ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
ויקרא דבורא דנדבה · פרק כ
פסקה א
ואם עז הפסיק הענין פירש והלא עז בכלל צאן היה אלא כתב ליה פרש' אחת כדי למעטו מן האליה:
פסקה ב
והקריב ממנו מן המחובר מפרש במנחות פ' התודה [עז:] שלא ינתח בשר קודם שיטול את האימורין. קרבנו אשה לה' את החלב המכסה וכו' מה ת"ל כלומר ליכתוב רחמנא והקריב ממנו אשה לה' ואנן ילפינן ליה מכשב ומבן הבקר ומדהפסיק לו ענין שמעינן דאינו טעון אליה:
שיכול שיתמעט מכולם נראה לי דהאי מכולן דלא בעי כולן קאמר אלא חלב המכסה בו בלבד הואיל ופתח בו הכתוב תחלה. ודין הוא שיתמעט מה מצינו בבן צאן שנתרבה באליה וכן נתרבה בכולם אבל בן עז הואיל ונתמעט וכו':
פסקה ד
כל חלב לה' לחייב על חלב מעילה פירש אף אל פי שאין מעילה בקדשים קלים דלא קרינא ביה מקדשי ה' אבל חלב מיהת מועלין דהא כתיב חלב לה':
פסקה ה
משום ר' ישמעאל אמרו וכו' לר' ישמעאל האי דמם וחלבם קאי אבכור שור ובכור כשב ובכור עז. ר' יוסי הגלילי פליג עליה במסכת זבחים [לז.] ומוקים לה במעשר ופסח:
פסקה ו
חוקת עולם לבית העולמים על כל חלב לה' מהדר דאף על גב דכתיב פתח אוהל מועד לעיל דמשמע דבמשכן קא מיירי קא משמע לן חוקת עולם אף בבית העולמים זהו נוהגין כן. לדורותיכם שינהוג הדבר לדורות השתא קא מהדר על איסור חלב שנוהג בכל מושבותיכם בין בארץ בין בחוצה לארץ. ואית דמפרשי לדורותיכם שינהג הדבר לדורותיכם משום דכתיב לא תאכלו דמשמע להאי דרא בלחוד קאמר קא משמע לן בכל מושבותיכם בין בארץ בין בחוצה לארץ דסד"א כיון דבענין קרבנות כתיבא וכו' וההיא לישנא מפ' בקדושין פרק א' [לז.] גבי מושבות. מיהו קשיא לי ברישא גבי בהמה טמאה ודגים טמאים ושרצים דכתיב בהו שקץ הם לכם ולא כתיב בהו דורות הכי נמי לא אתסרו אלא לההוא דרא אלא מחוורתא כפ"ק. ואם אמרת משום סוגיא דקדושין לא קשיא מידי דעל דרשא דהכא קא סמיך ולשון קצרה נקיט:
ר' יהודה אומר חלב ודם הקיש חלב לדם מה חלב בשני לאוין אף דם בשני לאוין בכריתות פרק א' [ד:] מייתו להא מילתא. ומקשה למה לי היקשא בהדיא כתיבי בו שני לאוין אחד כאן ואחד בפרש' כל חלב שור וכשב ועז. ומתרץ מה חלב בשלשה לאוין אף דם בשלשה לאוין תרין כתיבי בהדיא וחד בזרות וזר לא יאכל כי קדש הם אף דם נמי אית ביה לאו דזרות דסד"א הואיל ונתמעטו מטומאה כדאיתא בזבחים פ' בית שמאי [מו.] ובמסכת חולין פ' כל הבשר [קיז.] אמרינן נמעטיה נמי מזרות דבחד עניינא כתיבי כדדרשינן בזבחים [טו:] בפרש' וינזרו מקדשי בני ישראל דבזרות קא מיירי והתם נמי כתיבא טומאה וכיון דדם ליתיה (כח אב)בטומאה בחיוב זרות נמי ליתיה קא משמע לן היקישא וחכמים אומרים אין בו אלא אזהרה אחת ואף על גב דאית ביה תרי לאוין בדם וחד בזרות קא סברי רבנן כיון דמיעטיה רחמנא לדם מטומאה (הם) הכי נמי לא מיחייב עליה משום זרות דזרות וטומאה בפ' וינזרו איתקיש להדדי כדאיתא בזבחים פרק ב' [טו:] הילכך בדם לית ביה אלא אזהרה אחת:
פסקה ז
יכול אף פסולי המוקדשין יהו חייבין עליו משום שני לאוין. אתאן לר' יהודה למעוטי נמי משני לאוין דסד"א כיון דאסור בגיזה ועבודה אפילו לאחר פדיונן וחלבן נמי אסור דמן נמי ליקום עליה בשני לאוין אחד משום חולין ואחד משום דם קדשים ת"ל בפ' ראה בענין פסולי המוקדשין שנפדו רק הדם לא תאכלו רק מיעוטי הוא אין בו אלא לאו אחד:
פסקה ח
מתוך שיצא פיסולו פי' שהוא נאכל במומו ואין לו פדיון. יכול יהא בדמו שני לאוין שהרי קדש הוא ולא יצא לחולין ת"ל בפר' כל הבכור בבכור בעל מום רק את דמו לא תאכל רק מיעוט אין לי אלא דמו הואיל ואיתמעוט מנותר וממעילה ומטומאה. חלבן מנין אע"ג דמיחייב בכולהו שלא יהא בחלבן של אלו משום קדשים ת"ל חלב ודם הקיש חלב לדם: