ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
מצורע · פרשה א
פסקה א
לבית עולמים כלומר מיד ולדורות: זאת אינה נוהגת בבמה פירות על הבאת הקרבנות קאמר שאינן נוהגות בבמה לפי שאינו נידר ונידב ואפי' בבמה גדולה נמי לא נהיג משום דחובות שאין להם זמן קבוע הכא והכא לא קרוב: אבל טומאתו וטהרתו מפי כהן והבאת צפורי' והזאתו ותגלחתו נוהגין בזמן הזה וכל שכן בבמה כדדרשי' בסמוך תהיה בזמן הזה וממעשה דר' טרפון ור' יהודה נמי שמעי' לה כדאית' לקמן:
פסקה ג
תורת ביום מלמד שטומאתו וטהרתו מפי כהן ביום: ומניין שחיטת צפריו והזאת דמו ותגלחתו ביום ת"ל תורת. יכול אף לקיחת צפוריו ושלוח צפוריו וכבוס בגדיו ורחיצתו יהו צריכין ביום ת"ל זאת. והכי נמי דרשינן לקמן לענין כהן ומסתברא דכבוס בגדים ורחיצתו היינו טעמא דלא צריכי יום וכהן משום דבעלמא נמי הא לא בעינן. ושלוח צפוריו נמי משום דלא מעכבא טהרה כדאית' לקמן. לקיחת צפוריו נמי משום דאכתי לא משתרי עד שעת שחיטה וכיון דאי בעי מחליף להו ועביד להו מאי דבעי לא בעי יום וכהן. ובשחיטת צפריו פליג ר' יהודה לקמן משום דכתי' וצוה הכהן ושחט: ביום טהרתו והובא אל הכהן שלא ישהה כלומר שאינו צריך לשהות כלום משיתרפא אלא מיד הוא מטהרו ומגלח וסופר ומגלח שניה ומביא קרבנותיו ואינו ממתין שבעת ימים בחלטו כמו שהיה שוהה בהסגרו לפי שהיה מונבז דן לפני ר' עקיבא ומה מי שפטרתיו בעמידתו אחזתיו בהליכתו ז' ימים מי שאחזתיו בעמידתו שבעה אינו דין שאחזתיו שבעה בהליכתו פי' עמידתו הוא טהרתו בעומד לפנים מן המחנה: הליכתו היא טומאתו שמשלחין אותו חוץ למחנה והיה דן ק"ו שהמוחלט יהיה צריך לעמוד בחלוטו ז' ימים מק"ו ומה מצורע מוסגר כשהוא טהור מתוך הסגר טהור מיד לגמרי ואינו צריך ספירת שבעה והיינו מי שפטרתיו בעמידתו אפי' הכי אחזתיו בטומאתו שבעה דהיינו הליכתו מצורע מוחלט שאחזתיו בטהרתו שבעה דהיינו ז' ימים שסופר לאחר תגלחתו הראשונה והם עמידתו שהוא נכנס לפנים מן החומה אינו דין שאחזתיו בחלוטו שבעה דהיינו הליכתו: א"ל רבי הריני מוסיף על דבריך וכי במה החמירה תורה בימי גמר או בימי ספר ימי גמר הם ימי חלוטו ימי ספר הם ימי ספרו שבין תגלחת לתגלחת: חמורים ימי גמר מימי ספר וכו' ואם לימי ספר הקלים נתת שבעה ק"ו לימי גמר החמורים. אמר לו כ"ש שהוספת. ואין בין דברי ר' עקיבא לדברי מונבז אלא שר' עקיבא היה דן ק"ו מן המוחלט עצמו ומונבז היה דן מוחלט ממוסגר מכל מקום בין לדברי זה בין לדברי זה מימי ספרו הם דנין אותו שבעה ואמר לו מונבז כל שכן שסייעת את דברי והוספת לי ראיות על כך: אמר לו ר' עקיבא כשנתת לימי גמר שבעה והבאת אותם מקל וחומר מימי ספר אף הן עצמן נעשים ימי ספר. ומה טעם דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואי אתה רשאי למשכן ולהחמיר עליהם יותר מימי ספרו: ועל כרחיך מיד הוא מביא צפוריו ומגלח ומטהר מן הטומאה החמורה ואחר כך סופר שבעה ושבעה לגמרו ושבעה לספר: הרי שנוספו עוד שבעה על ימי הספר ונמצאו ארבע עשרה נמצאו אלו ואלו ארבע עשרה מק"ו אם לימי ספר הקלים נתת ק"ו לימי גמר האחרונים החמורים והרי נעשים אף הם ימי ספר כדאמרן. ונמצאת מרבה והולך עד עולם שלא יגלח תגלחת שניה ולא יביא קרבנותיו עד עולם. הא מפני הדין הזה צריך לומר ביום טהרתו והובא שלא ישהה:
פסקה י
ולקח למטהר לשם מטהר כלומר כל שהוא מטהר כדמפרש ואזיל בין איש בין אשה בין קטן כולן צריכין טהרה זו מכאן אמרו לקח לאיש כשרות לאשה וכו' כדכתיב למטהר ולא כתי' ולקח המטהר דאי כתב הכי משמע שהמטהר יקח לעצמו ולשמו והשתא דכתיב למטהר משמע לכל מי שהוא מטהר אפי' מזה לזה וקא משמע לן דאין בהן קפידא בשינוי בעלים:
פסקה יא
חיות לא שחוטות כלומ' אפי' אותה השחוטה שבמצורע לא יביא אותה כך שחוטה אלא יביא את שתיהן חיות: טהורות לא טמאות טהורות לא טרפות: זה המדרש דלא כר' יצחק דאמר במס' חולין פ' שלוח הקן [קמ.] צפור טהור איקרי צפור טמא לא איקרי. ואיהו מתרץ לה התם ואמ' חיות למעוטי טרפות. טהורות למעוטי צפרי עיר הנדחת ומנהג זה הספר לדרוש דרשות הרבה על מלה אחת ואינן אלא כאסמכתא בעלמא ועיקר הטעם יוצא ממקום אחר וכשבא לידו דבור שיוכל לסמוך ממנו אותו הענין סומך ודורש: אי ארז יכול אפי' טרף פי' עלה של ארז ת"ל עץ ובראשו טרף בא לקיים עץ וארז אי נמי כדי שיהא ראוי להיות ממנו.
פסקה יג
שבתי היתה והלכתי אחר ר' טרפון לביתו פי' שבת הראויה לו לדרוש כי היו דורשים לשבתות והלך ליטול רשות מרבי טרפון רבו: ארכה אמה ועבייה רביעי כרע המטה וכו' לא ידעתי זה השיעור מאין הוציאוהו: ואיפשר לומר כי הוא הפחות שבמשמשי כלים והוא כשיעור יד הקרדום. ומדכתי' ביה עץ משמע שהוא למלאכה כדכתי' אם בכלי עץ יד וכו' ומזין ושונין ומשלשין פי' בעץ ארז אחד:
פסקה יד
ושני יכול פיקס פי' לשון כיחול ופיקוס: והוא צבע אדום שהנשים צובעות בו דמוני פניהם. מדרש אגדה בבראשי' רבה תאשר זה פקטינס ולמה נקרא שמו תאשור שהוא מאושר מכל מיני ארזים ונראה לי כי הוא העץ שצובעין בו אדום שנקרא בראזיל בלע"ז. יכול יביא צמר הצבוע אדום באותו הפיקס ת"ל תולעת צבע הבא מן התולעת. אי תולעת יכול יביא אחד מן הצבעים בתולעת כגון תכלת הצבע בדם חלזון או בקלא אילן ת"ל ושני פי' המשונה אשר בצבעים ר"ל שאין שבח אחר מגיע לחשיבותו וזהו הנקרא זהורית טובה שצובעין בו קרמזי: יוחנן בן דהבאי אומר ושני תולעת שני שבתולעת פי' אפי' השני שבו כשר שאם צבע בו תחלה בגד או שום דבר ואחר כך הכניס בו צמר לטהר בו את המצורע כשר אעפ"י שאינו מן הכח החזק שבו:
פסקה טו
ומנין אם טעמה פסולה ת"ל ושני תולעת ואזוב מה אזוב בתחלתו אף שני תולעת בתחלתו שלא נטעם פי' טעימה היא נסיון שלוקח אדם מעט ומכניס לתוך הצבע לראות אם נתבשל כל צרכו ואותו הנסיון נקרא טעימה: והאי סיפא אתאן לת"ק דקאמר דאפי' לא נצבע באותו הצבע שום דבר לנסיון בעלמא פסול: ובמס' מנחות פ' התכלת [מב:] פליג רבי חנינא בן גמליאל ור' יוחנן בן דהבאי ר' חנינא בן גמליאל סבר לה כת"ק דהיכא דטעמא פסלה ומפיק טעמיה מכליל תכלת דכתיב במעיל דמשמע כל כח התכלת. וכיון דקפיד רחמנא על הצבע של תכלת להביאו בכל כחו הכי נמי אמרינן בתולעת שני כל כח התולעת. ומה תולעת שני דהתם טעמה פסולה אף שני תולעת דהכא נמי טעמה פסולה: ומדתכלת דמעיל טעמה פסלה תכלת דציצית נמי טעמה פסלה דילפינן תכלת מתכלת: ויוחנן בן דהבאי סבר ושני השני שבתולעת משמע והם הני תולעת שני דבגדי כהונה שני שבתולעת ומדתולעת שני טעמה כשרה צבע תכלת דהתם נמי טעמה כשרה. ומדתכלת דהתם טעמה כשרה תכלת דציצית נמי טעמה כשרה. וכליל תכלת של מעיל שיהא כולו תכלת קאמר: ות"ק דהכא מפיק טעמא למצורע מגופיה דמצורע דכתי' ושני תולעת ואזוב כדאמרן: