ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
צו · פרשה ו
פסקה א
ומניין לעשות זמן בבמה בזמן באהל מועד פי' נותר שאין הקדשים נאכלין בבמה אלא בזמן שהם נאכלין באהל מועד ת"ל זבח השלמים יוצא כשר בבמה שלא נאמרה בה במזבח לבד כדכתיב וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד ומהכא נפקא לן שהזר כשר בבמה כהן על מזבח ה' ואין כהן בבמה והכי איתא לקמן בפרשת שחוטי חוץ ובזבחים מפיק לה מוזרקו הכהנים את הדם על המזבח סביב:
פסקה ג
אם על תודה מלמד שהתודה נשחטת לשם תודה ולשם שלמים דהכי אמר רחמנא תודת שלמיו שדי על תודה אבל שלמים לא ישחוט לשם תודה דכתיב זאת. ומיהו אם שחטן לשם תודה כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:
פסקה ד
תורת זבח השלמים אם על תודה מה שלמים טעונין סמיכה ונסכים וכו' מפני שיצתה תודה לידון בדבר חדש פי' בלחם מה שאין כן בשלמים:
פסקה ו
מה שלמים באין מן המעשר פי' בזמן שפירש בשעת הנדר כדאיתא לקמן: ובמנחות פרק התודה [פב.] מפיק לה מקראי דאתו שלמים [שם] שם ממעשר דכתי' וזבחת שלמי' ואכלת שם וכתיב במעשר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' ואכלת שם לפני ה' אלהיך מה להלן מן המעשר וכו' מה שלמים לא פירש מן המעשר אינו מביא אלא מן החולין דכיון שנדר סתם נעשה עליו חובה כבר:
פסקה ח
ומנין ללחמה מן המעשר פי' כגון שפירש תודה ולחמה או אפי' פירש תודה מן המעשר ולחמה מן החולין והכי מפרש לה פ' התודה [פא:] והטעם הוא שהלחם בכלל התודה והוא טפל לתודה:
פסקה ט
ת"ל שלמים אשר יקריב והקריב על זבח התודה חלות נראה לי מריבויא דקרא קאמר דהא והקריב קרא יתירא הוא אלא לאקשויי לחם לזבח השלמים כלומר החלות יהו קריבות על תודה אם למעשר מעשר אם לחולין לחולין. והשתא הוא דקרא מפרש ואזיל כדפרישנא דתודה באה מן המעשר לחם נמי בא מן המעשר. ומעיקרא מהדר מנין ללחם שבא מן המעשר בשום ענין ותודה הוקשה לשלמים ושלמים ילפינן שם שם ממעשר אבל לחם מנא לן ונותיב לה קרא כמו שהשלמים מהני בהו פי' מעשר אף לחם נמי מהני ליה פי' מעשר ומייתי לה דרשא דכתיב יקריב והקריב כדפרשי' לעיל. הדר קאמר כיון דרבי רחמנא הקרבה ללחם אפי' מן המעשר מעתה אפילו אמר הרי עלי תודה סתם ולא פירש לחמה מן המעשר פי' לא הוא ולא לחמה לא פי' מן המעשר יכול יביא מן המעשר ומשום דקרא בעי למימר בסמוך אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר שאעפ"י שפירש לחמה לא יביא אלא מן החולין להכי נקט לא פירש לחמה מן המעשר. אבל מכל מקום לא היא ולא לחמה לא פירש מן המעשר. יכול יביא מן המעשר ת"ל שלמים אשר יקריב והקריב על זבח התודה חלות הלחם נמי הוקש לזבח שלמים מה שלמים בעי פירוש אף לחם נמי בעי פירוש הדר אמר ואם פירש תודה מן החולין ולחמה מן המעשר הרי פי' מן המעשר. יכול יביא מן המעשר ת"ל שלמים אשר יקריב והקריב על זבח התודה. בזמן שאמר הרי עלי תודה מן החולין יביא לחמה מן המעשר ואעפ"י שפירש לחמה מן המעשר כלומר ממקום שמביא הזבח משם מביא הלחם. וזה שפירשנו תחלה שהלחם גלל התודה ואין התודה גלל הלחם. ואם יחשוב החושב הרי הדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש בשלמים שהתודה הוקשה לשלמים והלחם הוקש לתודה. נשיבהו שלא הוקש הלחם לתודה אלא לשלמים שנקראו זבח כדכתיב והקריב על זבח השלמים וכו':
פסקה י
יכול יביא מחיטי מעשר שני ת"ל שלמים אשר יקריב מה שלמים מן הלקוח בכסף מעשר אף לחם מן הלקוח וכו' ושם במנחות פ' התודה [פא:] פליגי אמוראי עלה דהא מילתא דאיכא מאן דאמר לא שנו אלא מחיטי מעשר שני לא יביא אבל מחיטים הלקוחים מכסף מעשר שני יביא. וחד אמר אפי' מחטים הלקוחים מכסף מעשר שני לא יביא ומפרשי טעמייהו התם דמאן דאמר יביא קא סבר מה שלמים שאין גופן מעשר אף תודה ולחמה אין גופה מעשר והני דלקוחים בכסף מעשר שני אין גופן מעשר. ומאן דאמר לא יביא סבר מה שלמים אינם מן מעשר אף לחם אינו מן מעשר והני דלקוחים בכסף מעשר הרי הן מן מעשר. והשתא למאן דאמר לא יביא לחמה מן המעשר היכי משכחת לה. ר"ל כגון שלקח [בכסף] מעשר שני חטים לצורך לחמי תודה דמעיקרא לא חיילה קדושת מעשר עלייהו אבל אם לקח חטים לצורך מעשר שני ואח"כ רצה להביא מהם לחמי תודה לא יביא דהואיל ומן המעשר הם כבר נעשה גופו של מעשר:
פסקה יא
פסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החולין וכו' במנחות פ' התודה [פב.] פריך ופסח גופיה מנא לן תניא ר' אליעזר אומר נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורות מה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין שהרי לא היה שם עדיין לא מעשר שני ולא שום הקדש אף פסח האמור לדורות אינו בא אלא מן החולין דכתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות חדש זה בזה. הרי עלי תודה הרי עלי שלמים הואיל והם באין חובה שהרי משנדר מצוה עליו להביא לא יביא אלא מן החולין ונסכים מ"מ לא יבאו אלא מן החולין אפילו אמר הרי עלי שלמים ונסכיהם מן המעשר לפי שהנסכים לא הוקשו לשלמים כמו שהוקשו לחמי תודה: