שער האגדה
מבוא
האווירה בישיבת הממשלה היתה טעונה ונסערת. שר החינוך והתרבות והספורט פתח בדברים נסערים: "זוהי שערורייה שלא תאומן. טיפשות! נבערות! מדובר כאן על קבוצה שחורה ופנאטית, שפשוט מתעקשת להישאר בחשכת ימי החושך, ואיננה עושה כל מאמץ להשתלב ולהתערות בחברה הכללית. הלימודים במוסדות החינוך שלהם, הם - שומו שמים - אינם כוללים לימודי ליב"ה! לומדים כל היום לימודים עתיקים, בלי טיפת קידמה. אינם לוקחים חלק באירועי תרבות ובפעילויות ספורט, אינם מנסים קצת לפתוח לעצמם פתח אל העולם המתקדם, היפה והנאור. חונקים את עצמם בגטו שלהם"...
"ובכן", כחכח היו"ר בגרונו, "עלינו להיות מעשיים. מדובר כאן בבעיה דמוגרפית חמורה, שיש להלחם בה בכל האמצעים העומדים לרשותנו. התכנסנו לכאן עכשיו כדי לפתח בעבור אותה קבוצה שחורה ופנאטית תוכנית של "השתלבות בחברה, בתעסוקה ובתרבות".
רגע רגע, מתי התכנסה ישיבת הממשלה הזו? לא, אל תטעו, אין זו ישיבת ממשלה במדינתנו המעטירה. איך אומרים? רודפי היהדות אינם מתים, הם רק מתחלפים. אז רק שנבין: מדובר כאן על ישיבת ממשלה לפני כ- 2,180 שנה [בערך בשנת 170 לפני הספירה], בראשותו של המלך אנטיוכוס אפיפנס, העומד בראש האימפריה היוונית, אֵם התרבות והספורט. הנושא הנדון הוא כמובן התערותם של החרדים - סליחה, היהודים - בחברה [הרחבת הדברים בחוברת "ימי החנוכה בהלכה ובאגדה"].
כעת הגיע תורו של השר לענייני דת: "תראו", הוא אומר, "עלינו לנקוט בצעדים חכמים. אין זו בעיה שאפשר למגר אותה בזבנג אחד, אלא עלינו לנהוג בחכמה. מהיכרותי עם אורח החיים היהודי, יכול אני לומר ברורות, שכל עוד מחזיק העם הזה בתורתו, הוא לעולם לא יצליח להתערות בחברה. עלינו למצוא את הנקודות המרכזיות שעליהן נעבוד, כדי ליצור את ההתערות המתבקשת".
שר החינוך קפץ מיד: "קודם כל שיפסיקו עם הלימודים העתיקים שלהם! כל עוד הם אינם מכניסים לימודי ליב"ה במוסדות החינוך, הם מגדלים נוער המנותק מן התרבות ומן החברה המתקדמת, ונעשה סגור בגטו משלו. רחמנות על הילדים שלהם. עלינו לפתוח להם צוהר לחברה הכללית, לכן יש לאלץ אותם להפסיק לאלתר את לימודי התורה!".
קריאות הסכמה נשמעו מכל עבר, וכך נרשם בפרוטוקול הישיבה - היעד הראשון: ביטול לימוד התורה.
שר העבודה והתעסוקה ביקש אף הוא את רשות הדיבור: "ובכן ישנה עוד בעיה. עוד ענין שגורם להם להישאר אדוקים בדתם: אחת לשבוע הם מפסיקים לעבוד, סוגרים חנויות, משביתים מפעלים, ויושבים בביתם ועוסקים בפולחני דת. אני לא מדבר כרגע על ההיבט הכלכלי החמור. על מוסר העבודה הירוד, על הפרזיטיות המחפירה, על הבזבוז המשווע. אני מדבר עכשיו על ההיבט החברתי: כל עוד הם ממשיכים עם המנהג הזה, הם לא יוכלו להתערות בחברה. לכן אני מציע לחוקק חוק האוסר לשבות בשבת".
כך נרשם היעד השני: ביטול שמירת השבת.
"זה עדיין לא מושלם", הביע שר הבריאות את דעתו. "ישנו עוד דבר משמעותי, שלדעתי, גורם להם להיות נבדלים ולהרגיש שונים. הענין הוא בברית המילה. כל תינוק שנולד, מיד הם דואגים להטביע בו, בגופו, חותמת של יהודי. אני לא מדבר על ההיבט הרפואי והמוסרי, על הסבל המיותר שהם גורמים, על הפרטיזניות שבה הם מבצעים פעולה כירורגית רגישה, ללא רופא מקצועי וללא הרדמה. לא על זה אני מדבר כרגע, אלא על ההיבט החברתי: יש כאן ניתוק מכוון של היהודי מן החברה הכללית, כבר מעת הולדתו. לכן עלינו להיאבק גם על כך".
כך נרשם יעד נוסף: ביטול ברית המילה.
האווירה היתה מעודדת. הפתרונות נראים מעודדים ומבטיחים. ניתן לקוות כי בעוד תקופה לא ארוכה, יוכל העם היהודי להיות כבר "היסטוריה", והתורה שלהם תהיה מונחת בארכיונים. גם הם יזרמו עם הזרם החופשי, עם התרבות ההלניסטית הנאורה והמתקדמת.
"רבותי!" קם לפתע שר הפנים. ישנו נושא אחד שעדיין לא לקחנו אותו בחשבון. כולם נשאו עיניים סקרניות, מה בפיו של שר הפנים? ובכן, הוא הרעים בקולו: "ענין קידוש החודש"! הנוכחים הביטו בפליאה ובהשתאות: קידוש החודש? הרי זה סך הכל איזה טקס פולחני שהם עורכים אחת לחודש, כמו עוד הרבה טקסים ומצוות. מסתכלים על הירח ולפיו מחליטים שעכשיו הגיע חודש חדש. מה הענין הקריטי והמשמעותי בזה?!
שר הפנים הסביר: "עליכם להבין, אין זה רק אירוע פולחני. זה דבר שגורם להם להיות נבדלים מאתנו. כל אזרח מן השורה - חי לפי לוח השנה הממלכתי, ואילו הם - חיים להם ב"כוכב" משלהם, עם לוח זמנים משלהם... אבל מה שהכי פרובוקטיבי ובעייתי כאן, זה הציות הבלתי נסבל שלהם לרבנים. הרבנים מחליטים להם בדיוק מתי יהיה להם ראש השנה, מתי יהיה להם חג סוכות, מתי חג פסח. אתם צריכים לראות, איך כל היהודים מחכים בדריכות לשמוע מהרבנים, בכל חודש מחדש, מתי בדיוק יחולו החגים. לא יכולים להמשיך בשגרה אם לא יתעדכנו בדיוק מה החליטו החודש במועצת הרבנים. זה קושר אותם אל המנהיגות שלהם. יוצר להם מנהיגות עצמאית. כל עוד הם ממשיכים בעקביות ובהתמדה, בכל חודש מחדש, להיות תלותיים בהוראות הרבנים, הם ימשיכו להיות כפופים להם ולהישמע להנחיותיהם. עלינו להילחם בזה בכל תוקף. שיפסיקו את הקשר התלותי הזה, וילכו אך ורק לפי לוח השנה הממלכתי!"
המהומי הסכמה נשמעו מכל עבר. אכן, היו לא תהיה. היעד הבא: ביטול קידוש החודש.
אכן כן. מצות קידוש החודש, כפי שנעשתה בעבר, על ידי בית הדין, על פי ראיית הלבנה, היא אחת המצוות המרכזיות, המבדילות את עם ישראל מן העמים, בבחינת: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". היא קוצבת לעם ישראל קצב ולוח זמנים משלו, מתוך ציות מוחלט לחכמי ישראל, ולא לחינם רבים משונאי ישראל ורודפי התורה, היתה עיניהם צרה דווקא במצוה זו, ורבו הניסיונות לבטל ולעקור אותה.
כיום, שבעוונותינו איננו יכולים לקיים את מצות קידוש החודש כמתכונתה על פי ראיית הלבנה [כיון שאין לנו בית דין "סמוכים" כפי שיורחב בחוברת], לכל הפחות נישא את ליבנו ללמוד אודותיה כראוי, היאך וכיצד נעשתה, וכיצד השפיעה באופן משמעותי ומיוחד על חיי עם ישראל. כיצד קידשו ישראל את זמניהם, וקבעו לעצמם לוח זמנים משלהם, לוח שאיננו זורם במחזוריות אוטומטית וחולית, אלא מתקדש ומְזַמֵּן ומבקש אליו את הקב"ה.
נסקור את אופן קיום המצוה בדורות השונים, מתי ומדוע השתנו פני הדברים, ומהי משמעותו וקדושתו של יום "ראש חודש" בזמננו אנו. ונישא לבבנו אל כפים, בתפילה אל אל בשמים:
"מִזְבֵּחַ חָדָשׁ בְּצִיּוֹן תָּכִין, וְעוֹלַת ראשׁ חֹדֶשׁ נַעֲלֶה עָלָיו.
וּשְׂעִיר עִזִּים נַעֲשֶׂה בְרָצוֹן, וּבַעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִשְׂמַח כֻּלָּנוּ.
וְשִׁירֵי דָּוִד עַבְדָּךְ נִשְׁמַע בְּעִירָךְ, הָאֲמוּרִים לִפְנֵי מִזְבָּחָךְ.
אַהֲבַת עוֹלָם תָּבִיא לָהֶם, וּבְרִית אָבוֹת לַבָּנִים תִּזְכּוֹר..."
(מתוך תפילת מוסף של ראש חודש)
יחד עם מצות קידוש החודש, וקביעת לוח השנה היהודי, נזכיר גם את המאורות, היוצרים את הזמנים על פני כדור הארץ, הלוא הם השמש והירח, כמו שנאמר בבריאת העולם (בראשית א יד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאוֹרוֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאוֹתוֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים". במהלכם הקבוע מבריאת העולם ועד עתה, ללא שום חריגה ושינוי, הרי הם מהללים ומשבחים את הקב"ה יוצר כל אשר בראם.
"טוֹבִים מְאוֹרוֹת שֶׁבְּרָאָם אֱלֹהֵינוּ... שְׂמֵחִים בְּצֵאתָם שָׂשִׂים בְּבוֹאָם, עוֹשִׂים בְּאֵימָה רְצוֹן קוֹנֵיהֶם..." - עומדים הם זה אלפי שנים על משמרתם, יום ולילה לא ישבותו, למלא את התפקיד שהועיד להם בורא עולם מששת ימי בראשית, ביצירת העיתים והזמנים. וזוכים אנו לברך על מאורות אלו - ברכות שבח והלל: על הירח - "ברכת הלבנה", אחת לחודש. ועל השמש - "ברכת החמה", אחת ל- 28 שנה [וכפי שיבואר להלן בהרחבה].
יהי רצון שנזכה במהרה לנבואת הנביא ישעיה (ל כו): "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם, כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים...".
קביעת ראשי חודשים
על פסגתו של הר גבוה בהרי השומרון, בגבול עמק הירדן, עמדה קבוצת יהודים, כשהם נושאים את עיניהם בדריכות לעבר הר הזיתים הנשקף במרחק ממולם. הם השקיפו היטב שוב ושוב: האם יקבלו הלילה את האיתותים המוסכמים? או אולי לא? חשוב להם מאוד לדעת זאת! הרי כל תושבי האזור מחכים מהם לתשובה! אסור להם בשום פנים ואופן לפספס את האיתותים!
העיניים צופיות בדריכות. והנה - כן, ישנם איתותים! לפידי אש מרצדים מן ההר שמולם, והשלהבות מונפות ימינה ושמאלה מעלה ומטה - בדיוק כפי שהוסכם. ובכן, יש למהר להעביר את המסר החשוב - הלאה, לעבר "הר כוכבא" הנשקף אליהם מן העבר השני. הרי גם שם מצפים צופים יהודים בדריכות לקבלת האיתותים! חיש ממהרים הם להדליק את לפידי האש הגדולים שהכינו מבעוד מועד, ולאותת בהם - ימינה ושמאלה מעלה ומטה. כאשר לאחר שעה קלה הבחינו שגם בהר כוכבא הוצתו לפידים ונראו האיתותים, הבינו שהמסר הועבר כראוי, ויכולים הם לשוב לעבר בתיהם, לבשר ולהפיץ את החדשות החשובות בכל רחבי האזור.
אכן, חיש קל הופצה הידיעה החשובה בכל אזור השומרון, ולאחר מכן באזור "הר כוכבא" השוכן בירכתי הגליל - התחתון המזרחי, ומשם הלאה והלאה לכל רחבי הארץ והתפוצות.
אבל רק כעבור מספר ימים התבררה הטעות הגדולה!
- היו אלו איתותי שוא!
האיתותים שיצאו מהר הזיתים, היו איתותי הטעיה! הם הונפו בידיים זדוניות, מתוך מטרה מכוונת להטעות את כל תושבי הארץ, ולהעביר מסרים שגויים!
המבוכה היתה רבה. איזו זדוניות מרושעת! מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו ליבו להטעות כך את כל תושבי הארץ, כשמדובר במידע כה חשוב ומשמעותי?! ומה יהיה מעכשיו והלאה? כיצד יעבירו את המידע החשוב, כאשר יזדקקו לו פעם נוספת? הרי לא יוכלו מעתה לסמוך שוב על איתותי האש, שמא שוב תתערבנה כאן ידיים זדוניות. אם כן יש למצוא דרך חילופית להעברת המידע...
מהו המידע החשוב? מדוע ציפו לו כל תושבי הארץ בדריכות? מי היה אחראי להעביר אותו? ולמי היה עניין לחבל בו? על כך נענה בעמודים הבאים...
יום ראש חודש בחיי עם ישראל
ההתרחשות המתוארת לעיל, נסובה סביב נושא חשוב ומרכזי בחיי עם ישראל: קביעת ראשי חודשים וקידושם.
"ראש חודש" הינו יום חשוב, מרכזי ומשמעותי בחיי עם ישראל. הוא איננו רק יום הבא לציין תחילתו של חודש עברי חדש [כמו, להבדיל, ה"ראשון לחודש" של אומות העולם], אלא יש לו קדושה ומשמעות מיוחדת.
כיום, איננו חשים ומרגישים את גודל המשמעות כל כך. אנו יודעים מראש מתי יחול ראש חודש, ובאותו יום מוסיפים בתפילה "יעלה ויבוא" ומתפללים גם תפילת מוסף. אולם בעבר, לוח השנה היהודי לא היה יכול להיערך מראש, אלא בכל חודש מחדש ציפו כולם להכרעת בית הדין הגדול שבירושלים, מתי "יתקדש החודש", כלומר באיזה יום יחול ראש חודש, ולפי זה יוכלו לדעת אף מתי יחולו החגים הקרובים. ידיעה זו היתה נחוצה והכרחית ביותר, וכל אחד מישראל היה מוכרח להתעדכן בה, כדי לדעת מתי למשל יחול חג הפסח, ועליו להיזהר מלאכול חמץ, ולחגוג את ליל הסדר. מתי יחול יום כיפור ועליו להתענות ולצום, מתי יחול חג הסוכות וכו'. ללא ידיעת יום קידוש החודש, לא יתכנו חיים יהודיים מתוקנים.
אותו יום שהתקדש בו החודש על ידי בית הדין, היה יום מיוחד לעם ישראל. בבית המקדש היו מקריבים קורבן מוסף, והלויים שוררו שירה מיוחדת. בתקופות מסוימות אף נהגו לערוך ביום זה יום שבתון כללי, והוא הוקדש לאיסוף העם וקיבוצו סביב חכמי התורה, והתחזקות בעבודת ה'.
אך עלינו להבין, מדוע היה צורך שבית הדין יכריעו בכל חודש מחדש מתי יחול ראש חודש? מדוע לא קבעו את לוחות השנה מראש, כמו היום? מתי ומדוע השתנה המצב? להבין כל זאת ועוד - נתחיל מההתחלה.
לוח השנה
כל לוח שנה - בנוי על פרקי זמן של: ימים, חודשים ושנים. פרקי הזמן הללו מתבססים על מהלכם של השמש והירח, כפי שאנו רואים אותם מכדור הארץ, כמו שנאמר בבריאת העולם (בראשית א יד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי מְאוֹרוֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאוֹתוֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים".
מהו יום? יממה - פרק זמן של לילה ויום, מאז שהשמש נראית לעינינו כשהיא שוקעת, ולאחר מכן זורחת, ועד שהיא שוב שוקעת.
מהו חודש? חודש מכונה גם "יֶרַח", כי הוא מציין את סיבובו של הירח סביב כדור הארץ, מאז שהוא "נולד", כלומר מאז שהירח נגלה לעינינו כשהוא קטן וצר מאוד, ולאחר מכן הולך וגדל ומגיע לשיאו באמצע החודש, ועד שהוא מגיע חזרה לקוטנו. תהליך זה אורך כעשרים ותשעה ימים וחצי [ועוד 44 דקות, שלוש שניות ושליש השניה. כפי שיבואר להלן בביאור המהות לברכת הלבנה].
ומהי שנה? שנה מלשון "לִשְׁנוֹת", דבר החוזר על עצמו שוב ושוב. שנה היא המחזוריות הקבועה של השמש ביחס לכדור הארץ, כך שנוצרות על פני כדור הארץ ארבע עונות: אביב, קיץ, סתיו וחורף. אם השנה התחילה בתחילת האביב, הרי שהיא תסתיים בתחילת האביב הבא, כאשר שוב תהיה השמש באותה נקודה ובאותו מצב ביחס לכדור הארץ. השנה נשנית וחוזרת כל תקופה של 365 יום [ועוד שש שעות].
אנו יודעים, וכך מקובל בעולם - שכל שנים עשר חודשים - זוהי שנה. כך בנויים כל לוחות השנה. אבל כשנתבונן היטב, נראה שאין זה מדויק! אם נעשה חשבון, ניווכח לראות ששנים עשר חודשים אינם מסתכמים לשנה אחת שלימה, אלא מעט פחות. הנה: שנים עשר חודשים [12X29.5] הינם כ-354 ימים [ועוד 8 שעות, 48 דקות ו-40 שניות], ואילו שנה אחת היא כאמור כ-365 ימים! [ואם כן ישנו הפרש של 10 ימים, 21 שעות, 11 דקות ו-20 שניות].
ובמילים אחרות: כאשר נתחיל לספור מיום מסוים שנים עשר חודשים [שנים עשר סיבובים של הירח] - הרי שבתום שנים עשר החודשים עדיין לא תושלם שנה, כלומר השמש עדיין לא תגיע לאותה נקודה שבה עמדה קודם. אם התחלנו לספור בתחילת האביב, הרי שבסיום שנים עשר החודשים עדיין לא יגיע האביב. אלא רק כעבור כאחד עשר יום נוספים. אם כן אין זה מדויק כלל לומר, שכל שנים עשר חודשים הם שנה.
אז כיצד בכל זאת קבעו בלוחות השנה, שכל שנים עשר חודשים הם שנה?
כאן אנו מגיעים להבדל המהותי בין לוח השנה היהודי לבין - להבדיל - לוח השנה הנוצרי ולוח השנה המוסלמי.
לוח השנה הנוצרי [הלועזי המקובל] - בחר להתעלם מחודשי הירח, ולספור רק למנין השמש. כלומר לפי ספירה זו, שנה - היא אכן שנה אמיתית, פרק זמן שבו סובבת השמש סביב כדור הארץ. זוהי שנה של ארבע עונות שלימות - מתחילה תמיד בחורף [ינואר] ומסתיימת בחורף. אבל, לעומת זאת - החודשים לפי ספירה זו - אינם חודשים אמיתיים. כלומר אין להם כל קשר לסיבובו של הירח. פשוט לקחו את השנה, חילקו אותה לשנים עשר חלקים, וקראו לכל חלק כזה: "חודש". חודש ינואר, חודש פברואר, חודש מרץ וכו'. אבל למעשה אין זה "חודש" אמיתי, כי איננו מבטא את מהלכו של הירח. החודש יכול להתחיל פעם אחת כאשר הירח "נולד", ובפעם אחרת כאשר הירח בצורת בננה, ופעם כשהוא בשיא גודלו וכו'. אין לחודשים הלועזיים את המשמעות האמיתית של המושג "חודש", המבטא את מהלכו והתחדשותו של הירח.
לעומתו, לוח השנה המוסלמי - בחר להתעלם משנת השמש, ולהתייחס רק לחודשי הירח. כלומר: לפי ספירה זו, חודש הוא אכן חודש אמיתי, פרק הזמן שבו מקיף הירח את כדור הארץ. החודש תמיד מתחיל ומסתיים באותו מצב שבו הירח נמצא. אבל השנה - איננה שנה אמיתית, אין לה קשר למהלך השמש, אלא פשוט החליטו שכל שנים עשר חודשים נקראים "שנה". אף על פי שבאמת השמש עדיין לא השלימה מחזור שלם. כך יוצא, שכל שנה חדשה שלהם, מקדימה בכ-11 יום לפני קודמתה, למשל: אם שנה מסוימת מתחילה בחורף ב-30 לינואר [למניין הספירה הלועזית], השנה שלאחריה תתחיל ב-19 לינואר, ולאחריה ב-8 לינואר, ולאחר מכן כבר תחול בדצמבר, וכך תמשיך ותקדים הלאה והלאה, עד שתוך כמה שנים - תחילת השנה שלהם תחול בקיץ. כך גם חג מסוים שלהם יכול לחול פעם בחורף, פעם בסתיו, פעם בקיץ, ופעם באביב. שכאמור אין ה"שנה" שלהם שנה אמיתית המבטאת את מחזוריות השמש ביחס לכדור הארץ.
אבל - להבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים - אצל עם ישראל, לוח השנה חייב להיות צמוד גם לחודשי הירח וגם לשנת החמה. שכך ציווה הקב"ה בתורה:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב ב) - יש למנות את החודשים החל מחודש ניסן, ובכל פעם שהירח מתחדש, לקדש ולמנות חודש נוסף [כפי שנרחיב בהמשך].
ומאידך, ישנו ציווי נוסף: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז א) - יש להקפיד שחג הפסח תמיד יחול באביב. כלומר: השנה צריכה להיות מותאמת למהלך השמש.
לכן יש הכרח וחובה לסדר את לוח השנה היהודי - לפי חודשים אמיתיים ולפי שנים אמיתיות. אולם, כיצד ייעשה הדבר?
"כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים!" (דברים ד ו)
כאן אנו מגיעים - לחכמה נפלאה מאוד, שאותה מסר הקב"ה למשה בהר סיני, והועברה לחכמי ישראל מדור לדור - היא חכמת חישוב תקופות ומזלות.
היום אנו קוראים לחכמה זו - "אסטרונומיה", זהו חֶקֶר צבא השמים. במשך כל ההיסטוריה, רבים רבים מחכמי אומות העולם ניסו לחקור ולדרוש במדע זה, לדעת יותר על העולמות הרחוקים שסובבים את כדור הארץ, להבין את מהלכם, לאמוד מרחקים וכמויות, ולצפות תופעות.
בכלים הפרימיטיביים של פעם, זה היה קשה מאוד. המדע התבסס בעיקר על השערות ששיערו, על פי צפייה ממושכת ומעקב של דורות. כיום המדע הזה התקדם מאוד, והגיע לתגליות מרעישות ומרחיקות לכת, בעקבות מכשירים משוכללים שפותחו, לוויינים, מצלמות חלל, טלסקופים וכדומה.
ואולם - מדהים להיווכח, שהמידע החדשני הזה - היה ידוע לחכמי ישראל, לפני אלפי שנים!
אנו מוצאים לכך כמה וכמה דוגמאות בתלמוד ובספרות חז"ל [כפי שנביא בהמשך]. ואמנם כיום, באורך הגלויות, ובעקבות המשברים שפקדו את עם ישראל במשך הדורות, רובה של חכמה זו אבדה מאתנו, ונותר בידינו רק זעיר פה זעיר שם. אבל גם מ"פירורי המידע" הללו, אנו יכולים להבין שהיו לחז"ל מושגים וידיעות מרחיקות לכת בהבנת מהלכי צבא השמים - למרות שלא היו להם אז את הכלים להגיע לכך. שכאמור - זהו מידע אלוקי שהועבר אליהם מדור לדור עד משה רבנו שקיבלו מפי בורא עולם.
על פי מידע זה - ידעו חז"ל לסדר את לוח השנה היהודי, כך שיתאים גם לחודשי הירח וגם לשנת החמה.
בעקרון, אכן מונים חודשים לפי הלבנה [הירח], אך כדי להשיג את הפער ולהיצמד גם לשנת החמה - מידי כשנתיים שלוש, מוסיפים חודש נוסף, ושנה זו שבה יש 13 חודשים [אדר א' ואדר ב'] נקראת "שנה מעוברת".
אולם, כל זה מצריך דיוק מוחלט ביותר, שכן אי דיוקים קטנים יכולים להצטבר במשך הדורות להפרש ניכר מאוד, ושוב לא יהיו החודשים והשנים מתאימים למהלכי הירח והשמש. החישוב המדויק כיצד ומתי "לעבר" את השנים, עבר אף הוא מדור לדור, ומכונה בשם: "סוד העיבור".
אילו טעו חס ושלום אפילו טעות קטנה ביותר, במשך הדורות היה לוח השנה היהודי משתבש חלילה, והכל היו יכולים לעמוד על הטעות הגדולה.
וזה מה שקרה - להבדיל - לספירה הנוצרית: הם חישבו מראש את לוח השנה שלהם על פי שנות החמה, אולם היה להם אי דיוק, שהלך והצטבר, עד שנוצר מצב שהיו להם כעשרה ימים "מיותרים". בשנת 1582 למניינם [לפני כ-430 שנה], קם האפיפיור גריגורי השמיני, והחליט לתקן את הלוח. הוא מצא שלפי הלוח הקיים, בכל 400 שנה ישנם 3 ימים מיותרים, וזוהי הסיבה לפער שנוצר. לכן ציוה לקצר את חודש אוקטובר של אותה שנה בעשרה ימים, דהיינו שיום ה-5 באוקטובר, יעשו לו שינוי השם, ויקרא שמו בישמעאל 15 באוקטובר. על ידי זה תיקן פחות או יותר את העיוותים שהצטברו בלוח מהשנים הקודמות. הוא אף ערך שינוי בסידור הלוח, כדי שחוסר הדיוק לא ימשיך ויצטבר הלאה בשנים הבאות. הלוח החדש שתיקן מכונה מאז ועד עתה: "הלוח הגרגוריאני".
תיקונו היה כך: חודש פברואר הוא בדרך כלל של 28 יום, ופעם בארבע שנים הוא של 29 יום. עכשיו הוסיף לכך תיקון: מתוך כל 400 שנה - 3 פעמים שבהם אמור חודש פברואר להיות של 29 יום, הוא יהיה של 28 יום. שינוי זה יתרחש בכל 100 שנה עגולות, למעט שנת ה - 400. למשל: בשנים 1,700, 1,800 ו- 1,900 - יהיה חודש פברואר של 28 יום, ובשנת 2,000 הוא יהיה כרגיל של 29 יום. לאחר מכן בשנים 2,100, 2,200 ו- 2,300 הוא יהיה שוב של 28 יום, ובשנת 2,400 של 29 יום. [ואולם זה רק לחשבון ולא למעשה, כי במהרה בימינו תגיע עת גאולתנו "ונשגב ה' לבדו", וכמובן לא יהיה המשך לספירה הנוצרית]. (הכוזרי השני מטה דן ויכוח רביעי אות קפ. קובץ בית אהרון וישראל).
לעומת זאת הספירה היהודית, על פי חכמי ישראל, תמיד הצטיינה בדייקנותה ובמהימנותה. אף אומות העולם ידעו להעריך את חכמת חכמי ישראל וידיעותיהם הרחבות והמדויקות בעניינים אלו. כמו שאמרה התורה (דברים ד ו): "כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים", בתחום זה - שמעניין ומעסיק מאוד גם את חכמי אומות העולם, תהיה ניכרת חכמתכם בעיניהם באופן מיוחד. וכמו שראינו במגילת אסתר, שחכמי היהודים כונו בשם "החכמים יודעי העיתים" - אחשוורוש וחכמי האומות העריכו את חכמי ישראל בעיקר בשל חכמתם בחישוב הזמנים וקביעתם.
ממתי ידוע אורך חידוש הירח?
היתכן שתורה, אשר נכתבה לפני אלפי שנים, תדע נתונים אסטרונומים מדויקים, אשר מינהל החלל האמריקאי, ולאחריו - הגרמני, הגיעו אליו כיום באמצעות כלים אלקטרוניים משוכללים?!
למרבה הפלא, התשובה חיובית בהחלט!
ובכן, כידוע בתחילת כל חודש, נראה הירח כצורת חרמש [מגל] ההולך "וגדל" עד אשר נראה במלואו באמצע החודש. ומאז הולך הירח "ומצטמק" עד אשר נעלם, ושוב "נולד". יום המולד הוא יום ראש החודש העברי. פרק הזמן החולף ממולד למולד קרוי: אורך חידוש הירח.
והנה, בתלמוד (מסכת ראש השנה כה ע"א) מסופר:
"פעם אחת נתקשרו השמים בעננים, ונראית דמות לבנה בעשרים ותשעה לחודש. כסבורים העם לומר ראש חודש הוא וכו'. אמר להם רבן גמליאל, "כך מקובלני מבית אבי אבא: אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה, ושני שלישי שעה, ושבעים ושלשה חלקים".
ובכן, רבן גמליאל מעיד שקיבל בתורה שבעל פה מדורות קודמים שבשושלת נשיאי ישראל [אשר קיבלו מאבותיהם, והם מאבותיהם עד מתן תורה בהר סיני], כי אורך חידושה של הלבנה הוא: עשרים ותשעה יום ומחצה, ושני שלישי שעה, ושבעים ושלשה חלקים, בדיוק.
עתה נתבונן: סיכום החישוב לפי התורה:
29.5 יממות + 2/3 שעה + 73 חלקי שעה.
מהם חלקי שעה? היום מקובל לחלק את השעה ל-60 דקות. אולם בזמנם הוסכם לחלק את השעה ל-1,080 חלקים. [היתרון בחלוקה זו, שלפיה ניתן לבצע חלוקה מדויקת של השעה ל: חצי, רבע, שמינית, שליש, שישית, תשיעית, חמישית ועשירית.]
אם כן, 2/3 שעה הינם: 720 חלקים.
נמשיך: 720 חלקים + 73 חלקים = 793 חלקים.
793 חלקים אלו - כמה הם מהווים מתוך השעה? 793/1080 הרי לנו: 0.734259 שעות.
וכמה הם מהווים מתוך היממה? נחלק ב-24 שעות: 0.734259/24 והרי לנו: 0.03059 יממות.
נוסיף את יתרת 29.5 היממות: [29.5 יממות + 0.03059 יממות] והרי לנו: 29.53059 יממות.
מסקנה: לפי התורה, אורך חידוש הירח הוא: 29.53059 יממות.
הקטע דלהלן [במסגרת] הוא מתוך ספרו של CARE SAGAN, המדען הראשי של מינהל החלל האמריקאי, NASA. למרבה התדהמה הוא מסיק כי אורך חידוש הירח ממולד למולד הוא: 29.530588 יממות [ההפרש הוא חלקיקי שניה]!!!
המדידה התבצעה באמצעות פריזמת זכוכית שהניחו אסטרונאוטים אמריקנים על הירח, ובעזרת קרן לייזר הנשלחת מכדור הארץ אל הפריזמה, טלסקופים רבי עוצמה, ושעון אטומי. יודגש כי ללא מכשירים אלה אשר התחדשו בשנים האחרונות, לא היתה שום אפשרות למדע המודרני להגיע לתוצאה מדויקת כל־כך.
והרי לנו, מחקר מתקדם יותר אשר נערך בברלין-גרמניה. מחקר זה הולך וסוגר את פער חלקיקי השניה שבין תורת ישראל לבין מחקרי המדע המודרני, והוא מסיק כי אורך חידוש הירח ממולד למולד הוא: 29.530589 יממות!!! הנה ציטוט המחקר החדש:
לא נותר לנו אלא להמתין בסבלנות לעוד צעד של המדע במרדפו אחר קידמת התורה, עד אשר יוכל לדייק בעוד חלקיק שניה, ויגיע אל האמת המוחלטת של אורך חידוש הירח... ("תורה ומדע" להרב זמיר כהן שליט"א)
זוהי דוגמא אחת מתוך רבות, המעידות על המידע הבלתי נתפס שהיה מצוי בידי חכמי ישראל בתחום האסטרונומיה. דוגמאות נוספות: * האם קיים "נרתיק" לשמש? * צביר הכוכבים "כימה" - כמה כוכבים יש בו? * מהו מספר הכוכבים והגלקסיות בקוסמוס כולו? * מאגרי המים בחלל. * כח הכבידה וצורתו הכדורית של העולם. ניתן לראות דוגמאות אלו ועוד, בהרחבה, בספר "המהפך" להרב זמיר כהן שליט"א. כמו כן הרחבנו להלן אודות מספר הכוכבים והגלקסיות בקוסמוס [תחת הכותרת "כי אראה שמיך..."].
על כך אומר הפסוק: "כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה!" (דברים ד ו) - אמרו חז"ל: איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים [שגם העמים מכירים בה]? הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות [מערכות כוכבים]. וכל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכתוב אומר (ישעיה ה יב): "וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ!" (מסכת שבת עה ע"א)
מצות "קידוש החודש"
נחזור כעת למצות "קידוש החודש". הבנו עד כה, כי החשבון לקביעת לוח השנה היהודי נמסר לחכמי ישראל מדור לדור. ואם כן נשוב ונשאל: מדוע בעבר לא קבעו את לוח השנה מראש? מדוע היה צורך בכל חודש מחדש לקבוע מתי יחול ראש חודש?
הסיבה לכך - היא מצות התורה שציוותה (שמות יב ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". התורה מצווה שעם ישראל - הם שיקדשו את החודשים, בכל חודש מחדש.
כלומר: למרות שהחשבון המדויק מתי יחול ראש חודש - נמסר לחכמי ישראל, ויכלו לצפות מראש את זמנם של כל ראשי החודשים העתידיים, בכל זאת ציוותה התורה - שהחודשים לא "יזרמו" ויכנסו בזה אחר זה באופן אוטומטי לפי חשבון בלבד, אלא עם ישראל הם שיקדשו אותם בכל פעם מחדש, כאשר יראו את הלבנה מתחדשת. ורק על ידי "קידוש" זה שיקדשוהו עם ישראל - יכנס החודש לתוקפו.
מצוה זו בעצם נותנת לעם ישראל כח רב של שליטה על הזמנים וקדושתם, והשתתפות במעשי ידיו של הקב"ה, כביכול, כפי שניווכח מדברי המדרש הבאים:
מתכנסים מלאכי השרת אצל הקב"ה ואומרים לפניו: "רבונו של עולם, אימתי ראש השנה?" והוא אומר: "ולי אתם שואלים? אני ואתם נשאל לבית דין של מטה!"
גזרו בית דין של מטה ואמרו "היום ראש השנה", אומר הקב"ה למלאכים: "העמידו בימה, והעמידו סנגורים והעמידו ספיקטורים [מקטרגים], מפני שגזרו בית דין של מטה ואמרו היום ראש השנה!". נשתהו העדים לבוא, או נמלכו בית דין לעברה למחר [החליטו לדחות את קידוש החודש למחר] - הקב"ה אומר למלאכי השרת: "העבירו בימה, ויעבירו סנגורים ויעבירו ספיקטורים, שגזרו בית דין של מטה ואמרו, ראש השנה למחר". (ילקוט שמעוני בא קצ, קצא)
מצוה ראשונה
יוצא אם כן, שבמצוה זו תלויים כל המועדים, ולכן היתה זו המצוה הראשונה שציוה הקב"ה את עם ישראל, עוד כשהיו במצרים, לפני שקיבלו את התורה, ואף עוד לפני מצות הפסח, שהרי חג הפסח תלוי גם הוא בקידוש החודש.
בערב ראש חודש ניסן, 15 יום לפני שיצאו עם ישראל ממצרים, בשעת בין הערביים סמוך לחשכה, נמסרה למשה ולאהרון מצוה זו, ובאותו מעמד הקב"ה הראה והמחיש למשה ולאהרון, כיצד יש לקיים את המצווה, כפי שמתאר המדרש (ילקו"ש בא קצא):
"נתעטף הקב"ה בטלית מצויצת, והעמיד למשה מכאן ולאהרון מכאן, וקרא למיכאל ולגבריאל, ועשה אותם כשלוחי החודש, ואמר להם: 'כיצד ראיתם את הלבנה - לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה? כמה היה נוטה וכמה היה רחב?' אמר להם [למשה ולאהרון]: כסדר הזה יהיו בני מקדשים את החודש למטה - על ידי זקן [ועמו שניים], ועל ידי עדים, ועל ידי טלית מצויצת".
למרות שברוב המצוות ציוה הקב"ה את משה בלבד, כאן צירף גם את אהרון, כדי ללמדם שקידוש החודש צריך להיעשות על ידי שלושה: ה"זקן", שהוא אב בית הדין, מקדש את החודש, ועימו צריכים להיות עוד שני חכמים. "וכשביקש הקב"ה לקדש את החודש, אמר הקב"ה למשה ולאהרון, אני ואתם נקדש את החודש" (שמות רבה טו). כמו כן, בכך שקרא הקב"ה למיכאל ולגבריאל, לימדם שקידוש החודש צריך להיות על פי שני עדים שבאים ומעידים בפני בית הדין שראו את הלבנה בהתחדשותה. ובית הדין צריכים לחקור אותם איך וכיצד נראתה הלבנה, כדי לדעת אם נכונים דבריהם, ורק אם אומתו דבריהם, מקדשים בית הדין את החודש [כפי שיורחב להלן].
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" - התקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תיראה ותהיה ראויה לקדש - והראה לו הקב"ה באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו: "כזה ראה וקדש". סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו בחשכה. (רש"י שמות יב ב)
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" - אמר להם הקב"ה: עד עתה היה בידי, שנאמר "עשה ירח למועדים", אבל מכאן ואילך - הרי היא מסורה בידיכם, ברשותכם! אם אמרתם הן - הן, אם אמרתם לאו - לאו, ולא עוד אלא אם בקשתם לעבר את השנה, הריני משלים עמכם!
משל למלך, שהיו לו אוצרות מלאים זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות, והיה לו בן אחד. כל זמן שהיה הבן קטן, היה אביו משמר את הכל, אך כאשר גדל הבן ועמד על פרקו, אמר לו אביו: "כל זמן שהיית קטן, אני הייתי משמר את הכל, עכשיו שעמדת על פרקך, הרי הכל מסור לך". כך היה הקדוש ברוך הוא משמר את הכל, ועכשיו כיון שעמדו ישראל, מסר להם הכל, שנאמר: "החדש הזה לכם", הרי היא מסורה ברשותכם (שמות רבה טו).
"רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱלֹהַי, נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ" (תהילים מ ו), אמר רבי סימון: חשבונותיך - אלינו. שכל אלפיים וארבע מאות וארבעים ושמונה שנים, עד שלא יצאו ישראל ממצרים, היה הקב"ה יושב ומחשב חשבונות ומקדש את השנים ומחדש חודשים, וכיון שיצאו ישראל ממצרים - מסרם להם. אמר: מכאן ואילך "החודש הזה - לכם", הרי הם מסורים לכם. (ילקו"ש בא קפט)
נמצא שיום ראש חודש, המתקדש על ידי מצות "קידוש החודש", יש לו משמעות ומעלה מיוחדת. הוא מגלה בפנינו את ההבדל הגדול בין אומות העולם - ההולכים במרוץ על מפת הזמן, הזורמת תחתיהם במחזוריות חול אוטומטית, ללא שליטה וללא כל תכלית, לבין עם ישראל - השולט על זמניו ומקדש אותם. והוא שאמרו חז"ל (מסכת ברכות מט ע"א): "מקדש ישראל והזמנים" - הקב"ה מקדש את ישראל שמקדשים את הזמנים.
הלכה למעשה
עתה רוצים אנו להתבונן בתולדות עם ישראל, לראות כיצד התבצעה בפועל מצוה זו, איזו השפעה עצומה היתה לה בחיי עם ישראל, אלו גורמים עוינים היתה עינם צרה בה וניסו לחבל בה ולהתנכל לה, ומה השתנה במשך הדורות.
אך כדי להבין נכון וטוב יותר את מהלך הדברים נציג ונחדד מספר נקודות להבנת הענין כראוי [וחלקן יבוארו ביתר הרחבה בהמשך, ב"באור מהות ברכת הלבנה"].
* חודש מלא וחודש חסר: ראש חודש יכול להיקבע בשני מצבים: האחד - חודש חסר של 29 יום, ולאחריו [היום ה- 30 כביכול] הוא ראש החודש הבא. או חודש מלא ["מעובר"] של 30 יום ולאחריו [היום ה- 31 כביכול] ראש חודש. אך אין חודש למעלה מ- 30 יום.
ממה נובע דבר זה, והלוא ישנם מרחקים קבועים בין מולד למולד? זה נובע מכך שחידוש הלבנה הוא כאמור כל 29 יום וחצי ועוד כ- 4\3 שעה, ואם כן המולד חל בדרך כלל באיזשהו זמן באמצע היממה, אולם אי אפשר לקטוע את היממה ולקבוע ראש חודש החל מאמצע היום, כי החודש צריך להיות בעל ימים שלמים ולא חצויים, לא יתכן שיום אחד יהיה חציו שייך לחודש אדר למשל, וחציו השני מתחיל ניסן. [על כך אומר המדרש (בראשית רבה ו א): אמר רבי שילה: אף על פי ש"עשה ירח למועדים" - "שמש ידע מבואו" [השמש קובעת את יום מבואו של החודש], אין מונים ללבנה אלא משתשקע החמה"].
אילו היה המרחק בין מולד למולד - בדיוק 29 יום וחצי, הרי שהיה לעולם - חודש אחד מלא חודש אחד חסר, אחד מלא אחד חסר, וחוזר חלילה. אבל כיון שישנו עודף נוסף של עוד כשלושת רבעי שעה, לכן יש צורך מפעם לפעם שיהיו שני חודשים מלאים רצופים, או שני חסרים רצופים. [ויש לכך סיבות נוספות שאין כאן המקום להאריך בהן].
* אם זהו חשבון הידוע לחכמי ישראל כיצד לעשותו, מדוע לא קבעו מראש מתי יחולו ראשי החודשים הבאים? מפני שכאמור מצוות התורה היא לקדש את החודש על פי הראייה של הירח בהתחדשותו. אל בית הדין צריכים להגיע שני עדים שראו את הירח בהתחדשותו, ואחרי שבודקים ומאמתים את עדותם, קובעים בית הדין שזהו ראש חודש ומקדשים אותו.
ואם היה מעונן, כמצוי בחודשי החורף, ואף אחד לא ראה את הירח בהתחדשותו? אזי בכל מקרה, את יום ה-31, יקבעוהו בית הדין לראש חודש ויקדשוהו, שכאמור אין חודש למעלה מ-30 יום. ויש פעמים שיקדשו בית הדין את החודש אף ביום השלושים גם כשלא באו עדים להעיד, מפני שעל פי החשבון כבר היה בודאי זמן המולד, רק שלא ראוהו. [לפעמים יכול להיות מצב שבמשך כמה חודשים לא יראו את המולד, כי צריך תנאי ראות טובים לראותו. ואם בית הדין יקבעו תמיד במקרה כזה חודש של 30 יום, הרי שילך ויצטבר פער גדול. לכן לעיתים במקרים כאלו, גם כשלא באו העדים ביום השלושים, בכל זאת קידשו את החודש].
לכאורה כל אדם שרואה את הירח בהתחדשותו, יכול להבין שעכשיו הנה חל ראש חודש, מדוע יש לחכות להכרעת בית הדין? מפני שקביעת ראש חודש אינה רק ענין של חשבון או של ראייה בעלמא, אלא ראש החודש חל רק כאשר בית הדין "מקדשים" אותו. ללא זה אין החודש מקודש גם אם ברור שנראה המולד, כגון אם איחרו העדים להגיע, ועד שחקרו אותם וקיבלו את עדותם כבר שקעה השמש ובית הדין עדיין לא הספיקו לקדשו, החודש אינו מקודש.
מה החשיבות והצורך בידיעת חשבון המולד, אם בכל מקרה היו בית הדין מסתמכים על עדות העדים? בית הדין לא הסתמכו רק על עדות העדים, אלא רבות מאוד גם על החשבון. אומנם עדות העדים נצרכה כדי לקיים את קידוש החודש כמצוותו על פי הראייה, אך תמיד נצמדו אף לחשבון. עדויות שלא תאמו לחשבון - נפסלו [כמו הדוגמא שהובאה לעיל במסגרת, שרבן גמליאל פסל את העדות כשלא תאמה לחשבון, והסיק שהעדים ראו עננה כדמות לבנה].
לאיזה בית דין היתה סמכות להכריע בכך ולקדש את החודש? אין קובעים ראשי חודשים אלא בבית דין של "סמוכים", שהסמיכה שלהם נמשכת מרב לתלמיד עד משה רבנו, בלי הפסק.
עתה נשוב לראות, כיצד התבצעה בפועל מצוה זו.
קיום מצוות קידוש החודש - לדורותיו
"יפה כלבנה" - זו כנסת ישראל, שמצפה ואומרת מתי יהיה ראש חודש,
ואראה הלבנה ואקדש החודש, ואתן שבחות לקב"ה.
ועתיד הקב"ה להבהיק זיום כלבנה" (תנא דבי אליהו פרק הירידות פרשה ג)
זימון העדים
תכונה בירושלים. בחצר גדולה הסמוכה לבית המקדש, "בית יעזק" שמה, נערכו שולחנות והוכנו סעודות גדולות.
על מה ולמה? ובכן, הלבנה ההולכת וקטנה מבשרת על סופו של החודש הנוכחי. החודש הולך ומתקרב לסיומו, והנה כבר חלף עבר יום כ"ט לחודש, ועתה יש לדעת - האם היום הבא, היום השלושים - יהיה המשכו וסופו של החודש הנוכחי [ל' לחודש], או תחילתו של חודש חדש?
כל ישראל, בכל ערי הארץ ומחוצה לה - מחכים ומצפים להכרעה חשובה זו! הן עליהם לדעת מתי יחול יום הכיפורים, ומתי חג הסוכות, או לחילופין מתי להפסיק לאכול חמץ ולערוך את ליל הסדר וכו'. ההכרעה צריכה לצאת מבית הדין הגדול אשר בירושלים - "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' - מִירוּשָׁלָיִם!" (ישעיה ב ג).
אנשים רבים נושאים את עיניהם לשמים, אל אופק המערב - אולי יבחינו הם בלבנה המתחדשת, ויזכו ללכת ולהעיד על כך בפני בית הדין, ועל פי עדותם יקדשו את החודש? ואומנם, אין זה כה קל, שהרי אף כמה שעות לאחר המולד, חרמש הירח עדיין צר ביותר, וקשה מאוד להבחין בו. צריך ראייה חדה במיוחד, ואף תנאי ראות טובים - אויר זך ושמים צחים ובהירים. אולם המאמץ כדאי וחשוב. אם יצליחו לראות את הירח החדש עוד היום - ימהרו ללכת ל"בית יעזק", למסור את עדותם לבית הדין, ולהיות שותפים במעמד הגדול של קידוש החודש!
ואכן ב"בית יעזק" - נערכו לקראת קליטתם של העדים. חשוב מאוד לעודד את בואם, כדי שיוכלו לקדש את החודש כמצוותו - על פי עדי ראייה. הסעודות הגדולות שהוכנו, הרבו את שמחת המצווה ששררה במקום, וכך עודדו עדים רבים להגיע ולהשתתף בשמחה. אומנם, די בעדות של שני עדים בלבד כדי לקדש על פי עדותם את החודש, אולם יש להרגיל את העם שכל הרואה את הלבנה בחידושה יבוא לבית הדין להעיד, כדי שלא יִוָּצֵר מצב שלא יבואו עדים כלל.
חילול שבת לצורך העדות
ומה קורה בשבת? כאשר היום השלושים חל בשבת - כיצד יבואו עדים? הלוא רבים מהם מגיעים "מחוץ לתחום", מחוץ לירושלים, ממקומות שאסור לבוא מהם לירושלים בשבת, ואם כן - אולי יקרה מצב שעדים אכן יראו בשבת את הלבנה בחידושה, אך יימנעו מלהגיע, וכך יידחה קידוש החודש ליום ראשון?
לכך אמרה התורה (ויקרא כג ד): "אלה מועדי ה'... אשר תקראו אותם במועדם" - הזהיר הכתוב שלא יעבור המועד של זמן קריאתם, היינו קידוש החודש - ואפילו בשבת (רש"י), ולכן מותר לעדים לבוא בשבת להעיד אף אם הדבר כרוך בחילול שבת!
ולא עוד - אלא שאם זקוקים הם לליווי של אבטחה מפני סכנת הדרכים - מותר אף למאבטחים להגיע עימהם, וכן מותר להם להצטייד במקלות להגנה. וחולה שאינו יכול ללכת בעצמו - מותר להרכיבו על חמור. וכן אם הדרך ארוכה וזקוקים הם לקחת עימם צידה - מותר להם לטלטל עימהם מזון ושתיה. כל זאת כמובן בתנאי שהם יודעים שיוכלו להספיק להגיע לבית הדין עוד בשבת, אך אם יגיעו רק במוצאי שבת - כבר אין בכך כל תועלת, ולכן מלכתחילה אסור להם לצאת.
מספרת המשנה (ראש השנה פ"א מ"ו): פעם אחת בשבת, הלכו לבית הדין להעיד - למעלה מארבעים זוגות, ובדרכם עברו בעיר לוד [היה זה בתקופה מאוחרת יותר, לאחר חורבן בית המקדש, כשבעקבות המצב, עבר בית הדין לעיר יבנה]. עיכב אותם שם רבי עקיבא, כדי למונעם מחילול שבת שלא לצורך, שהרי די בזוג אחד שילך להעיד. שלח רבן גמליאל ואמר לו: "אם מעכב אתה את הרבים, נמצאת מכשילם לעתיד לבוא", דהיינו שאתה גורם בכך, שלהבא - הם יימנעו מלהגיע, כי יאמרו שמן הסתם כבר העידו אחרים ואין צורך שאף הם יחללו את השבת. ואכן כך היא ההלכה כדברי רבן גמליאל - שכל הרואה לבנה בחידושה מצוה עליו לבוא לבית הדין הגדול ולהעיד. [ואומנם בתקופה זו, לאחר חורבן בית המקדש, כאשר בטל קורבן מוסף של ראש חודש, תיקנו חכמים שיהיו מחללים את השבת רק על קידוש החודשים תשרי וניסן, "מפני תקנת המועדות", שסידור כל המועדים תלוי בחודשים אלו (כמבואר במשנה שם פ"א מ"ד ובמפרשים)].
חקירת העדים
אחר שהגיעו העדים ל"בית יעזק" [או בתקופות מאוחרות יותר - למקום מושבה של הסנהדרין, בערים אחרות], הם נחקרו ממושכות על ידי בית הדין, כדי לוודא כי אכן ראו את הירח החדש. חברי בית הדין היו מחשבים את שעת המולד ואת מיקום הירח וכיוונו, ובעזרת הנתונים שבידם חקרו את העדים ואימתו את עדותם.
"כיצד בודקים את העדים? זוג שבא ראשון, בודקים אותו ראשון, ומכניסים את הגדול שבהם ואומרים לו: אמור, כיצד ראית את הלבנה, לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה? כמה היה גבוה? ולאין היה נוטה? וכמה היה רחב?" (ראש השנה פ"ב מ"ו)
בית הדין היו חוקרים את העדים לפרטי פרטים, כדי לדעת בוודאות שאכן העדות נכונה, ואיננה עדות שקר, או טעות, כי לפעמים יתכן שהשתקפות העננים תיראה כחרמש הירח.
לאחר שחקרו היטב את העד הראשון, הכניסו את העד השני, ואם נמצאו דבריהם מכוונים - הרי עדותם מתקבלת. וכאן למעשה כבר לא היו זקוקים לעדותם של יתר העדים שהגיעו, אולם בכל זאת היו מכניסים גם אותם ושואלים אותם "ראשי דברים", ללא ריבוי פרטים, וזאת כדי שלא יצאו בפחי נפש, מתוך תחושה שהגיעו לחינם ואין בהם צורך, ויימנעו מלהגיע להבא.
לרבן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין ביבנה, היה מין לוח שעליו מצוירים ציורים שונים של הלבנה, וכשהיו באים אליו עדים פשוטים, שאינם מתמצאים ומבינים את כל השאלות, ואינם יכולים להסביר בדיוק כיצד ראו את הירח - היה מראה להם את הציורים השונים, ושואל אותם: "הכזה ראית? או כזה?", וכך היה מאמת את עדותם.
הכרזת קידוש החודש
כעת, לאחר שאומתה עדות העדים - הגיע הזמן להכריז על קידוש החודש. ראש בית הדין עמד והכריז: "מקודש!", וכל הנוכחים ענו אחריו "מקודש, מקודש!"
בקריאה זו - נעשה החודש מקודש [וזהו שאומר הפסוק: "אלה מועדי ה'... אשר תקראו אותם..."], חלה על היום קדושת ראש חודש, וכשבית המקדש קיים מקריבים בו קרבן מוסף של ראש חודש, והלויים אומרים שירה מיוחדת. וכשם שקידשוהו בית דין של מטה, כן מקדשים אותו בית דין של מעלה, ומתקדשים כל המועדים הבאים. כגון בחודש תשרי, היום העשירי לקידוש החודש מתקדש להיות יום כיפור. וכן אמרו במדרש (רבה, בא): אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, אימתי אתה עושה את המועדות? אמר להם אני ואתם נסכים על מה שישראל גומרים ומעברים.
בשעה שישבו בית הדין לקדש את החודש, היו מרבים בסעודה (מסכת סנהדרין ע ע"ב), והיו באים לסעודה זו חבורות של זקנים, ושל בולווטים [אנשים חשובים ועשירים], ושל תלמידים, כדי לפרסם את קידוש החודש ככל היותר. [ויש אומרים שהיו עושים סעודה זו דווקא כשהיה החודש מלא ולא קידשו את יום השלושים, וממילא יום שלושים ואחד נעשה מקודש מאליו, וכדי להדגיש זאת עשו סעודה גדולה (עיין מסכת סנהדרין ע ע"ב. וכן מסכת סופרים פי"ט ה"ט עם פירוש ביאורי סופרים. וכן רמב"ם הלכות קידוש החודש פ"ג ה"ז ובפירוש שקל הקודש להגר"ח קנייבסקי שליט"א)].
בסעודה זו, היו מברכים על כוס היין ברכה מיוחדת:
"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אֲשֵׁר בַּעֲגֻלָּה גִּדֵּל דּוֹרְשִׁים, הוֹרָם וְלִמְּדָם זְמָנֵי חֳדָשִׁים, טִכֵּס יָרֵחַ, כִּלֵּל לְבָנָה, מִנָּה נְבוֹנִים סוֹדְרֵי עִתִּים, פִּלֵּס צוּרֵנוּ קִצֵּי רְגָעִים, שֶבָּם תִּקֵּן אוֹתוֹת וּמוֹעֲדִים... ברוך אתה ה', מקדש ישראל וראשי חודשים.
באור: בעגולה - שהסנהדרין היו יושבים בלשכת הגזית כחצי גורן עגולה. מינה נבונים - אלו הסנהדרין שכתוב עליהם "אנשים חכמים ונבונים", וכן נאמר על חכמת חישוב התקופות: "כי היא חכמתכם ובינתכם...". סודרי עיתים - שמסדרים את העיתים, שלא יבוא פסח באמצע הקיץ אלא באביב וכו'. פילס צורנו - שקל וחישב הקב"ה. קצי רגעים - ה' שקל את קץ הרגעים, איזה רגע ייחשב לחודש העבר, והרגע שאחריו לחודש הבא. (ביאורי סופרים)
לאחר מכן אמרו בשבח והלל: "הודו לה' כי טוב, כהיום הזה, בירושלים ששים ושמחים כולנו במקום, אליהו הנביא במהרה יבוא אלינו, המלך המשיח יצמח בימינו, שימנה את הימים כשנים בבניין בית המקדש, ירבו שמחות! [ועונים העם ואומרים אמן], ירבו בשורות טובות בישראל! ירבו ימים טובים בישראל! ירבו תלמידי תורה בישראל! מקודש החדש! מקודש בראש חדש, מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו, מקודש כתורה, מקודש כהלכה, מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים, מקודש בארץ ישראל, מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בכל מקומות ישראל, מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הוועד! הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! וכולכם ברוכים! (מסכת סופרים פרק יט ה"ז, הגר"א)
והיו תוקעים בשופר כדי שיישמע הקול, ויתפרסם הדבר יותר. (מסכת סנהדרין מא ע"ב ורש"י)
אין לך רשות להרהר אחריה!
מספרת המשנה (ראש השנה פ"ב מ"ט): מעשה בבית דינו של רבן גמליאל שקידשו את חודש תשרי על פי עדי ראייה. אולם רבי יהושע מצא פגם בעדות זו, ולא רצה לסמוך עליה, ולכן לא קיבל את קביעת החודש כפי שנתקדש על ידי רבן גמליאל, אלא קבע לעצמו ראש חודש ביום המחרת.
כששמע זאת רבן גמליאל, חרד מאוד על הדבר, ושלח לומר לרבי יהושע: "גוזרני עליך, שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך!", כלומר שינהג מנהג חול ביום הכיפורים שחל לפי חשבונו, ויקבל אך ורק את קביעתו ומרותו של רבן גמליאל, נשיא בית הדין.
הלך רבי עקיבא ומצא את רבי יהושע כשהוא מצטער על גזירתו של רבן גמליאל, שהרי בגינה יצטרך לחלל את יום הכיפורים, לפי דעתו. אמר לו רבי עקיבא: "יש לי ללמוד, שכל מה שעשה רבן גמליאל - עשוי", כלומר אוכיח לך שאפילו אם לפי סברתך טעה רבן גמליאל וקידש את החודש שלא בזמנו, דבריו קיימים והחודש מקודש. שהרי הפסוק אומר: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אֹתם" - תלה הכתוב את קביעת המועדים - בקריאת בית הדין, שלפי קריאתם והכרזתם, כך נקבעים המועדים. בין שקבעו אותם בזמנם, ובין שטעו וקבעו אותם שלא בזמנם.
קיבל זאת רבי יהושע, נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה לרבן גמליאל, ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. ראהו רבן גמליאל, עמד ונשקו על ראשו, ואמר לו: "בוא בשלום רבי ותלמידי!" אומנם רבי אתה בחכמה, ובכל זאת נהגת כתלמידי וקיבלת את גזירתי.
הרי לנו שקביעת בית הדין היא הקובעת בכל מקרה, והיא זו שאכן מקדשת בפועל את החודש ואת המועדים. וכך פוסק הרמב"ם (הלכות קידוש החודש פ"ב ה"י): בית דין שקידשו את החודש - בין שוגגים, בין מוטעים, בין אנוסים - הרי זה מקודש, וחייבים הכל לתקן את המועדות על היום שקידשו בו. אף על פי שזה יודע שטעו, חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם, ומי שציוה לשמור המועדות הוא שציוה לסמוך עליהם, שנאמר: "אשר תקראו אֹתם...".
הדלקת משואות
אחר שקידשו בית הדין את החודש - כעת יש להפיץ את הידיעה לכל היהודים שבכל מקום ומקום. הדרך הטובה והמהירה ביותר - היתה על ידי הדלקת משואות - לפידי אש בראשי ההרים:
"כיצד היו משִׂיאִים משׂוּאוֹת? מביאים כלונסאות [מוטות] של ארז ארוכים, וקנים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן [כל אלו מגדילים את השלהבת], וכורך במשיחה [קושר בחבל], ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האוּר [האש], ומוליך ומביא [לצדדים], ומעלה ומוריד, עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי". (משנה ראש השנה פ"ב מ"ג)