ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
בחוקתי · פרק ח
פסקה א
ואבדתם בגוים אלו העשרת השבטים שגלו למדי דברי רבי עקיבא פי' ר' עקיבא לטעמיה דאמר עשרת השבטים אינן עתידין לחזור ומשמע ליה אבדן אבדן ממש כגון מכת חרב והרג ואבדן כלומר כליון. אחרים אומרים אין אבדן אלא גולה כמו תעיתי כשה אובד. או אינו אלא אבדן ממש כשהוא אומר ואכלה אתכם ארץ אויביכם הרי אבדן ממש אמור. ויש מפרשים שדברי אחרים לא באו לחלוק על ר' עקיבא אלא לפרש המקרא ולעולם בעשרת השבטים הוא מדבר שתאכל אותם ארץ אויביהם כליון. ויש מפרשים כי הוא חולק עליו דכיון דלשון אבדן על גלות קאמר אע"פי שנאמר בהם ואכלה אותם ארץ אויביהם אין בזה לשון כליון דדילמא כאכילת קישואין שאוכלין את אלו ויוצאין אחרים תחתיהם. ומה שאמרו אחרים הרי אבדן ממש אמור לא על כליון אמר אלא הרי מיתה אמורה קאמר:
פסקה ט
יען וביען וכי ראש בראש פרעתי מהם כלומר מה ריבה הכתוב לומר יען וביען גמול תחת גמול בתמיהה והלא לא פרעתי מהם אפי' אחד ממאה שחטאו לפני אלא כך רצה לומר יען במשפטי מאסו שהן הדינין וביען ואת חוקותי געלה נפשם שהם המדרשות פי' שהם כמו חוקים (לפני)[לפי] שאינן מפורשים בתורה והם קבלה:
פסקה י
ואף גם זאת דורש אותו לענין עונותיהם של ישראל שחטאו בעגל ובבעל פעור ובארץ בחטאת האמורי. ולכך אמר הכתוב יען וביען לפרש רבוי עונותיהם. בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכי מה הניח להם לישראל ולא נגעלו חוץ מספר תורה בלבד אלא כך אמר לא מאסתים בימי אספסיינוס קיסר וכו' פי' שכל אלו היו באים לכלותם ולא הניחם הקב"ה בידם:
פסקה יא
ברית כרותה לשבטים פירו' לשנים עשר בני יעקב שאף עמה' כרת הקב"ה ברית שלא יכלה את זרעם כדכתי' שבועות מטות אומר סלה אמר ר' עקיבא וכי שתי וכו':