אור ברסלב

רא"ה על ברכות· רבנו אהרן הלוי [הרא"ה] מברצלונה

דף כז:

דף כז.

אמר רב חייא בר אבין רב צלי של שבת בערב שבת ורבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת איבעיא להו רב צלי של שבת בערב שבת אומר קדושה על הכוס או אינו אומר קדושה על הכוס תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס ורבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת אומר הבדלה על הכוס או אינו אומר הבדלה על הכוס תא שמע דאמר רב תחליפא בר אבימי מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס.

פי' ודוקא מפלג המנחה ולמעלה31 דהיינו מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה, דהיינו מעט קודם שקיעת החמה, כדקיימא לן [פסחים צד, א] דמהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, נמצא פרסה לשעה וחומש שעה, וקיימא לן [פסחים שם] דמשקיעת החמה עד חשיכה שעה וחומש שעה, נמצא שקיעת החמה באחת עשרה שעה פחות חומש שעה32. וכשאדם מתפלל מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה הוא מעט קודם שקיעת החמה, ועד שלא יגמור תפלתו תהא שקיעת החמה או עם גמר תפלתו33. ומשיעור זה ואילך לרבי יהודה מכיון שעבר זמן תפלת המנחה דהיינו אחת עשרה שעות חסר רביע הוא זמן תפלת ערבית, אבל לא קודם לכן שהרי יום גמור וזמן תפלת המנחה, אלא דוקא מזמן זה ואילך.

ודוקא לתפלת ערבית ולא לקרית שמע שאילו לקרית שמע זמן הברור צאת הכוכבים34, ולא קפדינן בסמיכת גאולה לתפלה וכל היכא דטריחא ליה מילתא או דטרוד במידי או דמזדמנא ליה מילתא טפי שרי ליה לצלויי תפלת ערבית ברישא35, ורב ורבי יאשיה בכי האי גוונא הוה.

ותו שמעינן מינה דבין תפלת ערבית לקרית שמע דידה שרי למיכל מכיון דמתחיל מקמי (זמן) דמטי זמן קרית שמע36, דהא הכא דאמר שמואל דמתפלל של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס, ושמואל גופיה הוא דאמר [פסחים קא, א] דאין קידוש אלא במקום סעודה, ובודאי מכיון שהתחילו בהיתר אין מפסיקין37.

ובגמרא אמרינן אהא דכיון שהתפלל של שבת בערב שבת אסור לו לעשות מלאכה שכבר קיבל שבת עליו. ובודאי תוספת מחול על הקודש מדאורייתא הוא כדאיתא ביומא [פא, ב] לענין יום הכפורים גבי אכילה ושתיה והוא הדין לשבת לענין מלאכה38, אלא שמן הדין תוספת זה כל שהוא קודם הלילה או קודם לבין השמשות מפני שהוא ספק, ובין השמשות הוא קודם הלילה כדי מהלך שלשה חלקי מיל שמתחלת שקיעתה עד כדי מהלך שלשת מילין ורביע מיל יום גמור ואחר [כן] כדי מהלך שלשת חלקי מיל בין השמשות כדמוכח בשבת [לה, א] וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא39, והוא ספק אם יום אם לילה והוא אסור מדין ספק תורה, וקודם לכן כל שהוא אסור גם כן מן התורה מדין תוספת שמא בין השמשות דינו לילה וצריך להוסיף כל שהוא מדין תורה, וכיון שאין לתוספת זה שיעור מן התורה, בכל שהוא יצא ידי חובתו40, ואם בא להוסיף יותר בשקיבל תוספת זה בתפלה או בקידוש חלה עליו קדושת היום מדין תורה, וזהו שיצא ידי קידוש כשקידש באותה שעה אף על פי שקידוש היום מן התורה שאף קדושת שעה זו לשבת מן התורה. ומיהו דוקא משקיעת החמה ואילך הוא שנתפס תוספת זה בקדושת היום אבל קודם לכן לא שיום גמור הוא לכל דבריו ואם התפלל בו של שבת לא עשה ולא כלום41 ואם קידש בו לא עשה ולא כלום. ואין תוספת זה נאסר עליו בקבלתו אלא בקידוש או בתפלה דאילו בדבור בעלמא לא עשה ולא כלום42. וכן הדין ככל מה שכתבנו לענין יום הכפורים לענין איסור אכילה. וכבר כתיבנא להני מילי וברירנא להו שפיר בשבת [לה, א] ובעירובין [מ, ב]43 ברחמי מרי שמיא יתברך.

ובגמרא אמרינן לענין ציבור שהתפללו תפלת ערבית בטעות ובתר הכי איגלי מילתא דיום גמור הוא ואפילו זרחה חמה תפלתן תפלה44, משום דטעותא דרבים לא הדרא משום טירחא דציבורא דלא מטרחינן להו, ודוקא לענין תפלה דרבנן אבל קרית שמע דאורייתא לעולם בעונתה. ומיהו אי איתרמי להו בערב שבת אף על פי שיצאו ידי תפלה משום דלא מטרחינן להו כדפרישנא, אבל לענין עיקר דינא כיון דאיגלי מילתא דיום גמור וזרחה חמה45 הרי הדין כאילו לא התפללו לענין היתר מלאכה שהן מותרין לעשות מלאכה, והכי איתא בגמרא46. וכן מי שהתפלל ביחיד אחר שקיעת החמה, ומיהו טעה כסבור שהוא חשיכה, ועל דעת כן התפלל, לא שבדעתו להוסיף עליו בקדושת היום באיסור מלאכה, ואחר [ש]התפלל נתגלה הדבר והוברר שעדיין לא חל איסור שבת לענין מלאכה שלא הגיע עדיין זמן בין השמשות, הרי זה מותר במלאכה שאין קבלה בטעות קבלה ואין קבלתו אוסרתו לעולם אלא לדעת, ומיהו ידי תפלה יצא כיון שכבר שקעה חמה47 כשהתפלל וטעמא משום דתפלה דרבנן48, והכי איתא בגמרא49.

והא דאמרינן דמתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס דוקא לענין הבדלה ומשום (הא) [דהיא] דרבנן50, אבל לענין איסור ודאי זה אסור עד שיהא לילה לגמרי, וזה דבר ברור ואין צריך לאמרו.

[רי"ף יט, א]
פיסקא. תפלת הערב אין לה קבע. מאי אין לה קבע אינה קבע דסבירא ליה כמאן דאמר תפלת ערבית רשות. אמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות אביי אמר הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות וקיימא לן הלכה כרבא. וכתב רבינו ז"ל מיהו הני מילי היכי דלא צלי לה כלל אבל היכא דצלי לה לתפלת ערבית כבר שוייה עליה חובה. כלומר להאי שעתא51. ואי טעי הדר לרישא כדאמרינן לקמן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חדש ערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין אלא ביום דשמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבת או בימים טובים שמחזירין אותו ואמרינן נמי טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים והא דברי הכל היא וליכא מאן דפליג עלה ואפילו למאן דאמר רשות חובה הוא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשוייה כי חובה עד כאן דברי רבינו ז"ל.

ואין דברי רבינו ז"ל ברורים, דההיא דאמר רב טעה ולא הזכיר, וההיא נמי דתניא טעה ולא התפלל ערבית, תרוייהו למאן דאמר חובה ולאו למאן דאמר רשות, והכי פרישנא לעיל [כו, א]. ו[כדמוכח] בההיא דיומא [פז, ב] דאמרינן תפלת נעילה פוטרת של ערבית, ופרישנא לה התם בגמרא למאן דאמר חובה ולאו למאן דאמר רשות52. והא דאמרינן התם בשבת בפירקא קמא [ט, ב] דלמאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא ליה המייניה כלומר כדי לאכול לא מטרחינן ליה להפסיק, דמשמע דהא לא שרא המייניה דהיינו חגורו כיון דלא התחיל כלל מטרחינן ליה, ההיא בדקבלה עליה לצלויי (לההיא) [בההיא] שעתא53, ואפילו הכי כיון דעיקר תפלת ערבית רשות לא מחמרינן עליה לאטרוחיה להפסיק כיון דשרא ליה המיניה דחשיב התחלת סעודה אלא (ב)גמר למיכל ומצלי לה בתר הכי. ומיהו ודאי במוצאי שבת מסתברא דהויא חובה משום דבעי למימר הבדלה בחונן הדעת54. מכל מקום נקטינן מינה מדקיימא לן רשות דלא קפדינן בה לעולם במיסמך גאולה לתפלה, למימרא דאי מזדמנא ליה מילתא טפי לצלויי ברישא עביד55, מיהו כל היכא דכי הדדי נינהו ודאי מיסמך גאולה לתפלה עדיף, למימרא דליצלי לה לבתר קרית שמע.

תוכן העניינים

רא"ה על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה