אור ברסלב
ראב"ד על ספרא תזריע פרשת נגעים › פרק יב

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

תזריע פרשת נגעים · פרק יב

פרק יא

פסקה ו

אף הוא האמור' בראש דברים חוץ מגופו פירוש שלא תצניף ראשו במצנפת ויתפאר בכובע כשאר בני אדם אלא יהיה ראשו ושפמו מכוסה כאבל:

פסקה י

יכול אפילו קצצה מתכוין יהא טהור ת"ל כל ימי אף על גב דנסב לה קרא לטומאה אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא טהור משנקצצה הבהרת אי נמי משנתלשו סימני טומאה מתוכה וקנסה הוא דקנסינן ליה. והכי מפורש בבכורות פ' פסולי המוקדשין [לד:] דרבנן קנסי ליה טפי כדי שלא יהנה בקציצתו דבהאי קציצה לא מטהרינן ליה עד שתפרח בכולו דהא אי איתא נמי הוי טהור מהאי נגע: אמר ר' יהודה לא נחלקו על שקצצה וקצץ עמה בשר חי שאין לו טהרה עולמית. ואפי' לר' אליעזר דמקל מאי טעמא קא אמרינן אי הוה ההוא נגע דילמא הוה ליה פשיון בההוא בשר חי דקצץ בהדיא וכי פרח בכוליה נמי טמא דאמרינן דילמא בההוא דקצץ בהדיא לא פרח. ועל שקצצתו ושייר ממנה כל שהוא שאילו פרחה בכולו טהור ואפי לר' אליעזר דמיקל הכא מודה דבפריחה תליא מילתא דהא איתיה לההוא נגע בעין ואם פרח טהור ואם לא לא ואי אמרת כיון דאיתיה לנגע וידע שיעור' קמא לחזי נמי אי אזיל ליה ההוא כל שהו הא ודאי לא אמרינן מאי טעמא דילמא אי הוה נגעיה קיים הוה ביה שער לבן או מחיה: וקיימא לן דהיכא דאית ביה בנגעים סימני טומאה לעולם הוא טמא עד שילכו אותם הסימנין או עד שתתמעט בהרתו מכגריס והאי נגע דהוה יותר מכגריס כי אזיל ליה ההוא משהו דשייר מיניה אכתי ביה כגריס אבל אם פרח בכולו ודאי אע"ג דהוה ליה שער לבן הוה טהור: מאי אמרת דילמא הוה ליה מחיה וההיא מחיה היא קימה בעיניה חזקה היא כיון דפרחה בכוליה עור במחיה נמי פרחה ליה: אי נמי איכא למימר מאי טעמא לא מטהרינן ליה בהליכת אותו משהו ששייר דאמרינן שמא מחמת חתיכה שקצץ נתמעט' ואלו לא קצצה היתה עומדת בעינה הילכך אפי' בבהרת כגריס לא מטהרינן ליה בהליכת אותו משהו עד שתפרח בכולו. דההיא טהרה ודאי בידי שמים היא: על מה נחלקו על שקצצה מובאת פירוש מכוונת כמו שהובאה לשם שלא חסר ולא הותיר שר' אליעזר אומ' כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו מדאמרי' מדהאי איתסי האי נמי איתסי. וכיון דליתיה לנגע בעיניה דלא מקצתיה תלינן לטהרה בנגעא אחרינא. ורבנן סברי לא תלינן ליה טהרה אלא בגופיה דנגע ומאי ניהו פריחה בכולה דהא מידע ידע:

פסקה יב

בדד ישב לבדו ישב נראה לי לפי זה המדרש השנוי בכאן דכן ראוי לפרשו לבדד ישב שיהא כמנודה שאסור בארבע אמות שלו וכן כל המנוגעים ומכאן למדו חכמים שהמצורע הוא כמנודה וכאבל מדכתיב ראשו יהיה פרוע ובגדיו פרומים ועל שפם יעטה כמנודה מהכא כדאמרן דאי מהכא לא נפק' להו מהיכא ילפי לה נדוי והלא האבל טעון פרימה ופריעה ועטיפת הראש ואפי' הכי אין בו נדוי. הדר אמר יכול יהיו שנים טמאים כלומר יכול היא זב וטמא נפש המיוחדים עמו במקום אחר דכתי' וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יהו משתלחים למחנה שלו ת"ל הוא בדד ישב שלא יהו אותם שנים טמאים עמו:

פסקה יד

מושבו פי' שיהא מושבו טמא כלומר שאינו מטמא באהל אלא א"כ ישב או עמד אבל דרך העברתו אינו מטמא: מצורע דמטמא באהל מדוכתא אחרינא נפק' לן מדכתי' אל נא תהי כמת מה מת מטמא באהל וכו'. והכי איתא בספרי וכן באבן המנוגעת דאיהו מטמאה באהל מדכתיב והשליכו אתהן וכו' שמע מינה דבהשלכה הן מטמאות ולא בהבערה:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה