רא"ה על ברכות· רבנו אהרן הלוי [הרא"ה] מברצלונה
דף מה:
אמר אביי נקיטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק. פי' דאין זימון בשנים וכיון דאין בהם זימון הוא הדין דאין אחד מברך והשני יוצא דמצוה על כל אחד לברך30. תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה ליחלק במה דברים אמורים בשניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. פי' דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר, בעונה אחריו אמן או בשומע דקיימא לן [בסוכה לח, ב] דשומע כעונה31, משיצא בברכת עצמו32, ויוצא בברכת חבירו ואע"ג דלאו בזימון33, דמן הדין ברכת המזון הרי היא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחבירו34, אלא דרבנן אסמכוה למילתא לזימון בשלשה משום ברב עם הדרת מלך דליצטרכו לאצטרופי ולברוכי35, והיכא דסופר ובור אוקמוה רבנן אדינא ואפילו בלא זימון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפא36, ומיהו דוקא בשהסופר אכל, הא לא אכל לא37, דלא אמרו רבנן במילתא כולי האי, ואע"ג דמדינא ודאי אע"ג דלא אכל מפיק, משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין הוא דכי לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא, אלא אע"פ שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא38, אלא דרבנן הוא דעשאוה כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא בשאכל, לפי שהיא באה על הנאה39, ורמיזא בירושלמי [כה, ב] מדכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך, ומיהו מדרבנן בעלמא, דאילו מקרא ודאי ליכא למישמע מינה מידי, דודאי חובה על מי שאכל הוא, ואפילו הכי אחרים מוציאין דשומע כמברך40, ואילו הוה דאורייתא דוקא לא פטרוה רבנן בזימון, ואע"ג דאסמכוה רבנן לזימון אקראי, קראי לאו בהכי איירו כלל אלא אסמכתא בעלמא נינהו41.
אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומזמנין עליו. פי' קוראין לו ויבא אצלם42 ויושב עמהם ומזמנין עליו, וקא משמע לן דלא פקע זימון מיניה אע"פ שיצא לו לשוק והניחם. אמר אביי והוא דקרו ליה ועני. פי' שלא הרחיק מהם כל כך, שאילו יקראו לו ישמע לקולם, שאילו הרחיק מהם כל כך נתבטל צירופן וקביעותן ושוב אינן מזמנין מחמת צירופן הראשון אפילו בא ויושב עמהם43, ומיהו הא דאמרינן בדקרו ליה ועני מזמנין עליו, דוקא בבא אצלם ויושב עמהם, הא לאו הכי לא, דקביעותא בעינן44.
ומיהו הא דאמרינן דכי הרחיק כל כך נתבטל צירופן וקביעותן ואפילו בא ויושב עמהם, הני מילי בשאינן אלא שלשה, אבל נשארו שם שלשה כשיצא הוא, הרי נשאר שם קביעות בר מהא וחיוב זימון, ואפילו אזל האי לעלמא וארחיק טובא לא פקע זימון מיניה וכי הדר מזמן בהדייהו, והיינו דאמרינן לקמן [נ, א] בשלשה בני אדם שבאו משלשה חבורות אין רשאין ליחלק ומזמנין לעצמן, דהא כל חד איחייב בזימון ולא פקע זימון מיניה, ומיירי בסתמא ואע"ג דארחיק טובא, ופרישנא לה בשבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם, כלומר שנשארו שם שלשה בני אדם בכל חבורה וחבורה שנשאר קביעות וחיוב זימון בכל חבורה וחבורה, וכיון דכן לא פקע זימון נמי מכל חד וחד מהני שלשה דפרשו להו מינייהו45, ותו בעינן נמי עלה דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו, כלומר שחבורות אלו שנשארו כל אחד בשלשה בני אדם ובחיוב זימון דקביעות לא בירכו ברכת המזון לא כולן ולא מקצתן46 עד שנצטרפו שלשה אלו שפירשו מהם ובירכו וזימנו לעצמן, דהשתא הוא דמצטרפי משום דבהאי שעתא בני חיובא דזימון נינהו שהיו ראויין כל אחד לשוב לחבורתו ולקביעותו שהרי לא נתבטל מכיון ששלשה נשארו שם שלא פירשו זה מזה, אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו, כלומר שאותן חבורות שנשארו זימנו לעצמן כולן או אחת מהן עד שלא זימנו שלשה אלו שפירשו מהן47 הרי פקע זימון מינייהו, שכיון ששלשה אלו שפירשו או אחד מהן אינו ראוי לשוב לחבורתו ולזמן עליהן פקע זימון מיניה ותו לא מצטרף48.
אמר מר זוטרא לא אמרן אלא שלשה דליכא שם שמים49 אבל עשרה עד דניתי. פי' הכי גרסינן במקצת הלכות50, ונראה לי דהכי גרסינן עד דאיתיה51, אבל בגמרא לא גרסינן לה כלל אלא הכי, אבל עשרה דאיכא שם שמים לא, והכי פירושא לא אמרן דלא פקע זימון מיניה כל היכא דלא ארחיק כולי האי דכי קרו ליה עני וכי הדר אתי ויתיב גבייהו מזמנין בהדיה לא אמרינן ליה להאי דינא אלא בשלשה דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא שם שמים וצירופא לשם שמים מילתא רבא כל היכא דפריש חד מינייהו כלל אזל ליה צירופא עד דאיתיה מעיקרא ועד סופא, וגירסא הכתובה במקצת הלכות עד דניתי אינה נכונה52.
שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד. פי' שלשה שאכלו ורצו שנים מהם לצאת לפי שצריך להם לצאת53 ורוצים לברך ולצאת, אחד מפסיק לשנים, כלומר לשנים שאכלו ורוצים לברך, אחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם ברכת זימון, ומיהו הם יוצאין ידי זימון בין עונה עמהם בין שאינו עונה עמהם54, שנים אין מפסיקין לאחד, אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין להפסיק השנים אכילתן בשביל אחד55, ואם אחד זה זימן ובירך עליהן והם לא ענו אחריו לא עשה ולא כלום ולא יצא ידי זימון56, ואחר שיצא לו פקע זימון מהני בשהרחיק כשיעור האמור למעלה דקרו ליה ולא עני57, ומיהו אם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זימון מהני כל זמן שלא יצא זה ואפילו יצא כל זמן שלא הרחיק ואע"פ שבירך58, ומיהו האי חד לא נפיק ידי זימון דאין זימון למפרע כלומר אחר שבירך ברכת המזון, והכי איתא בגמרא [נ, א] דאין זימון למפרע.
פי' ובגמרא (נמי) אמרינן איני והא רב פפא איפסיק ליה הוא ואחרינא בהדיה לאבא מר בריה, שאני רב פפא לאחשוביה לבריה הוא דבעי ולפנים משורת הדין הוא דעבד59, פי' דאנן לא אמרינן אלא דאין שנים חייבין להפסיק לאחד אבל אי בעו מצו עבדי ויצאו כולן ידי זימון60.
ואחר ברכת זימון חוזרין לאכול אלו שלא גמרו לאכול, פי' ומסתברא בלא המוציא שהרי אלו לא פסקו לדעת גמר סעודה ודעתן עליה לגומרה61, והכי מוכח במאי דכתיבנא בפירושי הלכות פסחים לרבינו ז"ל62 וכן בתוספות וכן בהלכות גדולות, ושנים שרצו להפסיק לאחד עונין עמו ברכת זימון אבל הוא מברך ארבע ברכות כולן63, ואחר שענו עמו ברכת זימון בלבד חוזרין לאכול לאלתר64, ואפילו למאן דאמר לקמן [מו, א] דברכת זימון עד הזן והזן בכלל, היינו לענין שצריכין לעמוד בקביעותן עד הזן שלא יפרוש אחד מהן65, ואפילו אחד מהם שקדם ובירך ובאו שנים אלו לזמן עליו צריך היחיד לעמוד עמהם עד הזן66 דאי לא בטיל קביעותייהו דבעינן מקצת ברכה בצירוף, ושוב יכול לו לילך דהא כבר עבר ברכת זימון ולא בעינן תו צירוף, אבל לענין אכילה מכיון שאלו בדעתם לאכול ולא נתחייבו לענות אלא ברוך הוא שאכלנו משלו למה יעמדו מלאכול שהרי ברכת הזן הם יחזרו ויברכו אותה כל אחד ואחד שהרי היחיד אומר אותה67, ולא אמרו שברכת הזן מברכת זימון אלא לענין צירוף דבעינן מקצת ברכת המזון בעצמה בצירוף שלשה שאם היה אחד פורש קודם ברכת הזן נראה כאילו לא היה כאן קביעות68.
פי' והא דאמרן ביחיד שקדם ובירך דמזמנין שנים האחרים עליו בעודו כאן למימרא דלא פקע זימון מינייהו, היינו ביחיד שקדם ובירך ונשאר הקביעות בשנים שהם עיקר לגבי יחיד, אבל קדמו השנים ובירכו בלא זימון פקע זימון מינייהו דבטיל קביעותייהו ואין היחיד מזמן עליהם69.
פי' והא דאמרינן ביצא אחד מהם לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו בדקרו ליה ועני, מיירי בשבירך דאי לא אינו רשאי לצאת בלא ברכה70, אי נמי בשעבר ויצא שלא כדין, אי נמי בשהניח שם זקן או חולה71, ואפילו הכי כל היכא דהרחיק [כולי] האי דקרו ליה ולא עני בטיל ליה קביעותא לענין ברכת המזון לענין זימון.
יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא כרוך ריפתא בהדי הדדי אמרי הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הני מילי היכא דאיכא גדול אנן חילוק ברכות עדיף [לן]. פי' דלא [הוה] בהו איניש דמופלג מחבריה. בריכו איניש איניש לנפשיה כי אתו לקמיה דמרימר אמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם וכי תימא ניהדר ונזמון אין זימון למפרע. פי' הוא הדין נמי דבר מיהא בטיל להו קביעותייהו כיון דפרישו, אלא לרוחא דמילתא אהדר להו דאפילו הוו קיימי במקום קביעותייהו נמי פרח זימון מינייהו משום דאין זימון למפרע72.
בא ומצאן כשהן מברכין מהו עונה אחריהן רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך ורב פפא אמר אמן ולא פליגי הא דאשכחינהו דקאמרי נברך הא דאשכחינהו דקאמרי ברוך אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך הוא ומבורך אשכחינהו דקאמרי ברוך, פי' דאמרי ברוך הוא שאכלנו (אומר ברוך), בחתימת ברכה אומר אמן.
[רי"ף לג, ב]
תני חדא כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא דעני אמן בסוף כל ברכה וברכה הא דעני אמן בבונה ירושלים. פי' הא דאמרינן דעונין אמן בבונה ירושלים לא דוקא בבונה ירושלים ולמיעבד הכירא בין דאורייתא להטוב והמטיב דרבנן, דהא (ד)אמרינן בגמרא דרב אשי עני לה בלחישה כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב73, אלא טעמא משום דחשיבא כסוף ברכותיו משום דעד כאן דאורייתא74, והוא הדין בכל מקום בסוף ברכותיו, ודוקא בסוף משום דלא הוי הפסק כגון יהללוך וישתבח75 וכל כיוצא בזה, ולאפוקי בין ברכה לברכה76 ובין ברכה לקרית שמע77 ובין גאולה לתפלה78, וברכת המצות בין ברכה לקיום המצוה, ובברכת הנהנין בין ברכה להנאה, כללו של דבר בכל מקום שיש לחוש להפסק אין ראוי לענות אמן אחר ברכותיו של עצמו79, ובכל מקום שאין לחוש להפסק כגון ברכת התורה לאחריה ומפטיר בנביא לאחריה80 וברכת הפירות לאחריה וכל כיוצא בזה עונה אמן אחר ברכותיו של עצמו81.
ומיהו כאן וכאן עונה אמן אחר ברכת חבירו ומפסיק אפילו באמצע ברכה שלו82, אלא אם כן במקומות שאינו רשאי להפסיק כלל כגון בין גאולה לתפלה ובין אני ה' אלהיכם לאמת, ואין צריך לומר בתפלה עצמה, ובין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה, שבכל אלו אין להפסיק כלל, ומהם שאם הפסיק טעון לחזור ולברך כגון בין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה83.
ולפיכך נהגו במקצת מקומות אחר אהבת עולם לומר אל מלך נאמן, לפי שהיה דרכן שברכות קרית שמע אין מברכין אותן כל יחיד ויחיד אלא שליח ציבור מברך וכולן יוצאין שהרי רשאין בזה84, חוץ מקרית שמע שחייבין בו כל אחד ואחד לפי שהוא שינון85, ותפלה משום דצלותא ורחמי [היא] שחייבין בה כל אחד ואחד הבקיאים, אלא ששליח ציבור מוציא שאינו בקי כדאיתא בראש השנה [לד, ב]86, אבל שאר ברכות, חוץ מברכות תפלה וקרית שמע דהוא שינון, שליח ציבור מברך והם יוצאין ועונין אחריו אמן, ולפיכך במקום [אמן] תיקנו לומר אחר אהבת עולם אל מלך נאמן דהוא חד מן פירושיה דאמן כדאיתא בהרואה87 ותיקנו (גם) כן להשלים רמ"ח תיבות שבקרית שמע כנגד רמ"ח אברים כדאיתא באגדה88, וכן במקומות שנוהגין שהציבור מברכין עם שליח ציבור אלא שהם מקדימים לחתום באהבת עולם ושליח ציבור חוזר וחותם, אף כאן הדין כן שהם חייבין לענות אמן או אל מלך נאמן שאין זה עונה אמן אחר ברכת עצמו אלא אחר ברכת חבירו, אבל במקומות שהציבור חותמין עם שליח ציבור אינו ראוי להפסיק כלל בין ברכה לקרית שמע דהוה ליה עונה אמן אחר ברכת עצמו89.
ירושלמי תני הפורס על שמע. פי' כששליח ציבור מברך ברכות קרית שמע והציבור שומעין ויוצאין נקרא פורס, ופירושו מתחיל, וכן כי הוא יברך הזבח [שמואל א ט, יג] [מתרגמינן] ארי הוא יפרוס על דבחא פי' יתחיל לברך, והוא מלשון פרוסה90. והעובר לפני התיבה. פי' שליח ציבור כשחוזר תפלה. והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצוות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן ואם ענה הרי זה בור ואית תנא תני הרי זה חכם אמר רב חסדא מאן דאמר הרי זה בור בעונה בסוף כל ברכה וברכה ומאן דאמר הרי זה חכם בעונה בסוף.