אור ברסלב
ראש חודש בהלכה ובאגדה שער האגדה › קביעת ראשי חודשים

ראש חודש בהלכה ובאגדה

שער האגדה · קביעת ראשי חודשים

מבוא

על פסגתו של הר גבוה בהרי השומרון, בגבול עמק הירדן, עמדה קבוצת יהודים, כשהם נושאים את עיניהם בדריכות לעבר הר הזיתים הנשקף במרחק ממולם. הם השקיפו היטב שוב ושוב: האם יקבלו הלילה את האיתותים המוסכמים? או אולי לא? חשוב להם מאוד לדעת זאת! הרי כל תושבי האזור מחכים מהם לתשובה! אסור להם בשום פנים ואופן לפספס את האיתותים!

העיניים צופיות בדריכות. והנה - כן, ישנם איתותים! לפידי אש מרצדים מן ההר שמולם, והשלהבות מונפות ימינה ושמאלה מעלה ומטה - בדיוק כפי שהוסכם. ובכן, יש למהר להעביר את המסר החשוב - הלאה, לעבר "הר כוכבא" הנשקף אליהם מן העבר השני. הרי גם שם מצפים צופים יהודים בדריכות לקבלת האיתותים! חיש ממהרים הם להדליק את לפידי האש הגדולים שהכינו מבעוד מועד, ולאותת בהם - ימינה ושמאלה מעלה ומטה. כאשר לאחר שעה קלה הבחינו שגם בהר כוכבא הוצתו לפידים ונראו האיתותים, הבינו שהמסר הועבר כראוי, ויכולים הם לשוב לעבר בתיהם, לבשר ולהפיץ את החדשות החשובות בכל רחבי האזור.

אכן, חיש קל הופצה הידיעה החשובה בכל אזור השומרון, ולאחר מכן באזור "הר כוכבא" השוכן בירכתי הגליל - התחתון המזרחי, ומשם הלאה והלאה לכל רחבי הארץ והתפוצות.

אבל רק כעבור מספר ימים התבררה הטעות הגדולה!

- היו אלו איתותי שוא!

האיתותים שיצאו מהר הזיתים, היו איתותי הטעיה! הם הונפו בידיים זדוניות, מתוך מטרה מכוונת להטעות את כל תושבי הארץ, ולהעביר מסרים שגויים!

המבוכה היתה רבה. איזו זדוניות מרושעת! מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו ליבו להטעות כך את כל תושבי הארץ, כשמדובר במידע כה חשוב ומשמעותי?! ומה יהיה מעכשיו והלאה? כיצד יעבירו את המידע החשוב, כאשר יזדקקו לו פעם נוספת? הרי לא יוכלו מעתה לסמוך שוב על איתותי האש, שמא שוב תתערבנה כאן ידיים זדוניות. אם כן יש למצוא דרך חילופית להעברת המידע...

מהו המידע החשוב? מדוע ציפו לו כל תושבי הארץ בדריכות? מי היה אחראי להעביר אותו? ולמי היה עניין לחבל בו? על כך נענה בעמודים הבאים...

יום ראש חודש בחיי עם ישראל

ההתרחשות המתוארת לעיל, נסובה סביב נושא חשוב ומרכזי בחיי עם ישראל: קביעת ראשי חודשים וקידושם.

"ראש חודש" הינו יום חשוב, מרכזי ומשמעותי בחיי עם ישראל. הוא איננו רק יום הבא לציין תחילתו של חודש עברי חדש [כמו, להבדיל, ה"ראשון לחודש" של אומות העולם], אלא יש לו קדושה ומשמעות מיוחדת.

כיום, איננו חשים ומרגישים את גודל המשמעות כל כך. אנו יודעים מראש מתי יחול ראש חודש, ובאותו יום מוסיפים בתפילה "יעלה ויבוא" ומתפללים גם תפילת מוסף. אולם בעבר, לוח השנה היהודי לא היה יכול להיערך מראש, אלא בכל חודש מחדש ציפו כולם להכרעת בית הדין הגדול שבירושלים, מתי "יתקדש החודש", כלומר באיזה יום יחול ראש חודש, ולפי זה יוכלו לדעת אף מתי יחולו החגים הקרובים. ידיעה זו היתה נחוצה והכרחית ביותר, וכל אחד מישראל היה מוכרח להתעדכן בה, כדי לדעת מתי למשל יחול חג הפסח, ועליו להיזהר מלאכול חמץ, ולחגוג את ליל הסדר. מתי יחול יום כיפור ועליו להתענות ולצום, מתי יחול חג הסוכות וכו'. ללא ידיעת יום קידוש החודש, לא יתכנו חיים יהודיים מתוקנים.

אותו יום שהתקדש בו החודש על ידי בית הדין, היה יום מיוחד לעם ישראל. בבית המקדש היו מקריבים קורבן מוסף, והלויים שוררו שירה מיוחדת. בתקופות מסוימות אף נהגו לערוך ביום זה יום שבתון כללי, והוא הוקדש לאיסוף העם וקיבוצו סביב חכמי התורה, והתחזקות בעבודת ה'.

אך עלינו להבין, מדוע היה צורך שבית הדין יכריעו בכל חודש מחדש מתי יחול ראש חודש? מדוע לא קבעו את לוחות השנה מראש, כמו היום? מתי ומדוע השתנה המצב? להבין כל זאת ועוד - נתחיל מההתחלה.

לוח השנה

כל לוח שנה - בנוי על פרקי זמן של: ימים, חודשים ושנים. פרקי הזמן הללו מתבססים על מהלכם של השמש והירח, כפי שאנו רואים אותם מכדור הארץ, כמו שנאמר בבריאת העולם (בראשית א יד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי מְאוֹרוֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאוֹתוֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים".

מהו יום? יממה - פרק זמן של לילה ויום, מאז שהשמש נראית לעינינו כשהיא שוקעת, ולאחר מכן זורחת, ועד שהיא שוב שוקעת.

מהו חודש? חודש מכונה גם "יֶרַח", כי הוא מציין את סיבובו של הירח סביב כדור הארץ, מאז שהוא "נולד", כלומר מאז שהירח נגלה לעינינו כשהוא קטן וצר מאוד, ולאחר מכן הולך וגדל ומגיע לשיאו באמצע החודש, ועד שהוא מגיע חזרה לקוטנו. תהליך זה אורך כעשרים ותשעה ימים וחצי [ועוד 44 דקות, שלוש שניות ושליש השניה. כפי שיבואר להלן בביאור המהות לברכת הלבנה].

ומהי שנה? שנה מלשון "לִשְׁנוֹת", דבר החוזר על עצמו שוב ושוב. שנה היא המחזוריות הקבועה של השמש ביחס לכדור הארץ, כך שנוצרות על פני כדור הארץ ארבע עונות: אביב, קיץ, סתיו וחורף. אם השנה התחילה בתחילת האביב, הרי שהיא תסתיים בתחילת האביב הבא, כאשר שוב תהיה השמש באותה נקודה ובאותו מצב ביחס לכדור הארץ. השנה נשנית וחוזרת כל תקופה של 365 יום [ועוד שש שעות].

אנו יודעים, וכך מקובל בעולם - שכל שנים עשר חודשים - זוהי שנה. כך בנויים כל לוחות השנה. אבל כשנתבונן היטב, נראה שאין זה מדויק! אם נעשה חשבון, ניווכח לראות ששנים עשר חודשים אינם מסתכמים לשנה אחת שלימה, אלא מעט פחות. הנה: שנים עשר חודשים [12X29.5] הינם כ-354 ימים [ועוד 8 שעות, 48 דקות ו-40 שניות], ואילו שנה אחת היא כאמור כ-365 ימים! [ואם כן ישנו הפרש של 10 ימים, 21 שעות, 11 דקות ו-20 שניות].

ובמילים אחרות: כאשר נתחיל לספור מיום מסוים שנים עשר חודשים [שנים עשר סיבובים של הירח] - הרי שבתום שנים עשר החודשים עדיין לא תושלם שנה, כלומר השמש עדיין לא תגיע לאותה נקודה שבה עמדה קודם. אם התחלנו לספור בתחילת האביב, הרי שבסיום שנים עשר החודשים עדיין לא יגיע האביב. אלא רק כעבור כאחד עשר יום נוספים. אם כן אין זה מדויק כלל לומר, שכל שנים עשר חודשים הם שנה.

אז כיצד בכל זאת קבעו בלוחות השנה, שכל שנים עשר חודשים הם שנה?

כאן אנו מגיעים להבדל המהותי בין לוח השנה היהודי לבין - להבדיל - לוח השנה הנוצרי ולוח השנה המוסלמי.

לוח השנה הנוצרי [הלועזי המקובל] - בחר להתעלם מחודשי הירח, ולספור רק למנין השמש. כלומר לפי ספירה זו, שנה - היא אכן שנה אמיתית, פרק זמן שבו סובבת השמש סביב כדור הארץ. זוהי שנה של ארבע עונות שלימות - מתחילה תמיד בחורף [ינואר] ומסתיימת בחורף. אבל, לעומת זאת - החודשים לפי ספירה זו - אינם חודשים אמיתיים. כלומר אין להם כל קשר לסיבובו של הירח. פשוט לקחו את השנה, חילקו אותה לשנים עשר חלקים, וקראו לכל חלק כזה: "חודש". חודש ינואר, חודש פברואר, חודש מרץ וכו'. אבל למעשה אין זה "חודש" אמיתי, כי איננו מבטא את מהלכו של הירח. החודש יכול להתחיל פעם אחת כאשר הירח "נולד", ובפעם אחרת כאשר הירח בצורת בננה, ופעם כשהוא בשיא גודלו וכו'. אין לחודשים הלועזיים את המשמעות האמיתית של המושג "חודש", המבטא את מהלכו והתחדשותו של הירח.

לעומתו, לוח השנה המוסלמי - בחר להתעלם משנת השמש, ולהתייחס רק לחודשי הירח. כלומר: לפי ספירה זו, חודש הוא אכן חודש אמיתי, פרק הזמן שבו מקיף הירח את כדור הארץ. החודש תמיד מתחיל ומסתיים באותו מצב שבו הירח נמצא. אבל השנה - איננה שנה אמיתית, אין לה קשר למהלך השמש, אלא פשוט החליטו שכל שנים עשר חודשים נקראים "שנה". אף על פי שבאמת השמש עדיין לא השלימה מחזור שלם. כך יוצא, שכל שנה חדשה שלהם, מקדימה בכ-11 יום לפני קודמתה, למשל: אם שנה מסוימת מתחילה בחורף ב-30 לינואר [למניין הספירה הלועזית], השנה שלאחריה תתחיל ב-19 לינואר, ולאחריה ב-8 לינואר, ולאחר מכן כבר תחול בדצמבר, וכך תמשיך ותקדים הלאה והלאה, עד שתוך כמה שנים - תחילת השנה שלהם תחול בקיץ. כך גם חג מסוים שלהם יכול לחול פעם בחורף, פעם בסתיו, פעם בקיץ, ופעם באביב. שכאמור אין ה"שנה" שלהם שנה אמיתית המבטאת את מחזוריות השמש ביחס לכדור הארץ.

אבל - להבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים - אצל עם ישראל, לוח השנה חייב להיות צמוד גם לחודשי הירח וגם לשנת החמה. שכך ציווה הקב"ה בתורה:

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב ב) - יש למנות את החודשים החל מחודש ניסן, ובכל פעם שהירח מתחדש, לקדש ולמנות חודש נוסף [כפי שנרחיב בהמשך].

ומאידך, ישנו ציווי נוסף: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז א) - יש להקפיד שחג הפסח תמיד יחול באביב. כלומר: השנה צריכה להיות מותאמת למהלך השמש.

לכן יש הכרח וחובה לסדר את לוח השנה היהודי - לפי חודשים אמיתיים ולפי שנים אמיתיות. אולם, כיצד ייעשה הדבר?

"כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים!" (דברים ד ו)

כאן אנו מגיעים - לחכמה נפלאה מאוד, שאותה מסר הקב"ה למשה בהר סיני, והועברה לחכמי ישראל מדור לדור - היא חכמת חישוב תקופות ומזלות.

היום אנו קוראים לחכמה זו - "אסטרונומיה", זהו חֶקֶר צבא השמים. במשך כל ההיסטוריה, רבים רבים מחכמי אומות העולם ניסו לחקור ולדרוש במדע זה, לדעת יותר על העולמות הרחוקים שסובבים את כדור הארץ, להבין את מהלכם, לאמוד מרחקים וכמויות, ולצפות תופעות.

בכלים הפרימיטיביים של פעם, זה היה קשה מאוד. המדע התבסס בעיקר על השערות ששיערו, על פי צפייה ממושכת ומעקב של דורות. כיום המדע הזה התקדם מאוד, והגיע לתגליות מרעישות ומרחיקות לכת, בעקבות מכשירים משוכללים שפותחו, לוויינים, מצלמות חלל, טלסקופים וכדומה.

ואולם - מדהים להיווכח, שהמידע החדשני הזה - היה ידוע לחכמי ישראל, לפני אלפי שנים!

אנו מוצאים לכך כמה וכמה דוגמאות בתלמוד ובספרות חז"ל [כפי שנביא בהמשך]. ואמנם כיום, באורך הגלויות, ובעקבות המשברים שפקדו את עם ישראל במשך הדורות, רובה של חכמה זו אבדה מאתנו, ונותר בידינו רק זעיר פה זעיר שם. אבל גם מ"פירורי המידע" הללו, אנו יכולים להבין שהיו לחז"ל מושגים וידיעות מרחיקות לכת בהבנת מהלכי צבא השמים - למרות שלא היו להם אז את הכלים להגיע לכך. שכאמור - זהו מידע אלוקי שהועבר אליהם מדור לדור עד משה רבנו שקיבלו מפי בורא עולם.

על פי מידע זה - ידעו חז"ל לסדר את לוח השנה היהודי, כך שיתאים גם לחודשי הירח וגם לשנת החמה.

בעקרון, אכן מונים חודשים לפי הלבנה [הירח], אך כדי להשיג את הפער ולהיצמד גם לשנת החמה - מידי כשנתיים שלוש, מוסיפים חודש נוסף, ושנה זו שבה יש 13 חודשים [אדר א' ואדר ב'] נקראת "שנה מעוברת".

אולם, כל זה מצריך דיוק מוחלט ביותר, שכן אי דיוקים קטנים יכולים להצטבר במשך הדורות להפרש ניכר מאוד, ושוב לא יהיו החודשים והשנים מתאימים למהלכי הירח והשמש. החישוב המדויק כיצד ומתי "לעבר" את השנים, עבר אף הוא מדור לדור, ומכונה בשם: "סוד העיבור".

אילו טעו חס ושלום אפילו טעות קטנה ביותר, במשך הדורות היה לוח השנה היהודי משתבש חלילה, והכל היו יכולים לעמוד על הטעות הגדולה.

וזה מה שקרה - להבדיל - לספירה הנוצרית: הם חישבו מראש את לוח השנה שלהם על פי שנות החמה, אולם היה להם אי דיוק, שהלך והצטבר, עד שנוצר מצב שהיו להם כעשרה ימים "מיותרים". בשנת 1582 למניינם [לפני כ-430 שנה], קם האפיפיור גריגורי השמיני, והחליט לתקן את הלוח. הוא מצא שלפי הלוח הקיים, בכל 400 שנה ישנם 3 ימים מיותרים, וזוהי הסיבה לפער שנוצר. לכן ציוה לקצר את חודש אוקטובר של אותה שנה בעשרה ימים, דהיינו שיום ה-5 באוקטובר, יעשו לו שינוי השם, ויקרא שמו בישמעאל 15 באוקטובר. על ידי זה תיקן פחות או יותר את העיוותים שהצטברו בלוח מהשנים הקודמות. הוא אף ערך שינוי בסידור הלוח, כדי שחוסר הדיוק לא ימשיך ויצטבר הלאה בשנים הבאות. הלוח החדש שתיקן מכונה מאז ועד עתה: "הלוח הגרגוריאני".

תיקונו היה כך: חודש פברואר הוא בדרך כלל של 28 יום, ופעם בארבע שנים הוא של 29 יום. עכשיו הוסיף לכך תיקון: מתוך כל 400 שנה - 3 פעמים שבהם אמור חודש פברואר להיות של 29 יום, הוא יהיה של 28 יום. שינוי זה יתרחש בכל 100 שנה עגולות, למעט שנת ה - 400. למשל: בשנים 1,700, 1,800 ו- 1,900 - יהיה חודש פברואר של 28 יום, ובשנת 2,000 הוא יהיה כרגיל של 29 יום. לאחר מכן בשנים 2,100, 2,200 ו- 2,300 הוא יהיה שוב של 28 יום, ובשנת 2,400 של 29 יום. [ואולם זה רק לחשבון ולא למעשה, כי במהרה בימינו תגיע עת גאולתנו "ונשגב ה' לבדו", וכמובן לא יהיה המשך לספירה הנוצרית]. (הכוזרי השני מטה דן ויכוח רביעי אות קפ. קובץ בית אהרון וישראל).

לעומת זאת הספירה היהודית, על פי חכמי ישראל, תמיד הצטיינה בדייקנותה ובמהימנותה. אף אומות העולם ידעו להעריך את חכמת חכמי ישראל וידיעותיהם הרחבות והמדויקות בעניינים אלו. כמו שאמרה התורה (דברים ד ו): "כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים", בתחום זה - שמעניין ומעסיק מאוד גם את חכמי אומות העולם, תהיה ניכרת חכמתכם בעיניהם באופן מיוחד. וכמו שראינו במגילת אסתר, שחכמי היהודים כונו בשם "החכמים יודעי העיתים" - אחשוורוש וחכמי האומות העריכו את חכמי ישראל בעיקר בשל חכמתם בחישוב הזמנים וקביעתם.

ממתי ידוע אורך חידוש הירח?

היתכן שתורה, אשר נכתבה לפני אלפי שנים, תדע נתונים אסטרונומים מדויקים, אשר מינהל החלל האמריקאי, ולאחריו - הגרמני, הגיעו אליו כיום באמצעות כלים אלקטרוניים משוכללים?!

למרבה הפלא, התשובה חיובית בהחלט!

ובכן, כידוע בתחילת כל חודש, נראה הירח כצורת חרמש [מגל] ההולך "וגדל" עד אשר נראה במלואו באמצע החודש. ומאז הולך הירח "ומצטמק" עד אשר נעלם, ושוב "נולד". יום המולד הוא יום ראש החודש העברי. פרק הזמן החולף ממולד למולד קרוי: אורך חידוש הירח.

והנה, בתלמוד (מסכת ראש השנה כה ע"א) מסופר:

"פעם אחת נתקשרו השמים בעננים, ונראית דמות לבנה בעשרים ותשעה לחודש. כסבורים העם לומר ראש חודש הוא וכו'. אמר להם רבן גמליאל, "כך מקובלני מבית אבי אבא: אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה, ושני שלישי שעה, ושבעים ושלשה חלקים".

ובכן, רבן גמליאל מעיד שקיבל בתורה שבעל פה מדורות קודמים שבשושלת נשיאי ישראל [אשר קיבלו מאבותיהם, והם מאבותיהם עד מתן תורה בהר סיני], כי אורך חידושה של הלבנה הוא: עשרים ותשעה יום ומחצה, ושני שלישי שעה, ושבעים ושלשה חלקים, בדיוק.

עתה נתבונן: סיכום החישוב לפי התורה:

29.5 יממות + 2/3 שעה + 73 חלקי שעה.

מהם חלקי שעה? היום מקובל לחלק את השעה ל-60 דקות. אולם בזמנם הוסכם לחלק את השעה ל-1,080 חלקים. [היתרון בחלוקה זו, שלפיה ניתן לבצע חלוקה מדויקת של השעה ל: חצי, רבע, שמינית, שליש, שישית, תשיעית, חמישית ועשירית.]

אם כן, 2/3 שעה הינם: 720 חלקים.

נמשיך: 720 חלקים + 73 חלקים = 793 חלקים.

793 חלקים אלו - כמה הם מהווים מתוך השעה? 793/1080 הרי לנו: 0.734259 שעות.

וכמה הם מהווים מתוך היממה? נחלק ב-24 שעות: 0.734259/24 והרי לנו: 0.03059 יממות.

נוסיף את יתרת 29.5 היממות: [29.5 יממות + 0.03059 יממות] והרי לנו: 29.53059 יממות.

מסקנה: לפי התורה, אורך חידוש הירח הוא: 29.53059 יממות.

הקטע דלהלן [במסגרת] הוא מתוך ספרו של CARE SAGAN, המדען הראשי של מינהל החלל האמריקאי, NASA. למרבה התדהמה הוא מסיק כי אורך חידוש הירח ממולד למולד הוא: 29.530588 יממות [ההפרש הוא חלקיקי שניה]!!!

המדידה התבצעה באמצעות פריזמת זכוכית שהניחו אסטרונאוטים אמריקנים על הירח, ובעזרת קרן לייזר הנשלחת מכדור הארץ אל הפריזמה, טלסקופים רבי עוצמה, ושעון אטומי. יודגש כי ללא מכשירים אלה אשר התחדשו בשנים האחרונות, לא היתה שום אפשרות למדע המודרני להגיע לתוצאה מדויקת כל־כך.

והרי לנו, מחקר מתקדם יותר אשר נערך בברלין-גרמניה. מחקר זה הולך וסוגר את פער חלקיקי השניה שבין תורת ישראל לבין מחקרי המדע המודרני, והוא מסיק כי אורך חידוש הירח ממולד למולד הוא: 29.530589 יממות!!! הנה ציטוט המחקר החדש:

לא נותר לנו אלא להמתין בסבלנות לעוד צעד של המדע במרדפו אחר קידמת התורה, עד אשר יוכל לדייק בעוד חלקיק שניה, ויגיע אל האמת המוחלטת של אורך חידוש הירח... ("תורה ומדע" להרב זמיר כהן שליט"א)

זוהי דוגמא אחת מתוך רבות, המעידות על המידע הבלתי נתפס שהיה מצוי בידי חכמי ישראל בתחום האסטרונומיה. דוגמאות נוספות: * האם קיים "נרתיק" לשמש? * צביר הכוכבים "כימה" - כמה כוכבים יש בו? * מהו מספר הכוכבים והגלקסיות בקוסמוס כולו? * מאגרי המים בחלל. * כח הכבידה וצורתו הכדורית של העולם. ניתן לראות דוגמאות אלו ועוד, בהרחבה, בספר "המהפך" להרב זמיר כהן שליט"א. כמו כן הרחבנו להלן אודות מספר הכוכבים והגלקסיות בקוסמוס [תחת הכותרת "כי אראה שמיך..."].

על כך אומר הפסוק: "כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה!" (דברים ד ו) - אמרו חז"ל: איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים [שגם העמים מכירים בה]? הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות [מערכות כוכבים]. וכל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכתוב אומר (ישעיה ה יב): "וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ!" (מסכת שבת עה ע"א)

מצות "קידוש החודש"

נחזור כעת למצות "קידוש החודש". הבנו עד כה, כי החשבון לקביעת לוח השנה היהודי נמסר לחכמי ישראל מדור לדור. ואם כן נשוב ונשאל: מדוע בעבר לא קבעו את לוח השנה מראש? מדוע היה צורך בכל חודש מחדש לקבוע מתי יחול ראש חודש?

הסיבה לכך - היא מצות התורה שציוותה (שמות יב ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". התורה מצווה שעם ישראל - הם שיקדשו את החודשים, בכל חודש מחדש.

כלומר: למרות שהחשבון המדויק מתי יחול ראש חודש - נמסר לחכמי ישראל, ויכלו לצפות מראש את זמנם של כל ראשי החודשים העתידיים, בכל זאת ציוותה התורה - שהחודשים לא "יזרמו" ויכנסו בזה אחר זה באופן אוטומטי לפי חשבון בלבד, אלא עם ישראל הם שיקדשו אותם בכל פעם מחדש, כאשר יראו את הלבנה מתחדשת. ורק על ידי "קידוש" זה שיקדשוהו עם ישראל - יכנס החודש לתוקפו.

מצוה זו בעצם נותנת לעם ישראל כח רב של שליטה על הזמנים וקדושתם, והשתתפות במעשי ידיו של הקב"ה, כביכול, כפי שניווכח מדברי המדרש הבאים:

מתכנסים מלאכי השרת אצל הקב"ה ואומרים לפניו: "רבונו של עולם, אימתי ראש השנה?" והוא אומר: "ולי אתם שואלים? אני ואתם נשאל לבית דין של מטה!"

גזרו בית דין של מטה ואמרו "היום ראש השנה", אומר הקב"ה למלאכים: "העמידו בימה, והעמידו סנגורים והעמידו ספיקטורים [מקטרגים], מפני שגזרו בית דין של מטה ואמרו היום ראש השנה!". נשתהו העדים לבוא, או נמלכו בית דין לעברה למחר [החליטו לדחות את קידוש החודש למחר] - הקב"ה אומר למלאכי השרת: "העבירו בימה, ויעבירו סנגורים ויעבירו ספיקטורים, שגזרו בית דין של מטה ואמרו, ראש השנה למחר". (ילקוט שמעוני בא קצ, קצא)

מצוה ראשונה

יוצא אם כן, שבמצוה זו תלויים כל המועדים, ולכן היתה זו המצוה הראשונה שציוה הקב"ה את עם ישראל, עוד כשהיו במצרים, לפני שקיבלו את התורה, ואף עוד לפני מצות הפסח, שהרי חג הפסח תלוי גם הוא בקידוש החודש.

בערב ראש חודש ניסן, 15 יום לפני שיצאו עם ישראל ממצרים, בשעת בין הערביים סמוך לחשכה, נמסרה למשה ולאהרון מצוה זו, ובאותו מעמד הקב"ה הראה והמחיש למשה ולאהרון, כיצד יש לקיים את המצווה, כפי שמתאר המדרש (ילקו"ש בא קצא):

"נתעטף הקב"ה בטלית מצויצת, והעמיד למשה מכאן ולאהרון מכאן, וקרא למיכאל ולגבריאל, ועשה אותם כשלוחי החודש, ואמר להם: 'כיצד ראיתם את הלבנה - לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה? כמה היה נוטה וכמה היה רחב?' אמר להם [למשה ולאהרון]: כסדר הזה יהיו בני מקדשים את החודש למטה - על ידי זקן [ועמו שניים], ועל ידי עדים, ועל ידי טלית מצויצת".

למרות שברוב המצוות ציוה הקב"ה את משה בלבד, כאן צירף גם את אהרון, כדי ללמדם שקידוש החודש צריך להיעשות על ידי שלושה: ה"זקן", שהוא אב בית הדין, מקדש את החודש, ועימו צריכים להיות עוד שני חכמים. "וכשביקש הקב"ה לקדש את החודש, אמר הקב"ה למשה ולאהרון, אני ואתם נקדש את החודש" (שמות רבה טו). כמו כן, בכך שקרא הקב"ה למיכאל ולגבריאל, לימדם שקידוש החודש צריך להיות על פי שני עדים שבאים ומעידים בפני בית הדין שראו את הלבנה בהתחדשותה. ובית הדין צריכים לחקור אותם איך וכיצד נראתה הלבנה, כדי לדעת אם נכונים דבריהם, ורק אם אומתו דבריהם, מקדשים בית הדין את החודש [כפי שיורחב להלן].

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" - התקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תיראה ותהיה ראויה לקדש - והראה לו הקב"ה באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו: "כזה ראה וקדש". סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו בחשכה. (רש"י שמות יב ב)

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" - אמר להם הקב"ה: עד עתה היה בידי, שנאמר "עשה ירח למועדים", אבל מכאן ואילך - הרי היא מסורה בידיכם, ברשותכם! אם אמרתם הן - הן, אם אמרתם לאו - לאו, ולא עוד אלא אם בקשתם לעבר את השנה, הריני משלים עמכם!

משל למלך, שהיו לו אוצרות מלאים זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות, והיה לו בן אחד. כל זמן שהיה הבן קטן, היה אביו משמר את הכל, אך כאשר גדל הבן ועמד על פרקו, אמר לו אביו: "כל זמן שהיית קטן, אני הייתי משמר את הכל, עכשיו שעמדת על פרקך, הרי הכל מסור לך". כך היה הקדוש ברוך הוא משמר את הכל, ועכשיו כיון שעמדו ישראל, מסר להם הכל, שנאמר: "החדש הזה לכם", הרי היא מסורה ברשותכם (שמות רבה טו).

"רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱלֹהַי, נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ" (תהילים מ ו), אמר רבי סימון: חשבונותיך - אלינו. שכל אלפיים וארבע מאות וארבעים ושמונה שנים, עד שלא יצאו ישראל ממצרים, היה הקב"ה יושב ומחשב חשבונות ומקדש את השנים ומחדש חודשים, וכיון שיצאו ישראל ממצרים - מסרם להם. אמר: מכאן ואילך "החודש הזה - לכם", הרי הם מסורים לכם. (ילקו"ש בא קפט)

נמצא שיום ראש חודש, המתקדש על ידי מצות "קידוש החודש", יש לו משמעות ומעלה מיוחדת. הוא מגלה בפנינו את ההבדל הגדול בין אומות העולם - ההולכים במרוץ על מפת הזמן, הזורמת תחתיהם במחזוריות חול אוטומטית, ללא שליטה וללא כל תכלית, לבין עם ישראל - השולט על זמניו ומקדש אותם. והוא שאמרו חז"ל (מסכת ברכות מט ע"א): "מקדש ישראל והזמנים" - הקב"ה מקדש את ישראל שמקדשים את הזמנים.

הלכה למעשה

עתה רוצים אנו להתבונן בתולדות עם ישראל, לראות כיצד התבצעה בפועל מצוה זו, איזו השפעה עצומה היתה לה בחיי עם ישראל, אלו גורמים עוינים היתה עינם צרה בה וניסו לחבל בה ולהתנכל לה, ומה השתנה במשך הדורות.

אך כדי להבין נכון וטוב יותר את מהלך הדברים נציג ונחדד מספר נקודות להבנת הענין כראוי [וחלקן יבוארו ביתר הרחבה בהמשך, ב"באור מהות ברכת הלבנה"].

* חודש מלא וחודש חסר: ראש חודש יכול להיקבע בשני מצבים: האחד - חודש חסר של 29 יום, ולאחריו [היום ה- 30 כביכול] הוא ראש החודש הבא. או חודש מלא ["מעובר"] של 30 יום ולאחריו [היום ה- 31 כביכול] ראש חודש. אך אין חודש למעלה מ- 30 יום.

ממה נובע דבר זה, והלוא ישנם מרחקים קבועים בין מולד למולד? זה נובע מכך שחידוש הלבנה הוא כאמור כל 29 יום וחצי ועוד כ- 4\3 שעה, ואם כן המולד חל בדרך כלל באיזשהו זמן באמצע היממה, אולם אי אפשר לקטוע את היממה ולקבוע ראש חודש החל מאמצע היום, כי החודש צריך להיות בעל ימים שלמים ולא חצויים, לא יתכן שיום אחד יהיה חציו שייך לחודש אדר למשל, וחציו השני מתחיל ניסן. [על כך אומר המדרש (בראשית רבה ו א): אמר רבי שילה: אף על פי ש"עשה ירח למועדים" - "שמש ידע מבואו" [השמש קובעת את יום מבואו של החודש], אין מונים ללבנה אלא משתשקע החמה"].

אילו היה המרחק בין מולד למולד - בדיוק 29 יום וחצי, הרי שהיה לעולם - חודש אחד מלא חודש אחד חסר, אחד מלא אחד חסר, וחוזר חלילה. אבל כיון שישנו עודף נוסף של עוד כשלושת רבעי שעה, לכן יש צורך מפעם לפעם שיהיו שני חודשים מלאים רצופים, או שני חסרים רצופים. [ויש לכך סיבות נוספות שאין כאן המקום להאריך בהן].

* אם זהו חשבון הידוע לחכמי ישראל כיצד לעשותו, מדוע לא קבעו מראש מתי יחולו ראשי החודשים הבאים? מפני שכאמור מצוות התורה היא לקדש את החודש על פי הראייה של הירח בהתחדשותו. אל בית הדין צריכים להגיע שני עדים שראו את הירח בהתחדשותו, ואחרי שבודקים ומאמתים את עדותם, קובעים בית הדין שזהו ראש חודש ומקדשים אותו.

ואם היה מעונן, כמצוי בחודשי החורף, ואף אחד לא ראה את הירח בהתחדשותו? אזי בכל מקרה, את יום ה-31, יקבעוהו בית הדין לראש חודש ויקדשוהו, שכאמור אין חודש למעלה מ-30 יום. ויש פעמים שיקדשו בית הדין את החודש אף ביום השלושים גם כשלא באו עדים להעיד, מפני שעל פי החשבון כבר היה בודאי זמן המולד, רק שלא ראוהו. [לפעמים יכול להיות מצב שבמשך כמה חודשים לא יראו את המולד, כי צריך תנאי ראות טובים לראותו. ואם בית הדין יקבעו תמיד במקרה כזה חודש של 30 יום, הרי שילך ויצטבר פער גדול. לכן לעיתים במקרים כאלו, גם כשלא באו העדים ביום השלושים, בכל זאת קידשו את החודש].

לכאורה כל אדם שרואה את הירח בהתחדשותו, יכול להבין שעכשיו הנה חל ראש חודש, מדוע יש לחכות להכרעת בית הדין? מפני שקביעת ראש חודש אינה רק ענין של חשבון או של ראייה בעלמא, אלא ראש החודש חל רק כאשר בית הדין "מקדשים" אותו. ללא זה אין החודש מקודש גם אם ברור שנראה המולד, כגון אם איחרו העדים להגיע, ועד שחקרו אותם וקיבלו את עדותם כבר שקעה השמש ובית הדין עדיין לא הספיקו לקדשו, החודש אינו מקודש.

מה החשיבות והצורך בידיעת חשבון המולד, אם בכל מקרה היו בית הדין מסתמכים על עדות העדים? בית הדין לא הסתמכו רק על עדות העדים, אלא רבות מאוד גם על החשבון. אומנם עדות העדים נצרכה כדי לקיים את קידוש החודש כמצוותו על פי הראייה, אך תמיד נצמדו אף לחשבון. עדויות שלא תאמו לחשבון - נפסלו [כמו הדוגמא שהובאה לעיל במסגרת, שרבן גמליאל פסל את העדות כשלא תאמה לחשבון, והסיק שהעדים ראו עננה כדמות לבנה].

לאיזה בית דין היתה סמכות להכריע בכך ולקדש את החודש? אין קובעים ראשי חודשים אלא בבית דין של "סמוכים", שהסמיכה שלהם נמשכת מרב לתלמיד עד משה רבנו, בלי הפסק.

עתה נשוב לראות, כיצד התבצעה בפועל מצוה זו.

קיום מצוות קידוש החודש - לדורותיו

"יפה כלבנה" - זו כנסת ישראל, שמצפה ואומרת מתי יהיה ראש חודש,

ואראה הלבנה ואקדש החודש, ואתן שבחות לקב"ה.

ועתיד הקב"ה להבהיק זיום כלבנה" (תנא דבי אליהו פרק הירידות פרשה ג)

זימון העדים

תכונה בירושלים. בחצר גדולה הסמוכה לבית המקדש, "בית יעזק" שמה, נערכו שולחנות והוכנו סעודות גדולות.

על מה ולמה? ובכן, הלבנה ההולכת וקטנה מבשרת על סופו של החודש הנוכחי. החודש הולך ומתקרב לסיומו, והנה כבר חלף עבר יום כ"ט לחודש, ועתה יש לדעת - האם היום הבא, היום השלושים - יהיה המשכו וסופו של החודש הנוכחי [ל' לחודש], או תחילתו של חודש חדש?

כל ישראל, בכל ערי הארץ ומחוצה לה - מחכים ומצפים להכרעה חשובה זו! הן עליהם לדעת מתי יחול יום הכיפורים, ומתי חג הסוכות, או לחילופין מתי להפסיק לאכול חמץ ולערוך את ליל הסדר וכו'. ההכרעה צריכה לצאת מבית הדין הגדול אשר בירושלים - "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' - מִירוּשָׁלָיִם!" (ישעיה ב ג).

אנשים רבים נושאים את עיניהם לשמים, אל אופק המערב - אולי יבחינו הם בלבנה המתחדשת, ויזכו ללכת ולהעיד על כך בפני בית הדין, ועל פי עדותם יקדשו את החודש? ואומנם, אין זה כה קל, שהרי אף כמה שעות לאחר המולד, חרמש הירח עדיין צר ביותר, וקשה מאוד להבחין בו. צריך ראייה חדה במיוחד, ואף תנאי ראות טובים - אויר זך ושמים צחים ובהירים. אולם המאמץ כדאי וחשוב. אם יצליחו לראות את הירח החדש עוד היום - ימהרו ללכת ל"בית יעזק", למסור את עדותם לבית הדין, ולהיות שותפים במעמד הגדול של קידוש החודש!

ואכן ב"בית יעזק" - נערכו לקראת קליטתם של העדים. חשוב מאוד לעודד את בואם, כדי שיוכלו לקדש את החודש כמצוותו - על פי עדי ראייה. הסעודות הגדולות שהוכנו, הרבו את שמחת המצווה ששררה במקום, וכך עודדו עדים רבים להגיע ולהשתתף בשמחה. אומנם, די בעדות של שני עדים בלבד כדי לקדש על פי עדותם את החודש, אולם יש להרגיל את העם שכל הרואה את הלבנה בחידושה יבוא לבית הדין להעיד, כדי שלא יִוָּצֵר מצב שלא יבואו עדים כלל.

חילול שבת לצורך העדות

ומה קורה בשבת? כאשר היום השלושים חל בשבת - כיצד יבואו עדים? הלוא רבים מהם מגיעים "מחוץ לתחום", מחוץ לירושלים, ממקומות שאסור לבוא מהם לירושלים בשבת, ואם כן - אולי יקרה מצב שעדים אכן יראו בשבת את הלבנה בחידושה, אך יימנעו מלהגיע, וכך יידחה קידוש החודש ליום ראשון?

לכך אמרה התורה (ויקרא כג ד): "אלה מועדי ה'... אשר תקראו אותם במועדם" - הזהיר הכתוב שלא יעבור המועד של זמן קריאתם, היינו קידוש החודש - ואפילו בשבת (רש"י), ולכן מותר לעדים לבוא בשבת להעיד אף אם הדבר כרוך בחילול שבת!

ולא עוד - אלא שאם זקוקים הם לליווי של אבטחה מפני סכנת הדרכים - מותר אף למאבטחים להגיע עימהם, וכן מותר להם להצטייד במקלות להגנה. וחולה שאינו יכול ללכת בעצמו - מותר להרכיבו על חמור. וכן אם הדרך ארוכה וזקוקים הם לקחת עימם צידה - מותר להם לטלטל עימהם מזון ושתיה. כל זאת כמובן בתנאי שהם יודעים שיוכלו להספיק להגיע לבית הדין עוד בשבת, אך אם יגיעו רק במוצאי שבת - כבר אין בכך כל תועלת, ולכן מלכתחילה אסור להם לצאת.

מספרת המשנה (ראש השנה פ"א מ"ו): פעם אחת בשבת, הלכו לבית הדין להעיד - למעלה מארבעים זוגות, ובדרכם עברו בעיר לוד [היה זה בתקופה מאוחרת יותר, לאחר חורבן בית המקדש, כשבעקבות המצב, עבר בית הדין לעיר יבנה]. עיכב אותם שם רבי עקיבא, כדי למונעם מחילול שבת שלא לצורך, שהרי די בזוג אחד שילך להעיד. שלח רבן גמליאל ואמר לו: "אם מעכב אתה את הרבים, נמצאת מכשילם לעתיד לבוא", דהיינו שאתה גורם בכך, שלהבא - הם יימנעו מלהגיע, כי יאמרו שמן הסתם כבר העידו אחרים ואין צורך שאף הם יחללו את השבת. ואכן כך היא ההלכה כדברי רבן גמליאל - שכל הרואה לבנה בחידושה מצוה עליו לבוא לבית הדין הגדול ולהעיד. [ואומנם בתקופה זו, לאחר חורבן בית המקדש, כאשר בטל קורבן מוסף של ראש חודש, תיקנו חכמים שיהיו מחללים את השבת רק על קידוש החודשים תשרי וניסן, "מפני תקנת המועדות", שסידור כל המועדים תלוי בחודשים אלו (כמבואר במשנה שם פ"א מ"ד ובמפרשים)].

חקירת העדים

אחר שהגיעו העדים ל"בית יעזק" [או בתקופות מאוחרות יותר - למקום מושבה של הסנהדרין, בערים אחרות], הם נחקרו ממושכות על ידי בית הדין, כדי לוודא כי אכן ראו את הירח החדש. חברי בית הדין היו מחשבים את שעת המולד ואת מיקום הירח וכיוונו, ובעזרת הנתונים שבידם חקרו את העדים ואימתו את עדותם.

"כיצד בודקים את העדים? זוג שבא ראשון, בודקים אותו ראשון, ומכניסים את הגדול שבהם ואומרים לו: אמור, כיצד ראית את הלבנה, לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה? כמה היה גבוה? ולאין היה נוטה? וכמה היה רחב?" (ראש השנה פ"ב מ"ו)

בית הדין היו חוקרים את העדים לפרטי פרטים, כדי לדעת בוודאות שאכן העדות נכונה, ואיננה עדות שקר, או טעות, כי לפעמים יתכן שהשתקפות העננים תיראה כחרמש הירח.

לאחר שחקרו היטב את העד הראשון, הכניסו את העד השני, ואם נמצאו דבריהם מכוונים - הרי עדותם מתקבלת. וכאן למעשה כבר לא היו זקוקים לעדותם של יתר העדים שהגיעו, אולם בכל זאת היו מכניסים גם אותם ושואלים אותם "ראשי דברים", ללא ריבוי פרטים, וזאת כדי שלא יצאו בפחי נפש, מתוך תחושה שהגיעו לחינם ואין בהם צורך, ויימנעו מלהגיע להבא.

לרבן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין ביבנה, היה מין לוח שעליו מצוירים ציורים שונים של הלבנה, וכשהיו באים אליו עדים פשוטים, שאינם מתמצאים ומבינים את כל השאלות, ואינם יכולים להסביר בדיוק כיצד ראו את הירח - היה מראה להם את הציורים השונים, ושואל אותם: "הכזה ראית? או כזה?", וכך היה מאמת את עדותם.

הכרזת קידוש החודש

כעת, לאחר שאומתה עדות העדים - הגיע הזמן להכריז על קידוש החודש. ראש בית הדין עמד והכריז: "מקודש!", וכל הנוכחים ענו אחריו "מקודש, מקודש!"

בקריאה זו - נעשה החודש מקודש [וזהו שאומר הפסוק: "אלה מועדי ה'... אשר תקראו אותם..."], חלה על היום קדושת ראש חודש, וכשבית המקדש קיים מקריבים בו קרבן מוסף של ראש חודש, והלויים אומרים שירה מיוחדת. וכשם שקידשוהו בית דין של מטה, כן מקדשים אותו בית דין של מעלה, ומתקדשים כל המועדים הבאים. כגון בחודש תשרי, היום העשירי לקידוש החודש מתקדש להיות יום כיפור. וכן אמרו במדרש (רבה, בא): אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, אימתי אתה עושה את המועדות? אמר להם אני ואתם נסכים על מה שישראל גומרים ומעברים.

בשעה שישבו בית הדין לקדש את החודש, היו מרבים בסעודה (מסכת סנהדרין ע ע"ב), והיו באים לסעודה זו חבורות של זקנים, ושל בולווטים [אנשים חשובים ועשירים], ושל תלמידים, כדי לפרסם את קידוש החודש ככל היותר. [ויש אומרים שהיו עושים סעודה זו דווקא כשהיה החודש מלא ולא קידשו את יום השלושים, וממילא יום שלושים ואחד נעשה מקודש מאליו, וכדי להדגיש זאת עשו סעודה גדולה (עיין מסכת סנהדרין ע ע"ב. וכן מסכת סופרים פי"ט ה"ט עם פירוש ביאורי סופרים. וכן רמב"ם הלכות קידוש החודש פ"ג ה"ז ובפירוש שקל הקודש להגר"ח קנייבסקי שליט"א)].

בסעודה זו, היו מברכים על כוס היין ברכה מיוחדת:

"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אֲשֵׁר בַּעֲגֻלָּה גִּדֵּל דּוֹרְשִׁים, הוֹרָם וְלִמְּדָם זְמָנֵי חֳדָשִׁים, טִכֵּס יָרֵחַ, כִּלֵּל לְבָנָה, מִנָּה נְבוֹנִים סוֹדְרֵי עִתִּים, פִּלֵּס צוּרֵנוּ קִצֵּי רְגָעִים, שֶבָּם תִּקֵּן אוֹתוֹת וּמוֹעֲדִים... ברוך אתה ה', מקדש ישראל וראשי חודשים.

באור: בעגולה - שהסנהדרין היו יושבים בלשכת הגזית כחצי גורן עגולה. מינה נבונים - אלו הסנהדרין שכתוב עליהם "אנשים חכמים ונבונים", וכן נאמר על חכמת חישוב התקופות: "כי היא חכמתכם ובינתכם...". סודרי עיתים - שמסדרים את העיתים, שלא יבוא פסח באמצע הקיץ אלא באביב וכו'. פילס צורנו - שקל וחישב הקב"ה. קצי רגעים - ה' שקל את קץ הרגעים, איזה רגע ייחשב לחודש העבר, והרגע שאחריו לחודש הבא. (ביאורי סופרים)

לאחר מכן אמרו בשבח והלל: "הודו לה' כי טוב, כהיום הזה, בירושלים ששים ושמחים כולנו במקום, אליהו הנביא במהרה יבוא אלינו, המלך המשיח יצמח בימינו, שימנה את הימים כשנים בבניין בית המקדש, ירבו שמחות! [ועונים העם ואומרים אמן], ירבו בשורות טובות בישראל! ירבו ימים טובים בישראל! ירבו תלמידי תורה בישראל! מקודש החדש! מקודש בראש חדש, מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו, מקודש כתורה, מקודש כהלכה, מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים, מקודש בארץ ישראל, מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בכל מקומות ישראל, מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הוועד! הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! וכולכם ברוכים! (מסכת סופרים פרק יט ה"ז, הגר"א)

והיו תוקעים בשופר כדי שיישמע הקול, ויתפרסם הדבר יותר. (מסכת סנהדרין מא ע"ב ורש"י)

אין לך רשות להרהר אחריה!

מספרת המשנה (ראש השנה פ"ב מ"ט): מעשה בבית דינו של רבן גמליאל שקידשו את חודש תשרי על פי עדי ראייה. אולם רבי יהושע מצא פגם בעדות זו, ולא רצה לסמוך עליה, ולכן לא קיבל את קביעת החודש כפי שנתקדש על ידי רבן גמליאל, אלא קבע לעצמו ראש חודש ביום המחרת.

כששמע זאת רבן גמליאל, חרד מאוד על הדבר, ושלח לומר לרבי יהושע: "גוזרני עליך, שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך!", כלומר שינהג מנהג חול ביום הכיפורים שחל לפי חשבונו, ויקבל אך ורק את קביעתו ומרותו של רבן גמליאל, נשיא בית הדין.

הלך רבי עקיבא ומצא את רבי יהושע כשהוא מצטער על גזירתו של רבן גמליאל, שהרי בגינה יצטרך לחלל את יום הכיפורים, לפי דעתו. אמר לו רבי עקיבא: "יש לי ללמוד, שכל מה שעשה רבן גמליאל - עשוי", כלומר אוכיח לך שאפילו אם לפי סברתך טעה רבן גמליאל וקידש את החודש שלא בזמנו, דבריו קיימים והחודש מקודש. שהרי הפסוק אומר: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אֹתם" - תלה הכתוב את קביעת המועדים - בקריאת בית הדין, שלפי קריאתם והכרזתם, כך נקבעים המועדים. בין שקבעו אותם בזמנם, ובין שטעו וקבעו אותם שלא בזמנם.

קיבל זאת רבי יהושע, נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה לרבן גמליאל, ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. ראהו רבן גמליאל, עמד ונשקו על ראשו, ואמר לו: "בוא בשלום רבי ותלמידי!" אומנם רבי אתה בחכמה, ובכל זאת נהגת כתלמידי וקיבלת את גזירתי.

הרי לנו שקביעת בית הדין היא הקובעת בכל מקרה, והיא זו שאכן מקדשת בפועל את החודש ואת המועדים. וכך פוסק הרמב"ם (הלכות קידוש החודש פ"ב ה"י): בית דין שקידשו את החודש - בין שוגגים, בין מוטעים, בין אנוסים - הרי זה מקודש, וחייבים הכל לתקן את המועדות על היום שקידשו בו. אף על פי שזה יודע שטעו, חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם, ומי שציוה לשמור המועדות הוא שציוה לסמוך עליהם, שנאמר: "אשר תקראו אֹתם...".

הדלקת משואות

אחר שקידשו בית הדין את החודש - כעת יש להפיץ את הידיעה לכל היהודים שבכל מקום ומקום. הדרך הטובה והמהירה ביותר - היתה על ידי הדלקת משואות - לפידי אש בראשי ההרים:

"כיצד היו משִׂיאִים משׂוּאוֹת? מביאים כלונסאות [מוטות] של ארז ארוכים, וקנים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן [כל אלו מגדילים את השלהבת], וכורך במשיחה [קושר בחבל], ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האוּר [האש], ומוליך ומביא [לצדדים], ומעלה ומוריד, עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי". (משנה ראש השנה פ"ב מ"ג)

ומדוע "מוליך ומביא, מעלה ומוריד", ולא די בהנפת המשואה אל על? מפני שממרחק יכולה המשואה להיראות ככוכב. וישנם כוכבים הנעים ימינה ושמאלה, וישנם כוכבים הנעים מעלה ומטה. לכן יש צורך להניע גם לצדדים וגם מעלה ומטה, ובכך ידעו לבטח שאין זה כוכב אלא איתותי האש כמוסכם. (תוספות מסכת ראש השנה כב ע"ב)

"ומאין היו משיאים משואות? מהר המשחה [הר הזיתים] לסַרְטְבָא [הר בולט בהרי השומרון, בגבול עמק הירדן], ומסרטבא לגְרִפִּינָא [הר כוכבא, בירכתי הגליל התחתון המזרחי], ומגרפינא לחַוְרָן [הר גבוה בירכתי עבר הירדן המזרחי - בימינו בתחום סוריה] ומחורן לבֵית בִּלְתִּין [הר בין גבול ישראל לבבל] ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש" [דהיינו שמבבל כבר לא המשיכו להעביר להרים נוספים, אלא כל אחד ואחד שם היה נוטל אבוקה ועולה לראש גגו, לפרסם את קידוש החודש, וכך היו יודעים המשיאים בבית תילתן שבני בבל כבר ראו את משואותיהם והם יוסיפו להפיץ את הודעת קידוש החודש במקומותיהם]. (ראש השנה פ"ב משנה ד ובמפרשים)

כיצד היו יודעים על ידי הנפת המשואות - מתי התקדש החודש?

הוסכם כך: אם התקדש החודש ביום השלושים - הרי במוצאי היום השלושים מניפים משואות, והכל יודעים שהיום החולף היה ראש חודש [א' לחודש], ועתה הוא ליל ב' לחודש. אבל אם התקדש החודש רק ביום ה-31, לא הניפו משואות כלל, והכל ידעו שאם אין משואות, הרי שרק כעת מתחיל ראש חודש [ליל א' לחודש]. ואם חל יום השלושים ביום שישי - הרי אי אפשר להניף משואות בשבת, לכן הניפו במוצאי שבת. נמצא אם כן שמשואות במוצאי שבת יכולות לבשר - או על ראש חודש שחל ביום שישי [כאשר חל יום השלושים ביום שישי], או על ראש חודש שחל בשבת [כאשר חל יום השלושים בשבת].

שלוחי בית דין

שנים רבות הפיצו את דבר קידוש החודש על ידי הנפת המשואות, עד ש"קלקלו הכותים" - אלו הם השומרונים המתנכלים תמיד ליהודים. הם רצו להטעות את העם, והדליקו משואות גם בחודש שלא הוצרכו למשואות כלל, דהיינו שבית הדין לא קידשו את יום השלושים. ובכך הטעו את כל היהודים לחשוב שכבר התקדש החודש.

כעת נאלצו לחפש דרך אחרת להפיץ את הידיעה. מעתה ואילך התחילו בית הדין לשלוח שליחים לכל המקומות, להודיע מתי חל ראש חודש. כמובן שהדבר היה קשה יותר, ואורך זמן רב. ולכן לא בכל חודש היו השלוחים יוצאים, אלא בחודשים מסויימים שבהם חלים מועדי ישראל [כמבואר במשנה (ראש השנה פ"א מ"ג): "עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִים יוֹצְאִים, עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶסַח, עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית, עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, עַל כִּסְלֵו מִפְּנֵי חֲנֻכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, יוֹצְאִים אַף עַל אִיָּר מִפְּנֵי פֶסַח קָטָן].

יום טוב שני של גלויות

כעת, כשדבר קידוש החודש מתפרסם על ידי שליחי בית דין, נוצר מצב שהשליחים לא היו מספיקים להגיע למקומות הרחוקים, מחוץ לארץ ישראל, לפני שיגיעו החגים. וכך נוצר הצורך לעשות "יום טוב שני של גלויות", כלומר שמחמת הספק מתי חל החג, היו עושים את החג יומיים. וכך נוהגים עד היום בחוץ לארץ.

ואומר הרמ"ק: "אותה ההארה המאירה בחוץ לארץ בשני ימים, מאירה בארץ ישראל ביום אחד". (אור נערב. הובא בליקוטי תורה שמיני עצרת) ואמרו בתלמוד ירושלמי: על הפסוק (שיר השירים א ו): "בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי", מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים ולשמור שני ימים טובים של גלויות בחוץ לארץ, על שכרמי שלי לא נטרתי, שלא שימרתי יום אחד בארץ ישראל, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שני ימים טובים, ואיני מקבלת אלא על יום אחד. וכיוצא בזה אמרו בתנא דבי אליהו: אמרה כנסת ישראל: "כשהייתי על אדמתי, הייתי עושה את המועדים יום טוב אחד, והוא כתיקונו. עכשיו שגליתי לחוץ לארץ, אני עושה אותם שני ימים ואין אחד מהם כתיקונו. (חזון עובדיה יום טוב עמוד קכז)

אולם יום ראש השנה - כמעט בכל המקומות, אף בארץ ישראל, היו עושים אותו יומיים. ומדוע?

שהרי כאשר הגיע יום שלושים של חודש אלול - יתכן שבמשך היום יבואו עדים ובית הדין יקדשו ביום זה את החודש, וכך יתברר שהוא יום א' תשרי - ראש השנה, ואם כן מלכתחילה כאשר נכנס היום, היו נוהגים בו קודש ומחשיבים אותו כראש השנה. אם אכן במשך היום התקדש החודש [כפי שקרה ברוב ככל המקרים], הרי התברר שבאמת היה זה ראש השנה - ולמחרתו יום חול. אך אם לא התקדש החודש - הרי שלמחרת - יום שלושים ואחד, הוא ראש השנה, ובמקרה זה חגגו את ראש השנה יומיים.

ואולם, המצב שבו יחגגו את ראש השנה יום אחד - שייך רק בירושלים, שבה נודע בו ביום אם אכן התקדש החודש ביום השלושים. אבל ביתר ערי הארץ בכל מקרה היו צריכים לחגוג יומיים ראש השנה מחמת הספק. נמצא שבכל ערי הארץ היו עושים תמיד ראש השנה יומיים. ואף בירושלים יתכן מצב שיעשוהו יומיים [כשלא התקדש היום הראשון], וכך עושים אף אנו עד היום. (מסכת ביצה ה עמוד א ובפירוש רש"י)

עיבור השנה

פעם בשנתיים או שלוש, היו בית הדין מתכנסים כדי "לעבר את השנה", כלומר: להוסיף חודש נוסף לשנה [זאת כדי להדביק את הפער בין 12 חודשי הלבנה - לבין שנת החמה, כמוסבר לעיל].

החודש שהוסיפו היה תמיד לאחר חודש אדר, שהוא החודש האחרון בשנה לפי חודשי התורה. וכך באותה שנה נוצרו שני אדרים: אדר א' ואדר ב', כשאדר ב' הוא "אדר" העיקרי שבו חוגגים בעצם את ימי הפורים.

הטעם שמוסיפים את החודש הנוסף דוקא לאחר חודש אדר - כדי שלא יתבלבל לנו מנין החודשים, למשל: שתמיד חודש סיון יהיה החודש השלישי, וחודש תשרי יהיה החודש השביעי, וכן הלאה. וסיבה נוספת: מפני שחודש העיבור נעשה בעיקר לצורך חג הפסח, כדי שיֵצֵא באביב כמצוות התורה, לכן הוסמך העיבור דווקא לפני ניסן. [וכפי שכותב הרמב"ם (הלכות קידוש החודש פרק ד הלכה א): שנה מעוברת היא שנה שמוסיפים בה חודש, ואין מוסיפים לעולם אלא אדר, ועושים אותה שנה שני אדרים אדר ראשון ואדר שני. ומפני מה מוסיפים חודש זה? מפני זמן האביב כדי שיהיה חג הפסח באותו זמן, שנאמר (דברים טז א): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח", שיהיה חודש זה בזמן האביב, ולולא הוספת החודש הזה, היה הפסח בא פעמים בימות החמה ופעמים בימות הגשמים].

עיבור השנה נעשה בכובד ראש רב, במעמד של שבעה מחברי בית הדין, ובהסכמתו של נשיא בית הדין. לא היו יכולים להתכנס למעמד זה - אלא רק חכמים שנקראו והוזמנו מראש על ידי הנשיא, וזאת כדי שיגיעו ערוכים ומוכנים, אחר שעיינו היטב בדבר. כשהתכנסו כל החכמים המוזמנים לבית המדרש - נעלו אחריהם את הדלתות, שלא יכנסו אנשים נוספים, ונשאו ונתנו בדבר זמן ממושך, ואפילו אם הגיע זמן קריאת שמע ותפילה, לא היו מפסיקים באמצע הדיון, עד אשר הגיעו לכלל הסכמה והחלטה אם לעבר את השנה או לא. [ואם נחלקו בדבר, הולכים אחר הרוב]. (רמב"ם קידוש החודש פרק ד)

[בהקשר לכך, מספרת הגמרא: מעשה ברבן גמליאל שאמר: "השכימו לי שבעה חכמים לעלייה לדון לעבר את השנה". השכים - ומצא שמונה. אמר: "מי הוא שעלה שלא ברשות? יֵרֵד!" עמד שמואל הקטן ואמר: "אני הוא שעליתי שלא ברשות, אולם לא כדי להשתתף עמכם בעיבור השנה עליתי, אלא כדי ללמוד הלכה למעשה כיצד מעברים את השנה". אמר לו רבן גמליאל: "שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא שאמרו חכמים: "אין מעברים את השנה אלא במזומנים לה". ובאמת לא שמואל הקטן הוא זה שעלה שלא ברשות, אלא חכם אחר, אך כדי שלא לביישו, הטיל שמואל הקטן את הדבר על עצמו (מסכת סנהדרין יא ע"א וברש"י וערוך לנר)].

אומר המדרש: בחצי הלילה, אחר דיונים ממושכים, אם החליטו לעבר את השנה, היו אומרים החכמים לאב בית הדין: "מבקשים אנו לעבר את השנה, שתהא השנה הזאת י"ג חודש. גוזר אתה עימנו?", והוא אומר להם: "מה שדעתכם, אף אני עמכם". באותה שעה יצא אור מבית המדרש ובא לפניהם, והיו יודעים שנתרצה להם האלוקים, שנאמר (תהלים קיב): "זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים", ומה שהם גוזרים הקב"ה מסכים עמהם, שנאמר (תהלים נז): "אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן, לָאֵל גֹּמֵר עָלָי". ישתבח שמו של הקב"ה, שהבריות גוזרים, והוא מסכים! ואם זוכים הם, שומעים בת קול שצווחת ואומרת בלשון הזה: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, החודש הזה לכם", ואשרי העם העומדים במקום ההוא בשעה ההיא, שנאמר (תהילים פט טז): "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" - באור פניו של הקב"ה היו מהלכים! (שמות רבה טו כ. פרקי דרבי אליעזר ז)

לאחר שהוחלט לעבר את השנה, כתבו אגרות לכל המקומות הרחוקים, והודיעו לכולם שעיברו את השנה, ומפני מה עיברוה. האגרות נכתבו על ידי נשיא בית הדין או בשמו, ונכתב בהן: "יוָדע לכם שהסכמתי אני וחברי, והוספנו חודש על שנה זו...".

על כך המליצו חז"ל (ילקו"ש תהילים תרעג) את הפסוק: "בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם" (תהילים יט ה), שפסיקתם והכרעתם של חכמי ישראל יצאו לעולם כולו, ועל פיהם קבעו את כל החגים והמועדים.

התנכלויות ורדיפות

מצות "קידוש החודש", ועימה מצות "עיבור השנים", כפי שנעשו על ידי בית הדין של ישראל, היו לרועץ בעיני שונאי ישראל. צר היה להם לראות כיצד עם ישראל כולו מסדר את כל חייו וזמניו - על פי הוראותיו של בית הדין, מחכה ומצפה למוצא פיהם ואיננו סר מדבריהם. למעשה כל ההנהגה של העם מסורה בידיהם באופן חזק ביותר. תחת מנהיגותם, חי לו עם ישראל בבחינת: "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב", על פי קצב ולוח זמנים משלו, כשהוא מקדש את זמניו ואת חייו לעבודת ה'.

לכן ניסו במיוחד להתנכל דוקא למצוה זו. מעת שהחלה מלכות אדום הרשעה להשתלט על עם ישראל [החל מאמצע תקופת בית המקדש השני], ניסו הם רבות להתנכל לחיי התורה של עם ישראל, ובתוכם למצוה זו. אחת מגזירותיו של אנטיוכוס היתה: שלא לקדש את החודש. הגויים ראו בזה מצוה שנותנת לעם ישראל הרבה עוצמה וכח, ובביטולה חלילה ייאבד עם ישראל רבות מכוחו, תפארתו ועצמאותו.

"מהרסיך ומחרביך ממך יצאו"

אף מקרב עם ישראל עצמו - קמו כיתות שונות, שסילפו את התורה בכל מיני דרכים, ורצו להחליש את כוחם של חכמי ישראל.

תוכן העניינים

ראש חודש בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה