קרן לדוד על פסחים· רבי דוד כהן־סקלי
(קלז)
וכשאני לעצמי נימא דהכי הליכות הש"ס ונימא וכו' שהמקשה סובר שבזמן העדות היתה גזירת יח' דבר ודייק הכי ממתני' דקתני שהסכין והידים טהורות ומשמע הסכין דומיא דידים מדנקט תרוייהו וכיילנהו בחדא מחטא ומדי נקטא מתני' ידים ולא אדם משמע דנחית לאשמועינן דלית בהו טומאה אלא של ידים דרבנן דשייכה בידים ולא בגוף כולו דמדאורי' ליכא טומאה דשייכה בידים ולא בכל הגוף אלא ודאי דטהורות מטומאה דרבנן ומדי ידים דרבנן. סכין נמי מטומאה דרבנן. שבעלמא טמאה. הכא במקדש טהור דלא גזרו רבנן במקדש. ולהכי פריך ונימא ידים וכלים דהכי מוכח מעדות מחט ורב יהודה לא חש לזה משום דסבר מדי אריא האי כדאיתיה והאי כדאיתיה כד הש"ס בכל מקום וכדאיתא בבכורות כ"ד ע"ב ע"ש ולכך דדוק' ידים שקדמה גזירתה בזמן. והכא טהר הידים שמוכח לא גזרו עליהם וכדקתני ידים טהורות שמוכח שטהורות מדרבנן. כיון דנקט ידים אבל הסכין דליכא הוכחה אמרינן. כיון דגזרו עליהם לא חלקו בין חוץ לפנים. ורבא והא תרוויהו וכמו שפירשנו לעיל בסמוך דברי התוספות ומשני לעולם העדות היתה בזמן גזירת יח' דבר וכמו שאסיק דעתיה דמקשה ונימא אלא דלא נקיט להו רע"ק בזכיה מפני שאין לו במה יטמא שאפי' בחוץ נמי לא יטמא וק"ל.