רא"ה על ברכות· רבנו אהרן הלוי [הרא"ה] מברצלונה
דף מה.
רבי טרפון אומר בורא נפשות. אמר ליה רבה בר רב חנא לאביי הלכתא מאי אמר ליה פוק חזי מאן עמא דבר. זו ראיה לדברינו שלא נחלק רבי טרפון אלא במים דאי בשאר מינין מי מספקא ליה לרבה בר בר חנא הא בכולי פירקין אמרינן להדיא שהכל אלא כדפרישנא, ומשום דמסתבר טעמיה דרבי טרפון אסתפקא ליה, אי נמי דשמיע ליה מאן דאמר דהילכתא כותיה, ואמר ליה פוק חזי מה עמא דבר והיינו שהכל נהיה בדברו.
תנו רבנן422 אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל אחרים אומרים שמרים שיש בהן טעם יין מברכין עליהן בורא פרי הגפן רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין הלכה כאחרים. כתיבנא פירושא וטעמא דפלוגתייהו בע"ז [ל, א]423 ובפסחים424 בסייעתא דשמיא.
סליק פירקא בסייעתא דשמיא
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן1 אכל דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית. פי' אע"פ שאינו יושב עמהם2. והכותי מזמנין עליו. סבר תנא דמתניתין דכותיים גרי צדק הם, ואידך מתניתין מפרשינן לה בגמרא.
אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליהם. פי' טעמא דמתניתין בכל הני, משום דבשום מאכל עבירה ליכא ברכה3, ולא תימא דוקא זימון הוא דקאמר4 דהא קתני בהדיא בהדייהו והשמש שאכל פחות מכזית מי איכא למימר דזימון הוא דליכא אבל ברכה מברך בפחות מכזית אלא ודאי דאינו מברך כלל, דאם איתה בהני דלעיל דאכלי איסור דמברכי כלל פירושי הוה מפרשינן לה בגמרא5, והדין נותן דאיך יברך אין זה מברך אלא מנאץ ואין זה אלא מזכיר עון6, תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה יברך7, ולא עוד [אלא] אפילו אוכל אותן בהיתר כגון חולה שיש בו סכנה וצריך להן אין לברך על אכילתו זאת8, וכן כתב הרב ר' משה ז"ל9. וכן הדין בודאי באיסורין דרבנן10 באוכל אותן באיסור, אבל אוכל אותן בהיתר, כגון חולה שיש בו סכנה, או מעשה שבת על ידי גוי בחולה שאין בו סכנה11, נראה ודאי שמברך שכיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ודאי מברך לפי [ש]היום מותר הוא לאכילה ומאכל זה מותר הוא אלא שנעשה בו מלאכת איסור ומלאכה הותרה לגבי האי12. ומכאן למי שהוצרך ואכל ביום הכפורים אע"פ שאכל בהיתר אין לו לברך לא לפניו ולא לאחריו, דכיון דיום זה אסור הוא לאכול הוו להו כולהו מאכלות לגבי האי יומא כחזיר ונבלה13, ותו דלאו מידי דהנאה הוא אלא דצערא14, ואע"ג דלא סגיא דלא מתהני, הנאתו על ידי אונס ולא שייך לברוכי בהא15, וזה כדין אשה שנאנסה ותחלתה באונס וסופה ברצון דחשבינן לה אונס [כתובות נא, ב].
ובערכין [ד, א] אמרינן הכל חייבין בזימון16 כהנים לוים וישראלים, ואמרינן עלה בגמרא פשיטא, ואמרינן לא צריכא דכהן אכיל תרומה וקדשים וזר אכיל חולין, מהו דתימא כיון דזר לא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף, קא משמע לן כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי17. ושמעינן מינה דשלשה שאכלו ושנים מודרין את האחד כיון שזה יכול לאכול משלהם מצטרפי אהדדי אבל היו כולן מודרין זה מזה שוב אינן מצטרפין18, כן כתבו בתוספות. ואפשר דלא דמו דאכתי הכא חזו כולהו למיכל כחדא משל אחרים והן מותרים כולן בככר אחד וכיון דכן אכתי איכא צירוף ביניהם19, אבל ודאי איכא למישמע מינה דכהן שאסר על עצמו חולין שוב אינו מצטרף עם זר שהרי אלו שניהם זה אסור בשל זה לעולם, וכן בשני ישראל וזה אסר על עצמו כל פת שבעולם חוץ ממקום פלוני והשני אסר על עצמו פת שבאותו מקום אלו ודאי אין מצטרפין שהרי עכשיו זה אסור בשל זה אע"ג דאיסורייהו בנדר דאפשר בשאלה מסתברא דהשתא מיהת לא חזו20.
[רי"ף לג, א]
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. פי' עבדים דלא חזו לאצטרופי בהדן21, נשים משום פריצותא22, וקטנים משום דלאו בני חיובא23, הא כל היכא דלא בעינן להו לצירופא דלא צריכינן לצירופא דידהו כיון דאיכא שלשה בר מינייהו ודאי מזמנין עמהם24, וכן הם מזמנין לעצמן25. ועד כמה מזמנין עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה26.
[גמ'] מנא הני מילי. פי' דזימון בשלשה ושלשה חייבין לזמן27. אמר רב אסי דאמר קרא גדלו לה' אתי. פי' גדלו לשון רבים, ומסתמא שנים, ואתי הא תלתא, והתם כד הוו שלשה קאמר גדלו להוסיף ברכה, והיינו זימון דמוסיפין ברכת זימון, ומדרבנן הוא ודאי וקרא אסמכתא בעלמא28.
אמר רב חנן בר אבא מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו לה' אתי. פי' וענית אמן היינו גדלו29, וקאמר אתי דהיינו שוה לו, והיינו שוה לקולו.