ראש אמנה· רבנו יצחק אברבנאל
ספר ראש אמנה - הפרק הששה עשר
הפרק הששה עשר בהתר אחד עשר ספקות אחרים:
ועל הספק השביעי והוא אם היה שהתורה לא תשתנה בזמן מן הזמנים ולא ישתנו עיקריה ויסודיה איך אם כן בזמן ביאת המשיח והתחייה ישתנו שני העיקרים האלה בהכרח. אשיב ואומר שאם נניח ביאת הגואל מבלי שנצרפה אל זמן עתיד או עבר. וכן תחיית המתים בלתי מצורף אל זמן מה הנה אז לא ישתוו העיקרים האלה גם אחרי ביאת המשיח ותחיית המתים. כי תמיד נאמין שהנביאים כולם דברו אמת בביאת מלך המשיח ובתחיית המתים. כי כמו שכתב משה בתורה ענין מעמד בין הבתרים ושיבאו ישראל בגלות מצרימה ושיצאו ממנו וינחלו את הארץ וכאשר יצא כל זה לפועל לא נשתנה התורה אבל נתאמתה כן ראוי שנאמר בענין שני השרשים האלה שאמונתם בלתי מצורפת אל זמן מה כי אם שיהיה זה וכאשר יצא לפועל תתאמת הדבר ולא תשתנה אף כי בעיקר הי"ב והוא ביאת המשיח יוכלל שלא יהיה מלך בישראל כי אם מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על מלכות זאת המשפחה הוא טופר באל ובדברי נביאיו והעיקר הזה הוא קיים בלתי משתנה גם אחר ביאת המשיח. ואמנם העיקר האחרון מתחיית המתים כתב הרב שאחרי תחייתם יהיו אוכלים ושותים ומתים ונשלמים בשלימות התורה וכפי זה יהיה העיקר ההוא קיים בלי שנוי גם אחרי זמן התחייה:
ועל הספק הח' והוא למה לא מנה הרב עיקר שהשכינה שורה בישראל באמצעות התורה הנה רבי משה הכהן השיב על זה שהשראת השכינה היתה תלויה במצוה מיוחדת ר"ל בעשיית המשכן שנאמר וקדשתי את אוהל מועד ושכנתי בתוך בני ישראל ושלכן לא זכר זה בכלל העקרים וכבר נוכל לסייע דעתו עם מה שכתב הרב בספר מנין המצות אשר לו בעיקרים אשר הקדים להם שמה שהנמשך מן המצוה אין ראוי שימנה מצוה וכן לא ימנה בכלל עיקרי הדת ולכן שרות השכינה בהיותו דבר נמשך מפעל המשכן לא היה ראוי שתמנה בכלל העיקרים. והנראה אלי ששרות השכינה בישראל הוא ממעשה משה רבינו ע"ה וכמו שאמרה התורה ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל ובא בקבלתם ז"ל ובמורא גדול זה גלוי שכינה ואיך לא יהיה כן והנה השי"ת אחר עון העגל אמר לשלוח לפניהם מלאך ינהגם ומשה הציר בדבר עד שאמר לו ית' הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו' וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה י' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך ולהיות זה ממעלת משה בבואה היה שנכלל ביסוד הז' ממעלת נבואת משה אדונינו כפי ההבדלים אשר זכר בו הרב ויוכלל גם כן ביסוד הח' מהתירה מן השמים שאין מקום אל זה כי אם בדבקות השכינה:
ועל הספק הט' שהוא למה לא מנה בכלל העיקרים חדוש העולם. אשיב ואומר שהאמונה הזאת כבר הביאה הרב ביסוד הד' באמרו שהאחד הנזכר הוא הקדמון באמת. וכל מה שזולתו אינו קדמון כשנעריכהו אליו. וענין העיקר הזה יוכלל בשני דברים כמו שהתבאר בהקדמה השלישית, הא' בשהוא ית' קדמון ר"ל שאין לו התחלה ולא יפול תחת הזמן. והשני ששאר הדברים כולם זולתו אין בהם דבר קדמון כשנעריכהו אליו ר"ל שהם כולם מחודשים ונבראים. ולא נוכל לומר באחד מהם שהוא קדמון ואם אינו קדמון הנה הוא מחודש בהכרח. ולזה אמר הרב כשנעריכהו אליו ר"ל שעם היות שנאמר בדבר מה שהוא קדמון בערך דבר אחר נתחדש אחריו כמו אמרנו במתושלח שהוא קדמון מנח ונח שהוא קדמון מאברהם הנה מזולת הבורא ית' לא יקרא בהחלט קדמון דבר מה לפי שהוא חדשו והוא בלבד קדמון ואין קדמון אחר זולתו ואין הקדימה הזאת קדימת סבה לבד כי אם גם קדימה זמנית קדימת המחדש למה שיחדש ואמרנו זה על צד ההישרה לאמת עם היות הזמן מכלל הנבראים. ומפני זה לא אמר הרב בזה העיקר שהשי"ת נצחי שהוא השם המורה על המציאות הבלתי נפסק שאין לו התחלה ולא תכלית אבל אמר קדמון להגיד שהוא הקודם לפעולתו בכל מיני הקדימות וזה מוכיח שלא כיון הרב בעיקר הזה נצחיות האל ית' כי אם היותו בלבד קדמון וכל שאר הדברים מחודשים ממנו. ומזה יתבאר לך שהחדוש אשר יאמין הרב בעולם הוא חדוש המוחלט שנברא אחר האפס המוחלט ולא כדעת אפלטון המאמין בחומר קדום כי אם כן לא היה השי"ת קדמון בלבד כי גם החומר ההוא היה קדמון כמוהו. אבל לפי שהרב האמין חדוש העולם במוחלט כפי הקבלה האמיתית כתב בעיקר הזה שהאחד ית' הוא בלבד קדמון ואין קדמון אחר זולתו כשנעריכהו אליו. ואמר שלכן נקרא הש"י אלהי קדם שהוא לבדו האלוה הקדמון. וכבר יורה על שכוונת הרב בעיקר הזה הוא לבאר חדוש העולם מה שכתב בספר המורה חלק שני פרק ארבעה עשר בסופו בזכרון דעת החדוש אמרו ז"ל והיא יסוד תורת משה רבינו עליו השלום בלא ספק והיא שנית לעיקר היחיד וכו', ויראה שהרב לא הכניס כמנין עיקר היחוד. אבל אמר שעיקר החדוש הוא שני אליו. ואתה רואה במספר העיקרים שהראשון מהעיקרים שבא אחר העיקר היחוד הוא הרחקת הגשמות ואחריו שהוא שני לעיקר היחוד בא עיקר שהוא יתעלה קדמון ואין דבר אחר קדמון כשנעריכהו אליו ומאשר כתב שמה בספר המורה שהעיקר הזה הוא עיקר החדוש מבואר נגלה שהיה כוונת הרב שהעיקר הזה הוא שהוא יתעלה קדמון. וכל הדברים נבראים ממנו. ואמלא מהאנשים החכמים האלה איך לא הרגישו בזה:
ועל הספק העשירי שהוא למה לא מנה הרב עיקר שראוי להאמין בכל הנסים שבאו בתורה כפשוטן. אשיב ואומר שהנה זה נכלל בעיקר הח' שהוא תורה מן השמים אחר שהיא בסיפוריה תעיד בנסים ובנפלאות כולם שנזכרו בה ומאחר שנאמין שכל הסיפורים אשר באו בתורה הם מפי הגבורה מחוייב הוא שנאמין בהם כמו שנאמין במצותיה. ואפשר גם כן שנאמר שנכלל זה ביסוד הה' שהוא ית' ראוי לעבדו ולא לזולתו ה לפי שהכוונה בעיקר ההוא להאמין היותו ית' פועל בכוונה ורצון ושיש לו יכולת בלתי ב"ת. ולכן ראוי לעבדו מפאת יכלתו ומפאת פעולתו בטבעי הדברים כפי מה שירצה וזהו ענין הנסים והנפלאות:
ועל הספק ה"א שהוא למה לא מנה הקבלה בכלל העיקרים שימשך האדם אחר קבלת האבות. אשיב ואומר שהאמונה הזאת כבר נכללה ובאה בפי הרב בעיקר השמיני ששם כתב הרב שנאמין שכל התורה אשר בידינו היום הזה היא אשר ניתנה למשה והיא כולה מפי הגבורה ר"ל שהתורה הזאת אשר בידינו היא עצמה התורה אשר ניתנה למשה ולא נעשה בה שנוי עד עתה ושאותה תורה אשר כתב לנו משה קבלה מפי הגבורה יתעלה ולא אמר בה דבר מפי עצמו ובעיקר ההוא כתב שזה עצמו ראוי שנאמין בסי' התורה המקובל שהוא התלמוד שגם הוא מפי הגבורה וזו היא הקבלה אשר בידינו שקבלו אבותינו זה מזה עד משה ר"ל פי' התורה וסתריה שקבלו אותם על פה:
ועל הספק הי"ב שהוא למה לא מנה הבחירה עיקר אחרי שלא יצוייר שום דת זולתה. אשיב ואומר שכבר זכרתי בהקדמה התשיעית שהעיקרים האלה שעשה הרב ליסד את בית יי' ותורתו הם כולם אמונות בש"י לא בידיעת הדברים האנושיים כי הנה לא מנה בכלל העיקרים מהות הנפש האנושית ולא גם כן נצחיותה בטבעה לפי שהאמונות האלה הם מענייני בני האדם ואין ראוי שימנו עיקרים בתורה האלהית אשר עיקריה ויסודיה הם הדברים אשר ראוי שנאמין בשם יתעלה ובפעולותיו המתייחסות לאומה על צד הרצון האלהי לא בדבר אחר. הבחירה קדמה לתורה והיא קודמת לכל הפעולות האנושיות במה שהם אנושיות. ואינו דבר נערך לתורה בלבד. והוא כמו שיאמר היות האדם בעל שכל שזהו לאדם במה שהוא אדם לא במה שהוא מאמין תורה אלהית. ודברי הרב הגדול בספר המדע פרק חמישי מהלכות תשובה מורי' עליו באמרו ז"ל ודבר זה עיקר גדול והוא עמוד התורה והמצות וכו'. כי הנה לא אמר הרב שזהו עיקר התורה אבל אמר שהוא עיקר גדול והוא אמת כי הוא עיקר גדול כולל הסדור המדיני ואמר שהוא עמוד התורה לא שהוא עיקר התורה כי אם עמוד אשר בו תשען כי הוא הנחה ושרש כולל לה לזולתה מן האמונות ומן הפעולות האנושיות כי גם אמונות עובדי עבודה זרה וכל שאר האמונות המתחלפות כולם צריכות לזה העמוד. והסתכל אמרו שהוא עמוד התורה ולא אמר שהוא עיקר התורה לפי שהעיקר הוא מעצם הדבר וחלק ממנו כעיקרי האילן שהוא חלק מהאילן ומטבעו אמנם העמוד אינו חלק מן הבית ולא מטבע אבל הוא דבר מחוץ יניחו אותו שמה להשען עליו הבית. וכן ענין הבחירה שאינה מעצם הדת ולא עיקר מעיקריה אבל היא דבר מחוץ ועמוד הכרחי אליה. ולזה אמר הרב באותו פרק עצמו כשם שחפץ היוצר להיות האש ודרוח עולים למעלה והמים והארץ יורדים למטה והגלגל סובב בעגול וכן שאר הבריות עד אמרו אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל מה שאדם יוכל לעשות. הנה התבאר מזה שלא אמר הרב שהבחירה הוא עיקר התורה כי אם שהיה עיקר גדול למעשה בני אדם, ואמנם מה שאמר בסוף הפרק ז"ל וזה העיקר שכל דברי הנבואה תלוים בו אין רצון הרב וכוונתו לקרוא הבחירה עיקר אבל זה הדבור חוזר למה שאמר למעלה ומפני זה יאמר בנבואה שדנין את האדם לפי מעשיו על כל מעשיו אם טוב ואם רע. ועל זה אמר וזהו העיקר וכו'. אמנם הבחירה היא התחלה כוללת לכל הדתות אבל אינה ביחוד עיקר מעיקרי התורה האלהית מהסבות אשר אמרתי:
ועל הספק הי"ג שהוא למה לא זכר הרב בכלל העקרים היות הש"י פועל ברצון, אשיב ואומר כי כפי מה שכתבתי בהקדמה הג' שהאמונה הזאת באה ביסוד הה' שאליו ית' ראוי לעבוד ולרומם קול ברוממותו לפי שימצא לו יתעלה היכולת הבלתי ב"ת והוא פועל בבחירה ורצון ולכן אליו תאות העבודה וההלול ולהיות האמונה הזאת נכללת בעיקר הה' ההוא לא נצטרך הרב להניחה עיקר בפני עצמו:
ועל הספק הי"ד שהוא למה לא מנה הרב עיקר שהוא יתעלה חי ונצחי ויכול ורוצה וזולתו מהתוארים האלהיים. אשיב ואומר שבעיקר הראשון שמציאותו יתעלה הוא המציאות השלם והמחוייב בעצמו נכלל שהוא חי ושהוא נצחי ושהוא חכם ושאר התוארים. כי אם לא היה כן לא היה מציאותו השלם בהחלט. ולא היה הוא מחוייב המציאות. ובעיקר החמישי שהוא לבדו ראוי לעבוד נכלל שהוא יכול ורוצה כמו שבא בהקדמה הג'. ובעיקר העשירי שהוא מהידיעה האלהית נכלל שהוא חכם ושבידיעת עצמו יודע כל הדברים. וכל זה יורה שבכלל דברי הרב הגדול יוכללו כל הדברים האלה. ואמנם למה היו העיקרים באותו מספר השלשה עשר כבר התבאר בהקדמה החמישית:
ועל הספק החמשה עשר שהוא למה לא זכר בכלל העיקרים ענין תכלית האדם ואמונת השארות הנפש כמו שעשה ה"ר חסדאי. אשיב ואומר שכל זה נכלל ביסוד הי"א שהוא מהשכר והעונש ובו כתב הרב ז"ל ושהגמול הגדול הוא חיי העולם הבא וענשו הגדול הוא הכרת וכו'. הנה אם כן תכלית האדם כבר נכלל בגמולו שהוא גמול העוה"ב והשארות הנפש הוא הגמול הנפשיי אשר זכר ולהיותם נכללים שמה לא זכרם הרב בפני עצמם:
ועל הספק הששה עשר שהוא למה לא זכר תשובת האורים ותומים בכלל העיקרים כמו שזכרו ה"ר חסדאי. אשיב ואומר שגם זה כבר נכלל בעיקר הששי שהוא ממציאות הנבואה. לפי שהאורים ותומים הם מין ממיני רוח הקדש אשר הוא במדרגה השניה ממדרגות הנבואה כמו שכתב הרב ז"ל בפרק ארבעים וחמשה חלק שני מספר המורה שהביא שמה מדרגות הנבואה. ובמדרגה השנית שהוא מרוח הקדש זכר ענין תשובת האורים ותומים. הנה אם כן ענין האורים ותומים הוא מין ממיני הנבואה ונכלל בעיקר העשירי:
ועל הספק השבעה עשר שהוא למה לא מנה הרב בכלל העיקרים תועלת התפלה והתשובה וראש השנה ויום הכיפורים וארבעה פרקי השנה כמו שעשה הרב רבי חסדאי. אשיב ואומר כי כבר התבאר בהקדמה הששית שאין ראוי שימנה עיקר מן העיקרים שום מצוה פרטית ממצות התורה ומפני זה אין ראוי שימנה התפלה והתשובה וענין ראש השנה ויום הכפורים ופרקי השנה להיותם מצות פרטיות ואין ראוי שימנו בכלל העיקרים כי אם הדברים הכוללים אף כי הדברים האלה כולם כבר נכללו בעיקר הה' שראוי שנעבוד אליו ית' ולא לזולתו. וכבר בארו חז"ל שהעבודה שבלב היא התפלה. ויוכללו גם כן בעיקר העשירי מהידיעה וההשגחה האלהית. וביסוד האחד עשר מהגמול והעונש. ומפני זה לא נמנו בתוך העיקרים: