ראש אמנה· רבנו יצחק אברבנאל
ספר ראש אמנה - הפרק השביעי
הפרק השביעי בביאור ההקדמה השניה נצטרך אליה בדרוש הזה:
ההקדמה השניה בביאור העיקר הראשון כפי דעת הרב. הנה העיקר הראשון שהניח הרב הגדול למדו מפסוק אנכי י' אלהיך. והוא המצוה הראשונה שכתב בספר מנין המצות אשר לו בהאמנת האלהות וכן הביאוהו החכמים הבאים אחריו. ואמנם איך ראוי שיובן העיקר הזה הנה נפל עליו חלוף גדול בין החכמים. כי הנה בעל ספר מצות הגדול כתב ז"ל מצות עשה להאמין שאותו אשר נתן לנו התורה בהר סיני על יד משה רבינו עליו השלום הוא אשר הוציאנו ממצרים. וזהו שאמר אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך עכ"ל. הנה הניח המצוה הזאת כחה כח היסוד השמיני האומר שיש תורה מן השמים. ובעל ספר עמודי גולה כתב ז"ל המצוה הראשונה לידע שאותו שברא השמים והארץ הוא לבדו מושל למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם שנאמר אנכי יי' אלהיך וכתיב וידעת היום וגומר ואפילו באויר להוציא מהפילוסופים האומרים שהעולם נוהג מאליו במזלות העולם אכן הקב"ה מנהיג העולם כלו ברוח פיו והוא הוציאנו ממצרים ואין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מן השמים שנאמר מיי' מצעדי גבר כוננו וגו' (תהלים ל"ז) עכ"ל. הנה אם כן לדעתו כח העיקר הזה שנאמין בהשגחת השם שהוא העיקר העשירי כמו שאבאר. והראב"ע פירש אנכי יי' אלהיך שידעהו ויאהבהו בכל לבו וידבק בו תמיד ולא תסור יראתו מעל פניו. הנה זה דרך אחר ויהיה כח העיקר הזה אמונת העיקר החמישי שראוי לעבדו ולשבחו. והרמב"ן בפירוש התורה ובספר השגותיו להרמב"ם פי' אנכי יי' אלהיך באופן כולל הדעות האלה שזכרתי כולם. אמר ז"ל יצוה אותם שידעו ויבינו שיש יי' והוא ההווה הקדמון אשר מאתו היה הכל בחפץ והיכולת והוא אלהים להם שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כי הוצאתו אותם משם תורה על החפץ ועל המציאות בידיעה ובהשגחה ממנו. גם תורה על החדוש כי על קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו ותורה על היכולת והיכולת תורה על היחוד וכו'. הנה הרכיב בדבור הזה רוב עיקרי האמונה עם שלא יורה עליהם הכתוב וקרוב לזה כתב הרלב"ג. והרב בן חסדאי בתחלת ספרו כתב שענין יי' אלהיך הוא שהשם הנקרא כן הוא האלוה והמנהיג אשר הוציאנו מארץ מצרים. הנה שם העיקר הזה בהאמנת ההשגחה לא זולתו. והר"ר נסים ובעל ספר העיקרים נמשכו בזה אחרי בעלי הדין אשר זכרתי עם היות שלא אמרו הדבר בשם אומרו ויחסו דעותיהם לעצמן כי הר"ן פירשו כמו הר"מ מקוצי שצוה להאמין בתורה מן השמים. ובעל ספר העיקרים פירשו על אמונת ההשגחה כדעת עמודי גולה וה"ר חסדאי. הראיתיך בעיניך חלוף דעותיהם ואיך כל אחד מהם לדרכו פנה בביאור הכתוב וכוונת המצוה. וגם בכוונת הרב הגדול הרמב"ם בעיקר הזה נתחלפו הדעות כי הנה ה"ר חסדאי בתחלת ספרו כתב ז"ל ולזה מעה טעות מפורסם מי שמנה במצות עשה להאמין מציאות האל ית' וכו'. ואין ספק שזה על הרב הגדול אמרו. ויורה שהבין מדברי הרב בספר המדע שהמצוה הראשונה היא אמונת מציאות האל רוצה לומר שהוא נמצא בלבד אשר סותרו הוא הנעדר ואולי שהביאו גם כן לזה מה שכתב הרב בפרק ל"ג חלק שני מספר המורה בענין מעמד הר סיני על אמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. אמר ז"ל וזה ששני השרשים האלה ר"ל מציאות הש"י והיותו אחד אמנם יושגו בענין האנושי כו'. וחשב הרב חסדאי שהרב הגדול בספר מנין המצות אשר לו הבין המצוה באופן אחר ולכן כתב ז"ל ולזה השיב הרמב"ם ז"ל לפי דרך זה בספר מצות שלו שמנה המצוה הראשונה בהאמינו באלהות והוא שנאמין שיש שם עילה וסבה אל שהוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו אנכי יי' אלהיך הנה פי' שם האלהות היותו פועל לכל הנמצאות ויהיה לפי זה אשר הוצאתיך מארץ מצרים כדמות ראיה על זאת האמונה וזה שמשם נעמיד על יכולת השם וכי הנמצאות כלם בערכו כחומר ביד היוצר וכו' הנה א"כ חשב החכם הזה שדברי הרב אינם מסכימים בשני המקומות האלה ר"ל בספר המדע ובספר מנין המצות אשר לו. כי בספר המדע יסבור שהמצוה הראשונה היא שהאלוה נמצא בלבד. ובספר מנין המצות יסבור שהמצוה הראשונה היא להאמין שהאלוה פועל העולם ומחדשו. אבל עם העיון הטוב והישר יראה שאינו כן לא במה שחשב על מה שכתב בספר המדע שהיתה המצוה הראשונה להאמין שיש אלוה נמצא ולא כמו שחשב בספר מנין המצות שהיתה המצוה הראשונה שהאלוה פעל העולם וחדשו אבל כוונת הרב הגדול בכל דבריו ובכל ספריו הוא שהעיקר הראשון והמצוה הראשונה הוא שנאמין שהאלוה ב"ה שכבר ידענו שהוא נמצא מציאותו הוא יותר ראשון ויותר שלם אשר בכל המציאות. שמציאותו אינו אפשר מצד עצמו כיתר הנמצאים אבל הוא מחוייב המציאות מצד עצמו. וכבר התבאר בחכמת האלהות שהמחוייב הוא שאם יעלה על הדעת שהוא בלתי נמצא כל שאר הנמצאים לא יהיה להם מציאות ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצואים הוא לבדו יהיה נמצא ולא יתבטל מציאותו חלילה כי הוא אינו צריך במציאותו לזולתו. וכל מה שזולתו צריך במציאותו אליו לפי שהוא מחוייב המציאות מצד טבעו והוא נותן המציאות או קיום לכל הנמצאים ואינו מקבל מהם דבר כלל. וכבר באר הרב הגדול שזו היא כוונתו במה שכתב בפירוש המשנה בדבור העיקר הראשון. אמר ז"ל היסוד הראשון הוא מציאות הבורא יתעלה והוא שיש שם מצוי שלם בכל מיני השלימות והוא עילת מציאות הנמצאים כולם ומאתו התמדתם. ואלו יעלה על הדעת שאינו נמצא יתבטל מציאות כל נמצא. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצואים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יתבטל. מציאותו חלילה. כי הוא ית' אינו צריך במציאותו לזולתו וכל מה שזולתו הכל נצטרך במציאותו אליו. והיסוד הזה אנו למדין מאמרו אנכי י' אלהיך עד כאן לשונו. הנה לא אמר הרב שהעיקר הראשון הוא שיש אלוה נמצא בלבד. כי אם שיאמינו במציאותו שהוא המציאות היותר שלם שאפשר ושהוא מחוייב המציאות לא אפשרי. ולזה עצמו כיון בספר המדע באמרו ז"ל יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא הממציא כל נמצא וכל הנמצאים מהשמים והארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו עכ"ל. הנך רואה שלא אמר לידע שיש אלוה נמצא בלבד אבל אמר שיש שם מצוי ראשון ושלם בענין ובמדרגת המציאות. ובאמרו שהוא הממציא כל נמצא וכו' מורה על קיום מציאותו. ולכן אמר ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצא. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים לבדו מצואים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא לבדו יתברך אינו צריך אליהם וכו'. שזהו רושם מחוייב המציאות ועניינו. וזהו גם כן מה שכתב בספר מנין המצות אשר לו ז"ל המצוה הראשונה אשר נצטוינו באמונה באלהות והוא שנאמין שיש עילה וסבה הוא הפועל לכל המציאות והוא אמרו ית' אנכי יי' אלהיך. ובמאמר הזה כיון מה שאמר הוא עצמו בשאר המקומות שזכרתי שאמונת האלהות הוא שנאמין שמציאותו בתכלית השלמות ומחוייב ולא אפשרי. ומענין מחוייב המציאות הוא היותו צורת העולם ופועלו ותכליתו כמו שכתב הרב בספר המורה. ובחכמת האלהות יתעלה התבארו י"ב דברים שיצדקו במחוייב המציאות ושאי אפשר שישולל מהם, ואחד מהם הוא שכל שזולתו ימשך ממנו והוא אינו נמשך מזולתו. ועל ההמשכות הזאת שהיא מטבע מחוייב המציאות ועניינו אמר הרב באותו ספר ממנין המצות שיש שם אלוה עילה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות וכו'. אבל ההמשכות הזאת שיש לנמצאים מאתו יתברך והיותו פועל אותם אם הוא תמידי לא סר ולא יסור כדעת הפילוסוף או נתחדש מזמן מה אחרי האפס המוחלט כמו שהשרישתנו התורה האלהית הנה הרב הגדול לא דבר דבר מזה ביסוד הראשון ולא במצוה הראשנה. כי איך יהיה העיקר הראשון בחדוש העולם. ויהיה העיקר השני ביחוד השם. והג' בהרחקת הנשמות ממנו. והד' בקדמותו וידוע שאחדות השם והרחקת הנשמות וקדמותו הם דברים נאמרו מעצמותו יתברך וראוי שתקדם ידיעתם לידיעת פעולותיו שהם חדוש העולם. ואם מנה מעיקרי הדת אחדותו והרחקת הנשמות וקדמותו שהם תוארי הסבה הראשונה ודברים עצמיים בה איך עלה על הדעת שלא יניח הרב עיקר ממציאותו יתעלה השלם והמחוייב שהוא העיקר שהכל תלוי בו אבל זה כלו טעות מבואר שהיסוד הראשון והמצוה הראשונה היא האמנת האלהות רוצה לומר שהוא יתעלה נמצא שלם בתכלית השלימות מחוייב המציאות מעצמו ואל זה כיון בספר המורה בפרק ל"ג חלק שני הנזכר באמרו שאנכי ולא יהיה לך הם שני היסודות ר"ל מציאות האל ויחודו ואין הכוונה באמרו מציאות האל שהוא נמצא בלבד כי אם שנאמין ענין מציאותו שהוא מציאות מחוייב לא אפשרי ושהוא המציאות היותר שלם שאפשר להיות. ולהיות היסוד הזה כן אמר עליו בספר המדע יסוד היסודות ועמוד החכמות להגיד שהיסוד הזה רוצה לומר היותו מחוייב המציאות אינו במדרגה שוה לשאר היסודות אבל הוא יסוד ושרש לכולם כי הם נשענים עליו והוא אינו נשען עליהם וזהו אמרו יסוד היסודות וכמו שאבאר אחרי זה. הנה יתבאר מזה כולו אמתת היסוד הראשון והמצוה הראשונה והוא שנאמין שהאל יתעלה הוא נמצא שלם בתכלית השלימות מחוייב המציאות והיא ההקדמה השנית? הפרק השמיני בביאור ההקדמה השלישית נצטרך אליה בדרוש הזה:
ההקדמה השלישית כמו שבעיקר הראשון יוכללו שתי הודעות. הא' שמציאות האל יתעלה הוא היותר שלם שאפשר. והב' שתי הודעות אחרות. האחד שאין לו שותף ולא שני באלהות. והב' שאין לו יתעלה הרכבה ורבוי עניינים כלל. וכן ביסוד הג' שהוא בביטול הגשמות יוכללו גם כן שתי הודעות. הא' שאינו גוף לא מהמורכבים ולא מהפשוטים. והשני שאינו כח בגוף לא בענין הצורות המקריות ולא בענין הצורות הטבעיות. וכן ביסוד הרביעי באו גם כן שתי הודעות האחד שהוא ית' קדמון ר"ל שאין לו התחלה. והב' שכל מה שזולתו אינו קדמון כשנעריכהו אליו רצה לומר שכל הדברים זולתו הם מחודשים ונבראים ולא נוכל לומר באחד מהם שהוא קדמון. ומזה יתבאר שדעת אריסט"ו בקדמות העולם וגם דעת אפלטו"ן אינם דעות אמתיות ושהעיקר הזה מכחיש אותם ומשריש שהאל יתברך הוא לבדו הקדמון וכל מה שזולתו אינו קדמון כי אם מחודש. וכמו שאביא אחרי זה. וכן ביסוד הה' יוכללו גם כן שתי אמונות. הא' שהוא ית' הראוי לעבדו ולהרים קול ברוממותו והיה זה לפי שימצא לו היכולת הבלתי בעל תכלית והוא פועל בבחירה וברצון ולכן אליו יאות העבודה וההלול. ולא לגלגלים ולכוכבים ולשרי מעלה שיכלתם בעל תכלית מוגבל ומסודר ואין להם שלטנות ולא חפץ ורצון. ולכן לא תועיל להם התפלה לפי שלא יוכלו להרע וגם היטיב אין אתם. ועם היות דעת החכמים שהשכלים הנבדלים הם פועלים בחפץ ורצון. וכן הגרמים השמימיים הם חיים משכילים מתנועעים על צד החשק. הנה אין ספק שאין בהם בחירה לפעול זולת מה שיפעלוהו כי פעולותיהם מסודרות ולא יוכלו לפעול זולתם. והשנית שאין ראוי לשום אמצעיים בין אדם לבוראו. והיה זה לפי שהוא יתעלה המנהיג האמתי באומתנו יעקב חבל נחלתו. ולכן ימשך מהעיקר הזה איסור הע"ז כולו. וכן ביסוד הששי שהוא בנבואה באו ג"כ שתי הודעות כפי שבאר הרב בספר המורה. האחת צורך ההכנה הטבעית ועיונית למציאות הנבואה. והב' שלא ימנענה הרצון האלהי. ועל כן אמר הרב בביאור היסוד הזה ז"ל ואחרי כן יתחבר אותו השכל האנושי אל השכל הפועל ויאצל אליהם ממנו אצילה נכבדת ע"כ כי האצילות ההוא לא יהיה אם ימנעהו הרצון האלהי. וכן ביסוד הז' מנבואת מרע"ה יוכללו גם כן שתי אמונות. האחת שנשתלם במעלת מזגו ושלימות שכלו מעל כל אישי המין. והשנית שבמדרגת הנבואה נתעלה על כל הנביאים. עד שמפני זה כתב הרב בספר המורה שתאמר שם הנבואה על אדונינו משה ועל שאר הנביאים בשתוף השם בלבד. ומזה נמשכו הארבעה הבדלים אשר זכר הרב שהיו בין נבואתו לנבואת שאר הנביאים ולא ראיתי לבארם סה לפי שהרחבתי הדבור בהם בספר מחזה שדי אשר לי. וכן ביסוד השמיני שהוא תורה מן השמים באו שתי אמונות אחרות. האחת שכל התורה שבכתב המצויה בידינו היום הזה היא התורה שנתנה למשה רבינו מפי הגבורה ר"ל שהשינה כולה מפיו ית' בהשנה הנקראת אמירה. והאמונה השנית שפירוש התורה המקובל שהוא התלמוד גם הוא מפי הגבורה ומשה קבל אותו בסיני ולמדו לבני ישראל על פה ולכן נקראת תורה שבעל פה. וכן בעיקר הט' שהוא בנצחיות התורה באו שתי הודעות אחרות. הא' כי זאת התורה לא תהיה נסוחה ולא נחלפת מפאת אומתנו בכלל ר"ל שיחליפוה בני ישראל מפאת עצמם. והשנית שלא תבא תורה אחרת מאת הבורא ית' לא בכללות ולא בתוספת וחסרון חלק ממנה. וכן בעיקר העשירי שהוא בידיעה האלהית יוכללו ג"כ שתי אמונות, הא' שהקב"ה יודע כל פעולות בני האדם ר"ל פעולתם הפרטית. והב' באר הרב באומרו ואינו מתרשל מהם ר"ל שאינו מעלים עיניו מענינם אבל הוא משגיח בהם. והנה הראיה שהביא תכלול שתי ההודעות כי באמרו גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם (ירמיה ל"ב) נתבאר ענין הידיעה האלהית. ואמרו עוד לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו אמרו על ענין ההשגחה והמשפט. וכן שאר הפסוקים שהביא הרב בביאור העיקר הזה מורים על שני הדברים יחד ר"ל על הידיעה ועל ההשגחה. וכן ביסוד הי"א באו ג"כ שתי הודעות. האחד שהקב"ה יגמול שכר טוב לשומרי מצותיו ויענוש לעובר עליהם ולמי שאינו מקיים אותם. והשנית שהגמול הגדול הוא חיי העולם הבא והעונש הגדול הוא הכרת הנפש, וענין העיקר הזה הוא שהש"י כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ואמנם מה הוא העולם הבא והכרת הנפשיי יתבאר במאמר צדק עולמים אשר אני עושה בהם. וכן ביסוד הי"ב נכללו ג"כ שתי הודעות. האחד שראוי שנאמין שמלך המשיח אשר יעדו הנביאים עליו בא יבא בלא ספק ואם יתמהמה הכה לו. והב' שבאותו זמן לא ימלוך על ישראל כי עם מלך מבית דוד ומרע שלמה בלבד וכל החולק על מלכות זאת המשפחה הוא כופר באל ובדברי נביאיו והיה זה לפי שהנביאים כולם נבאו עליו כמו שאמר ועבדי דוד נשיא להם לעולם. וכן ביסוד הי"ג האחרון שהוא בתחיית המתים עם היות שהרב בפירוש המשנה לא באר ממנו דבר לפי שנסמך על מה שכתב בפתיחת המשנה ובהקדמת פרק חלק וגם כן באגרת התחייה ועליו אמר ז"ל וכבר בארנו עניינו וסודותיו וכו' הנה ממה שכתוב באותו האגרת כבר באו בעיקר הזה גם כן הודעות רבות. ואזכור מהם שתים. האחד שהמתים יחיו בגוף ונפש. והשני שהתחייה תהיה לצדיקים בלבד ושישתמשו בחושיהם ושיחיו וימותו כמונו היום וכמו שאזכור אחרי זה. הנה בארתי כוונת הרב ביסודות האלה ושאין לך יסוד ולא עיקר מהם שלא באו בו לפחות שתי הודעות ובקצתם היו יותר משתים אבל בלי ספק לא יפחתו בכל עיקר משתי הודעות. וזאת היא ההקדמה הג':