קשת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
דרוש ג
דרוש והספד אשר דרש הגאון המפורסם רבן של בני הגולה מהור"ר יהונתן זצלה"ה פה ק"ק אלטונה. והספד הגאון מהור"ר יששכר בערש אב"ד דק"ק נ"ש ומדינה וחכם הכולל מהרד"י עטיאש חכם ספרדים מאמשטרדם:
ישעיה הנביא בתוכחתו לישראל אמר, יען כבדוני העם הזה בשפתם ולבם רחוק ממנו הנני יוסף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וכו', זהו מיתת צדיקים ות"ח שבדור. וכבר אמרתי פעמים רבות, כי יש להבין מה זה מדה כנגד מדה, בשביל התפלה בלי לב שלם ימותו הת"ח וצדיקים שבדור, ומה ראי זה כראי זה.
אבל הענין, כבר נודע כי התפלה בלב שומע הקב"ה לבדו, כי ה' חוקר לבבות, וכדכתיב קרוב ה' וכו' לכל אשר יקראוהו באמת דייקא, אבל המתפללים בלי לב רחוק מהם ה', רק התפלה עולה ע"י מלאכים, כי הם אינם יודעין מה בלבו של אדם, כמבואר בזוהר, וכבר אמר בגמרא אראלים ומצוקים תפסו בארון ה', אשר ממנו מובן כי המלאכים רוצים שהצדיק ימות ויהיה אצלם, אמנם הצדיקים רוצים שיהיו למטה כנודע, וא"כ כל תפלות ישראל בשביל קיום ת"ח בדור, כדאמרינן כמאן מצלינן אקצירי ומרעי היינו ת"ח, ואם התפלה מגעת ליד מלאכים ודאי שלא יעלוה לפני המקום, ואין קטיגור נעשה סניגור, אבל בהגיע התפלה ליד הקב"ה בלי אמצעי, רצון יראיו יעשה, כי הוא ברוך שמו קרוב לכל קוראיו, ולכך אמר הנביא יען כבדוני וכו' שהם מתפללים בלי לב וכוונה, א"כ התפלה עולה ע"י מלאכים, ולכך אין תפילתן מועיל נגד ת"ח, ולכך אבדה חכמת חכמיו וזה מיתת ת"ח, כי אין תפילת ישראל נשמע בעו"ה. ובעו"ה אנו בגולה כל תפלתינו משפה ולחוץ ולבינו בל עמנו, ולכן אף חכמת נבונים תסתר.
והגיע העת להספיד להגאון ה"ה מהור"ר יששכר בערוש אב"ד דקנ"ש והמדינה, והחכם הכולל דוד ישראל עטיאש חכם מספרדים זקן וישיש ז"ל אשר מנוחתו כבוד באמשטרדם. ובאמת כבר אמרנו על פסוק והיה בשמעו דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך וכו' לא יאבה ה' סלוח לו וכו' ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, דהדבר תמוה דמהכ"ת יש איש שוגה ופתי כזה לומר על שמעו קללות כזה ששלום יהיה לו, ואין זה אלא אפיקורס הכופר בנבואה ותורה, ולא דברה תורה במתים הללו, ומה זה שאמר ורבצה בו כל האלה הכתובה וכו', פשיטא, הלא על כך נאמרה התוכחה בעו"ה, לעוברי רצון המקום והלכים בשאט נפש.
אבל הענין כך, כי ידוע מ"ש הלא א"א לדבר שום דיבור בלי נקודה וטעמים, ולמה בס"ת לא נכתבו כלל נקודות וטעמים, רק תבנית אותיות. אבל הטעם, כי כל נקודות וטעמים הם מלאכים המנהיגים מרכבה וכסא כבוד, כמבואר בכל ספרים, קמץ ר"ת קמציאל וכו', והכל עניני מלאכים השומרים ומנהיגים הכבוד, כמו אלו נקודות והטעמים שהם מנהיגים התיבות ונושא להם, ע"פי ילכו ויבואו ויסבו בלכתן בכל אופן. וידוע כי התורה קדומה לבריאת עולם, ולא היה שום מלאך כלל במציאות, וא"כ א"א לכתוב נקודות וטעמים רק שרשי אותיות שהם כולם שמו של יוצר הכל, וכדאמרינן עד שלא נברא עולם היה הקב"ה ושמו בלבד דייקא.
וזהו ענין שאמרתי בקושית התי"ט, בכהנים ולויים שהיו שומעי' השם יוצא מפי היו כורעים וכו', והקשה התוי"ט מה החרדה הלזו, הלא במקדש מזכירין כל השנה השם בכתיבתו (ואפ"ל דמשנה איירי לאחר מיתות שמעון הצדיק שלא היו מזכירין עוד השם בכתיבתו), והנכון, דודאי השם בתנועת הוא במלאכים, אבל ביה"כ נאמר וכל אדם לא יהיה וכו', אפילו מלאכים, וא"כ לא היה אפשר להכהן להזכיר השם, כי לא יצוייר לשום אדם להוציא שום דיבור בלי תנועה, כי כל הדיבורים יוצאים מחמשה מוצאות והם נחלקים בתנועות, ולא יצוייר שם מבטא שפתיים בלי תנועה מיו"ד תנועות כנודע לבעלי המבטא, אמנם באמת לא היה השם נבטא בשפתים מכ"הג, רק היה בדרך ניסיי יוצא מפי כה"ג בעצמו, וזהו שחרדו כל הכהנים וכו', ולכך היה הקול נשמע ביריחו והבן.
וכבר אמרנו כי המלאכים אינם יודעים מה בלבו של אדם, ולכך יובן הפסוק הנ"ל, והיה בשמעו דברי האלה הזאת, ובשמיעה א"א בלי נקודות ותנועה וטעמים, וזהו מורה על הנהגת המלאכים, והתברך בלבבו דייקא לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, כי אין מלאכים יודעים מה בלבי ולא יקרני עונש מחמת הרהור בלבי לדבר רע, כי הכל נמסר למלאכים, והם אינם יודעין מה בלבי, ולכך קאמר התורה כי לא יאבה ה' סלוח וכו' כי אז יעשן וכו' ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה, כתוב"ה דייקא בלי נקודות, והוא השם יתעלה בעצמו שמבחין כל הרהורי לבבות, והוא יודע ומשלם גמול לחושבי רעה, וא"ש.
והנה בזה יובן מ"ש במד' גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה זהו מיתת ת"ח, כי מלבד הפשוט שאמרתי פעמים רבות, כי העיקר החלי מר ורע בהעדר ת"ח כי הם שומרים ומעתיקי שמועה תורה בע"פ, ועפ"י ילכו העם, וליהודים היתה אורה באורם, וכמאמר חז"ל בתורה כתי' ארבעים יכנו ואתו רבנן בצרי לי' א', הרצון כי הלא הם נרתיק התורה, והם המלמדים ברבים, וכאשר יהיו ת"ח ח"ו נעדרים פקו פלילה אין לנו מנהל מקשיב, וזהו דייקא מכה אשר לא כתובה בתורה, הרצון, המכה והכאב בתורה שבע"פ שלא נכתב בתורה ונמסר לת"ח, ובהעדרם יש נזק וגרעון לתורה שבע"פ, שהוא אשר לא כתובה בתורה. אבל יש עוד ענין כנ"ל, כי כבר אמרנו כי מיתת ת"ח הוא ע"י מלאכים, והם התנועות והטעמים, וזהו מכה אשר לא כתובה בתורה, וזהו שהם לא נכתבו, ואין למלאכים אחיזה בתורה, ולכך חביבין ישראל יותר ממה"ש, כי ישראל שרשם באותיות, יש ס' רבוא אותיות לתורה, והמלאכים רק בנקודות וטעמים, וזה מיתת ת"ח ע"י מלאכים.
וכבר נודע מ"ש הכוזרי כי ת"ח בדור כהלב בגוף, כי כל החיות ממנו והוא מרגיש כאב כל הגוף, וכ"כ ת"ח דכתיב בחברתו נרפא לנו, ולכך הואיל ועובדי' לה' בלי לב, מדה כנגד מדה לאבד בעו"ה ת"ח שהוא לב ישראל. והנה ידוע מפני הרעה נאסף הצדיק, כי מיתת צדיקים מכפר, אך הוא כמו יה"כ שצריך תשובה, אבל האומר אחטא ויה"כ מכפר אין לו כפרה, וכן הדבר במיתת צדיקים האומר אחטא והם יכפרו אין לו כפרה. וזהו בשמעו דברי האלה זאת, והיינו מכה אשר לא כתובה שהיא מיתת צדיקים, יאמר בלבו שהוא הצדיק בשרירות לבו, היינו ע"י לב שהוא הצדיק בהעדרו שלום יהיה לי, כי הוא המכפר, וע"ז אמר כי לא יאבה ה' ורבצה בו כל אלות הכתובה בתורה, שהוא אינו מיתת צדיקים.
ולכן אהוביי אחיי ובניי, הגיע עת הספד, והוא עת התעוררות בתשובה, ובפרט בהעדר שני ת"ח ישישים וזקנים משער שבתו, ואמרו במדרש גדול סלוקן של צדיקים יותר מחורבן ב"המק דכתיב ביה ותרד פלאים ובמיתת צדיקים כתיב הנני יוסף להפליא העם הפלא ופלא, וכ"כ למה, מפני דאבדה חכמת חכמים וכו', ולהבין למה קשה, ומה זה דנקט הפלא ופלא או פלאים, מה זה פלאים, ובעו"ה אף אנו ירדו עינינו פלאי' תרי מיתות מת"ח הנ"ל, אבל מילת פלאים.
להבין הכל נקדים גמרא דשבת, דאמר דוד הודיעני באיזה יום אמות, א"ל הקב"ה בשבת, אמות בע"ש, א"ל לא, אמות בא' בשבת, א"ל לא, הוי כל יומא שבתא גריס, הוה מ"ה בחיש באילנא, נחית, כד סליק אפחות דרגי' מתותי', שלח שלמה אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים. והנה להבין למה ביקש למות בע"ש או בא' בשבת ולא בימים אחרים, כבר אמרתי כי אדם ר"ת אדם דוד משה או אדם דוד משיח, והנה אדם דנוצר בערב שבת ודאי דמת בערב שבת, את מספר ימיך אמלא, ומשה ידוע מת בשבת, ומשיח מבואר במדרש איכה דנולד ביום שנחרב המקדש, והמקדש נחרב באחד בשבת, ואם כן גם מיתתו באחד בשבת. וזהו ענין דוד שמת בשבת, הואיל והוא משה, אמר אמות בערב שבת, היות נשמת אדם, וכמו כן אמות באחד בשבת, שהיות נשמת משיח. וא"ש.
אבל להבין מה ביקש בבקשת קידום ואיחור, יהיה היום המוגבל כאשר גבלו ה'. וגם מה ביקש דוד בזה לדעת יום שימות, הלא יותר טוב לתשובה ויראת חטא שאין אדם יודע יום שימות, וכל ימיו בתשובה, כנודע בשוב יום אחד לפני מיתתך.
אבל הענין, כי דוד ביקש לדעת אות ומופת אם נמחל לו העון, וכבר אמרו כי לפעמים המות תכלית טובה לאדם, יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, ודרשו במדרש והנה טוב מאוד זה המות, אבל לפעמים המות רע. והנה מי שתיקן ענינו בזה העולם ועשה נחת רוח ליוצרו ועבד עבודה תמה, פשיטא דהמיתה טובה, שהוא הסתלקות מעולם חשוך לאור בהיר וכדומה ההבדל, אבל מי שחסר עדיין תקון שלימתו, הוא רע, כי אילו יחיה היה מוסיף לתקן, וכדומה מהרעות המסובבים ממות. ודרשו במדרש פ' במדבר, צדקתך כהררי אל צדקות שהקב"ה עושה מפרסמן, כדכתיב שאו ראש בני ישראל באחד לחודש השני בשנה שנית, אבל משפטים שעושה מכסה כתהום, שנאמר ביו"ד בחודש שרף הבית והלא היה בתשעה, אלא קלקל חשבונו, ע"ש.
וזהו המכוון בדוד לדעת אם נמחל העון, ולכך שאל אם ה' יאמר לו יום המיתה, שאם יאמר לו ש"מ שהוא צדקה כהררי אל, וש"מ דנמחל והוא טובה, אבל אם לא יאמר לו, המופת דלא נמחל, והוא רעה ולכך כסהו. ואמר לו הקב"ה, רק אולי קלקול חשבונו כמו חורבן הבית הנ"ל, ולכך חקר לדעת אם באפשריות למות בע"ש או באחד בשבת, וכשהשיב לו שא"א, א"כ נתברר לו שהאמת ביום שבת ונמחל העון.
והנה מיתת צדיקים אינם רעים בעצמותן להם ולנשמתן, כי אדרבה כמ"ש הולכין מחושך לאור, רק רע לדור, שמפני הרעה נאסף הצדיק, ומיתתו ח"ו סימן לרעה אשר יקרה העם, וצריך תשובה ובקשה. וגם ישנו בחינות צדיקים אשר הם אף במותם לא נפרדו מהחיים לבא ליישר אותם ולהתלבש בחיים להורותם הדרך, ולכך אמרו יעקב משה לא מת, וכן דוד חי וקיים, וכן רבי הוי אתא בכל זמן להורות הדרך, אבל יש צדיקים שמסולקין למעלה ואין להם עסק בתחתונים, כי אם עולים במעלות בית אל לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו הקודש. וע"ד ודאי ראוי לבכות בהעדר הגדול הזה, וע"ז נאמר בכו להולך אשר לא ישוב עוד לראות ארץ מולדתו. ועל זה עיקר ההספד. ולכך אמרו אחים הספידא דהתם קאמינא, הרצון דיעמוד התם בעלמא דקשוט ולא ישוב לזה העולם להתחבר לת"ח, ולכך אחים הספידא.
וכן הדבר בצדיק תוך למ"ד יום הנשמה שכיח בי' חיי', ולכך יש לספוד ולהתקשר עם הצדיק ולאחוז בנפשו ונשמתו, אבל לאחר ל' יום כבר מסולק למעלה, אך כל יב"ח אמרו בגמרא נשמתו עולה ויורדת, והיינו לבי קברא, וכמ"ש הזוהר בלילה למעלה בצרור חיים וביום למטה. וכאשר אמרתי מקדם בביאור המדרש שמואל ויהי בלילה ויתחפש שאול וילך אל אשת אוב, וכי לילה היה, אלא שהיה עליו יום צרה כלילה, ומקשי' דילמא באמת היה לילה, כמ"ש המפרשים כי ביום היה בוש לילך לאשת הומי' בעלת אוב, וכן דרך עובר עבירה להיות במחשך מעשיהם. אבל הענין, כי אמרו בגמרא דשבת דלכך היה כח בבעלת אוב להעלות שמואל בנגידא, כי תוך יב"ח הי' נשמתו עולה ויורדת. וכבר כתבנו כי בלילה נשמה למעלה בצרור חיי', ושפיר תמה המדרש וכי לילה היה, דלא היה כח לבעלת אוב להעלות, ולכך אמרו בגמרא דכתובות כי ספדו לרבי ביום ולא בלילה כל י"ב חודש, כי היה נשמתו יורדת ביום וראוי לספוד, אך יורדת לבי קברא ליתן שפע לגוף כמבואר. ולכך ההספד בי קברא, וכדאמרו דהושיבו ישיבה על קברו.
ובזה יובן דברי המדרש, דשאל במשה כתיב לאחר ל' יום ויתמו ימי בכי אבל משה, וביעקב כתיב ויעברו, דמשמע דלא תמו לגמרי, ואלו במשה תמו לגמרי בכלות ל' יום. ולפי הנ"ל ניחא, דמשה לא ידע איש קבורתו וא"א לספוד בי קברא, וכבר נסתלקה נשמתו לאחר ל' יום, ולכך תמו ימי בכייתו, משא"כ יעקב הן קודם קבורתו והן אח"כ היה נודע קברו, לא תמו לגמרי, כי עדיין היו בוכים יב"ח.
כללו של דבר, אם מיתתו של צדיק מכוסה, הוא לאות כי רעה יהיה ע"י מיתתו, ולכך מכוסה כי משפטיו תהום רבה, וכמו כן אם הוא מסולק למעלה ג"כ רע ומר, וע"ז אחים הספדא.
ואמרו בגמרא, ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם. והטעם אמרנו, כי ידוע כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו, ולכך ראשונים שנתגלה עונם נתביישו בו, כי אוי לאותה בושה וכלימה שנכתב עונם בספר, ונאמר פומבי בפי כל נביאי ה', וצעקו ככרוכיא בפני כל וצחקו זרים, א"כ נתביישו ותם עון בת ציון ונתגלה קיצם, אבל אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתביישו בו, והיה ג"כ אין מזור לעון, ולכך לא נתגלה קיצם.
ובעו"ה ארוך הקץ, כי עונות מעכבים, כי מה שנא' לנביאים אין בו מהחזרה, אבל הואיל ולא נתגלה בעו"ה החטא, כאשר בעו"ה היה כמה זמנים וקוצים לפקידה טובה והחטא גרם העיכוב, וא"כ יש כאן בגלות המר בעו"ה שני כסוים והעלמות, ראשון המרי והפשע אשר היה בעוכרי' לסיבות הגלות, והשני הקץ מתי ירחם ה' עמו, וזה בזה תליא. וידוע כי פלא בלשון קודש לשון כסוי והעלמה, למה תשאל לשמי והוא פלא, לשון מכוסה, וכן הקץ נקרא פלאות, מכוסה. וזהו כוונת המקונן ותרד פלאים בחורבן בהמ"ק, שני כסוי', כסא העון והקץ. וכן במיתת ת"ח יש כאן שני כסוים, כסוי אחד בהעלמת יום מיתתו ובעו"ה פתאום שודד אהלו, וזהו לאות על הרעה אשר משפטו תהום רבה, וכסוי השני הסתלקותו מאתנו ולא ישוב לראות החיים ע"פ אדמה, וזהו רע בתכלית, וזהו הפלא ופלא שני כסוים. ואמר שזה יותר קשה מחורבן בהמ"ק, וקאמר ולמה, והשיב כי זהו גורם לאבדן התורה שנאמר ואבדה חכמת חכמיו, וזהו יותר מר מכולן.
ולכך אמרו כי נדב ואביהו היו ראוים לקבל עונשם במ"ת אלא שהמתין הקב"ה עד חינוך המשכן, והטעם, כי ודאי נדב ואביהו שאמרו מתי ימותו זקנים הללו ואני ואתה ננהיג הדור, ח"ו על צדיקים כמותן שיתאוו למיתת הורם ומורם בשביל כבוד המדומה, אבל ידוע כי נשמת נדב ואביהו היה בפנחס, ואז זכה למלאך הברית, פנחס זהו אליהו, והוא יבא לפני יום ה' הגדול להשיב לב אבות וכו', ובבאו יהיה עולם התיקון, שישוב לב אבות, ולא יוסיף לדאבה עוד, וזהו שהשיגו נדב ואביהו, כי כאשר הם יהיו רועים בעם, שהוא אליהו, באמת יהיה עולם התיקון בכל אופן, ולכך התאוו תאוה עד מתי יהיה הזמן רע בעולם, יכלה וישוב העולם לימי עלומיו כאשר היה קודם חטא אדה"ר וכשנים קדמוניות, ולכך אמרו מתי ימותו וכו' ואני ואתה וכו'. וזהו שאמר משה שהיו גדולים, כי הם יזכו לעולם התיקון ולבער הטומאה מה שלא זכו משה ואהרן לכך.
אמנם הקב"ה אשר דעתו לשרוף בהמ"ק ולשפוך חמתו על עצים ואבנים, ראה כי עדיין לא הגיע תור נדב ואביהו, ולכך בקרבתם לפני ה' וימותו ותצא אש וכו'. וגם היה סימן לבנים בחינוך המשכן דנקרא מקדש כי תלהט אש ביסודותיו בעו"ה, ולכך היה ההתחלה בשריפה, לסימן ולאות על בהמ"ק שישרף באש וממרום שלח אש בבהמ"ק, כמבואר במדרש, ולכך היה אש יוצא ושרף לנדב ואביהו לאות על בהמ"ק שיחרב באש.
וזהו מאמר הכתוב ראשיכם אל תפרעו וכו', כי הם קדושים עליונים וזכו למעלת גבוה, אבל היה לאות על שריפת בהמ"ק וכאשר כתבתי, ולכך לא הגיע זמנם לרעות ביעקב, ולכך כל בית ישראל יבכו השריפה אשר שרף ה', שהוא חרבן בהמ"ק בעו"ה, והוא השריפה אשר שרף ומוטל על בית ישראל לבכות מאין הפוגות. והיות כי נדב ואביהו היה סימן לשריפת וחרבן בהמ"ק, ולכך קרה כאלה ביום החינוך.
ידוע תדעו, כי בבהמ"ק קרה חרבן והעדר, אבל בתורתנו ח"ו לקרות ביטול והעדר, כי תורתנו היא נצחיית, וח"ו שיקרה בו העדר, כי היא חיות עולמית ויסוד כל העלולים בכל העולמות, ולא יצוייר בשום זמן ועת ביטול או העדר התורה בשום אופן וצד ומחשבה בעולם, ולכך בא הבטחה כי לא תשכח מפי זרעו, ואין לנו שיור רק התורה הזאת, ולזה נשאנו נפשנו, ולכך אלו היה ח"ו מתו נדב ואביהו ביום מתן תורה היה סימן לאבדן התורה ח"ו, וזהו לא יתכן, ולכך אמר הקב"ה איני מערב שמחת בתי, להורות שאין בו כליון והעדר כלל ויהיה נצחית, רק אח"כ בזמן חנוך בית ה' שם קרה להם סימן לבנים שבעו"ה אש יאכל בית ה', וזהו לטובת ישראל ששפך חמתו על עצים ואבנים.
ולכך עיקר הדבר תלוי בתורה. וזהו תכלית כוונת של ההספד, לשוב לה' להתמיד בתורה לש"ש, כי זהו העיקר, והיינו כל תורה שאין עמו תשובה על בורי' אין התורה כ"כ בשלימות. וזהו ענין עץ חיים ועץ הדעת טוב ורע, כי מי שהוא נקי מחטא ועוסק בתורה לשמה, הוא עץ חיים למאוד, אבל מי שאינו כ"כ נקי מחטא ועוסק בתורה, הוא מעץ הדעת טוב ורע, כאשר נבאר ביותר, בשנבין במ"ש בגמרא דיבמות באותן בני שאול שהוקע דוד שהיו לנים על העץ עד ניתך עליהם המים ורצפה הטם אל הצור וכו', וכתבו תוס' במס' יבמות, דבמדרש איתא שאמרה הצור תמים פעלו, וכבר אמרנו בדרושינו על זה, אבל הענין בזה, כי שם פריך בגמרא איך נענשו בשביל עון שאול אביהם, והכתיב לא יומתו אבות על בנים, ומשני מוטב שיעקר אות אחת מהתורה ואל יחלל ש"ש, וכן פריך והכתיב לא תלין נבלתו, ומשני ג"כ מוטב וכו'. ויש להתבונן בלישנא דגמרא מוטב שיעקר אות אחת, מה כיון הגמר' בזה, ולא קאמר סתם מפני קדושת השם התירו ודחו הלאו, ומה זה מוטב שיעקר אות אחת.
אבל יובן במ"ש בגמרא בפ' שלישי דסנהדרין, לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים, דל"ל בחטא הא כבר נאמר איש בחטאו יומת, ופריך הגמרא בעון אבות לא, והכתיב פוקד עון אבות וכו', ויש להבין מה ענין זה להך דגמרא, בלא זה ה"ל להקשות קראי אהדדי כתיב פוקד עון וכו' וכתיב לא יומתו איש בחטאו יומת. ונראה דלולי הגמרא הייתי אומר דל"ק מהך דאיש בחטאו יומת מן פוקד עון אבות, דיש לחלק בין שוגג למזיד, דבשוגג אין הבנים נענשים, וזהו בחטאו שהוא שוגג יומת האיש ההוא לבד, אבל במזיד לגודל עון אף הבנים נענשים, וזהו פוקד עון אבות דייקא, שהוא מזיד. וזהו כוונת המקונן אבותינו חטאו ואינם, כי אין עלינו עונשם, אבל נחנו עונותיהם סבלנו, כי העון מוטל עלינו. ובזה יובן דברי הגמ', דודאי בל"ז בקרא לא קשיא, ה"א דפוקד עון אבות היינו בידי שמים אבל לא יומתו ציווי לב"ד לבל ימיתו אבות על בנים, אמנם הגמ' שפיר הוכיח על עדות דכתיב איש בחטאו יומת ולמה לי לא יומתו וכו', ועל זה הקשה הגמ' דע"כ בחטאו קאי על שוגג דכתיב פוקד עון אבות וכו', וליכא למימר דהך בידי שמים ואיש בחטאו בידי אדם, דהא רש"י פי' איש וכו' אבל לא קטן, ואי בידי אדם מה"ת להרוג קטן בשביל אביו, וע"כ בידי שמים, וא"כ קשי' אהדדי, ועכצ"ל איש בחטאו היינו שוגג, וא"כ שפיר איצטר' לא יומתו להורות דאפי' מזיד אין ב"ד מענשי', וקושי' הגמ' שפיר מנלן עדות, ומשני הגמ' היינו כשאוחזין.
והנה באמת יש להבין, למה באמת לא דרשינן איש בחטאו על שוגג ולהבדיל בין שוגג למזיד הוא דכתיב איש בחטאו יומתו, וה"ל לכתוב יומת מה יומתו, ודריש בספרי הובא בילקוט הן בנים בעון אבות והן אבות בעון בנים, וצ"ל מה"ת לחלק. וצ"ל כמ"ש המפרשים דה"א אב נענש בשביל בן כי ראו גדולים שגדלתם, כדמצינו בבת כהן את אביה מחללת והאב נענש בסיבת הבת, אך זהו במזיד אבל לא בשוגג, וא"כ ע"כ איש בחטאו פירושו מזיד, דאל"כ למה לי לא יומתו בוי"ו, דבשוגג אין לחלק בין אב לבן וא"ש.
כללו של דבר וי"ו יתירה דכתיב מורה דאפי' מזיד איש בחטאו יומת, אבל לולי וי"ו היינו מחלקין בין מזיד לשוגג. והנה מהרש"א פי' הא דפריך בגמ' על בני שאול הא דכ' לא יומתו וכו' על סיפא דקרא קסמיך דלא יומתו איירי בעדות, רק הקושי' מן איש בחטאו יומת, וא"כ א"ש דגמ' פריך הא כתיב בחטאו ול"ל הבדל בין שוגג למזיד דהא כתיב יומתו בוי"ו יתירה כנ"ל. ועל זה משני הגמ' בדיוק היטב, מוטב שיעקר אות אחת מהתורה, והיינו הוי"ו שיהיה יתירה, וא"כ שפיר יש לחלק בין שוגג למזיד, ולא יתחלל ש"ש וכו'.
וכן י"ל בהא דלא תלין וכו', דאמרינן בגמרא בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, שנאמר כי קללת אלהים, מלשון קלני, ופריך הש"ס הא מבעיא מפני מה תלוי זה שבירך השם, ומשני קללת ה"ל לכתוב, קלת ש"מ תרתי. והנה אי אמרינן דלכך לא תלין משום שהיא גנאי למקום שבירך השם, א"כ שם היה שם הקב"ה מתקדש ומתכבד, שידעו הכל כי תובע דין נאנחים, וברוך שאינו נושא פנים ואוהב גרים, א"כ שפיר יש להם לתלות עוד, אבל אם הטעם כי השכינה משתתף בצערן, מכ"ש אנשים צדיקים ישרים כאלה שיש לחוס לזה, אך זהו נלמוד הואיל וכתיבי שני למדי"ן, וזהו כוונת הגמרא מוטב שיעקר אות אחת וכאלו לא נכתב רק קל"ת שהוא הטעם ש"ש מתחלל וכאן נתקדש ש"ש וא"ש ודו"ק.
והנה ידוע מחלוקת המחקרים אלהות בעין עבירות ולא תעשה, אם הם רעים בעצמותן וכו', וחכמת אלהינו שיער כך, ושהם רע בעצמותן, וכמו שבגשמים סמים לגוף כן העבירות סמי מות לנשמה והן רעים בעצמותן, וכמו שאמרו האוכל חזיר מוליד טבע רע ומזגו רע לו אך להרע, וכ"כ בכל העבירות הכל רע בעצמותן. והרבה חכמים אמיתים לא דברו כן, כי מאת ה' לא תצא רעות, רק הכל כרצון ה', וכן הוא במדרש אין נ"מ בין אוכל בשר חזיר לאוכל בשר שור, רק כך רצון הקב"ה שזה יהיה אסור וזה יהיה מותר, ואין רע בעצמות, כי הכל טוב, רק כך רצון ה' שזה יהיה מותר וזה יהיה אסור, אבל הכל מרועה אחד ותמים בכל דרכיו הכל טוב כך רצונו, וחקר אלוה מי ימצא, ואינם רע בעצמותן, וזהו דעת חז"ל במדרשים רבים. והנה נ"מ בזה, אם בשביל איזה דבר הנראה שהוא לצורך גבוה יש לעבור במצות, דאם הוא רע בעצמותו לא יתכן לעבור, דאיך אפשר לעשות מרע טוב, אבל אם הוא רק כדי לקיים רצון הבורא, א"כ במקום שעי"כ מתקדש ומתעלה שם הבורא זהו טוב ונכון.
והנה הצור תמים פעלו מורה שמאתו לא יצא התחלפות רע מטוב, כי זהו התחלפות ואינו תמים, אמנם הצור תמים פעלו כי הכל טוב ואינו רע בעצמותו, וכן תורת ה' תמימה כי אין בה התחלפות מרע לטוב ושינוי בעצמותו, כי אלו הי' זאת לא היתה תמימה, רק כולו טוב, והכל הולך אל כוונה אחת לקיים רצון הבורא, ורוח אחד לעשה ולא תעשה, ולכך היא תמימה. וכן הצור תמים פעלו, כי פעולתו תמים אין בו שינוי בעצם והכל טוב, ורע הוא לפי העומדים על הפקודים, שחייבים לשמור מצותיו בלי שינוי כלל, וזהו התמימה עם ה', לקבל הכל בטוב ומבלי לומר זה רע וזה טוב, רק הכל בכוונה אחת לשמור רצון ה'.
וזהו כי רצפה בת איה ראתה שבזה עברו על לא יומתו אבות וכו', ועל לא תלין והכל בשביל כבוד שמים, מזה הוכיחה כי אין הדבר רע בעצמותו, רק הכל לקיים רצון הבורא, והכל הולך אל כוונה אחת, לכך אמרה הצור תמים פעלו כי פעולתו תמים.
ולכן אהובי בניי, שמעו לי ותחי נפשיכם, לשום על לב בהספד ת"ח לשוב אל ה', כמאמר דוד ויחי לנצח ולא יראה שחת כי יראה חכמים ימותו, יקח מוסר לנפשו, אם בארזים נפלה שלהבת, והי תורה והי מצות דמגין עלינו, בעו"ה גברה חסרון ידיעות התורה עד שאין אתנו יודע עד מה במושכלת, מי יודע שרשי עקרי התורה, אשר ממש בית ישראל נשען עליהם לבררם במופת שכלי וכדומה, להכריע מה הם העקרים שרשים או ענפים, וליישב כל הספיקות בזה בספרים קדמונים ואחרונים, וכהנה רבות בספרי חז"ל שיש בהן ספיקות עצומות, ובעו"ה נעדרה כל חכמה, וע"ז ידוו כל הדווים, ומי שאין בידו שום ידיעה בספרים יאמר עשרתי מצאתי און לי, והדיוט קופץ בראש, כל אחד משתורר, כמו באישון לילה השחור יאמר אני לבן, כן בעו"ה בחשיכת התורה הנעדר ממדע יאמר אני ואפסי עוד, וחשכו הרואים בתורה כהלכה, וזהו עיקר המכאוב, באמרם יותר מחרבן בהמ"ק באבוד חכמת חכמים והסתר בינת נבונים.
ובגמרא אמרו גדול קבלת פני ת"ח דכתיב ויחי לנצח וכו' כי יראו חכמים ימותו, הרואה צדיקים במיתתן כך בחיים עאכו"כ, ואמרו שם רבי ור"ח אתי לאתרא, אמרו איכא צורבא רבנן באתרא נקבל אנפיה, אמרו איכא ומאור עינים הוא, א"ל ר"ח לרבי תוב את ולא תזלזל בנשיאתך ואנא איזל וכו', ויש להבין מתחילה הסכימו שניהם יחד בלי מונע, ולמה בסוף אמר ר"ח שהוא לבדו ילך ולא יזלזל רבי בנשיאתו.
אבל הענין, כי כבר הקשו מה ק"ו הרואה במיתתן כו', הא גדולים צדיקים במיתתן יותר וכו'. אבל הענין, כי הרואה ת"ח מתחדד בו, כמאמר רבי הא דמחדידנא דחזיתי' לרבי מאיר מאחורו וכו', וכמו כן צדיק הרואה משפיע ברכה, כמבואר במדרש וירא יעקב את בני יוסף וכו', ראיה של צדיקים לברכה, א"כ בקבלת ת"ח יש שני תועלת, שמתחדד בו והיא המשפיע ברכה, וא"כ ק"ו הרואה צדיקים במיתתן דיש בו רק תועלת להתחדד בראות פניו כך, מכ"ש הרואה בחיי' שגם צדיק רואה אותו ומשפיע בראיה שלו ברכה ג"כ עאכו"כ, ולפ"ז להך תועלת להתחדד בו, אם הוא יותר גדול ל"ש זה, אבל הך תועלת דמשפיע ברכה בראי' שלו, קטן וגדול לשם הוא, דעכ"פ משפיע ברכה.
וזהו הנרצה, דמתחלה סברו דהוא ת"ח הרואה, וא"כ מה זלזול בנשיאות יש, דבראיה יקבל רבי ברכה, אבל השתא דשמע דמאור עיני' הוא, וא"כ אין כאן תועלת רק שיהא מתחדד בו, וזהו זילותיה לנשיאות שיתחדד באדם קטן הימנו, וא"ש.
עכ"פ יותר טוב להתדבק בת"ח קטן וגדול ולא להתגאה לומר אצ"ל ולמשנתו, כי כל אדם יש לו חלק בתורה וזוכה בו לבדו, ולכך ת"ח שמת אין לו תמורה, כי חלקו נאבד ונגנז בעו"ה.
ואמרו בגמרא דזבחים, כאשר שמע אהרן ממשה שבניו ידוע מקום הם, שתק, וקבל שכר על שתיקתו. וי"ל מה ענין זה לשתיקה. אבל כבר ידוע מ"ש בגמרא דחגיגה כתיב אין מספר לגדודיו וכתיב אלף אלפים, ומשני לאחר חרבן נתמעט, ואמרנו הטעם, דבמדרש איכה אמרינן אמר הקב"ה מה לי לעשות על חרבן, מה אבל יושב ודומם אף אני אדום, וידוע ברוח פיו צבאם בכל דיבור נברא מלאך, ולכך בזמן הבית אין מספר אבל לאחר חרבן שכביכול דומם א"כ יש מספר ונתמעטו, וכללו של דבר אבל יושב ודומם ולכך וידום אהרן כדין אבל, אף שהוא כה"ג אין מועד בפני ת"ח, וא"כ אצלם חל קצת אבילות, ולכך נהג בזה ששתק וידום אהרן, ולכן בפני ת"ח אין מועד כלל וחייבין כל ישראל להתאונן תאניה ואניה.
ואמרו במדרש מה הבדל יש בין מיתת זקנים למיתת נערים, הנר שכבה מאליו סימן יפה ואם אין כבה מאליו סימן רע. וי"ל מה השאלה מה בין וכו', דילמא באמת אין הבדל, רק זה מת קודם זמנו וזה בזמנו, אבל בעצם המיתה דילמא באמת לית הבדל. אבל אמרו במדרש אברהם חידש זקנה בעולם, וי"ל בזה שאמרה שרה אחרי בלותי הי' לי עדנה ואדוני זקן, מה ענין הך דבלותי לאדוני זקן של אברהם, והקב"ה שינה ואמר ואני זקנתי, ח"ו מכזב, כי היא לא אמרה ואני זקנתי, אם שאמרה אחרי בלותי זהו דוחק.
אבל נראה, הטעם שחודש זקנה, כי כל כוונת אברהם לפרסם מציאות השם יתעלה בעולם, כדכתיב ויקרא בשם ה' וכו', ומציאותו יבורר ע"י ניסים ושינוי הטבע בזה יותר, כי אין תלוי בטבע וכ"כ ביחוד לידת זקן כמו אברהם, ואלו לא זקנה בעולם ולא היו מכירין המוני עם שאברהם זקן או בחור, לא היה מתפרסם נס שהיה לו לעת זקנתו בן, ולכך ביקש זקנה לפרסם נס שזקן כמוהו היה לו ילד לזקוניו. אך זהו אם היה באותו זמן חוץ לטבע לזקנים להוליד, אבל לפי דעת האומרים שאז כחם היה חזק, אין מהתימה אם זקן יוליד, א"כ עדיין צריך טעם למה ביקש זקנה.
והנה יש ליתן טעם למה היה לשרה ווסתה, פירסה נדה קודם שנתעברה ליצחק, ומה צורך לנס זה, ול"ל נתעברה כך בלי שפרסה נדה באורח כנשים. וי"ל דיאמרו מאבימלך נתעבר' שרה, דהית' נסתר' עמו, ולכך מקודם שנתעברה פירסה נדה כפעם בפעם, וזהו מופת שאינה מעוברת, ואין כאן לעז, אבל בלא"ה הא זה שתלד שרה לעת זקנתה הוא נס, וכי יעשה קב"ה ניסא לשקר כשהיא מעוברת בזנות והולד ממזר, אך בזמנים הללו היה זה אפשר בטבע, כמ"ש גבי יוכבד שהיתה בת קכ"ז לאהרן, וזהו כוונת שרה אחרי בלותי היה לי עדנה, מה צורך לזה, ואם להוציא מחשד, הא ואני זקנתי, ול"ל דאין זה שינוי טבע, הא ואדוני זקן, הוא חידש זקנה בעולם, מה צורך לזה, הא אין כאן נס כלל, ולכך עיקר הדברים היה בזקנתה, א"כ יפה אמר ה' מאמר שרה ואני זקנתי והשמיט ואדוני זקן מפני דרכי שלום.
אמרו בגמ', אמרה אמתי' דרבי, עליונים ותחתונים מבקשים רבי, יה"ר שיכבשו תחתונים, וכבשו תחתונים, כד חזי צערא טפי אמרה יה"ר שיכבשו עליונים, אמרו נח נפשי' דרבי כו', אמר אתון קאמריתו, עכ"ל. וי"ל מה ס"ד דלא ימות רבי, הא קרא צווח מי גבר יחיה ולא יראה מות, וגם כי יהיה כח אמתא דבי רבי יותר מכל חכמי ישראל, ר"ח ובניו תלמידי דרבי, וכי ברצונה להחיו' ולהמי', וא"צ להאריך לרב התמיה'. וגם מה חידש בזה בר קפרא, היינו הדבר שמת רבי. ומה אתון קאמריתו.
אבל ידוע כי כל חפץ צדיקים לטובת ושלימות זולתם, ולהכשיר הדור, וכמה כרכרים כרכר אדון הנביאים להיות חי עוד, ועיין מ"ש זקני בעל מגלה עמוקות מה ראה על ככה בענין זה, והכל ליישר הדור, ואפילו במותם לא נפרדו, שבאים לכאן ליישר העם. וידוע כי אין צדיק נפטר מהעולם עד שתסכים הנשמה למות ואין מת בע"כ, ולכך אמר הקב"ה לצדיקים הן קרבו ימיכם להסכים על המיתה, כי רצון יראיו יעשה ויגזר אומר ובלי גזרה על עצמו +ימותו, וידוע מ"ש בזוהר כי ימכור איש בתו לאמה דקאי על הנשמה שהיא בתו של קב"ה והיא נמכרת לאמה לגוף לעבוד עבודה תמה ובזה יובן כי הם בטחו ברבי שכ"כ נפשו חמדה לשלימות זולתו ותקון הדור שלא יתרצה למות אף שסבל יסורין למאוד מ"מ יסבול הכל ולא יתרצה למות להניח דור יתום ולכך אמרו מאן דאמר נח נפשיה דרבי הרצון כי נפשו נח ונתרצה לזה יומת כי בטחו בצדקתו שלא יתרצה ואף הוא יחיה וכן היה עד כי אמתא דבי רבי היינו נשמתו כמ"ש בזוהר ואמתא דבי רבי היינו נשמתו באמת לא התרצה למות ולכך אמרה שיגברו תחתונים וכן היה אבל לבסוף בראותה צער הגוף הקדוש מרבי ביותר נתרצה למות ואמרה יה"ר שיכבשו עליונים ומיד מת כיון שנתרצה הנשמה. אמנם בר קפרא חשב זה לאונס כי ע"י רב יסורין הוכרחה להתרצות ולכך אמר אראלים ומצוקים וכו' נשבה ארון הקודש לא ברצון כ"א ע"י הכרח כשבי ולכך אמר נשבה וכשאמרו נח נפשי' דרבי אמר אתון קאמריתו כי אני חושבו לא לנח רק להכרח ואונס כנ"ל וא"ש. ולכך יש לנו לקונן ולצער ביותר בהעדר הצדיקים כי היו לנו לחומה ואין שמים על לב טובתם רק טובת הדור וכל צדיקי עולם כל מגמתם הוא לישרת הדור ולא לעצמן וכל טובת עצמן כלא יחשב כנגד שלימות ישראל בדור ולכך אמרו במדרש וימת אברהם שבע ימים מלמד שמת בח"מ ותמה היפ"ת מה ענין שמת בחולי מעיים להך דכתיב שבע ימים דדריש עליה דמת בח"מ גם אמרו אח"כ רוב צדיקים מתים בח"מ וי"ל למה ובהנ"ל יובן כי הנשמ' של רבי לרב חפצה בשלימות הדור בכל יסורין לא בחרה למות רק היות חי להגין על הדור ואמרה תמיד שצדיקים ינצחו אבל לבסוף לריבוי ח"מ וצער ביותר הסכימה למות וזהו הענין שמראין לצדיקים שכר טוב הצפון לעה"ב קודם מותם כדי שיהיו מתאוים לו להגיע לזה החמדה וטוב האמיתי יסכימו למות אמנם שלימים ביותר כל זה איננו שוה להם רק להיות בחי חייהם טוב לדור ולהיות חיים ע"פ האדמ' אינן משגיחין בטובת עצמן רק בטובת זולתן כי כך טבע השלם האמיתי ולכך כדי שימותו הם מתים בח"מ ואגב רב צערא כמו ברבי קונסין על עצמו מית' ולכך מתים בח"מ וזהו הענין באברה' דכתיב שבע ימים היינו ששבע כבר מימים וקץ בהם וביקש למות כאיש אשר שבע ואינו מבקש לאכול יותר וקץ בו וקשה למה הא הם רוצים בשלימות החיים ואיך גזר על עצמו למות וע"ז מתרץ המדרש שמת בח"מ והוי כעובד דרבי אגב צערא פסק אנפשי' למות כי רצון יראיו יעשה ולכך נאמר שבע ימים דפסק אנפשי' למות ולכן עלינו להתאבל ביותר בהעדר הצדיקים כלי חמדה היה לנו ואבדנו והחי יתן אל לבו כי בעונינו קרה כזה כמבואר במדרש רבה פ' לך לך אל תירא אברם אנכי מגן לך אם בניך באים לידי עבירות אני נוטל צדיק אחד שהוא יכול לומר למדה"ד די אני נוטלו ומכפר והדבר תמוה למה דוקא בזה ולא אמר שקרבנות מכפרים ובמדרש שיר השירים אמר אשכול הכופר בכרמי עין גדי אשכול הכופר אם ישראל חייבין אני נוטל צדיק שהכל בו ומכפר ולמה בכרמי עין גדי בשביל אבות אי"ו שהיו כגדיי' עכ"ל והדבר צריך ביאור מה צורך לכפרת צדיק בצירוף אבות העולם עד שאמר ולמה בכרמי עין גדי בשביל אבות וכו' אמנם יובן במה שכבר אמרנו פעמים רבות וכוונתי לדעת בעל זב"ל ז"ל באמרו במדרש משבח אני את המתים וכו' כי אמר משה בסדום חסת על יו"ד צדיקים ואני אעמוד לך פ' א"ל הקב"ה היכן מצא ע"ז וג' חסרו א"ל היכן הם עוד ג' א"ל אי"ו הוי משבח וכו' ותמוה דלמה הפריז משה על המדה לומר פ' אם די ביו"ד ואיך דקדק הקב"ה עמו על ג' כיון דדי בי' ולמה שבח המתים יותר מחיים כיון שגם החיים היו בצירוף כמו הם אבל הענין כי רש"י פי' יו"ד בסדום היינו על עיר אחת ולא להגין לכל ה' עיירות א"כ שבט איקרי קהל וכל שבט שכן בפ"ע כמו עיר כדכתיב וירא ישראל שוכן לשבטיו וא"כ כל שבט צריך יו"ד ושבט לוי לא חטאו בעגל וא"כ צריך ק"י צדיקים מה עשה משה התחכם נתן תחילה לכל שבט ז' צדיקים הרי י"א פעמים זיי"ן הוא ע"ז וא"כ חסר לכל שבט ג' וזהו שאלת השם היכן הם ג' הכוונה לכל שבט ונזכר באי"ו שהם משמשין ג' לכל שבט ושבט והרי כאן לכל שבט יו"ד וכו' משבח אני המתים שלא הי' במנין ג' רק כמנין י"א פעמים ג' ודוק. והנה הרמב"ן דעתו דאלו היו נמצאים בסדום יו"ד היו מגינים לכל העיירות והיינו כי על ג' צדיקי' מתקיימין כדדרשינן ואגודתו על ארץ יסדה ואין אגודה פחות מג' ולכך נתן לכל עיר ב' שהם יו"ד וצירף הקב"ה עמם כמ"ש במדרש ע"ש ולפ"ז עכשיו אנו חוטאים בעו"ה בכלל ואף שבט לוי עמנו א"כ הרי י"ג שבטים לכל שבט לפחות ג' צדיקים הרי ל"ט ואמרו במדרש וזכו מהם שלשים וששה איש הוא יאיר בן מנשה ששקול כל"ו צדיקים רובו של סנהדרין הרי דצדיק גמור שקול כל"ו איש וזהו כוונת המדרש אשכול הכופר אם ישראל חייבן כלי' ח"ו לוקח צדיק גמור שהכל בו בעל אשכול כמו יאיר בן מנשה וזהו שקול כל"ו צדיקים והרי מתכפר רק קשה הא מסרו לי' נ' וע"ז אמר בכרמי עין גדי כי האבות מצטרפין כמאמר משה שהן שלשה והמדרש נא ס"ל שהן מצטרפין לכל שבט ושבט רק פשוט שמצטרפין לג' והרי ל"ט והן מגינים וא"ש ולכך אמרו לית עלמא מתקיים בפחות מל"ו צדיקים דהוא הדבר כדי בצירוף אבות טולם הרי ל"ט צדיקים ומגיע לכל שבט ג' ואגדתו על ארץ יסדה ויש לעולם מעמד וקיום בו ולכך יצאו לפני חזקיה ל"ו אלף חלוצי כתף כי צדיק נקרא אלף לשון אלפא בינה וזהו מ"ש במדרש האלף לך שלמה הלומד תורה נקרא אלף שהוא מלשון אלפא בינה וצדיק המת ומגין הוא כמו ל"ו צדיקים ולכך יצאו לפני מטתו ל"ו אלף להורת שהוא הצדיק המגין מל"ו צדיקים שהיא בבחינת נ"ו אלף כדכתי' האלף לך שלמה ועיין במדרש שיר השירים והנה י"ל מ"ש במדרש לע"ל כשיבואו אבות לנחם לישראל לא ירצו לקבל תנחומין מכולם ובתוכם מיעקב לא ירצו לקבל כי אמר אין זה כ"א בית אלהי' וזה שער השמים אבל יובן במ"ש במגילה דף י"ח ויקרא לו אל ישראל הקב"ה קרא ליעקב אל דאי למזבח הל"ל ויקרא לו יעקב והק' תוס' הא כתיב ויקרא לו ה' נסי ויקרא לו ה' שלום ומתרגמינן ופלח וצלי ע"ש שדחקו ונר' כי אמרו בסוף מס' זבחים ראה מה כתיב בפר' קרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים אלא ה' שלא ליתן פ"פ לבעל דין לחלוק ופי' המפרשים כי מד"הד אמרה נפש החוטאת תמות ומד"הר אמר' יביא קרבן ויתכפר ולכך כל כנויי שמות הם מד"הד ושם הוי"ה ב"ה רחמים ואם כן איך יכתוב בקרבנות אל אלקים הלא הבע"ד יחלוק כי אין מד"הד מסכים לקרבן ולכך נאמר ה' שם הוי"ה מד"הר כי הוא מסכים לקרבן ובזה יובן כי ודאי התרגום דיבר נכונה ע"י הקרבת קרבן עלי מזבח צלי ופלח לה' והיינו דכת' ה' שם הויה שהוא רוצה בקרבן וירצה לו לריח ניחוח ושפיר י"ל ע"י קרבן פלח וצלי משא"כ ביעקב דכתי' אל וזהו מד"הד ואינו נרצה בקרבן כלל ואיך יתכן לומר ופלח וצלי אין עבודה למד"הד בקרבן ולא לקול תפלתו בזה ועל כן דלא קאי על ופלח וצלי כתרגום ושפיר דייק הגמ' וזהו היה פקפוק בדברי יעקב שאמר על ב"ה מקום קרבנות אין זה כ"א בית אלהים וזהו לא יתכן כי אין מדה"ד מתרצה בקרבנות ולכך בעו"ה לא היה למקדש קיום ומדה"ד צווח ל"ל רוב זבחיכם וכו' ולכך לא היה לו עמידה תמידית ויש לישראל בזה תערומת ואין מקבלין ממנו תנחומין ולכך אמר דוד המלך שמחתי באומרי' לי בית ה' נלך היינו בית הוי"ה שזה מקבל קרבן לרצון וירצה ה ויתמיד ישיבתו והבן אמנם למה אמר יעקב באמת בית אלהים הוא הטעם מ"ש הקב"ה וארא וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם כי לא היו משיגים שם הויה ולא השיגו רק מראות אלהים וכינוי השם שהם מדה"ד כי לא השיגו שם הוי"ה ועיין רש"י ומדרש ולכך אמר יעקב אין זה כ"א בית אלהים כי לא נגלה ולא השיג עדיין שם הוי"ה מקור הרחמים וכן אברהם לא השיג רק במחזה שדי ראה וא"כ שפיר ירא אברהם מן עבירות בניו דנ"ל קרבן כי אין מדה"ד מקבל קרבן ולכך לפעמים לא היו קרבנות מועילי' כשהיה מדה"ד מתוח אין הקרבן מכפר כלל וזהו שהיה מגור של אברהם ואמר הקב"ה אל תירא כי קרבן בהמה אין מדה"ד מתכפר אבל במות צדיק נפש תחת נפש אף מה"ד מתכפר כי זהו ממדה"ד ליקח נפש צדיק וז"ש הקב"ה אני לוקח נפש צדיק שמכריע נגד מדה"ד דייקא כי נפשות צדיקים מכריעי' אף למדה"ד ובזה ינוח דעת א"א ע"ה בכל אופן ובאמת סיבת מיתת צדיקים הם לשני מיני כפרות א' במדה"ר היינו כשישראל חוזרים בתשובה וכדי לעוררם ביותר הקב"ה מדקדק עם צדיקים גמורים כחוט השערה ומתו ובזה מתקדש ש"ש ביותר שאומרים אפילו לצדיקים אינו מוותר כחוט השערה ולמדים ממנו שאר העולם אם לאהוביו הדבוקי' בו כ"כ לשאר בני אדם מה יהיה וזהו ענין נ"ו שנתקדש בם המשכן כי ודאי הכתוב אומר בעבור אש זרה מתו אבל הענין כי ה' ביקש לקדש המשכן לבל יהי' נקלה בעיני ישראל גדרי המשכן שעד פה יבואו ולא יותר וכהנה משמרת המשכן כי קדוש הוא ולבל יחשבו כי אין הקב"ה מקפיד עליו ולכך בדבר קל שעשו נ"ו תיכף מתו ומזה למדו ישראל כמה חיוב שמיר' המשכן והקודש עליו וזה ויקדש בם ה' כי עי"ז נתוודע קדוש המשכן והענין זה הוא ע"י מדה"ד ולכך נאמר בנ"ו בקרבתם לפני ה' מדה"ר אמנם צדיק שנלקח לכפרת עון כשישראל הם בעו"ה מלאי' עונות הוא במדה"ר כנ"ל וזהו תרי עניני' שאמר' הגמ' למה נסמכה מיתת צדיקי' לפרה וכו' ועוד למה נסמכ' מיתת נ"ו ליה"כ וכו' שהם ב' סוגי כפרה כי פרה במדה"ר ישרוף אות' וכו' והיא מטמא כל נוגעי' בה מי נדה והיינו מדה"ד אמנ' יה"כ מדה"ר כי ביום הזה וכו' לפני ה' וכו' מדה"ר דייק' ולכך דרי' מית' צדיק ב' מיני סוגים והנ' במות צדי' במדה"ד בעו"ה מדה"ד מתוח ואמרו בגמ' וש"ע כל ז' ימי האבל יראה עצמו כאלו חרב מתוח בעו"ה ולגבי צדיק הכל אבלי' ועלינו לבכות בכי והספד על שבר עמינו קומה ה' והושיענו הלנצח תשכחנו ותרחם ציון ויבולע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים אמן: