אור ברסלב
ראש אמנה ספר ראש אמנה - הפרק השנים עשר

ראש אמנה· רבנו יצחק אברבנאל

ספר ראש אמנה - הפרק השנים עשר

ספר ראש אמנה - הפרק האחד עשר

הפרק השנים עשר בהתר שלשת הספקות הראשונים:

על הספק הראשון שהוא למה מנה הרב אחדות השם והרחקת הנשמות ממנו עיקרים בהיות שלא תפול התורה בכללה אף כי נאמין חילופם. אשיב ואומר שכבר התבאר בהקדמה הראשונה ששם עיקר לא יאמר בלבד על מה שיאמר שם השרש והיסוד שהוא על הדבר שעמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו ואין לו קיום זולתו כי גם כן יאמר עיקר על הדבר היותר משונה שבמינו. וכן בענין האמונות מנה הרב בזכרון העיקרים האמונות גדולי המעלה והשלימות והם היותר משובחות שבמינם ומזה הצד היה אחדות השם והרחקת הנשמות ממנו עיקרים בהיותם אמונות הכרחיות מאוד בנדר השלימות וכבר זכר הפילוסוף שהמעט אשר נדע בדברים האלהיים הוא יותר גדול המעלה והשעור מהרב אשר נדע מהדברים השפלים. ויותר יהיה זה בהיות הידיעה ההיא בעצמות האלוה יתעלה כענין האחדות והרחקת הנשמות שעליו אמר אדונינו משה באזהרה רבה שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. כי זהו סותר אמונת הע"ז כולה. וכן הרחקת הגשמות אשר עליה הזהיר בהשתדלות נמרץ ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וכבר זכרתי בהקדמה החמישית ששני העיקרים האלה עניינם שהאל יתעלה אינו נאחז ואינו מוגבל לא במקום ולא במספר. ואמנם הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל כתב בהשגותיו אשר עשה נגד הרב שהאומר שהש"י גוף מפני שנמשך לפשוטי הכתובים אינו מין וז"ל אמר אברהם אף על פי שעיקר האמונה כן הוא המאמין היותו נוף מפני תפישתו לשונות הכתובים על פשוטיהם אין ראוי לקראו מין. וזה יתחזק במה שאמרו על אלישע בן אבויה שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר שיודע רבונו ומכוון למרוד בו. הנה בארו בסי' כי מי שיודע האמת ומתכוין להכחישו הוא מכת הרשעים שאין ראוי לקבל אותם בתשובה. אבל מי שאינו מתכוין למרוד ולא לנטות מדרך האמת ולא לכפור מה שבא בתורה ולא להכחיש הקבלה אלא שבתמימותו נמשך לפשט הכתובים אף על פי שיפרש אותם בחילוף האמת אינו מין ולא כופר. וכן כתב בעל ספר העיקרים. אבל זה עם ההתבוננות מבואר הנפילה שלדבריו כל כופר בכל עיקר לא לכוונה יהיה בעל העולם הבא. וגם אמונת צדוק ובייתוס שהם יבינו הדברים בתורה ובנבואה כפשטן ויחשבו שהכוונה בהם מה שיבינוהו תהיה בלתי חולקת על ההצלחה האמיתית לא נאמר שהם כופרים ומינים ויהיה אפשר כפי זה שימצא איש בלתי מאמין בשום עיקר מהעיקרים ובשום אמונה מאמונות התורה ולא יקרא מין ולא כופר אם שהביאהו אל זה סכלות ועורון והיותו בלתי מבין כוונת התורה. והדברים האלה כולם לא יסבלם האמונה התוריית והשכל הישר. לפי שהדעת הכוזב כשיהיה בעיקר מעיקרי האמונה כבר יסיר הנפש מהצלחתו האמיתית ולא יביאהו לחיי העולם הבא אף על פי שלא יעשה אותה בכוונה למרוד. כי כמו שהסם המות כשיאכל האדם אותו יכלה רוחו ונשמתו אליו יאסוף אף על פי שנאמר שאכל אותו בחשבו שהיה מאכל בריא ונאות כן הכפירה והאמונה הכוזבת בענין עיקרי הדת יגרשו נפש האדם וימנעוהו מירושת העולם הבא בלא ספק. ומה שהביאו מאלישע בן אבויה שהיה יודע רבונו ומכוין למרוד בו. הנה האיש ההוא היתה כפירתו מגונה מכל כפירה כי לרוע מזגו ושטיפתו אל התאוות הגופניות היה מבקש טענות מזוייפות חולקות על האמת המצוייר אצלנו ולכן היתה כפירתו גדולה מאוד. אבל מי שיאמין דעות כוזבות בחוק התורה למה שעיונו הביאו עליהם או שקבלם ממלמד טועה אין ספק שהוא כופר ומין אחר שהוא סותר באמונתו לעיקרי הדת אבל עכ"ז יש לו התנצלות יותר ממה שהיה לאלישע בן אבויה שהיה רודף ברצונו אחר השקרים. וענין זה הכפירה בבחינת סבתה שני מינים. המין הראשון שסבתה הסכלות והעדר ההבנה האמתית אם מפני המשכו אחר פשוטי הכתובים או מפני אופן אחר ועל אלו אמר שובו בנים שובבים וכופרים אבל אם ישובו בתשובה בהישרת דעתם באמיתת הנבואה יצילו נפשם מני שחת, והמין השני מהכפירה הוא בסבת מרד ידוע התבונה כאלישע אחר שהיתה כפירתו במרד ובמעל והיה מתעולל עלילות ברשע לחלוק על האמת ולכפור בו. ומפני זה שערי תשובה לפניו ננעלו וזהו אמרם חוץ מאלישע אחר שיודע רבונו ומכוין למרוד בו. ולפי זה הבנים השובבים הכופרים מפאת הסכלות ואלישע אחר הכופר מסאת המרי הצד השוה שבהם שכל עוד שיאמינו בטעות ובאמונה הכוזבת הם מינים וכופרים ואין להם חלק לעולם הבא. האמנם יתחלפו בשהבנים שובבים הם מוכנים להיות סכלותם העדרי לתקן את אשר עותו בעשותם תשובה והשתלמם בעיון התוריי כפי האמת. אמנם אלישע לא היתה לו אותה תקוה והכנה למה שכבר הושרש בכפירה מדעת ובשלימות שכלו. כן ראוי שיובנו דברי הרב באלו העיקרים. ולכן צוה בסוף מאמרו שיעויינו דבריו עיון והתבוננות מוסף וכי אינם קלי ההבנה ושנפל באותם העיקרים ובמסמרם אחרי הקירה ארוכה ועמוקה ועל כן אין ראוי לסתור אותם בקלות ולחלוק עליהם כפי הסברא הגוברת: ועל הספק השני שהוא למה הניח הרב בכלל העיקרים בעיקר הה' שאין ראוי שנשים אמצעיים בין בני אדם להקב"ה. נשיב ונאמר שכבר זכרתי בהקדמה החמישית שבעיקר הזה יוכללו אמונות אמתיות עליונות. האחת הוא שהש"י פועל ברצון ואינו כשאר הנמצאים מהמלאכים והגלגלים והכוכבים והיסודות ומה שהורכב מהם שכולם ממונים על פעולותיהם ואין להם שלטון ולא חפץ לפעול מה שיפעלו. אבל השם ית' הוא פועל כפי הרצון והחפץ ולכן אליו תאות העבודה והשירות ההלול והשבח. והאמונה השנית הוא שיכלתו ית' הוא בלתי בעל התכלית. וזהו אמרו כי כולם ממונים על פעולותיהם ר"ל שפעולותיהם וכחותיהם מוגבלות מסודרות וכחם בעל תכלית לא יעברו מהמסודר אצלם אמנם הש"י כל אשר יחפוץ יעשה וכמאמר המשורר (תהלים קל"ה) כל אשר חפץ יי' עשה בשמים וארץ ולכן ראויה אליו העבודה כי הכל בידו כחומר ביד היוצר ואין מי יאמר לו מה תעשה. והאמונה הג' היא שכל האומות והלשונות נתייחדו להנהגת העליונים המושלים עליהם. וכמו שאמר שר מלכות יון ושר מלכות פרס זולתי האומה הישראלית שלא נתיחדה להנהגת כוכב ולא שר בלתי ליי' לבדו וכמאמר משה אדונינו ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק יי' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקה יי' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה. וכתב הראב"ע ז"ל דבר מנוסה הוא כי לכל עם ועם כוכב ידוע ומזל וג"כ לכל עיר ועיר והשם שם לישראל מעלה גדולה להיות השם יועצם ולא כוכב להם והיה ישראל נחלת השם ע"כ. ועל זה אמרו בפרקי ר' אלעזר ששבעים שרים הפילו ביניהם גורלות על שבעים אומות ונפל גורל כל שר מהם על אומה ואומה מהם ונפל גורל של הקב"ה על ישראל שנאמר כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. רצו לומר בזה שהיחס אשר לכל שר ושר עם אומתו שהוא מנהיג אותה בלי אמצעות שר אחר אותו היחס יש להשי"ת על אומת ישראל בשהוא המנהיג אותה בלי אמצעות שר וכוכב ומזה נמשך הרחקת העבודה זרה כולה ומה שנאמר על ישראל מיכאל שרכם אינו להיותו ממנה עליהם כי אם לפי שהיה מליץ טוב בעדם לפני השם, ולכן לא נקרא שר ישראל כמו שנקרא שר מלכות יון שר מלכות פרס וכמו שכתבתי בספר עטרת זקנים. ולכן אמר בעיקר הזה ז"ל ואין ראוי לשומם אמצעיים בין בני אדם להקב"ה אלא שיכוונו כל המחשבות לנגדו ויתרחקו מזולתו וכו'. ולא אמר הרב שהיה זה העיקר שלא ישימו אמצעיים כי הוא מצוה מעשית ר"ל מצות לא תעשה פרטית אבל אמר הרב שמזה העיקר נמשך אותה מצוה וכאלו אמר שמפני העיקר אשר זכר ראוי שלא ישים אדם אמצעיים בינו לבוראו. וכמו שאמר הנביא (ירמיה ד') אם תשוב ישראל נאם יי' אלי תשוב ר"ל ולא לאמצעי. וכן דרשו חז"ל על פסוק כיי' אלהינו בכל קראנו אליו אליו אתה צווה ולא למיכאל ולא לגבריאל וכו'. ואין להקשות ממה שהתפלל יעקב אל המלאך באמרו המלאך הגואל אותי וכו'. כי התפלה לאל יתברך היתה כמו שאמו האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו האלהים הרועה אותי והמלאך היה שליח ההשגחה להצילו ולכן אמר המלאך הגואל אותי מכל רע. כי פעולות האל ית' בדברים המורגשים מחוייב הוא שיהיו על ידי אמצעיים עם היותו ית' הפועל המשגיח בפרט בפועל ההוא וכמו שבארתי במאמר עטרת זקנים. ומסכים לזה מצינו באברהם שאמר יי' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי וגו' הוא ישלח מלאכו לפניך. ובכל מקום שנמצא תפלה אל המלאך הכוונה בה תפלה להשי"ת שישלח מלאכו שליח השגחתו לעשות אותו פועל. וכבר בארו ז"ל בחכמתם זה עצמו בפרשת הנה אנכי שולח מלאך לפניך. אמרו אל תמר בו אל תמירני בו כלומר שלא יעשה לו עבודה כי העבודה היא ראויה לאל יתברך ולא לנמצא זולתו. ומה שמצאנו ביהושע שהשתחוה למלאך אפשר שנאמר שהשתחוה לשם אשר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל לשלוח המלאך ההוא לפניהם להורישם את האר או שהכניע עצמו לפני המלאך לעשות מצותו כדרך הקטן שנכנע לפני מי שנדו ממנו. ואמנם מה שנראה ממאמריהם ז"ל וממנהגנו גם היום להשתטח על קברי מתים כדי שיבקשו רחמים עלינו וכמאמר הנביא (ירמיה ל"א) רחל מבכה על בניה וגו', הנה זהו לאחד משני דברים אם להכניע נפשנו לפניו ית' ונחשב לפניו כמתים וזהו דעת החכם האומר בתשובת השאלה למה נצא בעת צרה לבית הקברות שאמר הרי אנו כמתים וזה לענין ההכנעה וכענין מה שהשיבו בלבישת השק הרי אנו כבהמות. ואם כדי שנתפלל לאל יתברך יזכור לנו זכותם וצדקתם אשר היא עומדת לעד ולה כיון החכם האחר שאמר בתשובת השאלה כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. הנה באלו הפנים ודומיהם ראוי שיובנו מאמרי חז"ל לא שהם ח"ו יכניסו אמצעיים בתפלותיהם אחרי אשר הם יזהירו אותנו על זה וימנעו ממנו. ובמסכת מנחות (דף ק"ו) אמר ר' אבא בר ר' יצחק מצור ועד קרטגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים. ומצור כלפי מערב ומקרטגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהם שבשמים. איתיביה רב שימי והא כתיב כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום וגו' (מלאכי א') אמר ליה שימי את דקרו ליה אלהא דאלהי'. הנה גלו בזה המאמר כי בחלק מהמיושב מכירין את האל ית' ויודעים אמונתו כאשר הם מכירין את ישראל המאמינים כי באמצעותם יכירו את אביהם שבשמים. אמנם במקומות אחרים שאינם מכירים את ישראל אינם מכירים את הקב"ה. ורב שימי הקשה על זה מפסוק כי ממזרח שמש ועד מבואו שיראה ממנו שבכל מקום ובכל אומה יכירו אלהותו יתעלה. והשיבו כי הם מכניסים אמצעיים ומתפללים אליהם יהיו מליצים בעדם אל האלוה המרומם וזהו שקראוהו אלהא דאלהיא. ואין ספק שזה היה סעיף מסעיפי ע"ז המיחסים גאוה לשי"ת ולזה היו מתפללים לאמצעיים ונשאר הדעת ההוא בידי בני אדם וגם היום הוא מפורסם באמונתם ואנחנו לא כן נחשוב אבל נתפלל אל יי' אלהינו בכל קראנו אליו:

ועל הספק הג' שהיא למה מנה הרב שראוי לעבדו עיקר בהיותו מצוה פרטית כמו שאמר ועבדתם את יי' אלהיכם. נשיב ונאמר שבעל ספר העיקרים אשר העיר הספק הזה לא הבין כוונת הרב בזה העיקר. כי הנה הרב הגדול לא אמר שהיה העיקר לעבוד את השם כי העבודה אליו יתעלה היא מצוה מעשית ואם היה הכוונה בעבודה ההיא התפלה כאמרם ז"ל ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה הנה היא מצוה פרטית מעשית וכבר נתבאר בהקדמה הששית שאין ראוי שנמנה עיקר מן העקרים שום מצוה פרטית ממצות התורה לפי שהעיקרים כולם הם מהמצות האמוניות לא מהמעשיות כמו שבא בהקדמה ההיא אבל היתה כוונת הרב בזה העיקר שראוי שנאמין שהשי"ת מצד מעלתו ויכלתו הוא אשר ראוי שנעבוד ושנרים קול בתשבחותיו והלולו וזו אינו מצות העבודה ולא מצות התפלה אשר עניינה העבודה והתפלה בפועל ובמעשה כי אם האמונה שהשי"ת לבדו יתעלה הוא אשר ראוי שנעבוד ולא אחר. ולכן היתה מצות הע"ז בגויה על היסוד הזה. ולכן אמר הרב בביאור אותו עיקר ז"ל והיסוד הה' הזה אנו למדין מן המצוה שנצטוינו שלא נעבוד ע"ז ר"ל כי ממה שאסרה התורה לעבוד אלהים אחרים נלמוד אמנה עיקרית אמתית והוא שהש"י הוא ראוי שנעבוד ולגדל ולנצח ולהרים קול ברוממותו ולא יעשה כן לזולתו. הנה התבאר שאין העיקר הזה שנעבוד הש"י בפועל ולא שנתפלל אליו כי כל זה הוא דבר מסובב מהעיקר שהוא שאליו ית' תאות העבודה וההלול, וידוע שהסבה זולתי המסובב. וכן העיקר הזה היא סבה. והעבודה והתפלה הם מצות פרטיות ומסובבין ממנה:

תוכן העניינים

ראש אמנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה