אור ברסלב
ראב"ד על ספרא קדושים › פרשה ג

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

קדושים · פרשה ג

פרק ה

פסקה ב

נטעו אעפ"י שלא כבשו חייב פי' נטעו גוי אעפ"י שלא כבשו ישראל חייב בערלה לפי שערלה של גוים אסורה לישראל. ואיתא נמי במסכת קדושין בסוף פרק' קמא [בירושלמי] דקתני במתניתן החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה וכו' ומקשה בגמרא ולמה לא תני אף החלה. ומתרץ לא איתי מתניתין אלא דברים האסורים בגוים כישראל פירוש אבל חלה דגלגל גוי פוטר לא תני שמע מינה דערלה וכלאים דגוים אסור: פרט למבריך ומרכיב שאין הברכה זו נטיעה עד שיפסיקנה מעיקרה והרכבה נמי אינה נטיעה כדי לאסור עליה דהא קיימא לן ילדה שסככה בזקנה בטלה: מכאן אמרו סיפק גפנים סיפוק על סיפוק אעפ"י שהבריכה בארץ מותר פי' סיפק גפנים כמו סיכך גפנים והוא הרכבה שהרכיב זמורה תלושה במחוברת ובראש אותה הזמורה הרכיב אחרת על גבה ובראש האחרת הרכיב אחרת עד שנעשת ארוכה ולאחר שקלטו ההרכבות כולן אעפ"י אשר הבריך אותם בארץ מותרת שלא נחשוב אותם כאילו נטעם עכשיו בקרקע הואיל וכבר קלטה הרכבתם כבר אבל משיפסיקנה מעיקרא אז ודאי נחשוב לה ערלה משעת פסוקה: והכי איתא במשנת ערלה ר' מאיר אומר במקום שכחה יפה מותר מקום שכחה רע אסור פי' אם הבריכה (בפ') בהרכבה שהיא גופה מותרת שכבר קלטה יפה יפה והרי נעשת כזמורה אחת אבל אם הבריכה בהרכבה שכחה רע שהיא דקה שהרי לא נקלטה יפה יפה וכשהבריכה בקרקע באותו מקום הרי הוא כנוטע אותה הזמורה מתחלתה אעפ"י שהיא נברכת מעיקרא: עץ מאכל פרט לנוטע לסייג ולקורות עצים. מפרש בירושלמי במשנה סדר נטיעתם לכך לעצים. ברוצף. לקורות במשפה לסייג מקום שסייג מוכיח. ברוצף שנוטע אותם רצופין זה אצל זה באילן שדעתו עליו לחתכו משנה לחברתה. במשפה שחותך ממנו הקסמים והענפים מן הכוורת שלו כדי שתעלה קורתו ישרה וגבוהה ונאה וזה אין דעתו לעקרו אלא אחר כמה שנים. ואינו נוטע אותם רצופים כדי שלא יכחישו זה את זה ויהיו קורותם גסים וארוחים: לסייג מקום הסייג מוכיח עליו שנטען על הגן מבחוץ. ר' יוסי אומר אפי' אמר פנימי למאכל וחיצון לסייג וכו' פי' אפי' אילן אחד שאמר חציו הפנימי למאכל [הפנימי] חייב והחיצון פטור וצריך הוא לפייס את החייב ואת הפיטור כדי להפליג ביניהם והכי איתא בירושלמי. ומשמע השתא דר' יוסי אית ליה בהדי' והגדל בחיוב חייב והגדל בפיטור פטור:

פסקה ג

אמר ר' שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שנטען לסייג ולקורות ולעצים דבר הראוי להם וכו' פי' יש עצים שהם ראויין לסייג ועולין קורותם יפה. ויש שאינם ראויין אלא לעצים בלבד שאין להם לא קורה ולא ענפים מרובים ולא פירותיו יפין אבל אם נטע אילן לסייג שאין ראוי לסייג מחשבתו בטלה והוי כעולה מאליו וחייב בערלה דתנן בפ"ק דערלה והעולה מאליו חייב בערלה. ואי קשיא לך הא דאמרינן לעיל ונטעתם פרט לעילה מאליו. התם איפשר לומר דעולה מאליו לרבים קא ממעט כדאית' לקמן. אבל עולה מאליו ליחיד חייב בערלה: יכול שאני מוציא ענקוקלות והבוסר ת"ל פריו דברי ר' יוסי הגלילי ענקוקלות הייתי סבור שהם קנוקנות של ענבים והן השדראות והעוקצין שהגרגרים תלויין בהן ומפני שהן נעשים שומרי הפרי נקראו כן: ומצאתי בירושלמי שמפרש ענקוקלות הן ענבים שלקו שלא הביאו שליש ולשון נוטריקון הוא ענבים דלקו תלתיהון: דסד"א אמינא פריו כתיב פרי נגמר בעינן קמ"ל. ולא עוד אלא אפילו בוסר נמי מרבינן דפרי הוא: ובוסר אין סמדר לא ר' עקיבא אומר וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם איני יודע מה בא להוסיף עלין ולולבין ומי סמדר: מי סמדר סבירא ליה כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. עלין ולולבין סבירא ליה כר' אליעזר דקא מרבה להו לעלין ולולבין. לענין נזיר מרבה ומיעט. ור' עקיבא נמי מרבה להו לענין ערלה מוערלתם ערלתו ערלים:

פסקה ד

לאחר שלש יהא מותר ת"ל והיה בהוייתו יהא: לכם להביא את הנטוע לרבים. ר' יהודה אומר פרט לנטוע לרבים מפרש בפ' כל שעה [כג.] במאי קא מפלגי ת"ק סבר ונטעתם איבעי ליה למכתב כתב רחמנא לכם להביא את הנטוע לרבים. ר' יהודה סבר ונטעתם בין ליחיד בין למאה משמע הדר כתב רחמנא לכם להביא דמשמע נמי רבים הוי ריבוי ולמעוטי הנטיעות לרבים. ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו הנטוע לרבים חייב בערלה והעולה מאליו לרבים פטור. והאי תנא הוא דקתני לעיל ונטעתם פרט לעולה מאליו ועולה מאליו לרבים הוא דקא ממעט כדפרישי' לעיל:

פסקה ו

שלא יהנה ממנו פי' שלא יחליפנו באוכל אחר ויאכל את חלופיו: ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר: ובבבא קמא [קא.] מצריך להו אצטרוכי:

פסקה ז

מנין לשלשים יום לפני ראש השנה שהן ככל השנה לענין ערלה תלמוד לומר ובשנה הרביעית ובשנה משמע שהשלישית נכנס לתוך הרביעית ואפי' הכי אמר רחמנא יהיה כל פריו קדש הלולים אלמא מקצת השנה ככל השנה. וכי האי גוונא דרשינן לקמן לענין רביעית בחמישית: והיה להביא הפרט והעוללות פי' שאף הן צריכין פדיון: ואין כאן דברי בית הלל שאף לדברי בית שמאי עניים פודין לעצמן כדקתני ואזיל. ויש נסחאות שכתוב בהן דברי ב"ה ולזו הנסחא אינו מרבה פרט ועוללות לענין פדיון אלא ה"ק כל פריו אחד הוא להביא את הפרט ואת העוללות שלמקום האשכולות הולכין לשם הפרט והעוללות הולכין והיינו כדברי בית הלל ובית שמאי פליגי עלייהו שב"ש אומרים כולו יש לו פרט וכו' וב"ה אומרי' כולו לגת:

פסקה ח

הכי גרסינן בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור ובית הלל אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור: והשת' קא מפרש ואזיל טעמא דב"ה דילפי קדש קדש ממעשר: ולההיא נסחא דאית בה להביא את הפרט ואת העוללות דברי בית הלל קשיא לי כיון דקא מפרש טעמא הכא לבית הלל משום דילפין קדש קדש ממעשר שני גבי פרט ועוללות נמי תיפוק להו טעמא מהכא דהא במס' קדושין [נד:] מהכא נפקא להו: משום הכי אסתברא לי כהאי נסחא דלא כתיב בה דברי בית הלל אלא לתרויהו אצטריך דפרט ועוללות נמי בעו פדיון: ולבית שמאי אצטריך דאע"ג דאמרינן לעיל לעניים הם והפקר נינהו בעו פדיון:

פסקה ט

להוסיף לכם תבואתו ר' יוסי הגלילי אומר הרי אתה מוסיף פירות חמישית על פירות רביעית: מה פירות חמישית לבעלים וכו': מפרש בירושלמי אתיא דר' יוסי הגלילי כר' יהודה דאמר מעשר שני ממון בעלים הוא. ור' עקיבא סבירא ליה כר' מאיר דאמר ממון גבוה וקא דריש האי קרא שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שלא יאמר נצטערתי ארבע שנים חנם לכך נאמר להוסיף לכם תבואתו כלומר הקב"ה יוסיף לכם בחמישית וישלים לכם כל אותם השנים שאבדו מכם לשמי:

פסקה י

מלמד שאין פודין הרבעי עד שיבאו לעונת המעשרות פי' שאינו רשאי ללקוט קודם גמר פריו שיהא ראוי וחייב לעשר ואחר כך ילקטנו ויפדנו ויעלה את דמיו לירושלם ויאכלם שם כדמי מעשר שני. ועונת המעשרות כבר מפורשת היא במסכת מעשרות:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה