אור ברסלב
קרן לדוד על ברכות (לעיל) דף יא:

קרן לדוד על ברכות· רבי דוד כהן־סקלי

(לעיל) דף יא:

דף יט.

תנן התם אמ' להם הממונה ברכו ברכה אחת וכו'. אמר שמואל אהבה רבה ורבי זריקא וכו' יוצר אור וכו' יש להתבונן דלמה לא היו מברכין ברכה אחת ולא שתים כתיקון שסדרו לנו מתקני התפילות בשלמא למ"ד ברכה אחת. היינו אהבה רבה יש לומר דלכך לא היו מברכין יוצר. משום שהיו עומדין בלילות שעדין לא תגיע זמן ברכתה. שעדין לא האיר היום. אלא למ"ד ברכת יוצר היו אומרים. מ"ט לא היו מסיימין ג"כ ברכה שניה. ועל כרחינו לומר שהיו ממהרין בשביל העבודה. כדי שיהיא להם שהות לגמור עבודתן בזמנה. ולא היה להם שהות ופנאי לברך שתים כהלכתן. ומשום הכי היו מדלגין ברכה אחת. וגם למ"ד ברכה אחת היינו אהבה רבה. צריכין לומר כן. דלדידיה נמי תקשי דלמה היו מדלגין יוצר אור. היה להם להמתין עד שיאיר היום ולברך שתים. אלא על כרחיך לומר שהיו דחוקים כל כך בשביל העבודה כדי לגומרה בזמנה:

אלא שעדין תקשי לך כיון שהיו צריכין כ"כ לזמן משך ברכה שלא היו יכולים לאומרה והיו מרויחין זמנה בשלא יאמרו אותה ברכה א"כ כשהיו דחוקים כ"כ לא יאמר גם ברכה אחת קודם ק"ש. בשלמה אמת ויציב צריכין לאומרה כדי לסמוך גאולה לתפילה. אלא ברכות שלפניה למה להם לדחוק עצמם כיון שהם דחוקים כ"כ לזמן עבודה. וכ"ש למ"ש בש"ס רשב"ל זאת אומרת ברכות אין מעכבין זא"ז. וצריכין לומר הגם שאין מעכבות זא"ז מ"מ הם מעכבין את שמע דצריך לקרות בברכות. ולפחות ברכה אחת לפניה וכן ראיתי להתוס' בריש היה קורא שכתבו משם הירושלמי דברכות אין מעכבות. דאע"פ שלא אמר שתים לפניה ושתים לאחריה יצא. ואח"כ כתבו דהירושלמי מיירי ביחיד אבל. בצבור ברכות מעכבות ק"ש. והיינו דאמיר' לקמן י"ב סדר ברכות אין מעכבות. הא ברכות מעכבות. ע"ש בדבריהם.

גם הרא"ש בפסקיו ריש היה קורא כתב כן משם הרב האי גאון ע"ש במ"ש בשם ר"ת דמשמע לשונו דלרבינו חננאל אין לחלק בין צבור ליחיד. דגם בצבור ברכות אין מעכבות את שמע ע"ש. ועי' מעדני יו"ט ודברי חמודות על הרא"ש ע"ש. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. לר"ח כיון שהיו דחוקים כ"כ למה היו דוחקים עצמם לברך גם ברכה אחת. כיון שאין מעכבין את שמע:

וצריכים אנו לומר כמ"ש הרשב"א ז"ל הביאו הרב ב"י סי' ס' דאע"ג שאין ברכות מעכבות לק"ש. מ"מ צריך לברכן כדי לצאת י"ח הברכות שתקנו חז"ל אנשי כנה"ג ע"ש ולפ"ז נוכל לומר דלהכי היו צריכין לומר ברכה אחת לפניה. הגם שהיו דחוקים משום שהיו חוששין שמא יעבור זמנה. כך היו חוששין לברכותיה:

ועוד נ"ל הגם שהיו דחוקים מ"מ לכתחילה צריך להתהלך במישרים כמו שתקנו חז"ל הכל על הסדר. ברכות ק"ש גאולה תפלה:

ועל כרחיך צ"ל כן דאל"כ תקשי לך קושיא חזקה דלפי מאי דאיכא ביומא. והביאה רש"י ז"ל כאן בד"ה וברכת כהנים. דהקורא עם אנשי משמר לא יצא י"ח. משום שהיו קורים אותה קודם זמנה. ע"ש. והם היו קורין אותה קודם. דחיישי' שמא יעבור זמנה בעודם עוסקים בעבודה ויתבטלו מקריאתה. להכי היו מקדימין לקרותה כמ"ש רש"י ז"ל ביומא:

באמת קשה מה הועילו חכמים בתקנתם שהיו מקדימין וקוראים ק"ש קודם זמנה מחשש שמא יעבור זמנה. והא גם עתה קורים שלא בזמנה וטוב היה להם שיתאחרו בקריאתה כי שמא לא יעברו ג' שעות. ויקראו אותה כהלכת גוברין. ואם יעבור זמנה יוכלון לקרותה אח"כ שלא בזמנה כמו עתה שהם קורים אותה בלא"ה שלא בזמנה. ואי נימה שהיו חוששין שמא יעבור זמן ארבע שעות ויפסדו הברכות ומשום חשש ברכותיה היו מקדימין לקרותה שקודם זמנה הוי דינא כשעה רביעית שיכול לקרותה בברכותיה ניחא. אלא שאי אפשר לומר כן. שא"כ מאי פריך בש"ס ומוכיח מדרשב"ל שאמר שאין ברכות מעכבות זא"ז שסובר ברכה אחת היינו ברכת יוצר. וקאמר דאי נימא אהבה רבה. נימא שקודם שיאיר היום לא היו אומרים ברכת יוצר ואח"כ היו אומרים אותה וכו'. שלפ"ז שכל עיקר טעמייהו שהיו קורים עתה ק"ש ומברכין שתי ברכות אחת לפניה ואחת לאחריה אינו אלא משום חשש שמא יעבור זמן ארבע שעות שהוא זמן ברכות ק"ש. להכי קורים ק"ש קודם העבודה. א"כ מאי קאמר הש"ס דאי נימא אהבה רבה. נימא שהיו אומרים אח"כ יוצר אור. הא כיון שאנו חוששין שמא יעבור זמן הברכה שאינן יכולין לברך אח"כ. ולהכי מקדימין ק"ש עם הברכה. א"כ אינן יכולין לברך אח"כ. דודאי הא דקאמר בש"ם וכי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי. לא אחר סמוך לאהבה רבה והכל קודם ק"ש. דא"כ אמאי קתני מתני' ברכה אחת האי הוו אמרי שתי ברכות אלא שאינם כסדרן. אלא ודאי שאח"כ הוא דקאמר שהיו אומרים ואין לומר נמי שהיו אומרים ברכת יוצר אחר התפילה קודם העבודה. זה אינו. דא"כ כי קא חשיב אח"כ והם ברכו עשרת הדברות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. אמאי לא חשיב בהדייהו נמי ברכת יוצר ובזה יש לדחות נמי דלא היו קורין אותה קודם ק"ש. ובשלמא אי נימא שהיו מברכין אותה אחר העבודה ניחא. דלא חשיב יוצר אור. משום דלא חשיב אלא מילי דקודם העבודא אלא ודאי שכוונת הש"ס היא שהיו אומרים אחר העבודה הברכה. והדרא קושיא לדוכתה. וא"כ עיקר כוונתם היא על ק"ש ומה הועילו בתקנתם. אבל לפי מ"ש אתי שפיר שהיו קורין עכשיו כדי שיהיה הכל בסדר נכון כסדרן וכהלכתן. ק"ש עם ברכה לפניה ולאחריה ואעפ"י שמלשון רש"י דיומא לא משמע הכי. יש לישבו עם פירושינו ודו"ק:

עוד יש לישב ולומר דלעולם מה שהיו מברכין ברכה אחת אינו אלא מחשש שמא יעבור זמן הברכות. ויפסידו הברכות ואי קשיא לך דא"כ מאי קאמר נימא שהיו אומרים יוצר אור אח"כ כמו שהוקשה לנו בסמוך יש ליישב בהקדים קושית הרב פני יהושע ז"ל שהקשה על הש"ס דקאמר בשלמא אי נימא יוצר אור הוו אמרי וכו' דלא הוו אמרי אהבה רבה והקשה הוא ז"ל דמנא ליה דלא הוו אמרי אח"כ אהבה רבה. דלמא הא דלא הוו אמרי עכשיו הוא כדי למהר בעבודתם ואח"כ היו אומרים ע"ש מ"ש הרב על זה.

ונראה לי ליישב הכל והוא דהנה קיי"ל זריזין מקדימין למצות וכשהאיר היום היו מקדימין בכל מה דאפשר. ומשום הכי קאמר הש"ס אי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי. היינו דברכות מעכבות דלא הוו אמרי אהבה רבה. ור"ל דאי הוו אמרי יוצר אור א"כ כבר האיר היום והגיע זמן העבודה שהיא ביום ותקשי לך שכיון שהגיע זמן העבודה וצריכין להקדים בכל מאי דאפשר. א"כ למה היו צריכין לדחוק עצמן לברך ברכה אחת כיון שהיו דחוקים לעבודה ועוד כדי להיות מן הזריזין למה גם ברכה אחת. הא קי"ל ברכות אין מעכבות את שמע לר"ת וסיעתיה יניחו הברכות עד לאחר העבודה ואז יברכו וצריכין אנו לומר שהיו חוששין שמא יעבור זמן הברכות ולא יברכו כלל כמ"ש לעיל ומשום הכי היו מברכין לפחות ברכה אחת מחשש דשמא אפילו ברכה אחת לא יברכו. א"כ שמעינן מהכא דברכות אינן מעכבות זא"ז אלא אי אמרת אהבה רבה היו אומרים א"כ לא היו צריכין להמתין עד שיאיר היום שהוא זמן העבודה והיו או' אותה קודם שיאיר היום א"כ אין לנו שום הכרח ממה שהיו אומרים אותה עתה קודם העבודה לומר הטעם הוא משום שהיו חוששין שאם יאמרו אותה אחר העבודה יעבור זמן ולא יאמרו אותה. זה אינו דלמה, יאחרו לומר אותה עד לאחר העבודה שלא כתק' חז"ל בלי סבה המכרחת אותם כיון שיוכלו לומר אותה אפילו קודם שיאיר היום קודם זמן העבודה דעתה אין לה שום דוחק לידחק כיון שעדין לא הגיע זמן העבודה. וא"כ הגם שהיו יודעים שאחר העבודה ישאר להם זמן לאומרה. מ"מ היו אומרים אותם קודם העבודה וקודם ק"ש כתק' חז"ל. וא"כ נימא דיוצר אור דלא הוו אמרי הוא משום דלא מטא זימניה. ואח"כ שהגיע זמנו היו אומרים אותה שהיה להם שהות אחר העבודה. והא דלא הוו ממתינים עד שיאיר היום ויברכו שתי ברכות כהלכתן הוא. דכיון שיאיר היום חל עליהם מצות זירוז לעבוד עבודה לכך היו מברכין אהבה רבה קודם שיאיר היום. וכשיאיר היום מיד היו מתעסקים בעבודת בית אלהינו:

על מה שהקשיתי לשאול שכיון דקי"ל הקורא עם אנשי משמר לא יצא מפני שאנשי שמר מקדימין א"כ אנשי משמר למה היו קורין. דמה הועילו חכמים בתקנתם. עוד קשיא לי אהיא גופה דלמה הקורא עם אנשי משמר לא יצא דהא אנשי משמר לא היו קורין אלא לאחר עמוד השחר כדאמרינן בתמיד פרק ג' הרואה אומר ברקאי. מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון והלכה כמתיא בן שמואל עי' בפירוש הרב רבינו עובדיה מברטנורא. וכמה דברים היו עושים קודם לזה אחר שהאיר היום כמו שכתוב. במשנה ועי' תוס' ברכות י"ב ע"א ד"ה משום דלא מטא זמן יוצר ועי' הרמב"ם הלכות תמידין פרק ששי הלכה א' ב' ג' ד' וא"כ אחר כל אלה הדברים קרוב לומר שיהיה אז בעת שיברכו ברכה אחת וק"ש הוא עת וזמן ק"ש דקיי' לן משיכיר את חבירו הרגיל עמו קצה ברחוק ארבע אמות. וכמו שפסק מר"ן בש"ע א"ח סי' ח"ן סעי' א' ע"ש. ואת"ל שעדיין לא הגיע זמן זה. מ"מ הרי קי"ל אם קרא ק"ש של יום אחר שעלה עמוד השחר יצא כדאיתא בברכות ח' ע"ב. וכ"פ הרמב"ם הלכות ק"ש פרק ראשון הלכה י"ב וז"ל ואם שעת הדחק כגון שהיה משכים לדרך קורא לכתחי' משיעלה עמוד השחר וכן פסק בש"ע סי' ח"ן סעיף ג' ד' ע"ש:

כבר נאמרו בזה פירושים שונים דאנשי משמר היו קוראים אז כיון שהיו דחוקים לעבודתן הו"ל כמו היוצא לדרך דקי"ל דקורא לכתחי' משיעלה עמוד השחר. ומפני שהן חוששין שמא יעבור זמן ק"ש שהוא זמן ג' שעות והם טרודים בעבודתן. משום הכי היו מקדימין משעלה עמוד השחר. דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא. ומה שאמרו הקורא עם אנשי משמר לא יצא. הרשב"א ז"ל בחידושיו לברכות דף ט' תירץ ג' תירוצים. א' דליתא להך ברייתא דיומא דקתני לא יצא דקי"ל כריב"ל דאמר הלכה כרשב"י כדאיתא בברכות ט' ע"ב. תירוץ ב' תירץ דהאי לא יצא דקתני ר"ל לא יצא ידי מצוה מן המובחר. אבל ידי מצות קריאה יצא. התירוץ הג' הוא דהתם עסיקי' שקורא שלא בשעת הדחק אלא מדעת ומשום הכי לא יצא כלל. וצריך לחזור ולקרות בעונתה ע"ש. ולפי דבריו ז"ל צריכין לומר שאנשי משמר היו קורין קודם שיגיע זמן ק"ש שהוא תחלת זמנו לדעת הרשב"א משיכיר בין תכלת ללבן הגם שהיו עושים כמה דברים משעלה עמוד השחר אפי"ה אגב זריזותן לא היו מגיעין לומר ק"ש בזמן הכיר בין תכלת ללבן. ועי' ב"י א"ח סי' ח"ן אגב שהביא דברי הרשב"א הנז' והרב כסף משנה הלכות ק"ש הביא לנו משם הרב מנוח ב' תירוצים. תירוץ א' דהאי יצא ר"ל לא יצא ידי חובת ק"ש בעונתה. אבל אינו צריך לחזור ולקרות (יש לכוין תירוץ זה לתירוץ ב' דהרשב"א) וכן ראיתי שפירש הראב"ד בהשגות בפרק עשירי מהלכות תפלה הלכה י"ג ע"ש תירוץ שני דהתם מיירי במי שרגיל לקרות עמהם שלא במקום אונס וקנסוהו שלא יצא. כדי שלא יהיה רגיל בכך ואנשי משמר שאני שהיו טרודים בקרבנות והוי כשע' הדחק. ע"ש ותירוצו הב' הוא כתירוץ הרשב"א הג' אלא שהרב מנוח ז"ל בשתים ועלתה לו. אחד שלא היה עליו שום אונס והב' שהוא רגיל ולא פעם אחת ושתים דוקא ואפשר לומר דעיקר חילוקו הוא מפני שלא היה עליו שום אונס וכדעת הרשב"א שכתב שעושה מדעת וכן משמעות לשונו שסיים וכתב וקנסוהו שלא יצא כדי שלא יהיה רגיל בכך עכ"ל. ואם עיקר טעמא דלא יצא הוא מפני שרגיל לקרות הול"ל וקנסוהו שלא יצא מפני שהוא רגיל בכך ודוק'. וא"כ יצא לנו דלפי תירוצו הא' של הרב מנוח שהוא כתירוץ הרשב"א הב' אם קרא ק"ש אחר עמוד השחר אפילו לא היה לו דוחק יצא בדיעבד. וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל הלכה י"ב ע"ש. וכן פסק בש"ע סי' ח"ן סעיף ד' ועיין באה"ע שם ס"ק ואו' ע"ש. ולפי תירוץ הרשב"א הג' שהוא כתירוץ הב' של הרב מנוח כמו שכתבנו בסמוך אם לא היה אנוס בקריאה זו אפילו בדיעבד לא יצא. והוא היפך מדברי הרמב"ם ומר"ן ז"ל דפסק כוותיה. וא"כ צריכין לומר שהרב כ"מ שהעתיק דברי הרב מנוח אדברי הרמב"ם אינו אלא להודיענו חילוק הראשון שהוא עולה בקנה אחד לדעת הרמב"ם ובאגב העתיק גם דבריו האחרונים דכתב הרב מנוח הגם שאינו עולה עם דברי הרמב"ם:

וראיתי להרב ריב"ה ז"ל שכתב וז"ל. וכן אם קראה מיד אחר שיעלה עמוד השחר בדיעבד אעפ"י שלא היה אנוס יצא וא"צ לקרותה פעם שניה והוא שלא היה רגיל לעשות כן עכ"ל ומשמע מדבריו שאם רגיל לעשות כן דהיינו בלא אונס קורא ק"ש משעלה עמוד השחר אינו יוצא. והן הן הדברים שכתב הרב כ"מ משם הרב מנות לפי פישוטם של דברים דמצריך תרתי דאין לו אונם. ועוד שהוא רגיל בכך. בזה הוא דלא יצא, וא"כ לפי"ז דברי הרב מנוח בתירוצו השני יסבור ולא ידע ג"כ כדעת הרמב"ם שדברי הרמב"ם יש לפרשם דוקא באם אינו רגיל הוא שכתב הרמב"ם אע"פ שלא היה אנוס יצא בדיעבד ולפום השתא אתי שפיר שהעתיק הרב כ"מ דברי הרב מנוח על דברי הרמב"ם ז"ל ולא פירש שהם הפך מדעת הרמב"ם כמ"ש לעיל. שלפי זה כולם שוים לטובה:

אלא שראיתי להרב ב"י ז"ל שפירש דברי הטור באופן אחר וז"ל ומ"ש רבי', הטור והוא שלא רגיל לעשות כן:

פשוט הוא שכיון שלא התירו לו אלא בדיעבד או בשעת הדחק אין לו לאדם להיות רגיל לעשות כן שלא מדוחק עכ"ל. ור"ל שכיון שלא התירו לו לעשות כן אם אינו אנוס לכתחי' לקרות אלא בדיעבד אם קרא אמרו שיצא א"כ אם יהיה רגיל הוי לכתחי' שבזה לא התירו לו. ולכך לא יהיה רגיל בכך וכן לא התירו לו לקרות לכתחי' אלא מתוך הדוחק ולהכי לו לאדם להיות רגיל לעשות כן שלא מדוחק. וא"כ לפי פירושו ז"ל לא בא רבינו הטור אלא לומר שלא יעשה כן דהיינו דלא יהיה רגיל לעשות כן לכתחילה ומשום הכי כתב על דברי הטור שפשוט הוא וכו':

אלא דק"ק דלפי פירושו ז"ל מה בא להודיענו רבינו הטור בזה. וא"כ לפי דבריו ז"ל שבבית יוסף שפירש דברי הטור כך. גם דברי הרב מנוח שהביא בספרו כ"מ יפורשו כמ"ש. ומה גם שהוכחנו כן מדקדוק לשון הרב מנוח וכן יש לדקדק ג"כ מלשון הטור שכתב והוא שלא היה רגיל לעשות כן:

והרב ב"ח ז"ל פירש בדברי הטור כוונה אחרת והוא דהטור כוונתו לתרץ קושיות הראשונים מהא דאמרו הקורא עם אנשי משמר לא יצא. ותירץ הטור דהתם הקורא עם אנשי משמר קאמר. דהיינו שקורא עמהם תמיד בכל יום. בזה החמירו בו חכמים ואמרו דלא יצא דיעבד. וצריך לקרותה פעם שנית כדי שלא יהיה רגיל בכך. אבל באקראי בעלמא פעם אחת בחדש יצא בדיעבד. וא"כ לפי דבריו ז"ל גם דברי הרב מנוח יתפרשו כן כפשטם דתרתי בעינן דלא היה אנוס ועוד שהוא רגיל בכך:

ומה שהוקשה לנו מסיום דבריו ז"ל שכתב שקנסוהו שלא יצא. כדי שלא יהיה רגיל בכך. דהול"ל שקנסוהו מפני שהיה רגיל בכך. יש לומר דהכי כוונתו דר"ל דלמה קנסוהו כיון שכבר קרא בדיעבד. ותרץ שכיון שעשה כן פעמים בחדש והורגל בזה קנסוהו פעם שניה הגם שכבר קרא בדיעבד. מפני שהורגל בשני פעמים בחדש. להכי קנסוהו כדי שלא יהיה נכשל לעתיד ויהיה רגיל אחר כך וא"כ עיקר החשש הוא משום לעתיד לבא. אבל במה שכבר קרא כשר בדיעבד ויצא ידי חובתו כמו פעם ראשונה, וא"כ לפי פירושו מה שכתב הטור והוא שלא יהא רגיל לעשות כן ר"ל דלא יעשה כן פעם שניה בחדש אחד בזה הוא דאם, קרא ובא לשאול מורין לו דיצא אבל לא יהיה רגיל לעשות כן פעם אחרת שאם אלא יעשה כן בפעם שנית אין מורים לו כך שיצא מחייבין אותו לחזור ולקרות ולא רחוקה היא לומר דכוונת הטור היא דבשעה שמורין לו שאין צריך לקרות דהיינו לחזור ולקרות שנית בפעם ראשונה אומרים לו שלא יהא רגיל לעשות כן:

וכתב הרב ב"ח ע"ז דהכי נקטינן. ולא הביאו הש"ע לפי שהוא דבר פשוט ע"ש מה שסיים וקשה דאם הש"ע מודה בזה. למה לא פירש דברי הטור כמו שפירש הרב ב"ת ופירשם בכוונה אחרת. ואפשר לומר דסובר הרב הגם דהב"י לא פירש הטור כמו שפירשם הוא ז"ל. מ"מ לא מפני זה יחוייב דלית ליה האי דינא. דאפשר דמה שלא פירש כן משום דלא משמע ליה פירוש זה בלשון הטור כמ"ש בסמוך. דא"כ הכי הו"ל לטור לומר, ואין צריך לקרות פעם שניה אם אינו רגיל לעשות כן. אלא ודאי לא נתכוון הטור לזה כלל. ולהכי לא פירש בדברי הטור. אבל מ"מ סובר הב"ח דדעת הרב"י לדינא כמו שכתב הוא ז"ל. דלא התיר הש"ע אלא בפעם אחת בחדש בדיעבד. אבל בפעם שניה לא. כנ"ל. וכן ראיתי להרב חידושי הגהות שהביא משם מהרל"ח שפירש דברי הטור כדפירשם הרב"ח. ועיי' י' להרב מאמר מרדכי סי' ח"ן סק"ד ע"ש:

ועל מה שכתב הרב"ח וז"ל אבל באקראי בעלמא פעם אחת בחדש. עכ"ל דמשמע להדיא מדבריו ז"ל דבפעם שניה בתוך החדש מקרי רגיל. ואינו דבר חדש עד שיהא פעם אחת ולא ישנה לו בחדש אחד. וכן נמי אם בכל חדש מתפלל פעם אחת מיקרי אקרא בעלמא ולא קנסינן ליה:

ונראה לי ראיה לזה מהא דאיתא פרק הרואה ברכות נ"ד ע"א רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול בזמן שרואהו לפרקים. ובש"ס שם נ"ט ע"ב קאמר לפרקים עד כמה. אמר רמי בר אבא אמר ר' יצחק עד שלשים ופסקו מר"ן בש"ע סי' רי"ח סעיף ג' וסי' רכ"ד סעיף י"ג וז"ל כל ברכות הראיה אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלשים יום אינו חוזר ומברך. ע"ש משמע דכל פעם אחת בחדש הו"ל כאילו ראה אותם מחדש ולכן צריך לברך. וא"כ הה"ד בנדון דידן בפעם אחת ולא שתים ודוק:

ובחום

ובחפושי בספרי דבי רב ראיתי להרב ברבי יוסף ז"ל בסי' ח"ן אות ז' שהביא דברי הפר"ח ז"ל בענין זה. והוא ז"ל מסיק דבתלתא זימני מיקרי רגיל. דהא הוחזק בהכי ודמי למאן דאיתחזק באיסורי ע"ש שהאריך בדבר זה. והרב אלף המגן בא"ח סי' ח"ן סק"ט הביא דברי הרב"ח ודברי הפר"ח והברכי יוסף. ומסיק הוא כדעת הרב ב"ח דבפעם אחת בחדש יצא עש"ב:

תוכן העניינים

קרן לדוד על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה