ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
ויקרא דבורא דחובה · פרשה י
פסקה א
והיה מיד עשה והבא פי' והיה לשון זריזות הוא כלומר כאשר יהיה זה הענין מיד הבא: אי נמי משום דהאי והיה לשון מיותר דהוה מצי למכתב וכי יאשם אלא הכי קאמר כי יאשם והיה מיד בודוי ובהבאה. ונאמר להלן וידוי פי' בשעיר המשתלח:
פסקה ב
ת"ל עליה עליו פי' נאמר כאן והתודה אשר חטא עליה ונאמר להלן בשעיר והתודה עליו מה להלן סמיכה וכו': ובפרשת כבשת יחיד דרשינן לעיל וסמך ידו על ראש החטאת לרבות חטאת נזיר וחטאת מטמא מקדש לסמיכה. ונראה לי דסמיכה בשעת וידוי קאמר הכא שבשעה שהיה סומך עליו היה מתודה כי התם דכתיב בשעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו:
פסקה ג
נאמר כאן אשמו ונאמר להלן באשם מעילות מה להלן מותרו נדבה דילפינן מאשם תלוי דכתיב ביה לאשם אל הכהן וכתיב אשום אשם ליי' ודרשינן כל שבא משום אשמה מותרו נדבה בשר לה' ועורות לכהנים נמצאו שני כתובים קיימים אשם לה' ואשם לכהן והכי איתא בשקלים: והכא ילפינן חטאת מאשם אשמו אשמו שהרי כמו כן היא באה על עצמה:
פסקה ד
אשמו על חטאתי מה חטאתו מותרו נדבה פי' כמו שלמדנו אותה עכשיו אף אשמו מותרו נדבה: נראה לי לאיתויי אשם נזיר ואשם מצורע אף על פי שאינם באין על אשמו והיינו דקאמר אשמו על חטאתו כלומר אשמו הבא על חטאתו. ואי אתה מוצא שמביא אשם על חטאת אלא נזיר (או) טמא ומצורע שאינן באים על חטאת אלא להכשיר אשם נזיר טמא כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה ואשם מצורע לבהונות ולפי שלמדנו דבר זה מאשם מעילות ואשם תלוי שאינו נודע אלא במי שבא על חטאת ואשם לכך הוצרך לומר אשמו על חטאתו לרבות אשם אעפ"י שאינו בא אלא הכשר. כך נראה לי: פירוש אחר אשמו על חטאתו כלומר מצרף מותר אשמו על מותר חטאתו ומביא בהם עולת נדבה אחת מה טעם הואיל וחטאתו מותריה נדבה ואשם כמו כן מותריה נדבה אעפ"י שבתחלתן חלוקין השתא מיהת למקום אחד הם הולכים והא דקאמרינן מותריה וכו' אף אשמו וכו' אינו אלא טעם דבר כלומר יתן מותר אשם על חטאת לפי שזה מותרו נדבה וזה מותרו רדבה:
פסקה ט
מחטאתו [מחטאתו] על חטאתו מה ת"ל פי' חד בעשירות וחד בדלות וחד בדלי דלות: מנין אתה אומר דמביאין מהקדש כשבה ושעירה תורים ובני יונה וכו' לכך אמר מחטאתו בהנך כלומר אפי' מקצת חטאתו יביא שאם הפריש מעות לכשבה והעני ואין לו צרכה שאין לו במה לעלות לירושלם ולהביאה כדאמרינן לקמן שהוא נחשב לעני יכול הוא להביא במקצת המעות תורים והשאר יעשה בהם צרכי הדרך ולהכי כתב רחמנא על חטאתו לומר שמוסיף עליה והולך שהרי הפריש מעות לעשירית האיפה מחטאתו והעשיר מוסיף עליהם מעות ומביא כשבה או תורים לפי מה שהעשיר ולא נאמר שיביא קרבן עשיר מביתו והנהו מעות יפלו לנדבה כמו מותר חטאת ואיתא להא שמעתא פרק בתרא דכריתות [כז:]: וכן אם הפריש כשבה או שעירה ונסתאבה והעני אם רצה יביא בדמיה [עוף]: הפריש עוף והומם לא יביא בדמיו עשירית האיפה אפילו נפל בו מום הפוסלו על גבי המזבח כגון שנעשה מחוסר אבר אפילו הכי אין לו פדיון שלא נאמר פדיון אלא לבהמה כדאיתא במנחות פ' המנחות והנסכים [ק:]: