ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
צו · פרק א
פסקה א
צו את אהרן אין צו אלא זירוז מיד ולדורות: בספרי נפקא לן זרוז דכתיב וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו. ומיד ולדורות מפרש' נרות ושלוח טמאים כדאיתא בשלש עשרה מדות: אמר ר' שמעון וביותר צריך זרוז כל מקום שיש בו חסרון כיס. מפרש לה בספרי צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם. צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי. חוץ מאחד צו את בני ישראל כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה תזרזם בענין חילוק הארץ גם זו כמו כן יש בה זרוז וחסרון כיס: היא העולה על מוקדה:
פסקה ב
ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש כלומר ולמדנו ממנו דבר פסול אם עלה למזבח לא ירד: כלומר אפילו דברים שאינן ראויין לאישים כגון רובע ונרבע ומוקצה ונעבד וכיוצא בהן שאין פסולן בקדש. וכגון בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים וכיוצא בהן וכל אותן השנויים במסכת זבחים פ' המזבח מקדש [פד.]. יכול אם עלו לא ירדו ת"ל כבשים פי' בפרש' ואתה תצוה כתיב כל הנוגע במזבח יקדש. וסמיך ליה וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה וכו' מה כבשים של תמיד ראויין אף כל פסולין שעלו למזבח לא ירדו כשראויין למזבח פרט לשלא היו ראויים למזבח:
פסקה ג
ור' עקיבא דריש סמוכין מדכתיב בההיא פרשתא עולת תמיד מה עולה ראויה למזבח אף כל ראוי למזבח. פרט לאלה שכתבנו. ותרויהו ממעטי פסולין שאין פסולין בקדש ואיכא בינייהו עולת העוף פסולה מאן דאמר כבשים אבל עולת העוף לא כלומר כבשים הוא שאם היו פסולין ועלו לא ירדו כדכתיב כל הנוגע במזבח יקדש. וסמיך ליה כבשים: אבל עולת העוף פסולה אעפ"י שהיתה פסולה בקדש אם עלתה תרד:
פסקה ד
ור' גמליאל ור' יהושע דריש לה להא מילתא מהיא העולה על מוקדה על המזבח משמע היא העולה על המזבח בהוייתה תהא: על המזבח בין כשרה בין פסולה מ"מ בראוייה למזבח יצא דבר שאין פסולו בקדש שלא נראה למזבח: מיהו מר דריש ליה מעל מוקדה ומר דריש ליה מעל המזבח ואיכא בינייהו דם ונסכים פסולין שהן ראויין למזבח ואינן ראויין לאישים כדמפרש ואזיל והכי איתא בזבחים פרק המזבח מקדש [פג.]:
פסקה ז
ר' יהודה אומר זאת היא העולה. הרי אלו מיעוטין פרט לשנשחט' בלילה וכו': ר' שמעון אומר עולה אין לי אלא עולה כשרה וכו' ובזבחים פרק המזבח מקדש. ור' יהודה מאי טעמיה כלומר הרי אלו כמו כן פסילין בקדש דהא קדשי מחיים קדושת מזבח ומאי שנא הנך תלתא משאר פסולין היינו טעמ' דמרבינן להו משום דאשכחן בהו הכשר במקום אחד דתניא [שם פד:] מפני מה אמרו לן בדם כשר שהרי לן הוכשר בבשר יוצא הואיל וכשר בבמה (אמר) [טמא] הואיל והותר בצבור וכו'. ומיהו אריבוי דוזאת תורת העולה קא סמיך ומרבוייא מרבינן מאי דאית ליה הכשרא בדוכת' אחרינא:
פסקה ט
חוץ מבעל מום שהוא כשר בעוף. ואם עלה לא ירד ומפרש לה התם לא הכשיר ר' עקיבא אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות והוא שקדם הקדשן את מומן: ונרא' לי דלאו דוקא דוקין שבעין אלא הוא הדין לכל מין שאינו מחוסר אבר שכולם כשרין בעוף חוץ ממחוסר אבר: אמר חנינא סגן הכהנים דוחה היה אבא את בעלי מומין ומפרש התם דפליג את"ק דאמר מורידין בכל מומין מעל גבי המזבח: ואיהו סבר דוחה כלאחר יד אבל בידים לא: יכול אף הנסכים אם עלו לא ירדו ת"ל עולה פי' זאת תורת העולה. ור' שמעון סבירא ליה כר' יהושע בנסכים ופליג עליה בדם שהרי הדם כולל עצמו:
פסקה יא
מנין שאף הכבש מקדש את הראוי למזבח ת"ל ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. על שאור ודבש קאמר ועל המעל' מבשר חטאת ואשם וממותר העומר ושתי הלחם דכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ואם העלה לכבש מהם הוא לוקה דכתיב ואל המזבח לא יעלו זה הכבש שעולין בו למזבח ומדלענין מלקות כבש כמזבח לענין קדוש נמי כבש כמזבח ואם עלו למזבח המזבח מקבלן:
פסקה יב
כלי הקדש שניקבו בזמן שהן עושין כשהם שלימים מקדשין מפרש טעמא בפרק המזבח מקדש [פח.] שניהם מלאים סולת אין ממלאים אלא שלמים הכלים יהיו במילואן: וכולם אין מקדשין אלא בקדש פירוש כשהם במקום הכשרן מיהו אין מקדשין ליפסל. וילפינן לה להא מילתא מהא דתנן בסוכה [מח:] גבי מילוי כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיו ממלאין חבית של זהב שאינה מקדשת אלא מן השילוח ומניחה בלשכה. ואם איתא דכלי שרת אין מקדשין כלל שלא במקומן לזעירי דאמר אין שיעור למים וכלי שרת נמי מקדשין ליפסל ביוצא ובלינה:
פסקה יג
דברים שאינן ראויין ליקרב בלילה כגון הקומץ והלבונה פי' שיהו נותנין ויהיו מתעכלין והולכין וכו' ומתרץ לה במנחות בפרק הקומץ רבה [כז:] שיהא נותנו עם בא השמש. מיהו אינו מתיר שיריים באכילה עד שיצית האור ברובן והכי איתא התם. ואע"ג דמרבינן להנך מזאת תורת העולה הני מילי לקליטה שאם נתנן מבעוד יום רגע אחד מתעכלין כל הלילה אבל ליתן אותם בתחלת הלילה לא דהא כתיב ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם חוץ מהקטרת איברים ופדרים שהתורה התירה אותם בלילה ממש:
פסקה יד
אתה אומר לכך נאמר כל הלילה שיהא נותנן כבא השמש והם מתעכלין כל הלילה אאיברים ופדרים קאי כלומר שמצוה הוא שיתן אותם על גבי המערכה מיד ויתעכלו כל הלילה או אינו אלא שבא להתיר שיהו מעלין אותם כל הלילה ואם לא נתנן בתחלת הלילה לומר שאין נפסלין בלינה עד שיעלה עמוד השחר כשהוא אומר ולא ילין חלב חגי עד בקר זהו האמור כלומר מכאן למדנו את זה דעד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין לימד שאין מעלין אותן מן הארץ למזבח כל הלילה: הא מה אני מקיים כל הלילה מצוה שיהא מבא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה: מיהו אם לא נתנן עד סוף הלילה ובבקר לא נתעכלו מסדרן בשעת סדיר מערכה: ד"א אתה אומר לכך נאמר כל הלילה שיהא נותנן עם בא השמש וכו' ועל הקומץ ועל הלבונה והקטורת קאי שנותן להם כל הלילה לפסול מריבוייא או אינו אלא שבא להתיר שיהו מעלין אותם מן הארץ למזבח כל הלילה כעין איברים ופרדים דלא בעינן שיהא נותן עם בא השמש: כשהוא אומר לא ילין חלב חגי עד בקר זהו האמור לימד שיהו מעלין פי' בחלב לבדו הוא דאמר הכתוב שלא ילין עד הבקר הא כל הלילה ילין לימד שיהא מעלה איברים ופרדים מהארץ למזבח כל הלילה:
פסקה טו
הא מה אני מקיים כל הלילה כלומר עם ריבוי דתורת שאנו מרבים עמהם הקומץ והלבונה לכל הלילה אלא ודאי הוא נותנן עם בא השמש ומתעכלין כל הלילה אבל ליתן אותם מהארץ למזבח משחשכה כלל לא וחוזר ומסדרן על המערכה כדאיתא ביומא [מה.] ובמשנת תמיד [כט.]: כל הלילה מה ת"ל עד הבקר אלמא אם אינו ענין לעיכול איברים תנהו לעיכול הדשן לימד שיהו תורמין המזבח כל הלילה פי' דכתיב בתריה והרים את הדשן וארישא דפרשת' קאי דכתיב כל הלילה ומדכתיב עד בקר וסמיך ליה והרים שמע מינה לאגמורי לתרומת הדשן שהרי כל הלילה נכנס בכלל עד הבקר ומשום הכי זמנין דמקדמינן ליה קודם חצות דהיינו ברגלים כדאיתא ביומא: מיהו לענין הקטרת איברים ופדרים שפקעו בחצות תלייא מילתא דמחצות ואילך יצאו מידי מעילה דהא כל הלילה קאי אהקטרה וקאי אהרמה. ומקרא נדרש לפניו ולאחריו הילכך חלקהו חציו להקטרה וחציו להרמה: אבל לענין הרמה רחמנא רבי ליה זמנא מחצות מדכתיב עד הבקר והרים תן בקר לבקרו של לילה הוא החצות האחרון וכשנותנין לו עד בקר אחר מן הלינה נמצא שהוא נכנס בתוך החצות הראשון והכי איתא בזבחים פרק המזבח מקדש [פו:]: ומייתי לה במסכת יומא פרק א' [כ.]:
פסקה טז
מנין לראש מזבח הפנימי דהיינו אש של קטרת שלא תהא אלא ממזבח הראשון כלומר שלא מן הדיוט כמו שמביאין למזבח החיצון אם כבתה אש שלו ת"ל והאש על המזבח וכו': אש ומחתה ומנורה פי' מחתה של יום הכפורים ומנורה הדלקת הנרות ואעפ"י שאין אש מפורש במנורה ההדלקה באש שבידו: או כלך לדרך זו נאמר תן אש במזבח פנימי פי' דכתיב ואש המזבח תוקד בו שהרי דרשנו אותו לאש מזבח הפנימי להקטרת קטורת. ונאמר תן אש במחתה ומנורה מחתה דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מנורה דכתיב להעלות נר מה אש מזבח הפנימי ממזבח שהיא חוצה לו כלומר מן הסמוך לו שאין מזבח אחר חוצץ בינה לבינו אף מחתה ומנורה ממזבח שהיא חוצה לו דהיינו מזבח הפנימי שהוא קרוב להם ואין מזבח אחר חוצץ ביניהם והחיצון חוצה להם הוא: ת"ל אש תמיד וכו' אש שאמרתי לך שתבא תמיד דהיינו מנורה דכתיב להעלות נר תמיד לא תהא אלא ממזבח החיצון דהנך כולהו על מזבח העולה קיימי כדכתיב ברישא דפרשה והא דאמרינן בהדלקת הנרות שתהא ממזבח החיצון כשמצאן שרבו כולן קאמר אבל כבר שנינו דנס גדול נעשה במנורה בנר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובו היה מסיים. אי נמי בנר מערבי עצמו שאחר שמשלים להדליק שאר הנרות ממנו מטיבו ומדשנו ומדליקו ממזבח העולה וכן היה עושה בכל ערב וערב: למדנו אש של מנורה פי' שנאמר בה תמיד אש מחתה מנין ודין הוא נאמר תן אש במזבח הפנימי וכו' כדאיתא במסכת יומא פרק טרף בקלפי: