אור ברסלב
קרן אורה על שבת פרק ר"א דמילה

קרן אורה על שבת· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ר"א דמילה

פרק מפנין

ובעז"ה נתחיל לפרש פרק ר"א דמילה

דף קל:

המהרש"א ז"ל כתב בזה בדעת רש"י ז"ל סברא מחודשת דהא דקאמר הש"ס אלא ברצון היינו אפילו בכלים ששבתו בבית התירו לענין מילה דהרואה לא יתיר לדבר הרשות משום דיאמר דילמא שבת בחצר ולא העמידו דבריהם בזה אבל לרבנן דאין היתר אפילו בכלים ששבתו בחצר העמידו דבריהם משום היתירו גם לדבר הרשות ואם היתה כן דעת רש"י ז"ל וודאי היה לו לפרש כדרכו ומלשונו שפירש אלא ברצון ר"ש שמתיר אף לדבר הרשות ולא משמע כן ולס' מהרש"א ז"ל צריך לפרש שמתיר לדבר הרשות היינו בכלים ששבתו בתוכו ודוחק. ועוד דא"כ מצינן לאוקמא נמי ברצון חכמים ובחצר שאינה מעורבת וטלטולו מבית לבית דרך חצר כ"ע מודים דמותר לטלטל בחצר כלים ששבתו בתוכו ועוד מה מועיל אם הרואה יסבור דכלים ששבתו בתוכו הוא כיון שרואה דמטלטלין אותו לבית התינוק ואפילו שבת בחצר אסור לטלטלו לבית ועוד הרי שנינו גבי תקיעת שופר דאין דוחין בשבילו שום שבות ומ"ש גבי מילה נדחה שבות בשבילו וכ"ת דלא העמידו דבריהם במקום כרת דהא כרת לא הוי אלא כדי לעשות פסחו אבל בלא"ה אין חומר למילה משאר מצות ולא התירו בהם שום שבות ובירושלמי איתא להדיא בהאי דר' יהודא הגוזר דאיירי באיזמל ותינוק ששבתו במבוי וכן משמע לישנא דהש"ס דילן ואייתוהו מהאי רישא להאי רישא משמע דלא העבירו אותו אלא דרך מבוי לבד דאל"כ מאי קמ"ל בזה ונראה דדעת רש"י ז"ל ג"כ כדעת התוס' ומה שכתב דאיזמל היה בבית שבראש האחר היינו סמוך לבית ומה שקיים סברתו מדברי הגאונים שהביא הרי"ף ז"ל הוא נכון אבל אכתי מנ"ל לדחות משום הכי הא דאיפסיק הלכתא כר"ש מהא דפסחים דילמא באמת אף לר"ש העמידו דבריהם בכלים ששבתו וכבר כתב הרי"ף ז"ל בזה על דברי הגאונים ז"ל:

תוס' בד"ה שלא כרצון ר"א כו'. קשה לרשב"א ז"ל הא אמרינן כל מקום שאפשר לקיים שניהם כו' וכן אמרינן לקמן או דאיכא אחר כו'. ונראה ליישב דהא דר"ל לא איתמר אלא היכא דהדבר הוא מחמת דיחוי וא"כ היכא דאפשר לקיים שניהם מוטב לקיים שניהם אבל לר"א דמתיר אפילו מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ע"כ התירא הוא ולאו דיחוי דהא במכשירין אכתי לא עביד מצוה ואמאי ידחה שבת ועוד נראה דמה"ת לר"א דאפילו בלא שכח מותר לעשות כל המכשירין בכל המצות שהתיר ר"א בשבת דלא מסתבר לומר דהתורה לא התירה אלא בשכח וא"כ כיון דהותרה מצוה זו בשבת ע"כ אין צריך לחזור אהיתירא אבל לר"ע דלא הותרו מכשירין כלל ואפילו אי אפשר לעשותן מע"ש כגון שלא נמצא ברזל מע"ש כיון דמכשיריו אין זמנן בשבת עיקר מילה ג"כ אינה אלא דחוי' ולא הותרה ומשום הכי פריך ליה ר"ע בפסחים לא אמרת במכשירין שלאחר שחיטה שכבר דחתה שחיטה את השבת אבל לר"א אין זו קושיא כיון דהתירא היא מה לי קודם שחיטה או לאחר שחיטה והשתא א"ש דלקמן פרכינן מהא דר"ל היינו אליבא דידן אבל לר"א לא שייכא הא דר"ל לכאן כלל. ובזה יש ליישב קצת קושיית התוס' לקמן אהא דבעי ר' יוחנן למימר דלר"א ילפינן כל מכשירי מצוה ממילה והקשו התוס' מה למילה שכן היא עצמה דוחה שבת אבל למש"כ ניחא כיון דלר"א התירא הוא אלמא דהותרה שבת אצל מצות אפילו באפשר לעשותן מע"ש ה"נ בכל המצות. וצ"ע בהא דאמר ר"א מקלות דקים כו' ובשבת מנידו על כתף חבירו ובפ' כל הכלים הנוסחא ר' אלעזר ועיין בפרק המוצא תפילין:

דף קלא.

גמרא מה לעומר שכן אם מצא קציר קוצר צריך לפרש דהיינו לכתחלה צריך לקצור אבל לעכב אין לנו אליבא דר"א דס"ל דמכשירין נמי דחי שבת דהא לא ילפינן לעכב אלא מדגלי קרא בחריש ובקציר ש"מ דקצירה מעכבי דאל"כ אפשר לעשותה מע"ש כדאיתא במנחות פ' ר' ישמעאל אבל לר"א אין למילף מזה דאפילו אינה מעכבת מ"מ דחי' שבת והא דפריך הש"ס הכא היינו דעכ"פ לכתחילה מצוה לקצור בזמנה. ומכאן יש קצת סעד לשיטת הרמב"ם ז"ל שפסק דנקצר שלא כמצותו כשר ואפ"ה דחי שבת מחמת מצוה קצירה וקרא דבחריש ובקציר מפרש לתוס' שביעית כמבואר בהל' שביעית וסוגיא זו מוכחת כדבריו דע"כ לר"א מסברא ידעינן דמכשירי עומר דוחין את השבת הואיל וזמנן לכתחילה היום דאי מקרא דבחריש ובקציר א"כ אמאי לא קאמר ר' יוחנן שהרי עומר חובת היום הוא ולא למד ר"א אלא מקרא דבחריש ובקציר אלא ש"מ דבעומר לא איצטריך קרא כיון דזמן קצירה הוא ומה שהקשו התוס' ז"ל דהא גופא נילף שיהא מצוה לקצור בשתי הלחם יש להבין קושיתם דהא ע"כ ר"א לא יליף אלא לענין דחיית שבת דאי יליף נמי למצות קצירה א"כ נילף נמי שתהא ראשית לקצור חטים ולמה ליה לר"א במנחות גז"ש דאביב אביב דעומר מן השעורים ולא מן החטים בלא"ה א"א להביא עומר מן החטים דא"כ לא יהי' בכורים ראשית ועוד חדשה ל"ל ולקמן יבואר עוד מזה:

תוס' בד"ה ושוין כו' ע"ש שהקשו ל"ל טעמא דיכול להפקירן כיון דלא אשכחן קרא לרבוינהו והנה לפי מה שכתבו התוס' לקמן דמצינן למילף במה הצד אלא דטרח וכתב לה קרא אתי שפיר הא דבעי הש"ס מ"ט דנילף במה הצד ולכאורה ע"כ צ"ל הכי דהא גבי פסח נמי קאמר ר"א דמכשירי דוחין את השבת כדאיתא בפסחים ומנ"ל אלא ש"מ דיליף במה הצד מכל הני. אולם ראיתי בתוס' פסחים הקשו מנ"ל לר"א גבי פסח דמכשירי' דוחין את השבת ומה שכתבו דגבי פסח עיקר המצוה הוא בלילה היינו אכילה אין זה מוכרח כ"כ דשחיטה נמי מצוה היא ואיכא מ"ד דאכילה לא מעכבא והנה עלה בדעתו לומר דילפינן פסח ממצה ואולי הוא סובר כהלל דאכילתן כאחת ולפ"ז מרור וכל מכשיריו נמי דוחין את השבת אלא דלפ"ז ל"ל במועדו גבי פסח נילף ממצה ועוד דבכל הקרבנות משמע דס"ל לר"א דמכשיריו דוחין את השבת כדאיתא במנחות ע"כ נראה דכל הני דמרבינן מבמועדו או במועדיכם ילפינן שפיר מהדדי כיון דבחד לישנא הותרו כולן בתורה ע"כ ילפינן שפיר מהדדי כל קרבנות ציבור זמ"ז דכולהו איתרבו מבמועדו כדאיתא בפ' כיצד צולין והא דאמר ר' יוחנן לא לכל אמר ר"א אתי למעוטי הנך דבעצמן אין שום דחי' אלא במכשיריו לבד והני לא איתרבו מבמועדו והא דאמרינן שתי הלחם והקרב' עמהם בפ' כיצד צולין היינו למ"ד דכבשים ולחם מעכבין זא"ז א"כ יש בעיקר מצותן ג"כ דחי' אבל למ"ד אין מעכבין ליכא למילף שתי הלחם מבמועדו ואיצטריך גז"ש דהבאה הבאה מעומר אלא דלפי מה שכתבתי דבעומר לא הוי קצירה מכשירי מצוה אלא מצוה עצמה א"כ ליכא קרא למכשירי מצוה בכל הני דאיתרבי מבמועדו וצ"ל דלפ"ז דר"א יליף מבחריש ובקציר וכן משמע מהא דאמרינן לא ליכתב רחמנא בהנך ונילף מלולב עכ"פ לפי שיטת התוס' משמע דכל מצות שנוהגות ביום ובלילה ילפינן מסוכה לר"א דמכשיריו דוחין את השבת או למ"ש דיליף במה הצד ויש להקשות הא דאמר ר"א לר"ע בפסחים מה ראי' רשות למצוה אוכל נפש בי"ט רשות אכתי תיקשי למאי דאמר ר"א דחייב לאכול בסוכה י"ד סעודות א"כ בסוכה מצוה לאכול ואמאי אסרו בה משום שבות וכן הקשו בתוס' שם מעצרת וכבר כתבנו בחידושינו לברכות בזה וראיתי בשאג"א שהקשה ג"כ כן ותירץ כיון דמצינו באוכל נפש שהותר אף משום רשות ליכא למילף תו אפילו ממצוה ע"ש אבל לפי הנ"ל אכתי תיקשי היכא דאיכא מצוה אמאי לא הותר כל מכשיריו אפילו הנך דאפשר לעשותן מעי"ט וע"כ צריך לחלק בין מצוה לאכול לשאר מצות תדע דהא בשבת נמי הכל מודים דמצוה לאכול וחלילה לדחות שבת בשבילה והא דאמר ר"א לר"ע מאי ראי' רשות למצוה היא לרווחא דמילתא אבל באמת אפילו אם היה מצוה לאכול אין מכשירי' שאפשר לעשותן מע"ש דוחין את השבת דלא ילפינן להו משאר מצות וכן איתא בירושלמי דהרבה תשובות אחרות הי' לר"א להשיב לר"ע אך זה נראה לי אי ר"א נמי ס"ל האי חיובא דאכילת כזית בסוכה בלילה הראשון דילפינן ממצה בזה נמי מכשיריו דוחין את השבת כמו במצה וגם בזה יש לפקפק ע"פ ד' הירושלמי וכבר כתבנו בזה בברכות ואכתי יש לדקדק לשיטת התוס' הא דפריך הש"ס לקמן על ר"א דאמר אתיא אות אות אלא מעתה תפילין לידחי שבת ופי' התוס' שם דכל זה הוא אליבא דר"א דאיצטריך תרי קראי למילה ולמכשירי' וא"כ לר"א באמת אמאי לא ידחו תפילין את השבת למ"ד שבת זמן תפילין הוא דהא מצינן למילף מסוכה והדברים עמוקים וצריכים עיון יותר ועיין ברשב"א ז"ל מש"כ בזה ודוק היטב בכל הנ"ל:

דף קלא:

גמרא אמר קרא ביום אפילו בשבת יש לדקדק מנ"ל לרבות דדחי שבת הא איצטריך קרא לרבות לי"ט גופא דמותר לקוצרו מן המחובר ושבת מנ"ל ובאמת יש להבין להנך אמוראי דס"ל די"ט לא הוי אלא ל"ת גרידא אמאי לא יבא עשה דלולב וסוכה ושופר וידחה ל"ת וי"ל דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דמכשירין אין בהם קיום מצוה והא דאמרינן בר"ה וי"ט עשה ול"ת ההוא לרווחא דמילתא וצ"ל דביום רבויא הוא באיזה יום שיהיה:

שם גמרא ס"ד אמינא נילף מסוכה מה להלן ימים אפי' לילות אף בלולב ימים ואפילו לילות. מכאן משמע קצת כד' הט"ז בה' ר"ה דמצות לקיחת לולב לכתחילה הוא כל היום ושפיר ה"א למילף מסוכה אפילו לילות ואי יוצא בלקיחה פ"א א"כ אין הדבר שוה דבסוכה המצוה יום ולילה ובלולב היינו דאם נטלו בלילה נמי יצא דאין סברא לחיובי ביום ובלילה דמנ"ל הא כיון דיוצא בפ"א אבל בפרק לולב וערבה איתא להדיא דלא הוי אלא מצוה הנוהגת לשעה ונראה דמשום האי טעמא לא ניחא ליה לר"א למילף גז"ש שבעת ימים מסוכה דימים אפילו לילות עוד אפ"ל דמש"ה לא יליף מסוכה דאליביה הא דסוכה נוהגת ביום ובלילה אין אנו צריכין למילף ממילואים בגז"ש דתשבו אלא ילפינן מתשבו כעין תדורו דחייב לאכול אחת ביום ואחת בלילה וא"כ ליכא למילף לולב מסוכה דסוכה שאני דהוי כעין דירה:

שם בגמרא אלא יליף ז' ימים ז' ימים מלולב וכתבו התוס' ז"ל דשבעת הוא מופנה. וק"ק דמנין הוי ידעינן כמה ימים לשמוח בלולב ונראה דאין זה אלא גילוי מילתא בעלמא דשבעת הימים הוא בלי הפסק אפילו בשבת אלא דקשיא לי הא לולב אינו דוחה את השבת אלא ביום ראשון בלבד אבל כל ז' אינו דוחה אפי' במקדש כדאיתא בר"פ לולב וערבה וא"כ היכא ילפינן מינה לסוכה דדוחה כל ז' וכן קשה במאי דקאמר וניתי הנך ונגמר מיני' וצ"ע:

דף קלב.

משפ"י רש"י ז"ל דלר"א לא ילפינן פק"נ ממילה משום דהלכה הוא ובתוספתא איתא דר"א יליף ממילה ונראה דהכא כיון דיש מקרא מן התורה אפילו למכשירין למידין אפי' מהלכה דאין זה בכלל תורה שבע"פ:

דף קלג.

גמרא אמר רב יהודא הלכה כר"ע עיין בתוס' שהכריחו דצריכותא לא קאי אדר"ע מדלא הביא נמי הא דר"ע במנחות ולעיל כתבנו מזה והנה באמת לא מצינו בפירוש לר"א דפליג גבי מנחות אר"ע ואפשר מודה ליה בהא דלא ריבתה תורה בהן מכשירין באומר לקוץ בהרתו קמכוין עיין בזה במשל"מ בה' טומאת צרעת מש"כ בזה ויש להעיר עוד מהא דפליגי רבא ואביי באפשר ולא קמכוין אליבא דר"ש ואין פנאי כעת:

שם במשנה אם לא שחק כמון מע"ש כו'. הראשונים ז"ל נחלקו אם אי אפשר לו ללעוס בשיניו אז ידחה המילה או ידחה שבת יש מהראשונים דס"ל דמכשירין שלאחר המילה נמי אם אפשר לעשותן מע"ש ולא עשאן ידחה המילה והביא הרשב"א ז"ל ראיה לדבריהם מהא דאמרי ב"ה לא ישחוט בי"ט אלא א"כ הי' לו דקר נעוץ ואם שחט יחפור בדקר ואפ"ה לא שרינן לי' לכתחילה לשחוט וה"נ אסור למול ויש לדון בראיה זו חדא כמש"כ הר"ן ז"ל ע"ש ועוד דהתם הכיסוי הוא דבר האסור אלא בדיעבד התירו ע"כ אסור לגרום שיבא לידי זאת אבל הכא לחלל שבת משום סכנה מותר הוא ואמאי ידחה מצות מילה משום דיצטרך לחלל שבת אח"כ ועוד התם כל עיקר מילתא מדרבנן הוא והיכא מצינן למילף מזה לדין תורה ולפום ריהטא עלה בדעתי להביא קצת ראיה לדברי הרז"ה והרשב"א ז"ל מהא דאמרינן לקמן הא דתניא ולא ספק בן ז' וס' בן ח' דוחה שבת לא נצרכה אלא לר"א למכשירי מילה אבל מילה עצמה מותר ממ"נ ואמאי לא אמרינן דאיצטריך אפילו לרבנן דאסור למולו משום דלא יוכל לחלל שבת בשביל מכשיריו שלאחר המילה אלא ש"מ דבכה"ג אפילו בוודאי נמי אסור למול אבל זה אינו דדחי' כזו היא מחמת ספק נפשות ואין ענין לערלתו דאסמכוהו רבנן עליו אבל עיקרא דהאי מילתא ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל דילפינן לה מהא דתנן דאין טורפין יין ושמן ואין שוחקין את הכמון וכיון דסכנה היא אמאי לא והתוס' כתבו דכל היכא דאפשר לשנויי משנינן ולא ניחא להו בזה דהיכא מצינו דצריך לשנויי בסכנת נפשות ועוד אי היתירא דהכא הוא משום סכנה א"כ הא דאמרינן יין ושמן חזו בשבת לחולה תיפוק לי' דאיהו גופא חולה הוא ויש בו סכנה אלא ש"מ דכל שאפשר לעשותן מע"ש אסור לעשותן בשבת וידחה המילה ואלו הדברים כמו ללעוס בשיניו או ליתן יין ושמן על סמך זה מותר למול לכתחילה בשבת ולהכי פריך אפילו על סמך לשרוף יין ושמן נמי לישתרי לכתחילה למול דהא חזי לחולה ואכתי יש להבין מאי מהני דחזי לחולה הא עכ"פ לכתחילה אין להביא לידי שבות דהעמידו דבריהם במקום כרת וצ"ל כיון דחזי אפילו לחולה שאין בו סכנה לא החמירו בו כ"כ ופשט המשנה באמת מורה כשיטה זו אלא דקשה לפ"ז דמתניתין איירי לענין למול לכתחילה א"כ אמאי התירו להביא חלוק מחצר אחרת והרמב"ם ז"ל לא כתב להא דמביא אפילו מחצר אחרת בפסקיו ועיין בר"ן ז"ל ומש"כ שם זהו דעת הרמב"ם ז"ל צ"ל הרמב"ן ז"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל כשיטת הרז"ה והרשב"א ז"ל ועיין במנחות דף ע"ב ובפ' שתי הלחם דמכשירין שא"א לעשותן דוחה שבת לכ"ע אבל התם זמן המכשירין נמי בשבת הוא. ומה שיש לדבר עוד בזה היאך אפשר לומר דהכל תלוי באם אפשר לעשותן מע"ש הא במכשירין שקודם המילה אפילו א"א לעשותן מע"ש כמו הזאה או נולדה לו יבלת בשבת אפ"ה אינו דוחה את השבת וע"כ עיקר הטעם דלא התירה התורה אלא המצוה עצמה בזמנה בשבת אבל לא מכשיריו וא"כ איך מדמינן מכשירין שלאחר המילה לשל לפני המילה דבלאחר המילה מכשירין שא"א לעשותן מע"ש וודאי מותר למול כמו המציצה דלא הוי אלא מכשירי' ולא אמרינן תדחה המילה ולא נצטרך לדחות את השבת בשביל מכשירין ואלו במכשירין שלפני המילה בכה"ג דוחין את המילה וכיון דאין הדבר תלוי באפשר ולא אפשר תו ליכא למילף מכשירין שלאחר המילה ממכשירין שלפני המילה דכיון דאמרה תורה ביום ואפילו בשבת לא חששה למה שצריך לחלל אח"כ בשביל המכשירין וא"כ ה"ה במכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אם שכח לעשותן לא ידחה המילה וקצת ראי' לזה מהא דהשיב ר"ע לר"א מה לי אם דחו מכשירין שלאחר הפסח שכבר דחתה שחיטה ומה תשובה היא זו הלא ע"ז אני דן דלא ידחה שחיטה את השבת כדי שלא יצטרך לחלל אח"כ בשביל מכשירין אלא ש"מ דלא חיישינן לזה ואין סברא לדחות המצוה משום סופה והדברים ארוכים וצריכין עיון גדול בש"ס:

עוד אדבר קצת בהא דבעי רבה למימר בפ' א"ד בטעמא דר"א דאמר הזאה לא דחי' שבת משום דגברא לא חזי ואינו מחויב לתקן עצמו ולטהר מטומאתו ואמר רבה קטן חולה לדברי ר"א אין מחמין לו חמין להברותו כיון דלא חזי לא רמי' חיובא ורבא אמר הכל חולין אצל מילה ואפילו בריא אין מחמין לו חמין ויש לדקדק א"כ אמאי מחללין שבת במכשירין לר"א כיון דלא חזי ואינו מחוייב לתקנו לא יתקנו ולא יחלל שבת אלא ע"כ מחוייב הוא לתקנו להכשירו למילה וא"כ אמאי לא יחום לו חמין כיון דרמי' חיובא עלי' וכ"ת דלא רמי' חיובא עלי' אלא אם אין צריך לשום מלאכה אבל לעשות מלאכה אסור כ"ז שלא נראה למול א"כ מאי פריך ליה אביי מערל שלא מל ענוש כרת ומאי קושיא כיון שיש בידו למול אם לא מל ענוש כרת דרמי' חיובא עלי' לתקן עצמו ואין כאן מקומו להאריך בזה:

דף קלג:

גמרא מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא והקשה הרשב"א ז"ל הא רבנן נמי לא שרו אלא בדחזי דהוי איסורא דרבנן ע"ש ול"נ דהכא בציצין שאין מעכבין נמי לא הוי אלא איסורא דרבנן דלא חשיב תיקון כמו מילה עצמה אם לא כיון דבעינן זה אלי ואנוהו חשיב כמתקן:

דף קלד:

גמרא יש להבין דבמתניתין לא נאמר בד' ראב"ע אע"פ שאין ראי' לדבר כו' ולאוקימתא כרב יהודא ורבה ב"א ז"ל קצת דבמתניתין לא התיר ראב"ע ג"כ אלא לזלף ביד כמו שפי' מהרש"א ז"ל ע"כ שפיר הוי ראיה גמורה דנהי דיש לחלק בין קטן לגדול עכ"פ איכא למילף מינה דקטן נמי הוי חולה קצת להתיר לזלף אבל בברייתא דהתיר ראב"ע אפילו רחיצה גמורה והיינו מפני שסכנה היא לו ולזה אין מן המקרא אלא זכר לדבר משום דיש לחלק בין קטן לגדול וקטן לא הוי מסוכן ומש"כ המהרש"א ז"ל לפרש הכי משום דלפירש"י ז"ל אמאי איחלש משום דאורי כשמעתא הא בלא"ה הלכה כראב"ע י"ל דהא דאיפסיק הלכתא כראב"ע היינו לפי מאי דתני בברייתא דאחר המילה התירו חכמים אפילו רחיצה כדרכה מחמת סכנה להכי פסקינן כראב"ע אפילו ביום הג' דג"כ מסוכן הוא אבל למאי דמפרשי רב יהודא ורבה דת"ק לא התיר רחיצה גמורה אפילו ביום ראשון והיינו משום דס"ל דלאו סכנתא הוא לדידהו אין הלכה כראב"ע ועיין ברא"ש ור"ן ז"ל בזה:

דף קלה.

גמרא ערלתו ולא אנדרוגינוס כו' יש לדקדק למאי דאמרינן לעיל דמילה מקלקל הוא אם לא דהוי תקוני גברא א"כ אנדרוגינוס ימול וממ"נ אי בר חיובא הוא ימול כדיני' ואי לאו בר חיובא הוא הוי בכלל מקלקל ופטור ולזה י"ל דעיקר קרא אתי לנולד כשהוא מהול לגלוי' דלאו ערל הוא וכמש"כ מהרש"א ז"ל דהא דמצריך להטיף דם ברית הוא מדרבנן אבל באמת לא ידענא מנ"ל ז"ל הא דלב"ש הוא מדרבנן בעלמא ומ"ש מכל ספוקי כיון דספק ערלה כבושה היא אבל מהא דיליף ר' יהודא מכל זכר לרבות אנדרוגינוס ל"ל קרא הא איהו ס"ל מקלקל בחבורה פטור וא"כ בלא"ה מותר מן התורה וי"ל אי נימא בכל ספיקות דמחוייב הוא בחול למול מה"ת א"כ עכ"פ תיקון הוא ובכלל מלאכת מחשבת או יאמר דאצטריך דמותר למולו ולחלל שבת במכשיריו כמו מציצה ושאר מכשירין וצ"ע יותר בזה:

שם גמרא אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לח' כו' ופירש"י ז"ל דאתי למעוטי יוצא דופן ונכרית שנתגיירה ובנה עמה משמע מפירושו דבנכרית שנתגיירה נמי איצטריך להא דרב אסי ולדידי' קשיא הא מסקינן לקמן בלקח שפחה ועוברה עמה כ"ע מודים דנימול לא' ונכרית שנתגיירה לא עדיפא מעבד מקנת כסף:

דף קלה:

גמרא יליד בית נימול לא' לת"ק כגון שלקח שפחה לעוברה פרש"י ז"ל אפילו מישראל והכריחו לזה דאי מעכו"ם א"כ מאי פריך אלא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף מאי א"ל ואי מעכו"ם לא עדיפא מלוקח שפחה ע"מ שלא להטבילה דשפחה לעוברה וודאי אין השפחה צריך טבילה ולאו דומיא דלכם היא ע"כ פי' אפי' לקח מישראל אלא דצריך להבין כיון דשפחת ישראל היא א"כ מחויב במילה כדין באיזו רשות שיהיה. ובדברי הרמב"ם ז"ל ראיתי שעיקר מילת ח' בעבדים תלוי' אם הוא יליד בית היינו שנולד משפחת ישראל אשר נמכרה לו כדין עבדות לקבל עלי' כל מצות עבד וכיון שנולד ברשות ישראל הרי הוא ככל הזכרים למול בח' אבל אם קנאו לוולד משנולד מחוייב למולו בשעת קנין ולקח שפחה מעוברת גם כי קנין הוולד הוא בפ"ע ולא מחמת אמו אפ"ה חשוב הוא כיליד בית כיון שקנה אמו קודם לידתו ואין חילוק בזה אם טבלה קודם או לא עכ"פ יליד בית הוא כיון דאמו נקנית לישראל ע"ד שתטבול לשם שפחות לא איכפת לן בטבילתה אם יהיה קודם הלידה או אח"כ איך שיהי' הוא יליד ביתו והאדון מחוייב למולו. ובזה מיושב קושיית התוס' דלמא טעמא דרב חמא הוא משום דבלא טבילה לאו גיורת היא ולפי הנ"ל ניחא דהא דמחוייב למול הוולד לאו מחמת אמו הוא אלא משום דהוא יליד בית שנולד ברשותו וא"כ אפילו לא טבלה אמו עדיין כיון דסופה לטבול הרי הוא יליד בית אבל לקח שפחה לעוברה לאו יליד בית הוא כיון דאין לו חלק בשפחה הרי היא מקנת כסף ונימול לא' וכן לקח שפחה ע"מ שלא להטבילה נמי אין אמו בכלל שפחה אלא גוי' היא ואין וולדה בכלל יליד בית. אלא דיש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל לפי מה שנראה מדבריו דלקח שפחה לעוברה היינו שלקחה מעכו"ם והדק"ל אפילו למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי נמי נימול לא' וצ"ל דהיינו הך דאמר רב משרשיא כגון שלקח שפחה ע"מ שלא להטבילה כיון דלמ"ד ק"פ כקנין הגוף ע"כ איצטריך לטעמא דלאו שפחה היא משום דלאו בת טבילה א"כ אפילו אם לקחה ע"מ שלא להטבילה ג"כ אינו נימול לשמונה דלאו יליד בית הוא ואצ"ל דלקחה לעוברי' לבד וכתב עוד הרמב"ם ז"ל דאם טבלה שפחה זו אחר שילדה נימול לח' ולא ידענא מאין הוציא דברים אלו ועיין בכ"מ ז"ל ובט"ז בי"ד סי' רמ"ז כתב כיון שטבלה נתבטל התנאי ואין זה מוכרח ונפלאו בעיני דברי שלטי הגבורים שכתב דנכרית שנתגיירה וטבלה לאחר שילדה נימול לח' מספק ולענ"ד אין בזה ספק ונימול לאחד וכמש"כ:

והנה עוד יש להבין בזה דאכתי מנ"ל דטעמא דרב חמא הוא' משום טומאת לידה דילמא משום דקודם טבילה אין לרבה עלי' קנין הגוף כדאיתא ביבמות ובש"ע י"ד סי' רמ"ז וא"כ לא הוי יליד בית וכבר דברנו קצת בזו הלכה בחי' יבמות בפ' החולץ. ולענין הלכה אי כרב חמא אי כת"ק הדבר פשוט דמספקא ליה להרמב"ם ז"ל ע"כ פסק דנימול לח' ואין מחללין את השבת. ולא זכיתי להבין דברי הכ"מ ז"ל בזה שר"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כת"ק ומי הכריחו לזה הא ביוצא דופן כ' ג"כ דנימול לח' ואין מחללין את השבת ומש"כ ז"ל לבאר בדברי הרמב"ם ז"ל דלאו הא בהא תליא ג"כ תמוה אמאי לא ידחה שבת אם נימול לח' וראיתי להש"ך ז"ל בסי' רס"ז שהביא בשם ר' ירוחם דמילת עבדים אינו דוחה את השבת דלא נאמרו אלא בישראל ואני תמה א"כ איכא נ"מ בין ר' יונתן לר' יאשי' במילת עבדים אי דוחה את הצרעת דלר' יאשי' דדרש מבשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ א"כ ה"ה מילת עבדים דדוחין את הצרעת ולר' יונתן דיליף מק"ו בשבת א"כ אין מילת עבדים דוחה את הצרעת כיון דלא דחי' שבת וכן למאן דבעי למילף דדחוי שבת מק"ו מצרעת האי ק"ו שייך נמי בעבדים ולא מסתבר לחלק נמי בצרעת בין מילת בנים למילת עבדים אבל באמת לשון ר' ירוחם צ"ע דז"ל יליד בית ומק"כ שלא טבלה אמו ואין אמו טמאה לידה אם נימול לח' ואם מחללין עליו את השבת נחלקו בו הפוסקים משמע דהמחלוקת הוא היכא דאין אמו טמאה לידה דווקא אח"כ כתב הילכך אזלינן לחומרא ונימול לח' ואין מחללין עליו את השבת ואפילו טבלה אמו ואח"כ ילדה דלא אמרו כל שנימול בח' נימול בשבת אלא בישראל מזה משמע דפשיטא ליה האי מילתא והיה נראה קצת להגיה ואפילו טבלה אמו אחר שילדה וצריך אני לרב בזה ולשון הד"מ בסי' הנ"ל ג"כ אינו מובן ע"ש:

שם גמרא יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות כו' נראה הא דנקט להו בהדדי הוא משום דתרווייהו מהאי קרא נפקא אשה כי תזריע וילדה זכר יוצא דופן ילפינן מכי תזריע במקום שמזרעת אז וביום הח' ימול ומי שיש לו שתי ערלות דכתיב וילדה זכר ולא זכרים וכה"ג דריש רב שיזבי בפרק יש נוחלין לענין טומטום שנקרע ונמצא זכר ולפ"ז י"ל דאפילו לר"ש דאמר יוצא דופן אמו טמאה לידה היינו משום דרבי קרא ואם נקבה אבל לענין מילה שפיר דרשינן קרא דכי תזריע ורב אסי אתי לאוסופי דגם בזכר שאין לאמו טומאת לידה ג"כ לא נאמר בו וביום השמיני תדע דהא רב שרביא דאמר אין אמו טמאה לידה בטומטום שנקרע אתותב ממתני' דהמפלת ומסיק בתיובתא ועל הא דרב שיזבי מסיק בקושיא ועיין ברשב"ם ז"ל שם אבל מד' הרמב"ם ז"ל נראה דיש לחלק דאף דאמו טמאה לידה מ"מ ממילה בח' ממעטינן דלא מצינו בדברי הרמב"ם ז"ל לענין טומאת לידה מי שיש לו שתי ערלות משמע דוודאי מטמא בלידה ואפ"ה לענין מילה מספקא לי' ועיין במאור וברמב"ן ז"ל בפירקין מש"כ בהא דרב שיזבי אלא דלפ"ז הוי ליה להרמב"ם ז"ל להביא בפסקיו הא דרב שיזבי כיון דלא איתותב ולפי הנ"ל אפ"ל דרב הונא וחייא בר רב תרוייהו ס"ל כת"ק דרב חמא דאפילו אין אמו טמאה לידה נימול לח' ויוצא דופן שאני דילפינן מכי תזריע והדבר עמוק וצ"ע יותר. וצריך ליישב הא דאמרינן בפ' הערל על הא דתניא ושאר כל הנימולים לאתויי מי שיש לו שתי ערלות משמע מסתמא דהש"ס דאינו נימול לח' דאל"כ מאי צריך לאתויי כיון דהוי מילה בזמנה ואמאי לא פסקו הפוסקים כן ודוק היטב בכל הנ"ל:

דף קלז.

גמרא מ"ש מילה משום דכתיב המול לכם כל זכר י"ל בזה דר"י ורבנן לטעמייהו אזלי דפליגי בבכורות לענין שותפות עכו"ם דרבנן אמרי בכור מקצת בכור וכל בכור לרבות כולי' בכור וה"נ כל זכר משמע זכר דוקא ולא אנדרוגינוס ור"י דרש התם בכור משמע כוליה בכור כתב רחמנא כל בכור אפילו מקצת בכור וה"נ מרבי כל זכר אפילו אנדרוגינוס ויש להעיר בזה על כל דברי התוס' בד"ה דתניא הזכר כו' ואין כאן מקומו להאריך בזה:

שם גמרא אמר ר' ינאי רישא כגון שקדם ומל של שבת בע"ש דלא ניתנה שבת לדחות מכאן הוכיח הרא"ש ז"ל דאם מל בז' יצא ואין צריך להטיף דם ברית בח' דאלת"ה אכתי נדחה שבת אצלו להטיף דם ברית והש"ך ז"ל בה' מילה חלק על הרא"ש ז"ל מהא דמנחות דמוכיח הש"ס דנקצר שלא כמצותו פסול מדדחי שבת וה"נ כן ומאי דאמרינן הכא לא ניתנה שבת לדחות היינו משום דהטפת דם ברית לא דחי' שבת. ולענ"ד נראין דברי הרא"ש ז"ל דמ"ש הש"ך דהטפת דם ברית לא דחי' שבת לא ידענא טעמא מאי אם הוא חשיב כאלו לא קיים המצוה וצריך הטפה פשיטא דדחיא שבת כי היכא דדחיא שבת בנולד כשהוא מהול למ"ד וודאי ערלה כבושה היא ומה שהוכיח מהא דמנחות י"ל דע"כ לא אמרינן הכא אלא במכשירי מצוה אבל במצוה עצמה אפילו אפשר לעשותה בדיעבד בע"ש אפ"ה דחי שבת ע"כ צאל"כ דהא אכתי אפשר למולו אחר השבת היינו בט' אלא ודאי דלא אמרי' כן במצוה עצמה והעיקר נראה דאין זה ענין כלל להא דמנחות דאפילו נימא דאין צריך להטיף דם ברית בח' אין זה משום דבדיעבד יצא דודאי המצוה לא קיים ואפ"ה אין צריך להטיף דם ברית כיון דכבר מלו ואין לו ערלה א"א עוד לתקן ולא גרע מנולד מהול לב"ה דלא חיישי לערלה כבושה דאין צריך להטיף ד"ב כיון דאין לו ערלה וה"נ כן והדברים ברורים שוב ראיתי בשאג"א ז"ל שכתב כן והאריך בזה הרבה ויש לי כמה הערות כדבריו ז"ל ולא רציתי להאריך. ובאמת יש להבין מנ"ל הא דלא קיים המצוה כלל קודם שמיני וי"ל כיון דלאו בר חיובא הוא כלל קודם שמיני א"כ אין כאן שום מצוה תדע דהא מסקינן דערלות שלא בזמנה לאו ערלות הוא אלמא דאין חיוב המילה מוטל עליו כלל קודם ח' ומש"ה קרי ליה הש"ס היכא דמל של אחר השבת בשבת לא עשה מצוה כיון דעדיין לא רמי' זמן חיובא עליו כלל ולדברי הש"ך ז"ל משמע דהא דקרי ליה לא עשה מצוה היינו משום דלא יצא וצריך להטיף דם ברית. ויש לדקדק לפ"ז אמאי מחייב ר"א בשכח ומל של אחר השבת בשבת משום דלא עשה מצוה הא לכ"א אין לנו הוכחה דצריך להטיף דם ברית מדכתב רחמנא ביום ואפילו בשבת דהא אליביה דר"א אפילו מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש דוחה את השבת אלא ש"מ דלא שייכא מילה כלל קודם ח' כיון דלא מטי זמן חיובא ועי' בחידושינו ביבמות שהערנו בזה בדברי הירושלמי לענין ליל שמיני אי חשיבא ערלות שלא בזמנה ע"ש אלא דלפ"ז דלאו בר חיובא הוא קודם שמיני קשה מה שהקשה השאג"א ז"ל אמאי חייב חטאת בשכח ומל של אחר השבת בשבת הא מקלקל הוא ולר"י פטור וצ"ל כיון דראוי למול לאחר זמן לא חשיב מקלקל וכענין זה כתב השאג"א ז"ל ודו"ק. ראיתי לבאר קצת דין ב' מוהלים בשבת וד"ז הוא מחלוקת הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל. ומקור דבר זה הוא במנחות פרק ר' ישמעאל דנחלקו שם ר"ח סגן הכהנים וחכמים ר"ח אומר דבחול נקצר בג' בני אדם ובשבת נקצר ביחיד וחכ"א דבין בחול בין בשבת נקצר בשלשה ופליגי התם נמי ר' ישמעאל וחכמים בשיעור קצירה ר"י אמר דבחול קוצרין ה' סאין דעשרון מובחר אתי מה' סאין ובשבת אין קוצרין אלא ג' סאין ומרבה בהרקדה וטוב יותר להרבות במלאכה אחת היינו בהרקדה מלהרבות לקצור עוד ב' סאין שיש בהן מלאכות הרבה לקצור ולזרות. ואמר רבה ר"י ור"ח אמרו ד"א כי היכי דר"ח אמר כיון דאפשר ביחיד לא טרחינן ה"נ לר"י היכא דאפשר להוציא עשרון מג' סאין לא טרחינן לקצור ה' סאים ודחי הש"ס ע"כ לא קאמר ר"י אלא היכא דליכא פירסומי מילתא אבל הכא דאיכא פירסומי מילתא מודה ליה לרבנן וע"כ לא קאמר ר"ח אלא היכא דאיתעביד צורך גבוה אבל היכא דלא איתעביד צורך גבוה לא אמר משום דעשרון מובחר אתי יותר מה' סאין וסברת רבה היא דתרווייהו בשיטה אחת דלא שרינן להרבות במלאכת שבת שלא לצורך ואפשר בלא"ה ובחול לא עבדינן אותה אלא למצוה מן המובחר עכ"פ שמעינן מזה דאין לעשות מלאכה שהותרה בשבת ברבים אלא לאיזה צורך אבל בלי שום צורך טוב לעשותה ביחיד וא"כ ה"ה למילה טוב למול בשבת ע"י יחיד אלא דהרמ"א ז"ל בתשובה הקיל בזה מדברי התוס' במנחות אהא דאיבעי' לן התם אמדוהו לשני גרוגרות והיו שנים שנים בשני עוקצין וג' בעוקץ אחד אי מייתינן לשנים שבב' עוקצין או לג' שבעוקץ אף דהוא יותר מכד"צ ופשיט הש"ס דג' מעוקץ אחד מייתינן דהא ממעט בקצירה וע"כ לא קאמר במתניתין למעט בשיעור היינו היכא דממעטא נמי קצירה אבל הכא טוב יותר להרבות בשיעור ולמעט בקצירה וכתבו התוס' הא דמשמע מכאן דאסור להרבות אף בלי שום טורח. ובביצה אמרו ממלא אשה קדירה אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת אלמא מותר להרבות בשיעור ותירצו די"ט קיל והקשו עוד מהא דניחום ליה אגב אמי' ותירצו דאפילו אי התירו על ישראל היינו משום דלצורך מילה היא ומילה גופה דחיא שבת ע"כ לא קאמרו בה רבנן להחמיר. שמעינן מדברי התוס' דלענין מילה מותר להרבות בשיעור וא"כ ה"ה להרבות בגברי דהא מדמי הש"ס הא דר"י דמשום ריבוי שיעורא הוא להא דר"ח דמשום ריבוי גברי וכיון דבמילה מותר לרבות בשיעור ה"ה דמותר לרבות בגברי וכבר כתב השאג"א ז"ל ע"ז דאין ראיה מדברי התוס' דהם לא כתבו אלא דלצורך מילה התירו שבות זה להרבות בשיעור אבל שלא לצורך ודאי מילה ועומר שוין הם. ובאמת על דברי התוס' ז"ל יש לדקדק דהא העמידו חכמים דבריהם במקום ואפילו מפני שבות נדחית המילה ואין כאן מקומו בזה אלא דהשאג"א ז"ל כתב בזה להקל מהא דכתב הר"ן ז"ל בביצה בטעמא דהאי מילתא דממלא אשה משום דאוכל נפש בי"ט הותרה ע"כ אין בתוס' גם כן איסור אבל לענין חולה דדיחוי הוא תוספת איסור ומילה בי"ט ג"כ התירא הוא וא"כ בי"ט מותר לרבות בגברי כמו לרבות בשיעור ואין בין י"ט לשבת כו' וע"כ רבנן דשרו לרבות בגברי לאו משום פירסומי מילתא הוא ומותר אף בשבת ומתני' דאין בין אתיא כרבנן. ונוראות נפלאתי על דבריו ז"ל מש"כ בדעת הר"ן ז"ל דלענין מילה ועומר מודה הר"ן ז"ל דריבוי שיעורא אין איסורו אלא מדרבנן ולא ידעתי מ"ש בפיקוח נפש בשבת לעומר ומילה או כל אלו הותר הם בשבת או כולם שווין דחויה היא והאמת דהכל דחוי' היא מדאסרינן מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ודוקא א"נ בי"ט התירא היא ולא נאסר מעולם וא"כ בין בי"ט בין בשבת לדעת הר"ן ז"ל אסור להרבות בשיעור מה"ת לשיטתו ולרבות במלאכה ובגברי כגוונא דר"י ור"ח אסור מדרבנן וצ"ע בהא דאמרו ז"ל ביומא דשבת הותרה אצל עבודה וכבר הערנו בזה במק"א אבל בעיקר דברי הר"ן ז"ל שכתב דלרבות בשיעור יש איסור מה"ת צריך אני לדבר בזה קצת ועיקר ראיתו הוא מהא דאיבעי' לן מאי מייתינן אי ג' בעוקץ אחד או שנים מב' עוקצין ואי בג' מעוקץ אחד ליכא איסורא כלל מאי קמיבעי' ליה פשיטא דג' מייתינן ואלו אמדוהו לגרוגרות א' ומייתי ב' מב' עוקצין חייב חטאת ואי מייתי ג' מעוקץ אחד מותר וא"כ פשיטא דמייתי ג' מעוקץ אחד אלא ש"מ דאיכא איסורא דאוריי' בתוספות וצריך להבין דע"כ היכא דאין לפניו אלא ג' בעוקץ אחד ודאי מותר לקוצרו אפילו אמדוהו לגרוגרות אחת ואין מקום לומר דאיכא איסורא דאורייתא אלא היכא שיש לפניו א' בעוקץ אחד ג"כ אז אסור להרבות בחנם וא"כ אכתי תיקשי מאי קמיבעי' ליה הא ג' בעוקץ אחד הותר אפילו לגרוגרות א' היכא דא"א בע"א ובב' עוקצין חייב חטאת אלא ע"כ כיון דאמדוהו לב' גרוגרות מה"ת הותרה לו אפי' מב' עוקצין ואפילו יש לפניו ב' בעוקץ אחד אלא דלכתחלה הוא דאמרינן ליה להביא ב' מעוקץ אחד וא"כ הכא דיש ג' בעוקץ אחד ואיכא בזה נמי איסורא דרבנן להרבות בשיעור קמיבעיא ליה להש"ס איזה מהן יעשה ולא ידענא היכן מצינו באיסור שבת איסור מה"ת ולית ביה חיוב חטאת ואיזה איסור יש בזה כיון דלא הוסיף במלאכתו כלום בשלמא בב' בשני עוקצין ובב' בעוקץ אחד י"ל בזה איסורא דכל מקום שאתה יכול כו' ואסור להרבות במלאכות בחנם אבל הכא דאינו מרבה במלאכה כלל איזה איסור יש בזה והא לא דמיא אלא לשוחט לחולה דמותר לבריא אף דיש לחלק וכן אמרו הפורס מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור ומשמע ככל פטורי דשבת דפטור אבל אסור מדרבנן ודברים אלו עמוקים ורחבים המה מני ים וצריך לדקדק בהן הרבה אבל להרבות בבישול נראין לי דברי הר"ן ז"ל וחוששני אפילו מחטאת כיון דמרבה בידים ואי צריך אומד כמה צריך לבשל לחולה כגון דלא צריך ליה אלא חתיכה אחת והוא מוסיף בידים עוד כמה חתיכות אמאי לא יתחייב עליהם משום בישול אם הוא מרבה בכוונה לצרכו ולא מיבעי' להוסיף אחר שהוא עומד אצל האש פשיטא דחייב חטאת ובי"ט התירו גם את זה משום דהתבשיל משובח כדאיתא בש"ע אלא אפילו ליתן הכל ביחד ולהעמידו אצל האש ג"כ מסתבר לאסור כיון דברצונו הוא מרבה ואין ההיתר מכריחו לזה א"כ הוא עושה מלאכה שלא לצורך כלל. והנה רבה ורבא דפליגי בנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק איכא התם תרי לישני לחד לישנא לא פטר רבא אלא היכא דדעתיה אתינוק ג"כ. ולפי זה משמע דרבה מחייב אפילו דעתיה נמי אתינוק כיון דמכוין נמי אדגים אזלינן בתר מחשבתו וא"כ כש"כ הכא כשהוא מרבה בשבילו שהוא מוסיף במלאכה דודאי חייב אלא דלפ"ז תיקשי לנוסחא דילן במנחות בהאי פלוגתא דרבא מחייב א"כ היכי אמר רבא בההוא ינוקא ליחם ליה אגב אמיה אפילו ע"י נכרי כיון דבישראל איכא איסורא דאוריי' אבל הראב"ד ז"ל העתיק דרבא פוטר ע"ש. והנה הר"ן ז"ל בפרק האורג הביא דברי הרשב"א ז"ל בצבי שנכנס לבית דיכול לנעול את ביתו אף דהצבי ניצוד ג"כ והביא ראיה לזה מדברי הירושלמי והר"ן ז"ל השיג עליו מטעם פסיק רישי' ועי' בש"ג שכ' ישוב לד' הרשב"א ז"ל דפסיק ראשי' אינו אסור אלא כשאינו עושה מלאכתו היתר וסברא זו צ"ע בכמה מקומות בש"ס עכ"פ בזה מסכים גם הר"ן ז"ל לדברי הרשב"א דבמקום מצוה כמו פיקוח נפש מותר לכוין להעלות דגים עם התינוק כמבואר בדברי הראשונים שם וכתב הר"ן ז"ל ע"ז וכיוצא בזה אמרו בש"ס דילן ביומא ואני תמה הא מבואר במנחות דאפילו רבא לא קאמר בנתכוין להעלות דגים אלא דפטור אבל מודה דאסור וביומא לא אמרי דמותר אלא בלא כוונה ועוד קשיא לי בדברי הר"ן ז"ל דידיה אדידיה כיון דהוא ז"ל דעתו דלהרבות לצרכו איכא איסורא דאורייתא א"כ אמאי התירו לו לכוין למלאכת הרשות ולעבור על איסור תורה אם לא שנאמר כיון דבלא כוונה ג"כ הוא פסיק ראשי' ע"כ גם אם מכוין מותר ומחשבתו לא מעלה ולא מוריד וע"כ לא ס"ל לר"ן ז"ל דאיכא איסור תורה אלא היכא דאפשר בלא"ה עכ"פ מהא דמנחות מוכח דאסור לכוין לדבר הרשות אלא די"ל דלאיכא דאמרי התם דרבה ורבא פליגי בלא שמע שנפל התינוק י"ל דבשמע לכ"ע מותר אבל באמת לא נראה כן אלא דלאיכא דאמרי פליגי נמי בלא שמע אבל בשמע ג"כ פליגי והכי נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שבת ומהא דאמר רבא ליחום לי' אגב אמיה נראה ראיה ברורה דגרסינן במנחות רבא אמר פטור וסיוע לפסק הרמב"ם ז"ל כי אין נראה לחלק בין לבשל לצורך מצוה ולצורכו לפורס מצודה להעלות דגים ותינוק אחר כל הנ"ל נחזור לר"ד דאין שום מקום לומר דלצורך מצוה ולצורך הרשות יותר לכתחלה, וא"כ אין ראיה ג"כ להתיר לריבוי גברי וע"כ לא קשרו רבנן אלא בעומר דליכא פירסומי מילתא אבל בעלמא לא הא פשיטא לו דליכא דריבוי גברי איסורא דאוריית' אלא אפילו איסורא דרבנן מספקא לי אם יש בזה. ולענ"ד נראה דליכא בזה אלא טירחא יתירה וכן בהאי דינא דר"י ג"כ ליכא איסורא אלא לכתחלה מורינן ליה למעט בקצירה אף דמן הדין מותר לקצר ה' סאין דהכא שביחא מילתא מפני כיון דאין צורך גדול בזה מוטב יותר למעט בקצירה עכ"פ לכתחלה ודאי נראה דטוב יותר למול ביחיד כמו בעומר. והי' נראה לחלק דדוקא גבי עומר טוב לעשות ביחיד מבג' כיון דעיקר מעלת הג' הוא שיהי' כל הג' קוצרים בב"א בג' מגלות ובג' קופות כדאיתא בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל וא"כ מיחזי הדבר לחילול יותר שג' קוצרים ביחד אבל גבי מילה שעושים בזה אחר זה לא מיתחזי החילול יותר בג' מביחיד כיון דכ"א עושה פעולה אחרת אבל אין זה מוכרח. והנה הפוסקים דקדקו מל' רש"י ז"ל גבי אנא עבדי פלגא דמצוה איכא איסורא לראשון שלא גמר המצוה והשאג"א ז"ל החמיר בזה עוד לאסור גם השני ע"פ מש"א ז"ל אם לא פירש חוזר גם על ציצין שאין מעכבים דכוליה חד חילול הוא ואם פירש אינו חוזר אלמא דכל שהוא עושה בב"א לחד חילול יחשב וכשפירש בנתיים הוי ב' חילולין וא"כ אסור למול בב' דלא התירה התורה אלא חילול אחד ולא ב' חילולין ודעתו ז"ל שם דאפילו איסור דאורייתא יש בזה ומדקדק התם מהא דהתירו בעומר ע"פ ג' ותי' דביחיד נמי א"א לעשות מלאכתו בב"א ע"ש בדבריו ז"ל ואני לא מצאתי הכרח לזה אטו בכל מלאכת מצוה שהותרה בשבת מחויב הוא לעשותן בבת אחת ואם אמדוהו לב' גרוגרות מחויב הוא לקוצרן ממקום אחד ולא מב' מקומות גם זה לא מצינו וע"כ לא אמרו ז"ל אלא היכא דמפיש בקצירה אלא ודאי כל שהוא מעכב את המצוה יכול לעשות אפילו בזאח"ז ובב"א לא מהני אלא לענין דבר שאין מעכב כמו להפשיט את כולו וכן ציצין שאין מעכבין ועכ"פ קצת צורך בהן מה"ת אז בשעה שהוא עוסק הכל הותר שגם זה בכלל המצוה אבל כשפירש וכבר נגמרה המצוה בשביל זה לחוד אין לחלל את השבת וכן נראה מהא דמפסיק בהפשט הפסח ואי איסורא דאורייתא איכא בזה יפשיט את כולו בב"א ואח"כ יוציא האימורים אלא ש"מ דכל שניתן רשות לדחות את השבת בשבילה לא איכפת לן אם הוא מפסיק בינתיים ורבנן ס"ל דמותר לדחות את השבת כדי שלא יהא קדשי שמים מוטלין כנבילה אלא דלפ"ז מק' הש"ס לעיל דפירש אינו חוזר אתיא כר"י בב"ש ריב"ב אפילו כרבנן נמי מצי אתיא ודוקא התם הוא דשרו וי"ל דה"נ הוי מצי הש"ס למימר וכן דחי הש"ס במנחות על מה שאמרו ר"י ור"י בנו של ריב"ב אמרו ד"א ע"ש וע"כ צריך לומר כן לדברי הרמב"ם ז"ל דפסק כרבנן דמפשיט את כולו כמו שכ' הכ"מ בפ"א מה' ק"פ ואפ"ה כ' דציצין שאין מעכבין פירש אינו חוזר אלא דמלשון הרמב"ם ז"ל נראה דהי' מפשיט את כולו בלי שום הפסק ואח"כ מוציא האימורין וא"כ צריך להבין מאי דאמרינן מ"ת פי' אינו חוזר ר"י היא הא לא פי' התם כלל אבל אין זו קושיא דהכא גבי מילה שאני דכל שלא פירש מילתא דפשיטא היא דמותר לחזור אפילו על ציצין שאין מעכבין דהכל בכלל המצוה היא לגומרה כתיקונה ואין זה נחשב לחילול כלל אבל בשאר מילי אין חילוק בין פירש אי לא ואפילו לא פירש הרי הוא מחלל שבת שלא לצורך גמור ושפיר קאמר הש"ס מאן תנא דאסור לחלל שבת בשביל דבר שאינו מעכב ר"י היא ולמסקנא מסיק הש"ס דרבנן דר' יוסי הוא אבל לר' יוסי אפילו פירש אינו חשיב חילול כיון דצריך לעשות המצוה כתקונה שוב ראיתי דדברי הרמב"ם ז"ל דאפי' בחול א"צ לחזור ע"צ שאין מעכבין וא"כ בלא"ה א"ש הא דפסק כחכמים לענין הפשט ואדרבה מחמת זה פסק כן דאפילו בחול א"צ לחזור דאל"ה אפילו בשבת הי' מותר לחזור כיון דקיימא לן כחכמים דר"י ועי' בשאג"א סי' נ' מה שכתב בזה וגם נ"א האריך בדברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי ולפי מש"כ אין צורך לכל האריכות ופשיטא לי מילתא לדברי הרמב"ם ז"ל דבשאר מילי אין חילוק בין פירש או לא הכל חילול הוא. ותבנא לדידן מעתה אין ראיה דבדברים המעכבין אם פירש יחשב לשני חילולין ואין הכרח לחומר של שאג"א ז"ל ואפילו לדעתו ז"ל נראה דלמצוץ ודאי מותר אפילו אחר דהוא מחמת פיקוח נפש ומוטל ע"כ מי שירצה אבל עיקר כח החומר הוא מהא דמנחות וא"כ אפילו במציצה נראה להחמיר וכבר נהגו העם להקל. ועל דברי הרשב"א ז"ל בהא דמתיר לנעול ביתו יש לסמוך זה בפלוגתא דלא אפשר וקמכוין. וכן יש להעיר בפלוגתא דרבה ורבא במתכוין להעלות דגים ותינוק והביאור בזה רחב מני ים:

הדרן עלך ר"א דמילה

תוכן העניינים

קרן אורה על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה