ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
תזריע פרשת יולדת · פרשה א
פסקה א
אין הגוים בענין הזה פירוש אין הגוים מיטמאין בלידה ולא משום דם. אשה כי תזריע וילדה לפי שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם בטמאם את משכני וגו' יכול בין מתוכו בין מאחוריו פי' דכתיב ביה ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני יכול הנוגע במשכן אפי' מאחוריו יהא חייב הרי הוא אומר ביולדת ואל המקדש לא תבא מתוכו היא מוזהרת ולא מאחוריו:
פסקה ב
יכול יולדת קלה לא תהא מיטמאה אלא מתוכו ושאר טמאים וכו' יולדת קלה שיש לה דם טוהר מה שאין כן בשאר הרואים לכך נאמר בני ישראל וילדה הוקשו כל ישראל ליולדת:
פסקה ג
אין לי אלא הבא מידי טומאה חמורה כיולדת דהיינו נדה וזב וזבה שעושין משכב ומושב ואין מיטמאין במשא: וכן שאר כל המטמאין את האדם כגון שרץ ונבלה. האדם המיטמא בהן מנין שיהא מוזהר באזהרת מקדש ת"ל ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני לרבות את כולם. וכן השוו לאזהרת והזרתם האמור בתחלת המקרא וכן לאזהרת ואל המקדש לא תבא האמור ביולדת:
פסקה ד
לפני הדיבור קודם שנאמרה להם פרשת יולדות שלא תהא טמאה למפרע: וילדה עד שתלד ממקום הולד פי' ממקום הראוי לילד בו: ובפ' יוצא דופן [מ.] דריש ליה מאשה כי תזריע וילדה עד שתלד ממקום שמזרעת דהיינו דרך בית הרחם. ואותו המדרש הוא מחוור יותר מזה. ולזה איני יודע אלא מדכתיב וילדה ולא אמר ותלד כמו שאמר כי תזריע אלא וילדה כלומ' ממקום שאשה אחרת יולדת ממנו: ר' שמעון אומר יוצא דופן הרי הוא כולד. טעמ' דר' שמעון דכתי' ואם נקבה תלד לרבות יוצא דופן ובלבד שיהא פטור מחמש סלעים של בכור דבפטר רחם תלה רחמנא:
פסקה ה
ומה יוצא חי שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאוהל טומאת שבעה פי' כי היא עצמה אעפ"י שטמאה שבעה אינה צריכ' הזאת שלישי ושביעי וכל שכן האדם והכלים שעמה באהל ואעפ"י כן מטמא את אמו טומאת לידה למשכב ומושב ולקרבן: היוצא מת שמטמא את אמו ואת אשר עמו באהל וכו': אמרו לו כל דין שאתה דן וכו' ודין זה יש בו להקל שאם אתה נותן לו ימי טומאה מן הולד מת כמו כן תתן לו ימי טהרה ממנו לכך נאמר זכר להביא את המת דזכר קרא יתירא הוא דהא כתיב וביום השמיני ימול אלמא מסתמא בזכר קא מיירי. אי נמי מדכתי' ואם נקבה תלד מכלל דעד השתא בזכר איירינן. הילכך קרא יתירא הוא:
פסקה ו
שפיר מרוקם פי' מצוייר בצורת איברים כל הענין הזה מפורש במס' נדה פרק המפלת [כד.]:
פסקה ח
בריית ראש שאינו חתוך זהו גוף אטום שאינו חתוך ברכים ושוקים אלא כולה גולם אחד: לא אם אמרת בשעיר המשתלח שאין לו טומאה פי' שאין טומאה יוצאה מגופו בעוד שהוא חי תאמר בולד שטומאה יוצאה מגופו שהרי אמרו תינוק בן יומו מטמא בזיבה ומטמא בנגעים ומטמא בטמא מת הואיל ויש לו טומאה יהא טמא טומאת לידה כאמו ת"ל וטמא וכו':
פסקה ט
שתספור שבעה לולד האחרון שאם ילדה תאומים ויצא האחד ביום ראשון והשני למחר מן השני מונה בין לטומאה בין לטהרה: מה בדמים אינה סופרת שבעה אלא לראיה ראשונה פי' כנדה דאורית' שאינה סופרת מתחלת ראייתה ת"ל וילדה וטמאה שבעת ימים ומדכתיב וילדה ולא כתיב תלד משמ' שכבר ילדה הכל ואחר כך תספור שבעה ואע"ג דאמרינן דמולד שני מונה ימי טומאה וימי טהרה לאו משום דולד ראשון בטל לגמרי שאם ילדה נקבה בתחלה וביום שני ילדה זכר נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה של נקבה והכי מוכח בפ' המפלת [כה:] בשמעתא דסנדל ואפי' לרבנן דאמרי בכרתות פ"ד מחוסרי כפרה [ט:] ולד שני גורם ומולד שני מונה בין לקרבן בין לטומאה הני מילי היכא דילדה ולד שני בתוך ימי טהרה דראשון דכיון דמספק' להו ימי טומאה דשני אזדו להו קמאי ומשני היא מונה ולענין קרבן נמי כולה כחדא לידה חשיב להו הואיל ולא יצאה לשעה הראויה לקרבן אבל היכא דלא אתחלא ימי טהרה וילדה ולד שני אינו מבטל את הראשון לא לטומאה ולא לטהרה ולענין קרבן לא מתיא אלא קרבן אחד שהרי תוך מלאת היא ולקמן מפרש לה טפי:
פסקה יב
שבעת ימים יכול בין סמוכים בין מפוזרים ת"ל כימי נדת דותה. כך נראה לי פירושו שאם ראתה דם שבעת ימים אין ספק בזה שאחריה' מונה ימי טהרה אבל אם ראתה אותם בהפסקות ראתה יום אחד והפסיקה בשני ראתה בשלישי והפסיקה ברביעי וכן כולם שנמצאת מושכת השביעי לשלשה עשר יכול כל אותם שלשה עשר תהא טמאה מפני השבעה שראתה [בין שראתה] רצופין בין שראתה מפוזרין ת"ל כימי נדת דותה. מה ימי נדתה סמוכים דהא כתי' שבעת ימים תהיה בנדתה שתהא הויה אחת לכולן. שלא תאמר גם כן בנדה שבעת ימים הראשונים אמרה תורה שתהא נדה ואפי' בהפסקות ונמצאו ימי נדה פעמים נמשכין לי"ג יום לכך אמרה תורה תהיה בנדתה שתהא הויה אחת לכולן ומראיה הראשונה מונין לה ז' בין שראתה בשאר ימים בין שלא ראתה ומשם ואילך ימי זיבה. וכן היולדת השבעה ימי הראשונים תהא טמאה בין שתראה בין שלא תראה ומכאן ואילך דם טוהר הוא שהרי הוקשת היולדת לנדה דכתי' כימי נדת דותה תטמא רצופין ולא מפוזרין וזה הפי' שפירשנו כאן בין ליולדת בין לנדה הוא יותר טוב ממה שפירשנו בפרש' הנדה על הנדה כי אותה הפירוש אינו מתפרש בנדה כמו ביולדת שלא מצינו ליולדת נקיים כלל משום טומאת לידה כמו שמצינו בדמים אצל זבה גדולה. וזה הפירוש מתפרש בדרך אחד ליולדת ולנדה.
פסקה יג
מה ימי נדה אינם ראויין לזיבה שאין זיבה אלא לאחר נדה כדכתי' בזבה בלא עת נדתה. ואין ספירת שבעה עולה בהם שאפי' ראתה ג' ימים רצופין בסוף י"א יום שבין נדה לנדה והרי היא מונה שבעת ימים נקיים ואותם נקיים ודאי ראויין הם לתחלת נדה אבל מ"מ כיון שראתה ג' רצופין מתוך י"א יום שוב אינם ימי נדה ואינה מתחלת נדתה אלא לאחר ספירת ז' שכמו שימי הנדה מערבין ימי הזיבה וספירתן מערבין התחלת ימי הנדה הילכך ימי הנדה אין ספירת ז' עולה בהם לפי שעדיין אינם ימי נדה כך ימי לידתה אינן ראויין לזיבה שאפי' ילדה בתוך י"א שבין נדה לנדה וראתה כל ז' לא נעשת בהם זבה ומשבעה ואילך הרי היא בימי טוהר בליל ז' וטהורה לבעלה ואין ספירת שבעה עולה בהם שאם ילדה בזוב והרי היא צריכה שבעה נקיים הואיל וטמאים הם והרי הוא כמו שראתה והתורה עשאתה כאילו רואה. מיהו לית הלכתא הכי אלא ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה. והא מילת' ר' אליעזר קתני לה דאמר טומאת יולדת מסתר נמי סתרה בזיבה ואפי' לידה יבישתה דסביר' ליה לר' אליעזר אעפ"י שאינו גורם סותר וכל שכן שאין עולין לה לספירת זיבתה. והכי איתא בפ' בנות כותים [לו:]:
פסקה יד
דותה תטמא לרבות את בועלה פי' בועל יולדת כבועל נדה. לרבות הלילות אע"ג דכתי' וטמאה שבעת ימים הרי הוקשה לנדה ובנדה דרשינן תהי בנדתה לרבות את הלילות. יולדת בזוב שראתה ג' ימים רצופים מתוך י"א ואח"כ ילדה: