אור ברסלב
ראב"ד על ספרא שמיני › פרשה ז

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

שמיני · פרשה ז

פרק ח

פסקה א

ומה אם כלי עץ שטמא פשוטו טהר אהלו. טמא פשוטו יש לפרש דהנהו דחזו למדרסות. מה שאין בכלי חרס שאין מדרס לכלי חרס כדאית' במס' שבת פ' אמר ר' עקיבא [פד.]. ויש לפרש כאותן שאמרנו למעלה השולחן והטבלא והדולבקי שפירשנו אותן אפי' הפשוטים ואפי' אליבא דר"ג טהר אהלו ממה שראינו שטהר השידה והתיבה והמגדל ובור ספינה אלכסדרית שהן מחזיקין סאה בלח שהן כמו אהלים ואינם ככלים אלמא אהלים של עץ טהורים. ויש עוד לפרש ממה שאמרנו במס' שבת [כז.] וכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אהלים אלא פשתן. ומפרש טעמא התם דילפינן אהל אהל מן המשכן מה להלן יריעות אף כאן: ומנין לרבות שברי כלי חרס ת"ל וכלי חרס:

פסקה ב

מכאן אמרו הדקין שבכלי חרס שברי קרקרותיהן ודפנותיהן אם עשוין בענין שיוכלו לשבת שלא מסומכין שיעורן כדי סיכת קטן עד לוג ומלוג עד סאה ברביעי' וכו' הדין לכל אלו שברי הכלי לפי מה שהיה הכלי קטן או גדול שאם היה גדול בעינן שברים גדולים ואם היה קטן די לו בשברים קטנים והטעם כי הכלי הגדול שנשבר אין מקיימין ממנו שברים קטנים מפני שהוא עבה ואם אינו מחזיק דבר הראוי לפי עביו משליכין אותו מפני שהוא דומה לצרור או לגוש עפר: והשיעורין הללו שיערו אותם לפי מה שראו המנהג בהם: נשתכח הדבר ולא נאמר פי' ר' ישמעאל הוא שאמר לר' עקיבא על השיעור האחרון שאמר בחצבים גדולים בלוג אבל כי השיעור לחצבים גדולים כר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב שהוא בשני לוגין. ויש לפרש כי ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב הם היו שאמרו לו נשתכח הדבר ולא נאמר כמו שמצינו שהם חולקין עליו. הפכים הגלילים והחביות שיעור קרקרותיהן כל שהן מפני שהן מצופין באבר כעין מאני דקוניא והם נאות וחזקות ואין להם דפנות. נראה לי מפני שהן עשויין שדראות שדראות ואינן יושבין שלא מסומכין:

פסקה ג

אשר יפול מהם אל תוכו. יש מהם לטמא וכו' פרט לתרנגול שבלע שרץ ונפל לאויר התנור מפני שהתרנגול קבל טומאה מן השרץ שבתוכו והטומאה יוצאה אל התנור. ובלוע באוכלין לא שמיה בלוע כדאמרינן בחולין פרק בהמה המקשה חיבורי אוכלין כמאן דפרתי דמו:

פסקה ד

אל תוכו את שיש לו תוך טמא וכו' פרט למטה ולשולחן ולכסא ולספסל ולספינה של חרס ולמנורה של חרס כל הני אין להם תוך. וספינה אעפ"י שיש לה תוך הא גמרי' לה במסכת שבת פרק אמר ר' עקיבא [פג:]. שהיא טהורה דכתיב דרך אניה בלב ים וכו' מה ים טהור אף ספינה של חרס טהורה: זו עדות העיד ר' חזקיה אבי עקש וכו' כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים מפרש לה להא מילתא בבכורות פ' על אלו מומין וכו' [לח.] כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחורים לחלוקה יטמא גבו יטמא תוכו ואפי' בטומאת משקין דרבנן וכיון דאין לו תוך אינו ניכר בין תוכו לגבו והתם מפרש לכולה מילתא. ומשמע מהתם דפשוטי כלי עץ הוא דגזרו בהו רבנן טומאה [ולא בפשוטי כלי חרס] משום דאין מדרס לכלי חרס:

פסקה ה

אל תוכו מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו פי' מתוכו מאוירו ואעפ"י שלא נגע ויליף במסכת חולין בפרק א' בג"ש. נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא וזהו ליטמא מה התם אעפ"י שלא נגע בכל מה שבתוכו הרי הוא טמא שהתורה העידה על כלי חרס אפי' מלא חרדל. אף תוכו האמור לטמא דהיינו כל אשר יפול אל תוכו אעפ"י שלא נגע בו:

פסקה ו

והלא דין הוא ומה כלי שטף פי' כלי עץ וכלי מתכות דיש להם טהרה בשטיפת מים דכתי' וכל כלי עץ ישטף במים שאינו מיטמא מתוכו פי' מאוירו. ק"ו לכלי שטף שיטמא מאוירו. מה כלי חרס מאחוריו וכו' ת"ל כלי חרס אל תוכו ואין כלי שטף מתוכו מפרש לה בחולין פרק א' ארבעה תוכו כתיבי פי' תרי נינהו תוכו בתוכו ודרשינן בהו תוך תוכו תוך תוכו חד לגופיה וחד לגזרה שוה. וחד תוכו [תוכו] של זה ולא תוכו של כלי שטף. וחד תוכו ולא תוך תוכו ואפי' כלי שטף מציל כדמפרש ואזיל הכא:

פסקה ז

אל תוכו כשיפול לתוכו ולא כשיפול אל תוך תוכו: השרץ בחבית ואפילו היא של עץ. האוכלין והמשקין שבתנור טהורים. מרובה מדת לטמא מליטמא שהתנור מטמא את אחרים. מאחוריו כשנטמא מתוכו ונוגע באוכלין ומשקין אפי' מאחוריו הרי הם טמאים שהרי כולו טמא והוא עצמו אינו מטמא מאחוריו כדאמרן: ומה במקום שטמא את אחרים מאחוריו שהיא מדת לטמא אעפ"י כן לא טמא את תוך תוכו פי' שאם השרץ בתנור והאוכלין בחבית שבתוכו טהורים כדבעי' למימר קמן מקום שאינו מטמ' מאחוריו דהיינו מדת ליטמא שהיא מעוטה אינו דין שלא יטמא התנור מן השרץ שבחבית שהוא מתוך תוכו. או שמא מרובה מדת ליטמא מלטמא שהתנור מטמא מבית שאור שבתיכו פי' בית שאור הוא כלי חרס מכוסה וכסויו שקוע בתוכו וכמין טבור יוצא לו מלמטה וכשהוא מתהפך מעט מתוכו אינו יכול לצאת ממנו שהטבור של מטה מעכבו. ונותנין את השאור לתוכו כדי שיתחמץ הרבה והוא מוקף צמיד פתיל ואם השרץ באותו בית שאור והוא נתון בתוך התנור התנור טמא מפני שהבית שאור טמא ואינו חוצץ גם אינו נדון משום תוך תוכו מפני שכל אותו בית שאור כולו נתון בתוך התנור ואין פיו למעלה (תוך) [מן] התנור שלא אמרו תוך תוכו אלא כשהחבית שבתנור פיה למעלה מן התנור שאין אויר התנור שולט באויר החבית אבל בשפיה למטה מן התנור אין זה תוך תוכו שאויר התנור שולט בו. ותוכו של תנור קרינא ביה. וכשהשרץ בתוך הבית שאור התנור טמא שכיון שהוא עצמו טמא אינו חוצץ ותוך התנור הוא כדאמרן. ואפי' הכי אינו מטמא את השאור פי' שאם השרץ בתנור השאור שבבית שאור אינו טמא ואעפ"י שאיסור זה תוך תוכו כמו שאמרנו אעפ"י כן טהור הוא מפני שמוקף צמיד פתיל ואמרינן לקמן כי כל כלי חרס המוקף צמיד פתיל באויר כלי חרס [לא יטמא] מן השרץ שבכלי חרס החיצון וכיון שמצינו מדת ליטמא מרובה מלטמא בצד זה דין הוא שיטמא מתוך תוכו אעפ"י שלא טמא את תוך תוכו. ת"ל אשר יפול מהם אל תוכו ולא בנופל לתוך תוכו. כל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבתוך תוכו כיצד כולה מילתא פשוטה היא על הדרך שפירשנו את העליונה:

פסקה ט

יכול אפי' נקובה פי' אעפ"י שהחבית בתוך התנור נקובה תהא מצלת מדין תוך תוכו ת"ל כל אשר בתוכו יטמא. וכמה הוא שיעורו של נקב בכלי חרס כונס משקה שכיון שניקב בכונס משקה אין דרך בני אדם לתקנו עוד למשקה אלא שמייחדו לפירות ולדבר יבש נמצא כי לענין משקה לעולם הוא פתוח. אבל כלי עץ במוציא זתים כי עד כאן דרך בני אדם לתקנו ולקיימו לתשמישו הראשון אבל ממוציא זית ואילך אינו מתקנו אבל מייחדו למלאכה אחרת ונמצא שהוא פתוח אצל מלאכתו הראשונה:

פסקה י

מכאן אמרו כוורת פחוחה פי' או מלמטה או מן הצד ופקקה בקש ושלשלה לאויר התנור והשרץ בתוכה התנור טמא פי' שאין הפקק חוצץ לפי שאינו כגופו של כלי וכמו שהנקב פתוח הוא. ר' אליעזר אומר מצלת מק"ו אם הצילה במת החמור כגון שהצילה על פי ארובה הרי הפקק חוצץ שכל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה. אינו דין שתציל בכלי חרס. אמרו לו אם הצילה במת החמור שכן חולקים אהלים פי' שאם חלק את הבית בנסרים או אפי' בתבן ובקש מן הארץ ועד שמי קורה אין הטומאה עוברת מצד זה לצד זה. תאמר בכלי חרס שאין חולקין אותו שאעפ"י שהוא חלוק מלמטה עד שפתו הטומאה עוברת מצד זה לצד זה שהרי תוכו של כלי חרס הוא ואין כאן תוך תוכו. וכיון שהחלוקה אינה מצלת אף הפקה אינו מציל ואף על פי שפיה של כוורת למעלה מן התנור: אמר ר' יוחנן בן נורי אמרתי לר' אליעזר אם הצילו אהלים מיד אהלים במת החמור פי' היא הכוורת הפקוקה בקש הנתונה על פי הארובה שנעשת אהל לעצמה ומצלת מן המת שבאהל התחתון מפני שמצינו בו קולא אחרת שהרי המחיצה מצלת כמו שפירשנו: והיא התשובה עצמה שאמרו לו חבריו לר' אליעזר אלא שר' יוחנן בן נורי היה תלמידו ולא שמע אותה תשובה מחביריו של ר' אליעזר והשיב אותה לו מדעתו:

פסקה יא

אמר ר' יוסי אמרתי לו לר' יוחנן בן נורי תמה אני אם קבל ממך ר' אליעזר את התשובה מפני שהוא הנדון כלומ' ועליה אני דן אם הצילה מחיצה במת החמור לא תציל בשרץ הקל ויכול הוא להעמידו על המקרא דכיון שיש שם מחיצה אין זה תוכו: אלא התשובה לדבריו לא אם הצילו אהלים מיד אהלים במת החמור שכן העוש' טפח על טפח ברום טפח בבית טהור שהוא הלכה למשה מסיני שהכלים שבאותו טפח טהורים ובלבד שלא נפתחו טפח אבל יצילו בשרץ שכן העושה טפח על טפח ברום טפח בכלי חרס טמא ואפי' כלו סתום שהרי תוכו של כלי חרס הוא: אמר לי הוא הנידון כלומ' גם על זה יכול לדון ק"ו אם הציל במת החמור לא יציל בשרץ הקל אעפ"י שאינו יכול לטהר מן המקרא יכול הוא לטהר מק"ו. וא"ת הרי אפי' כלי חרס המוקף צמיד פתיל והשרץ בתוכו אינו מציל את התנור מליטמא אבל כשהשרץ בתנור הרי הוא מציל את האוכלין שבתוכו. גם טפח על טפח ידון עליו ר' אליעזר ויטהרנו מלטמא אוכלין שבתוכו מן השרץ שבתנור: אלא דקשיא לי שיש תשובה על ר' אליעזר ממדת לטמא שבה טפח על טפח שבבית מציל מלטמא ומליטמא וכלי חרס אינו מציל מלטמא: ואפשר לומר דרבי אליעזר אף מציל נמי מלטמא ושאני טפח על טפח מכלי חרס המוקף צמיד פתיל שזה כלי ומקבל טומאה מתוכו ואינו חוצץ וזה אינו כלי ואינו מקבל טומאה הילכך חוצץ בין לטמא ובין ליטמא: אבל יש תשובה על ר' אליעזר מטפח על טפח שהרי לענין מת אם אין שם פתח טפח אין הטומאה נכנסת לתוכו ואינה יוצאה ממנו ואלו גבי כלי חרס אם יש שם נקב במוציא זית ואינו פקוק בכלים אף ר' אליעזר מודה שהוא מטמא ומיטמא שהרי לא נחלקו אלא בפקוקה אבל בשאינה פקוקה ויש שם נקב במוציא זית הכל מודים שהוא טמא ומטמא נמצא חומר בשרץ מבמת. אלא שיש לתרץ שהוא לא היה דן אלא על הפקק של קש שיהיה חוצץ בשרץ כמו שחוצץ במת: והתשובה שאנו משיבין עליו אינה מן הפקק אלא מהנקב שאינו פקוק ואין משיבין מן על שאינו. שאם באנו להשיב משאר חומרות יכול היה ר' יוסי להשיב על כ' אליעזר מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה אלא ודאי לא היו משיבין עליו אלא מדבר החוצץ על דבר החוצץ.

פסקה יב

כל אשר בתוכו יטמא ר' עקיבא אומר אינו אומר טמא אלא יטמא וכו' מפורשת היא זו במסכת סוטה בפרק כשם שהמים וגו' [כז:]:

פסקה יג

אותו תשבורו יכול ודאי פי' שהוא מצוה לשברו כמו שהוא בנותר דכתיב וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר דהתם ודאי מצוה ששבירתו כמו שרפת הנותר שהוא מצוה והכא נמי יכול נאמר כן שיהא מצוה לשברו הרי הוא אומר בזב וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר יכול ישברנו ודאי כלי חרש של זב בא למעט שהייתי סבור בו שהוא מצוה לשברו מדכתיב ישבר ובא לומר שאינו מצוה: ומעתה יש לדון ק"ו ומה כלי חרשו של זב החמור אין מצוה לשברו כלי חרשו של שרץ הקל אינו דין שלא יהא טעון שבירה אלא ודאי בין בשרץ בין בזב אינו טעון שבירה ומאי תשברו דקאמר לומר שאין לו טהרה אלא שבירה כלומר אם אתה רוצה לטהרו שברהו שאין לו טהרה אחרת אלא שבירה אבל אם רצה לקיימו בטומאתו מקיימו. וכן ישבר דכתי' גבי זב נמי להכי אתא ומעתה יש לנו לדעת דהאי אותו בא למעט אותו אתה שובר לטהרתו ואין אתה שובר אוכלין לטהרתן שאעפ"י ששברם טמאים. וא"ת מעתה יכולין אנו לומר בין בשרץ בין בזב מצוה לשברו והאי אותו לא בא למעט אלא אוכלין. זו אינה קושיא דאי סביר' לן דשבירת כלי חרש מצוה. לאוכלין לא היה צריך למיעוט משום דלא אשכחן בהו שבירה ולשתוק קרא מנייהו. ועוד כי מתבר להו מאי מצוה קא עביד הרי סופו לשברם ולאכלן. אלא השת' דאמרינן דלאו למצוה אתא אלא לטהרה הוא דאתא אצטריך קרא למעוטינהו סד"א הואיל וכלי חרס אין לו טהרה במקוה ואוכלין אין להם טהרה [במקוה מה כ"ח אין לו טהרה אלא] בשבירה אף אוכלין כן להכי אצטריך אותו:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה