראותה, כך האשה הכשרה מתחדשת בכל חודש על בעלה, וחביבה עליו כמו כלה חדשה. לכך יום ראש חודש, הוא יום טוב יותר של הנשים. (דרכי משה סימן זי"ת. רמו)

ג. טעם נוסף, כי הנשים הביאו תכשיטיהן לבניית המשכן בשמחה, והיו זהירות וזריזות במלאכת שמים, לפיכך זכו שלא לעשות מלאכה בראש חודש, כי בראש חודש ניסן הוקם המשכן, ואגב אותו ראש חודש, נזהרות גם בשאר ראשי חודשים. (דעת זקנים מבעלי התוספות, המנהיג, ארחות חיים. רמו)

דבר האבד - אשה העובדת לפרנסתה כתופרת וכיוצא, ואם לא תעבוד בראש חודש, יפטרו אותה, תעבוד ולא תחמיר על עצמה. (רמו)

בלי כפיה - אשה שהיתה עובדת בראש חודש, ועתה חפצה שלא לעבוד, אין בעלה רשאי לדרוש ממנה שתלך לעבודה ותעשה מהמלאכות שאין עושים בראש חודש. והוא הדין למשרתת יהודיה שאינה חפצה לעשות מלאכה בראש חודש, אין בעל הבית יכול לכופה לעשות, זולת בישול ואפיה וצרכי הבית, שאין מנהג שלא לעשותם כמבואר לעיל. (רנ)

עשיית מלאכה לגברים

לדעת רבים מרבותינו הראשונים, יש ענין נכון מאוד שגם הגברים יימנעו מעשיית מלאכה בראש חודש. וכך היה מנהגם בשנים קודמות, כמבואר בספרי הנביאים כדלהלן. על כן, טוב ונכון שימעט בעבודתו ויקדיש את יום ראש חודש לעסק התורה יותר ויותר.

כן מצינו ביהונתן בנו של שאול המלך שאמר לדוד (שמואל א כ יט): "וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה", וכוונתו היתה לערב ראש חודש, שעדיין הוא "יום המעשה" שעושים בו מלאכה, אבל בראש חודש עצמו לא היו עושים מלאכה. וכן קבעו אנשי כנסת הגדולה שיהיו קוראים בספר תורה בראש חודש ארבעה עולים, כמו בחול המועד, "לפי שאין בו ביטול מלאכה לעם", מה שאין כן בימי חול בשני וחמישי שקוראים רק שלושה עולים "משום ביטול מלאכה" (מסכת מגילה כא ע"ב). (תוספות, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, המכתם, רבי ישעיה מטראני, רבי אשר מלוניל, ארחות חיים, מרדכי. וכן כתבו המהריק"ש, סדר היום, מאמר מרדכי, בן איש חי ועוד.) ובספר חסידים כתב: העושה מלאכה בראש חודש, אינו רואה סימן ברכה. ומרן החיד"א בתחילה כתב בספרו ברכי יוסף שהגברים לא צריכים להחמיר בזה, וכן הביא המשנה ברורה בשמו, אך לאחר שראה מרן החיד"א את דברי הראשונים הנ"ל, חזר בו וכתב בספרו שו"ת יוסף אומץ (סימן כ), כי אדרבה, איש אשר לא עושה מלאכה בראש חודש, תחשב לו לצדקה וזכות. כיון שישנם כמה ראשונים שאומרים שגם האנשים היו נוהגים שלא לעשות מלאכה בראש חודש. (רמז)

ראשי החודשים בתקופת הנביאים

"בספרי הנביאים אנו מוצאים, כי לראשי החודשים היה ערך רב והשפעה גדולה בחיים. אמנם אינם בכלל מקראי קודש, והמלאכה לא נאסרה בהם מן התורה, אבל ישנן הוכחות כי הציבור לא היה עוסק בראש חודש בענייניו הרגילים, והיום הוקדש לתכלית ציבורית - רוחנית. בנביא שמואל (א כ) אנו מוצאים כי קרא יהונתן בן שאול ליום חול "יום המעשה" ביחס ליום ראש חודש. גם הנביא עמוס (ח ה) מגנה את האנשים האומרים: "לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר" - מפני שלא עסקו במסחר ביום זה, לכך היו אומרים מתי יעבור ראש חודש ונמכור את תבואתנו. והטעם הוא מפני שראש חודש היה יום עצרה, שהשתמשו בו לחינוך העם במובן רחב. ביום זה הלכו לקבל את פני המורה, הנביא או החכם, לשמוע ממנו דברי הדרכה ומוסר, והנביא אומר כי לעתיד לבוא יקויים בנו הפסוק (ישעיה סו כג): "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'". מדוע הוזכר כאן החודש לפני השבת? ואפשר שהטעם הוא, כי בענין קיבוץ המונים או ביקורים אצל המורה יש יתרון רב לראש חודש, כי אפשר לבוא ממקום רחוק ולהשתמש בכלי רכב, מה שאין כן בשבת. נמצא, כי בעניינים של כינוס ועצרת, ראשי חודשים היו הימים היותר מסוגלים לכך. כשהוכיח הנביא ישעיה את דורו (ישעיה א יג): "חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל - אָוֶן וַעֲצָרָה ", הדגיש בזה כי שני הדברים סותרים זה את זה: העצרה באה לקרב את הציבור לתורה ולמידות, ואי אפשר לסבול אם באותה שעה יש און [שקר וזיוף] בלבבם.

כל זה היה בשעה שבני ישראל ישבו על אדמתם, אבל עִם החורבן נתדלדלו ראשי החודשים שלנו וירד ערכם מאוד. אמנם קידוש החודש היה דבר גדול ומקודש, שעשו לו סעודת מצוה כנזכר כל זה בש"ס, וזה קבע את החודשים והמועדות וגם איחד את העם כלפי המרכז שבארץ ישראל, מפני שאין קידוש החודש בחוץ לארץ. אבל כל זה היה ניכר במיוחד בין תלמידי החכמים, אבל להמון הגדול נשאר רק היכר אחד של ראש חודש והוא באמירת ההלל, קריאת התורה ומוסף." (הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן זצ"ל בהסכמה לספר "עולת החודש")

ריבוי תורה בראש חודש

לאור כל האמור, מה נעים ומה נפלא מה שנהגו בכמה בתי כנסיות ובתי מדרשות לקבץ את הציבור העסוקים בעבודתם בשאר הימים, לבוא לשמוע שיעורי תורה בכל ראש חודש בענייני חודש בחודשו, הלכותיו ורעיונותיו. וכל המארגנים והמסייעים ללימוד זה [אפילו חצי יום שכולו תורה], אשריהם בעולם הזה וטוב להם לעולם הבא.

ואמנם, יש להבהיר כי ישנם אנשים שכל קביעת העיתים לתורה שלהם, נעשית אך ורק באמצעות השתתפות בשמיעת שיעורי תורה, ואף שלכשעצמו הוא דבר גדול מאוד, [כמבואר בילקוט שמעוני (פרשת בחוקותי תרעב) שלא דומה מועטים העוסקים בתורה, למרובים העוסקים בתורה, שאז כל אחד נוטל שכר כנגד כולם. למשל: אם ישנם חמישים איש בשיעור, כל אחד נוטל שכר פי חמישים, כי כל אחד שבא, מחזק את חבריו ונותן להם חשק להתמיד יותר כשרואים שבאים עוד אנשים.] מכל מקום חשוב מאוד שכל אדם ישתדל ללמוד גם בעצמו מתוך הספרים, ובכך יראה שיכול להתקדם בעוד ועוד נושאים, בזמנים שונים, ואינו תלוי רק במוסר השיעורים ובזמנים שקבעו. ומאוד חשוב שישתדל גם ללמוד עם חברותא, שעל ידי כך יתבארו ויתלבנו הדברים היטב היטב.

אשר על כן, מה טוב ומה נעים, מה שהגדילו לעשות במקומות מסוימים, שמשלבים במסגרת הלימוד של ראש חודש, אף לימוד עצמי של הציבור ב"חברותות" מתוך הספרים. וכדאי שיבחר להם הרב נושא מעניין מתוך הש"ס, עם מעט מדברי הראשונים, הטור והבית יוסף שבאותו ענין [ניתן לצלם קטעים מסוימים מגמרא, ראשונים, טור ובית יוסף, ולתת לציבור ללמוד מתוכם]. ועל ידי כך ישיגו ויכירו את מתיקות וערבות התורה יותר ויותר, וכמו שכותב האור החיים הקדוש (דברים כו יא): "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוּב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם". ולמתיקות זו זוכה האדם בעיקר בלימוד עצמי מתוך הספר, ובפרט כשלומד עם חברותא. ואשרי המשתדלים לארגן כן בקרב הציבור, שצדקתם עומדת לעד.

סיום הלימודים מוקדם

פשט המנהג לסיים את הלימודים בתלמודי התורה ובבתי הספר מוקדם יותר, לכבודו של היום - ראש החודש, וכמו שמסיימים בערב שבת. (ערוך השולחן יו"ד סי' רמה סי"ב)

הקבלת פני רבו

הגר במקום קרוב לרבו, עליו להקביל את פניו בכל שבת ובכל ראש חודש. ואם גר רחוק ממנו, די שיקביל את פניו בחגים. ומסופר בזוהר הקדוש שרבי אליעזר בן הורקנוס הלך בראש חודש לקבל את פני רבו רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו רבו, בור שנובע מים בתדירות גבוהה, דהיינו אתה שנובעים ממך תדיר חידושי תורה, מפני מה באת לכאן? אמר לו חייב אדם להקביל את פני רבו בראש חודש, שנאמר (מלכים ב ד): "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת". (ועיין מסכת ראש השנה טז ע"ב, רבנו חננאל, הריטב"א ועוד. רנח) וכן היה מנהגו של הגאון הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר שליט"א, לבוא בכל ראש חודש מעירו בני ברק כדי לקבל את פני מורו ורבו הגאון רבי שמעון טימסטיט זצ"ל, שהיה גר בשכונת שמואל הנביא בירושלים. ולאחר מכן מנהגו היה לבוא בכל ראש חודש לקבל את פני מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, ולהתפלל עמו תפילת השחר.

תספורת וגזיזת צפרניים

מותר להסתפר שיער הראש והזקן בראש חודש. וכן מותר לגזוז צפרניים. שכבר פשט המנהג שלא לחשוש לצוואת רבי יהודה החסיד בזה. מה גם שיש אומרים שכל צוואותיו לא ציוה אלא לזרעו אחריו. (רנב)

שמחה וששון ליהודים

אסור להתענות ביום ראש חודש, מפני שהוא יום שמחה לישראל, כמו שדרשו חז"ל מהפסוק (במדבר י י): "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם" (רבנו יצחק בן גיאת, הרא"ש והטור סימן תיח). ומעלה גדולה יש לראש חודש שהוא בחינת שבת, שאין אש של גהינם שולטת בראש חודש ברשעים, כמו שאינה שולטת בשבתות, שנאמר (ישעיה סו כג): "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'". וכן, כשם שישנה נשמה יתירה בשבת, כך ישנה נשמה יתירה בראש חודש [בבחינה מסוימת, אך לא כאותה דרגה גבוהה של שבת]. (זוהר הקדוש, החיד"א ועוד. רנו. ה שיט)

כשיגיע הקץ תהיו עולים בכל חודש ובכל שבת

במדרש (פסיקתא רבתי א): אמרו ישראל לפני הקב"ה: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי! מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים?" רבונו של עולם, אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיה לנו, שהיינו עולים לבית המקדש בשלושת הרגלים ורואים את השכינה? אמר להם הקב"ה: בני! בעבר הייתם עולים שלוש פעמים בשנה, כשיגיע הקץ תהיו עולים בכל חודש וחודש, ובכל שבת ושבת! שנאמר (ישעיה סו יז): "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי, אָמַר ה'".

והיאך יבואו לבית המקדש בכל ראש חודש ובכל שבת, והלוא אמר רבי לוי, עתידה ירושלים להתרחב ולהיות ככל ארץ ישראל, וארץ ישראל - ככל העולם כולו, וכיצד יבואו עם ישראל ממרחקים כה גדולים אל בית המקדש? אלא מלמד שהעננים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים, והם מתפללים שם בבוקר ומשיבים אותם לבתיהם. וכשחל ראש חודש בשבת, מביאים אותם העננים שתי פעמים, אחד בשביל שבת ואחד בשביל ראש חודש, והעננים טוענים אותם בהשכמה ומביאים אותם לירושלים, והם מתפללים שם בבוקר, ושוב טוענים אותם לבתיהם, [ולעת ערב] מחזירים אותם לירושלים בשביל מנחה. הוא שהנביא מקלסם (ישעיה ס ח): "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה" הרי של בוקר, "וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" הרי של מנחה. עד כאן דברי המדרש.

בגדים נאים

מנהג טוב ונאה ללבוש מלבוש חשוב לכבוד ראש חודש. וכן המנהג בכמה מתלמודי התורה ובתי הספר. [וסימן לדבר "וחמש חליפות שמלות", חמ"ש ראשי תבות: חודש, מועד, שבת, שבהם יחליף שמלותיו]. והגאון מוילנא היה נוהג ללבוש בראש חודש כובע של שבת. (ה שיט. לקוטי מהרי"ח ועוד)

סעודת ראש חודש

אף על פי שאין חובה לאכול פת בראש חודש, מכל מקום כתב מרן בשלחן ערוך (סימן תי"ט, ראשי תיבות ת אכל י ותר ט וב): "מצוה להרבות בסעודת ראש חודש". והיינו שירבה בבשר ודגים ומיני פירות וכיוצא. ומצוה לאכול בשר בהמה, שאין שמחה בלא בשר. ומנהג אנשי מעשה להוסיף מאכל או תבשיל חשוב בסעודה יותר משאר ימי החול. וכשחל ראש חודש בשבת, מוסיפים מאכל או תבשיל יותר משאר השבתות, כדי שיהיה ניכר שסועדים גם לכבוד ראש חודש. (משנה ברורה סימן תיט ס"ק ב)

סמך לסעודת ראש חודש, אנו מוצאים אצל דוד ויהונתן בנו של שאול המלך, שבזמנם היו נוהגים כל אוכלי שולחן המלך לבוא לסעוד עם המלך בראש חודש, וכמו שכתב רש"י: שאין נמנע איש מהם מלבוא ביום טוב אל הלחם, אבל בשאר הימים היה מי מהם לפעמים נמנע מלבוא. ואמר דוד ליהונתן, אם אביך המלך ישאל עלי למה לא הגעתי לסעוד אצל שולחן המלך? תאמר לו: שלא באתי כי סועד אני עם אחי ומשפחתי ביום החודש, שנאמר (שמואל א כ ה, ו, כט): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל... אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ, וְאָמַרְתָּ: נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה." (טור ובית יוסף סימן תיט)

וכתב רבנו ישעיה מטראני: רגילים לשמוח בראש חודש, ולעשות סעודות גדולות. וכתב הרוקח: מצוה לאכול בראש חודש כמו במועדים. וכן כתב רבנו אשר מלוניל: נהגו כל ישראל לעשות סעודות גדולות יותר משאר הימים, מפני כבוד היום, כי ראש חודש הוא יום כפרה לישראל. וכתב האור זרוע: המוציא הוצאות לסעודת ראש חודש ואוכל ושמח בו בטוב, הרי זה משובח. ואמרו חז"ל (מסכת ביצה טז ע"א, פסיקתא דרב כהנא): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מתשרי עד תשרי, חוץ ממה שמוציא עבור תשר"י, דהיינו: ת ורה, ש בתות, ר אשי חדשים, י מים טובים, שבאלו אם יבזבז יותר, יקבל יותר, ואם יבזבז פחות, יקבל פחות. (טור ובית יוסף סימן תיט. רמז, רנה, רנז. עטרת פז לט)

מנהג טוב בכמה קהילות לארגן סעודת ראש חודש עם דברי תורה ושירות ותשבחות לה' יתברך, כשהמטרה היא לחזק את הקהל, ולהרבות אהבה וחיבה ביניהם, כמו שאמרו חז"ל (מסכת סנהדרין קג ע"ב): "גדולה לגימה שמקרבת רחוקים". ואמר שלמה בחכמתו (משלי טו טו): "וטוב לב משתה תמיד", והעיקר שיהיה הכל לשם שמים. (עיין ברמ"א סימן תרצז)

חביבות הקב"ה לעם ישראל בלי גבול

לאחר שחטאו ישראל בעוון העגל, כעס עליהם משה רבנו ולקח את אוהלו מחוץ למחנה, כמו שנאמר (שמות לג ז): "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". ואומר הזוהר הקדוש (בחוקתי קיד ע"ב): אמר משה, הואיל וישראל שקרו בהקב"ה, והחליפו את כבודו בעגל והשתחוו לו, הרי השכינה הנקראת אוהל מועד, תהיה ביד יהושע שהוא הנאמן בין הקב"ה לישראל, כמו שנאמר: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל". אמר לו הקב"ה למשה, משה! לא ראוי לעשות כן, שהרי את שכינתי נתתי בידי ישראל, כמו שנאמר (ויקרא כו יא): "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם". ואף על פי שהם חטאו לי, עדיין אשאיר שכינתי אצלם שלא יפרדו ממנה, ובזכות ששכינתי אצלם לא אעזבם לעולם. ועל כן, בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם. [עיין במסכת ברכות (סג ע"ב)]

ואמר רבי יצחק (שיר השירים ב ט): "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים". אשריהם ישראל שזכו שהשכינה עמהם בכל מקום ולא נפרדת מהם על אף שהם בגלות. והקב"ה בא בכל ראש חודש, שבת ומועד להשגיח עליהם ולהסתכל בשכינה שאצלם שהיא אהובו של המלך.

משל למלך, שהמלכה לא נהגה עמו כהוגן והוציא אותה מהיכלו, מה עשתה, לקחה את בנה, אהובו של המלך, ומכיון שדעתו של המלך עדיין עליה, עזבו בידה. ובשעה שמתעורר רצון המלך על המלכה ובנה, היה מטפס ועולה על הכתלים עד שמגיע להסתכל ולהשגיח עליהם מבין נקבי הכותל. וכיון שראה אותם היה בוכה והולך לו.

כך ישראל אף על פי שיצאו מהיכל המלך ובאו לגלות, לקחו עמם את השכינה. ובגלל שרצון ה' עליהם, הניח להם שיקחוה. ובשעה שמתעורר רצון ה' על השכינה ועל ישראל, אז "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת", כביכול כדי להסתכל ולהשגיח בין נקבי הכותל עליהם, וכיון שרואה אותם מתחיל לבכות. זהו שאומר הפסוק: "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" - לדלג מכותל לגג ומגג לכותל. "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" - בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת - כי בודאי בית הכנסת צריך חלונות. מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" - להסתכל ולהשגיח עליהם. ומשום כך צריכים ישראל לשמוח בימים אלו ובראשי חודשים, שיודעים כן ואומרים (תהלים קיח כד) : "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ".

סגולה להצלחה לכל החודש

כתב הגאון רבי חיים פלאג'י: אשרי אדם שיש לו בראש חודש תלמיד חכם על שולחנו. ומי שחננו ה' להושיב אנשים שילמדו, ראוי שביום זה יהיה עורך השולחן בפניהם כפי השגת ידו, שהוא דבר גדול שתהיה לו הצלחה והרווחה בכל החודש. (ה שיג)

ראש חודש אב

אף שנהגו להמנע מאכילת בשר מראש חודש אב עד עשירי באב, כדי להצטער על חורבן בית המקדש, מכל מקום ביום ראש חודש עצמו אוכלים בשר לכבודו של ראש חודש. (החיד"א, פרי האדמה, שלחן מלכים, קול אליהו ועוד. וכתב בכנסת הגדולה, שכן המנהג פשוט. רנו)

סעודת היום

עיקר סעודת ראש חודש היא ביום ולא בלילה. (עטרת פז מ)

יעלה ויבוא בברכת המזון

מזכירים "יעלה ויבוא" בברכת המזון. ואם שכח ולא אמרו, אם נזכר אחר שחתם "ברוך אתה ה' בונה ירושלים", יאמר כך בלי שם ומלכות: "ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון", וימשיך ברכה רביעית. אבל אם נזכר אחר שהתחיל ברכה רביעית, אינו חוזר. אך טוב שאחר שאמר "הרחמן הוא יחדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה", יאמר: "יעלה ויבוא". (סימן קפח ס"ז. רנז. ה שיג)

המתפלל ערבית בערב ראש חודש מוקדם בזמן "פלג המנחה" [שעה ורבע לפני צאת הכוכבים בשעות זמניות. בחורף בערך 15:50, ובקיץ בערך 18:40], ואכל סעודת פת קודם הלילה, אומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון. (ה"ב ט תקז)

המתפלל ערבית במוצאי ראש חודש בזמן "פלג המנחה" ואחר כך אכל סעודת פת, לא יאמר "יעלה ויבוא" בברכת המזון. (ה"ב ט תקז)

ראש חודש שחל בשבת, ושכח לומר בברכת המזון "רצה והחליצנו" ו"יעלה ויבוא" - אם נזכר אחר שחתם "ברוך אתה ה', בונה ירושלים", יאמר כדין הטועה בכל שבת: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, וראשי חדשים לזכרון, ברוך אתה ה' מקדש השבת". ואם נזכר אחר שהתחיל ברכה רביעית "לעד האל ...", שדינו לחזור לתחילת ברכת המזון - יאמר "רצה והחליצנו" ו"יעלה ויבוא" שוב. אך אם אמר "יעלה ויבוא" ורק שכח לומר "רצה והחליצנו", יאמר ברכת "אשר נתן" הנ"ל, בלי להזכיר בה ראש חודש כלל. (סימן קפח ס"ז. ה"ב ט תצד)

סיום הסעודה במוצאי ראש חודש

התחיל לאכול פת בראש חודש לפני השקיעה, ונמשכה סעודתו עד הלילה שכבר אינו ראש חודש, אומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון, כיון שהתחיל בראש חודש. (מהרש"ם ועוד. שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן נה)

ראש חודש שחל במוצאי שבת, הנכון שיסיים אכילתו קודם צאת הכוכבים, כדי שלא ליכנס למחלוקת אם לומר "יעלה ויבוא" או לא. ומכל מקום אם האריך בסעודה שלישית עד הלילה אפילו אכל כזית פת לאחר צאת הכוכבים, אינו אומר "יעלה ויבוא" אלא "רצה והחליצנו" בלבד, שהכל הולך אחר ההתחלה. (הב"ח, אליה רבה, רבנו חיים הכהן רפפורט, זרע אמת, הרי בשמים, שאגת אריה, שואל ומשיב, פעולת צדיק, נתיבי עם ועוד. יחוה דעת ח"ג סימן נה. ה"ב ט תקי. וכמבואר בחוברת "השבת בהלכה ובאגדה".)

והוא הדין בסעודת פורים שנמשכה עד הלילה, אומר "על הנסים" בברכת המזון. ואולם אם התפלל ערבית בתוך הסעודה, לא יזכיר "על הניסים". והוא הדין בחנוכה. (שם)

ענייני אבלות

הספד - אין מספידים בראש חודש אלא לתלמיד חכם בשעת הלוויה בלבד. ומלמד תינוקות של בית רבן שקובע עיתים לתורה, דינו כתלמיד חכם ומותר להספידו. (יורה דעה סימן תא ס"ה. יא)

צידוק הדין - לדעת מרן השלחן ערוך (סימן תכ ס"ב, ויורה דעה סימן תא ס"ו) אומרים צידוק הדין בראש חודש. והרמ"א כתב, שמנהג בני אשכנז שלא לאומרו. וכל מקום יעשו כפי מנהגם. ומכל מקום לתלמיד חכם בשעת הלוויה אומרים צידוק הדין ללא חשש. (חזו"ע אבלות א צא)

בית הקברות - אם חל יום השבעה או השלושים בראש חודש, לא יעלו לבית הקברות, מפני שמתעוררים לבכי ולמספד, וידחו את הביקור לאחר ראש חודש. (יא, רנה)

אם חל יום השנה בראש חודש ואין חשש שיתעוררו לבכי, רשאים ללכת לבית הקברות, אבל אם יש חשש שיבכו, ילכו יום או יומיים קודם ראש חודש. (יב)

אזכרה - מותר לערוך אזכרה בראש חודש, למלאות השבעה, השלושים או השנה. אלא שיזהרו שלא להספיד ולא לספר בשבחיו של הנפטר, אלא ידברו רק דברי חיזוק והתעוררות, ובפרט על חינוך הבנים, שזו מעלה גדולה מאוד לעילוי נשמתו. ועיין בהרחבה בסוף החוברת "כיבוד אב ואם בהלכה ובאגדה", אלו דברים באמת מעלים את נשמת הנפטר לאין ערוך ולאין שיעור, מחיל אל חיל בעולם האמת, ולא כמו שטועים ההמון שהעיקר זה הסעודות והמאכלים.

תענית - אסור להתענות בראש חודש. ואפילו אם חל בו יום השנה של אביו או אמו, שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן תקסח ס"ח) שטוב להתענות ביום זה, לא יתענה, אלא ידחה את התענית למחרת (שם ס"ט). ויש נוהגים להקדים להתענות בערב ראש חודש. (רנד. עטרת פז לז)

בן שעוסק בתורה, לא יתענה כלל אפילו שחל יום השנה בשאר הימים, מפני ביטול תורה שיגרם לו עקב התענית, ואדרבה יאכל ויעסוק בתורה יותר, וזכות התורה תעלה במעלות גבוהות את הוריו. ובפרט אם מארגן שיעור תורה ברבים לעילוי נשמתם, שאין ערוך לזה. והוא הדין למלמד תינוקות שלא יתענה, כיון שהתענית גורמת לו למעט במלאכת שמים. וכן שכיר לא יתענה, כיון שממעט במלאכת בעל הבית. אולם עובד עצמאי, נכון שיתענה כשחל יום השנה של הוריו בשאר ימים. (רנד)

תפילות ראש חודש

בית הכנסת

נכון להרבות האורה בבית הכנסת בליל ראש חודש לכבודו של היום, כשם שמרבים באורה לכבוד שבת ויום טוב. (הגר"א, שערי רחמים ועוד. לקוטי מהרי"ח סדר ראש חודש)

תפלת ערבית - "ברכי נפשי"

יש נוהגים לומר קודם תפילת ערבית מזמור (תהלים קד): "ברכי נפשי את ה'", משום שנרמז בו ראש חודש, שנאמר: "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים", שעל ידי הירח נקבעים חגי ומועדי ישראל וראשי החודשים. וכן אמרו במדרש (ילקוט שמעוני תהילים תתסב): "אמר רבי יוחנן, לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, שנאמר "יהי מאורות", [מאֹרֹת כתוב בלי ו', ומשמע לשון יחיד]. אם כן למה נבראת הלבנה? לקדש בה ראשי חדשים וראשי שנים, שנאמר: עשה ירח למועדים". ע"כ. ויש יסוד וסמך בזוהר הקדוש על אמירת מזמור "ברכי נפשי" בראש חודש, כמבואר להלן. (רנח)

אמרו בזוהר הקדוש (מדרש הנעלם פרשת וירא צז ע"ב): רבי אליעזר היה יושב ועוסק בתורה, בא לפניו רבי עקיבא, אמר לו במה עוסק מֹר? אמר לו בפסוק (שמואל א ב ח): "וכסא כבוד ינחילם". ומה פירושו? אמר לו: "כסא כבוד ינחילם", זה יעקב אבינו עליו השלום, שעשה לו הקב"ה כסא כבוד שבו הוא מלמד תורה לנשמות הצדיקים שעדיין חיים הם בעולם הזה, שבכל לילה שהם ישנים, נשמתם עולה למעלה, שנאמר: "זה דור דורשיו, מבקשי פניך יעקב סלה" - אלו נשמות הצדיקים שהם הדורשים של הדור, שנשמותיהם מבקשות את פניו של יעקב אבינו שילמדם תורה. ויעקב אבינו מלמדם תורה, שנאמר: "וכסא כבוד" - היינו תורתו של יעקב שנעשית לכסא כבוד, "ינחילם" - ילמד לנשמות הצדיקים. ובכל ראש חודש וראש חודש, הקב"ה הולך יחד עם יעקב אבינו לבקר את נשמות הצדיקים, וכאשר נשמת הצדיק רואה את כבוד השכינה, מברכת ומשתחווה לפניו יתברך, וזהו שנאמר: "ברכי נפשי את ה' וגו'". אמר רבי עקיבא: הקב"ה עומד, ונשמת הצדיק פותחת ואומרת: "ה' אלהי גדלת מאד" עד סוף הפרק "יתמו חטאים מן הארץ וגו' הללויה". וגם משבחת לה' על גופה שנשאר חי וקיים בעולם הזה, ואומרת (תהלים קג): "ברכי נפשי את ה', וכל קרבי את שם קדשו וגו'", שקרבי זה הגוף. נמצא שבתחילה משבחת הנשמה על אור התורה שהשיגה בעצמה, ואחר כך משבחת על הגוף, כי זיו הנשמה נמשך למטה ומאיר גם על הגוף. ע"כ.

הנוהגים לומר מזמור "ברכי נפשי את ה'" קודם תפילת ערבית, טוב שיאמרוהו ב"בין השמשות" קודם כניסת הלילה, כיון שאין לקרוא לכתחילה מקרא בלילה. ["בין השמשות" - הוא הזמן שמהשקיעה ועד צאת הכוכבים, ולא ברור אם הוא עדיין יום או שכבר התחיל הלילה. ונקרא "בין השמשות" על שם שהוא בין שתי "שמשות", כלומר בין שקיעת גוף השמש לבין העלם אור השמש, ונמשך זמנו כרבע שעה.]

כשחל ראש חודש במוצאי שבת, רשאים לאומרו לכתחילה גם לאחר צאת הכוכבים, כמו שאומרים שאר מזמורים "לדוד ברוך ה' צורי" ועוד, כיון שהארת שבת קיימת וממשיכה עד חצות הלילה (עיין שו"ת יביע אומר חלק ו סימן ל). והעיד רבי חיים ויטאל על רבו האר"י ז"ל שנהג לומר פסוקי ברכה "ויתן לך וכו'" במוצאי שבת לסימן טוב. ואף על פי שבשאר לילות אין לקרוא מקרא על פי הסוד, מכל מקום כל זמן שלא סעד סעודה רביעית, אין בזה חשש, כי הארת שבת נמשכת. (חזו"ע שבת ב תו)

"יעלה ויבוא" - מזכירים יעלה ויבוא בתפילת העמידה. ופרטי ודיני השוכח "יעלה ויבוא" בתפילות ראש חודש, יתבארו להלן.

תפילת שחרית

זמן התפילה - בבתי כנסת שהציבור ממהרים לצאת לעבודתם מיד לאחר תפילת שחרית, הנכון שבראש חודש יקדימו את זמן התפילה, כדי שיתפללו בנחת ויאמרו את ההלל בנעימה ויודו לה' כנאה וכיאה, ולא בלחץ, בהלה ופזיזות. וכמבואר להלן בדיני קריאת ההלל.

קריאת שמע ותפילה - כתב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל: "בדוק ומנוסה, אם יתפלל אדם שחרית וקריאת שמע בכוונה, בו ביום יזכה לדבר מצוה ויצליח בעסקיו. ואף אם לשעה יחשוב שאינו, בסופו ימצא שכן הוא. ואין צריך לומר שיצליח בו ביום בתורה, ומצוה גוררת מצוה" (פסקי תשובות א תשנה). וכל שכן שיש להשתדל לכוון כן ביום ראש חודש, שהוא סימן טוב לכל החודש כולו.

שיר של יום - כשאומר שיר של יום בתפילת שחרית, יאמר: "היום יום פלוני בשבת קודש" ללא התיבות: "השיר שהיו הלוים אומרים על הדוכן", מאחר ולא היו אומרים בבית המקדש שיר זה בראש חודש. (ע' רלג)

תפילת מוסף

טעם חליצת התפילין - חולצים את התפילין קודם תפילת מוסף, מכיון שתיכף בחזרת השליח ציבור, נאמר קדושת "כתר יתנו לך ...", ולא נכון שבאותה שעה מונח גם על ראשנו כתר של תפילין. וכיון שבחזרת התפילה לא ראוי שיהיו התפילין מונחים עלינו, גם בתפילת הלחש אין מניחים אותם (שו"ע ובית יוסף סימן כה סי"ג. שא). ובזוהר הקדוש החמיר מאוד שלא להתפלל תפילת מוסף עם תפילין. (שב)

זמן חליצת התפילין - יש נוהגים לחלוץ את התפילין אחר חצי הקדיש שלפני מוסף. ויש נוהגים לחלוץ קודם הקדיש, כדי שלא יהיה נמהר ונחפז לחלצן ולא יכוון יפה במוסף. וגם כדי שלא יפסיק בין הקדיש לעמידה. וכן היה מנהג מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף הכ"מ. ובפרט שיש אומרים שעיקר ההקפדה על פי הסוד, שלא לחלוץ לפני קדיש תתקבל. (שא)

שכח לחלוץ - אם שכח לחלוץ את התפילין ונזכר כשהוא באמצע העמידה, יחלוץ אותם מיד, כיון שהזוהר הקדוש מחמיר מאוד שלא להתפלל מוסף עם התפילין. ועל כל פנים אם טעה והתפלל עם התפילין, יצא ידי חובת מוסף. (שב)

מי שהיה לבוש תפילין, ופתאום שמע ממנין אחר שהגיעו לקדושה של מוסף "כתר יתנו לך", ואין לו שהות לחולצן, יזיז את התפילין של ראש מעט ממקומן, ויענה. (שג)

רבנו תם - המניחים תפילין של רבנו תם, טוב שיזדרזו להניחן, כדי שיספיקו לקרוא עימהן קריאת שמע ולחלצן לפני מוסף. ואולם שליח ציבור שקשה שיפסיק בתפילתו להניח רבנו תם, מפני טורח הציבור שימתינו לו, יניחן לאחר תפילת מוסף. וכן מי שלא הספיק להניחן קודם מוסף, יניחן לאחר מוסף. (שב)

הנחת תפילין במשך היום - הרגיל ללמוד במשך היום עם תפילין, רשאי להניחן לאחר מוסף וללמוד בהן תורה. (הרמ"ע מפאנו, החיד"א, פרי חדש, לקט הקמח ושכן דעת רבים וגדולים. שג)

הנוהגים להניח תפילין בכל יום במנחה, גם בראש חודש יניחו. (ה"ב ב עו)

"ולכפרת פשע" - כשאומרים בתפילת מוסף "חדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה, לששון ולשמחה וכו'", אזי בשנה מעוברת, מראש חודש חשון עד ראש חודש אדר ב' בלבד, מוסיפים: "ולכפרת פשע". (כף החיים פלאג'י, אדני פז, הגר"מ פיינשטיין ועוד. שו)

חתימת הברכה - "ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים". ואם טעה וחתם "מקדש ישראל והזמנים", לא יצא וצריך לחזור. (עיין סימן תפז ס"א. החיד"א, הגר"ח פלאג'י, מטה אפרים, שבט הקהתי, הליכות שלמה אוירבך. שיד)

קדושת מוסף - "כתר יתנו לך ..."

שונה קדושת מוסף של ראש חודש מקדושת מוסף של שבת ויום טוב, שבראש חודש מקצרים, ומיד לאחר "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלא כך הארץ כבודו", אומרים: "לעומתם משבחים ואומרים". וכן לאחר "ברוך כבוד ה' ממקומו", אומרים: "ובדברי קדשך כתוב לאמר", ואילו בשבת וים טוב, מאריכים יותר. והבאור בזה על פי מה שכתב בשבלי הלקט (הובא בבית יוסף סימן תכג): הטעם שבמוסף של שבת ויום טוב, מוסיפים בקדושת "כתר" פסוק "שמע ישראל", ופסוק "להיות לכם לאלהים, אני ה' אלהיכם", כתבו הגאונים, לפי שבימי רב [מגדולי חכמי התלמוד], גזר יוזגדר מלך פרס על ישראל שלא יקראו קריאת שמע. מה עשו חכמינו זכרונם לברכה שבאותו הדור? תיקנו להבליעו בקדושת "כתר יתנו לך", ששם יאמרו פסוק ראשון של קריאת שמע "שמע ישראל", ואת התיבות אחרונות של קריאת שמע "להיות לכם לאלוקים, אני ה' אלקיכם...", כדי שלא תשתכח קריאת שמע מפי הקטנים. ובקשו רחמים מן השמים לבטל את הגזירה, ובא תנין בחצי היום ובלע את יוזגדר מלך פרס בבית משכבו, ובטלה הגזירה. אמרו חכמים: כדי שיתפרסם הנס לדורות, נשאיר את אמירת הפסוקים הללו בקדושה שבתפילות מוסף ונעילה, שאין בהן קריאת שמע כלל. ע"כ. נמצא אפוא שהשאירו הוספה זו רק לזכר לנס בלבד, ואם כן די היה להשאירה בשבת ויום טוב, אבל בשאר ראשי חודשים וחולו של מועד, לא הטריחו על הציבור. [וכשם שאין עולים לתורה בימים אלו אלא ארבעה עולים ולא יותר, מפני טורח ציבור הממהרים למלאכתם.] וכתב רב נטרונאי גאון שהמנהג להבליע פסוקי קריאת שמע אלו בקדושת "כתר", רק בשבת ויום טוב ויום הכיפורים, אבל בראשי חודשים וחולו של מועד, אין אומרים אותם, וכן כתב בשבולי הלקט שכן המנהג פשוט.

בסיום חזרת הש"צ, אומר הש"צ קדיש תתקבל, ואומרים מזמור "ברכי נפשי את ה'", יהא שלמא, קוה אל ה', וגומרים את התפילה כבכל יום. (שה)

נשים - רשאיות להתפלל מוסף בראשי חודשים. והוא הדין בשבתות וימים טובים. שגם להן יש כפרה על ידי קרבנות אלו. (חזו"ע שבת ב רד)

מוסף של שבת וראש חודש - תזכורת לקהל

מאחר ורבו פרטי הדינים והדעות במי שטעה בתפילת מוסף של שבת וראש חודש, והתפלל מוסף של שבת, או שטעה והתפלל מוסף של ראש חודש של חול. על כן, מן הראוי שיכריז השליח ציבור קודם אמירת הקדיש שלפני מוסף, שיפתחו הציבור את הסידורים במוסף של שבת וראש חודש שאומרים בו "אתה יצרת", ולא יתחיל את הקדיש עד שכולם יפתחו במקום הנכון.

טעה והתפלל מוסף של שבת

ראש חודש שחל בשבת שצריך לומר במוסף "אתה יצרת", וטעה ואמר "תכנת שבת" - אם נזכר קודם שחתם "ברוך אתה ה' מקדש השבת", יחזור לומר "אתה יצרת". ואם אמר "ברוך אתה ה'", יסיים "למדני חוקיך", ויחזור לומר "אתה יצרת". ואם חתם "ברוך אתה ה' מקדש השבת", יחזור לומר "אתה יצרת", עד "זכר למעשה בראשית", [ולא יחתום "ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל וראשי חודשים"] וימשיך רצה. ואם נזכר בברכת רצה, יוסיף שם: "ונעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, את מוסף יום ראש החודש הזה נעשה ונקריב לפניך ככתוב בתורתך", וטוב שיוסיף גם את פסוקי ראש חודש שאומרים במוסף, "ובראשי חדשיכם...", יעלה ויבוא, ואתה ברחמיך [ותחזינה עינינו] וכו'. ואם נזכר בסוף ברכת רצה אחר שאמר "ברוך אתה ה'", יסיים "למדני חוקיך", ויאמר "יהי רצון שנעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם..." כנ"ל, יעלה ויבוא, ואתה ברחמיך [ותחזינה עינינו] וכו'. ואם נזכר אחר שחתם "ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון", יאמר "יהי רצון שנעשה לפניך את קרבנות חובותינו... ככתוב בתורתך", וימשיך מודים. [עיין בשלחן ערוך (סימן רסח ס"ד): אם התפלל תפילת חול במקום מוסף של שבת, אם אמר "יהי רצון שנעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם", יצא, אף שלא קבע ברכה לשבת. כי העיקר במוסף להזכיר הקרבנות. והיינו להזכירם במקומם ברצה, שזה מענין עבודת בית המקדש. (חיי אדם כח ד)] ואם נזכר אחר שהתחיל מודים, חוזר ל"אתה יצרת", וממשיך משם והלאה על הסדר. ואם נזכר אחר שסיים את התפילה, חוזר לתחילת התפילה. (עיין עמוד שיג, שטו. חזו"ע שבת א שנג. אשי ישראל עמוד תס. תהלה לדוד רסח ו. לקוטי מהרי"ח)

טעה והתפלל מוסף של חול

ראש חודש שחל בשבת שצריך לומר במוסף "אתה יצרת", וטעה ואמר "ראשי חודשים לעמך נתת" - אם נזכר קודם שחתם "ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חודשים", יחזור לומר "אתה יצרת". ואם אמר "ברוך אתה ה'", יסיים "למדני חוקיך", ויחזור לומר "אתה יצרת". ואם חתם "ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חודשים", יחזור לומר "אתה יצרת", עד "וביום השבת שני כבשים ... ונסכה", [ולא יחתום "ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל וראשי חודשים".] וימשיך רצה. ואם נזכר בברכת רצה, יוסיף שם: "ונעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, את מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב לפניך ככתוב בתורתך", וטוב שיוסיף גם את פסוקי השבת שאומרים במוסף "וביום השבת שני כבשים...". וימשיך ואתה ברחמיך [ותחזינה עינינו] וכו'. ואם נזכר אחר שאמר "ברוך אתה ה'", יסיים "למדני חוקיך", ויאמר "יהי רצון שנעשה לפניך את קרבנות חובותינו..." וכנ"ל. ואם נזכר בסוף ברכת רצה אחר שחתם "המחזיר שכינתו לציון", יאמר "יהי רצון שנעשה לפניך את קרבנות חובותינו... בתורתך". וימשיך מודים. ואם נזכר אחר שהתחיל מודים, חוזר ל"אתה יצרת". ואם נזכר אחר שסיים את התפילה, חוזר להתפלל מוסף של שבת וראש חודש "אתה יצרת". (עיין עמ' שיג. שבת א שנו. אשי ישראל עמוד תס. וכתב המחזיק ברכה (רסח ססק"ה) בשם הכנסת הגדולה, אליה רבה וחק יעקב, שאם לא הזכיר שבת בחתימה, אך הזכיר באמצע הברכה, יצא.)

טעה פעמיים במוסף של שבת וראש חודש

ראש חודש שחל בשבת, וטעה והתפלל מוסף של שבת "תכנת שבת", וסיים התפילה, וטעה שוב והתפלל מוסף של ראש חודש של חול "ראשי חודשים לעמך נתת", צריך לחזור פעם שלישית ולהתפלל מוסף של שבת וראש חודש יחד "אתה יצרת". שכך היא תקנת חכמים, שכל שיש שתי קדושות, מזכירים שתיהן יחד באותה תפילה. (שיז)

טעה בחתימה במוסף של שבת וראש חודש

תוכן העניינים

ראש חודש בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה