קרן אורה על שבת· רבי יצחק מינקובסקי
פרק במה מדליקין · דף כג:
סוגיא דשמן שריפה אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. מ"ט לפי שאין שורפין קדשים בי"ט מנה"מ אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקי' כו' מת"ל עד בקר ליתן בוקר שני לשריפתו כו'. והנה מסוגיין משמע דהא דאצטריך קרא היינו משום דה"א דעשה דוחה ל"ת. ולכאורה איצטריך קרא כי היכי דלא נימא מתוך כו' לא מיבעי' לשיטת רש"י ז"ל דלא בעינן צורך קצת וודאי הוי מצינן למימר מתוך אלא אפילו לשיטת התוס' ז"ל דבעינן צורך קצת נותר של פסח הוי כצורך קצת כמו שריפת חמץ שכתבו התוס' בריש פסחים דהוי צורך קצת הואיל ומצוה לבערו ואכתוב בקיצור העולה מסוגיא דביצה בדין נדרים ונדבות דאמרינן התם לב"ה דא"ל מתוך השוחט עולת נדבה לא לקי והקשו התוס' הא אפילו ב"ה מודו דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ותירצו דהיינו משום דכתיב לכם ולא לגבוה ואין בהם אלא עשה דלכם לבד ואין בהם לאו דל"ת כל מלאכה ומ"ד אליבא דבית הלל דנדרים ונדבות קריבים בי"ט משום דכתיב לה' כל דלה' דריש לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים ויפלא בעיני מש"כ התוס' ז"ל הכא דהיינו טעמא דמ"ד דנונ"ד קריבים דעיקר שחיטתן לאדם הא מ"ד קריבים היינו אפילו עולות וי"ל דאיכא תנאי נמי דס"ל דשלמי נדבה קריבים ועולות לא אבל גם אליביה דהאי תנא אינו מוכרח לומר דס"ל דעיקרו לאדם ע"ש ובביצה והנה הש"ס מדמי הכא ולקמן בפ' ר"א ובפסחים כל הני מילי להדדי שריפת נותר וקדשים פסולים ונדרים ונדבות בי"ט ומילה שלא בזמנה ופירש"י ז"ל דילפינן חד מחבריה דמצוה שאפשר לקיימה לאחר י"ט אינו דוחה הל"ת די"ט וא"כ לרב אשי לא צריך כל הני קראי וא"כ ע"כ צ"ל דלית ליה לרב אשי מתוך כו' דאי אית ליה מתוך ודאי אצטריך קרא והיה נראה לומר בהאי סברא דמתוך במה שנחלקו רש"י ותוס' ז"ל אי בעינן צורך קצת אי לאו ונראה לי דהכי הוא עיקר הדבר דכל שהותר לצורך אוכל נפש הותר נמי לצורך אחר אשר לצורך י"ט איזה צורך שיהיה אבל עכ"פ צריך שיהי' צורך האדם עצמו אבל אם הוא לצורך אחר כמו שריפת קדשים דעיקר שריפתן הוא לקיים המצוה לא יחשב צורך האדם כלל וכן מילה שלא בזמנה אע"ג דאפשר לומר בה מתוך מחמת שחיטה דחבלה היא אלא דאין בה צורך אדם אבל קרבן דנדרים ונדבות וודאי הוא בכלל צורך האדם להעלות דורון לפני המקום או כמש"כ התוס' בביצה דף י"ב וא"כ לכם לא הוי אלא עשה אבל מלקות אין בה וחמץ נמי הוי צורך היום שלא להמצא בבית ע"כ אמרינן בי' מתוך למאן דס"ל האי סברא ועיין בר"ן בביצה ובש"ג שם ובבעהמ"א ז"ל וא"כ לכ"ע כל הני קראי דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה לא אצטריך אלא שלא נימא דעשה דוחה ל"ת לבר מקרא דאביי דאיצטריך בלא"ה משום דלא נימא מתוך. ולפ"ז יש לדקדק על מה שפירשו התוס' ז"ל דאתיא בק"ו היינו מק"ו דנדרים ונדבות ולפי הנ"ל אין כאן ק"ו דנדרים ונדבות יש בהם צורך ומותרים מחמת מתוך אבל מילה שלא בזמנה ליכא למימר בה מתוך ודוחק לומר דרבא ל"ל מתוך ואי ס"ל להתוס' דמילה שלא בזמנה נמי חשיב צורך קצת אם כן בלא"ה צריך קרא ולמה לי' לרבא למימר דאתיא בק"ו ויש להבין הא דאמר ר"ע בפסחים ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ומאי נפ"מ ליתי עשה דתשביתו ולידחי לאו דל"ת כל מלאכה להנך דס"ל דאין בי"ט אלא ל"ת בלבד וי"ל כיון דר"ע ס"ל דחמץ בשריפה היינו משום דיליף מנותר א"כ הוי בכלל שריפת קדשים דלא שרפינן בי"ט ובזה א"ש מאי דאמר ר"ע והלא נאמר לתכ"מ הא התורה התירה דכתיב אך ביום הראשון תשביתו ולפי הנ"ל ניחא כיון דילפינן מנותר לכולי' מילתא ילפינן מנותר והנה האופה מי"ט לחול או לעכו"ם או לכלבים דל"ל בה מתוך הי' צריך ללקות אלא דרבה אמר דלא לקי משום הואיל ומיקלעי אורחין ומשמע בפסחים דליכא בזה אלא איסורא דרבנן וקרא דלכם ולא לעכו"ם ע"כ איירי בשל עכו"ם או סמוך לחשיכה לשיטת התוס':
אבל שיטת הרמב"ם ז"ל בזה נפלאה היא דהוא ז"ל כתב בפ"א מהל' י"ט דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה ועיין במ"מ מש"כ בזה ובלח"מ והי' דהרמב"ם ז"ל לא ניחא ליה בתירוץ התוס' ז"ל בנדרים ונדבו' דמתוך אהני לענין מלקות ולכם אתי לאיסורא כיון דהתירא הוא למה יאסר ואם נאסר תו ל"ל בה מתוך ואפילו מילקי לקי אלא ע"כ מסוגיא דביצה דף י"ט משמע דלא אמרינן מתוך בשארי מלאכות וא"כ צריך להבין טעמו של דבר מ"ש הוצאה משאר מלאכות אלא ע"כ אפילו למ"ד דטעמא דב"ה גבי הוצאה הוא מחמת מתוך היינו נמי משום דכתיב לא תוציאו משא ביום השבת אלא דרבה ס"ל דילפינן מזה דאין איסור הוצאה כלל בי"ט ורב יוסף ס"ל דאיכא איסור הוצאה אם הוא עושה לצורך החול אבל משום דרוב הוצאות הם לצורך היום ומותרות ע"כ כתיב ביום השבת ולהכי בהבערה נמי דכתיב ביום השבת ג"כ אמרינן בה מתוך ויש להביא ראיה לזה מד' הירושלמי סוף ביצה הביאו אותו הראשונים מהו להדליק נר של אבטלה תני לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת הא בי"ט מותר ופליג אחזקי' דאוסר ר' אבינא אמר ב"ש אוסרים וב"ה מתירין והיינו מאי דפליגי בהוצאה אלמא דמדמינן לה אהדדי מטעם דכתיב בהו ביום השבת ור' יוחנן מסיק התם לא תאסר ולא תשרי וכתב הה"מ בפ"א מהל' י"ט דסמכינן אש"ס דילן דפשיטא לי' לר' יוחנן דאמרינן מתוך בהבערה וקשה לכאורה הא בירושלמי גופא קאמר ר' יוחנן דאין לוקין אבישול נבילה דהותר מכלל בישול בי"ט ור"ל פליג עלי' אלמא דר"י ס"ל מתוך ואמאי אמר גבי נר של אבטלה לא תשרי ואפ"ל דלענין מלקות אהני מתוך אבל לא להתיר או דהתם בנבילה יש צורך קצת והכא בנר של אבטלה איירי אלא דלפ"ז מק' ר' אבינא תנינן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין הא סוגיית הירושלמי שם גבי פלוגתא דאין מוציאין דדוקא ביש בו צורך פליגי ע"כ הי' נראה דהא דמביא הירושלמי פלוגתא דב"ש וב"ה היינו מאי דפליגי במדורה להתחמם. והנה לפי מאי דמשמע מפשטות ד' הירושלמי דליכא איסור הבערה בי"ט א"כ איך יפרש מתניתין דאין מדליקין בשמן שריפה בי"ט. אבל באמת שיטת הירושלמי כאן במכילתין לחד מ"ד דאפילו להדליק בע"ש ומאילי' תדלק בשבת ג"כ אסור והיינו משום דלאו משום מלאכה איתסר ביו"ט לשיטתו אלא גזה"כ היא שלא לשרפו בי"ט. וא"כ אפילו ממילא אסור ואיכא מ"ד התם דמפרש כמו בש"ס דילן אלא דבש"ס דילן אמרינן דהא דתנן ולא בשמן שריפה איירי בי"ט שחל בע"ש ובירושלמי אמרינן דמשום גזירה די"ט שחל בע"ש אסרינן בכל ע"ש ומש"ה שרינן התם אם נתן לתוכו שמן חולין דתו לא שייך למיגזר ועיין בק"ע שם מש"פ בדוחק ואפ"ל דבזה ג"כ אזלי לשיטתייהו דלשיטת הש"ס דילן איסורא דשמן שריפה הוא מחמת מלאכה וא"כ בשמן תרומה שנטמאת לית בה משום מלאכה אלא ע"כ משום גזירה אטו קדשים כמש"כ התוס' ז"ל וכן הסכים הר"ן ז"ל א"כ לא שייך למיגזר כל ע"ש אטו י"ט שחל בע"ש דהוי גזירה לגזירה אלא ע"כ מיירי מתני' בי"ט שחל בע"ש אבל לשיטת הירושלמי דלאו משום מלאכה נאסרה אלא מגזה"כ א"כ אף בתרומה יש איסור דאוריי' בי"ט ע"כ שפיר גזרינן כל ע"ש אטו י"ט שחל בע"ש אלא דיש להעיר בזה ע"ד פלפול מהא דאי' בביצה דף ל"ג מהו לגמר את הבגדים וא"ר יהודה ע"ג גחלי' אסור משום כיבוי והבערה ע"ג חרס מותר דליכ' כיבוי והבערה פירש"י ז"ל דהוי הבערה כלאחר יד והתוס' כ' דהבערה מותר בי"ט אפילו שלא לצורך כלל והביאו שם ד' הירו' מהו להדליק נר של אבטלה ולפי דבריהם רבה דקאמר התם דע"ג חרס אסור משום דקמוליד ריחא ש"מ דרבה נמי ס"ל דהבערה מותר אפילו שלא לצורך כלל וא"כ ע"כ שריפת קדשים גזה"כ הוא ולאו משום מלאכה וא"כ בתרומה נמי איכא איסורא דאורייתא וא"כ תיקשי הא דמשני רבה דאין מדליקין בשמן שריפה בי"ט גזירה י"ט אטו שבת ופי' התוס' דלית ליה גזירה תרומה אטו קדשים הא אליבא דרבה גם שריפת תרומה מה"ת אסור אבל באמת שיטת התוס' בהני תרי מילי צ"ע מש"כ התוס' כאן דרבה ל"ל כלל האי איסורא דשריפת תרומה כבר הקשו התוס' מהא דביצה ועל החלה שנטמאת תירצו דגזירה חלה אטו שמן וזה דוחק גדול כמש"כ תוס' בעצמן ועוד א"כ אמאי לא שרינן לשרוף החלה מעיסה שנטמאת בפסח דלא הוי אלא גזירה לגזירה וקיל אסורי' ממה שנתיר לאפות הכל מחמת הואיל דהוי נמי איסור דרבנן וכן לר' יהושע דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ומניחה להחמיצה מכל זה משמע דאיכא איסורא דאורייתא בשריפת תרומה ובירושלמי פסחים מוכח להדיא דאיכא איסורא דאוריי' בחלה שנטמאת דאיתא התם בשיטת ר"א דמותר לאפות משום דכל חדא חזיא לי' ומותר להערים ובשעת רדי' מניח אחת בתנור ואמר ליה ר' יהושע לר"א הרי הוא עובר על שריפת קדשים בי"ט אמר לו ר"א מאליהם הם נשרפין אמר לו ר"א לר"י הרי הוא עובר בבל יראה אמר לו ר"י מוטב לעבור על מצות ל"ת שלא באת לפניו היינו בשב ואל תעשה כו' תחמיץ מאלי' וגם ל"ת דבל יראה היא בשב ואל תעשה אם עובר עלי' ושריפת קדשים הוא בקום ועשה ואי שריפתה מדרבנן אסורה א"כ עדיף לעבור על שריפת קדשים מלעבור על בל יראה הן אמת דיש לדחות דהירושלמי לשיטתיה דכתיבנא אליביה דלאו משום מלאכה נאסרה אלא משום גזה"כ ואין חילוק בין תרומה לקדשים ובאותו ענין יש להקשות לכאורה מהא דר"א דקאמר מאליהם הם נשרפים אלישנא קמא דרב חסדא במכילתין דאוסר להדליק בשמן שריפה אפילו בע"ש שתדלק בשבת ויש ליישב עכ"פ לפי הפשט נראה דאיכא איסור דאורייתא בשריפת תרומה וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' י"ט גבי הפרשת חלה בטומאה ואיכא למימר בה תרי טעמי או משום דנאסר ביעור קדשים באיזה אופן שיהי' וכשיטת רש"י ז"ל בכמה דוכתי ותרומה נמי איקרי קודש כיון דלאו משום מלאכה נאסרה אלא דלפ"ז קשה אמאי לא מדמינן תרומה לקדשים גם לענין שריפת לילה דאין שורפין את הקדשים בלילה ואלו תרומה מבואר במשנה תרומות דמדליקין בבית כהן ובירושלמי איתא דאפילו נר חנוכה של ישראל מותר להדליק בשמן שריפה ובירושלמי עמדו ע"ז עיין במכילתין וי"ל לפמש"כ רש"י ז"ל בביצה דרחמנא אחשבי' לשריפתן ומלאכה היא אפילו לתתו לפני כלבו אתי שפיר אבל כבר הקשו התוס' ע"ז דמנ"ל הא ועוד אפ"ל בזה סברת ריב"א ז"ל דשריפת תרומה עיקרה משום מצותה היא ולא חשיבא לצורך ועדיפא מנדרים ונדבות דנדרים ונדבות כל מלאכתם הן להכנת אוכל נפש אלא דגם מצוה יש בהם אבל שריפת תרומה עיקרה למצותה הוא והדברים ארוכים מאוד צריך להאריך בהם בתכלית ואין פנאי כעת עכ"פ מפשט ההלכה נראה דשריפת תרומה מה"ת אסורה ואי תיקשי א"כ אמאי לא קאמר רב חסדא דגזרינן כל ע"ש אטו י"ט שחל בע"ש כדאיתא בירושלמי י"ל ע"פ שיטת התוס' ז"ל בפסחים בהא דאמר רב חסדא מה"ת צרכי שבת נעשין בי"ט דל"ד מידי דשרי בי"ט אלא אפילו מידי דלא שרי בי"ט כיון שהוא צורך שבת הוי כאוכל נפש ואין בה אלא שבות וא"כ להדליק בשמן שריפה בי"ט שחל בע"ש ליכא אלא שבות ולא שייך למיגזר אלא דקשיא לי לשיטת התוס' בפסחים אמאי לא שרי' בשמן שריפה אפילו לכתחילה להדליק בי"ט שחל בע"ש ע"י עירוב תבשילין כי היכי דשרינן כל מלאכות אליבא דרב חסדא מהאי טעמא אלא דבאמת נחלקו הפוסקים אי צריך להזכיר לאדלוקי שרגא בנוסח עירוב כדאיתא בש"ע סי' תקכ"ז וכבר כתב המ"א ז"ל שם דאין המקום להיתר בלי ע"ת עוד צריך לחקור אי נר של שבת לאו דאוריי' א"כ אין זה בכלל צרכי שבת אלא דמסתבר דהוי בכלל אוכל נפש משום שלום בית ואי תיקשי לפי הנ"ל דלכ"ע שריפת שמן תרומה אסור בי"ט מה"ת א"כ אמאי לא מפרש רבה טעמא דאין מדליקין בש"ש בי"ט משום שריפת קדשים י"ל דלא ניחא ליה לרבה למימר דאיירי בי"ט שחל בע"ש וע"כ טעמא דאין מדליקין בע"ש בש"ש משום דמתוך שמצוה עליו לבערו וא"כ הא דאין מדליקין בי"ט היינו אפילו בעי"ט דומיא דשבת וע"כ משום גזירה י"ט אטו שבת:
ועתה צריך לבאר בשיטת התוס' ביצה. דלפי שיטת התוס' ז"ל לרבה שרי הבערה בי"ט אפילו שלא לצורך כלל ובהדיא איתא בפסחים ובמכות דלרבה לוקה אהבערה בי"ט ומש"כ דזה שייך לפלוגתא דרבנן ור' יוסי אי בשבת לחלק יצא או ללאו יצא דלמ"ד ללאו יצא לא הוי הבערה בכלל ל"ת כל מלאכה ומותר בי"ט לפ"ז אמאי אסור לכבות ביו"ט בשלמא אי נימא דהבערה הוי בכלל ל"ת כל מלאכה אלא דגזה"כ הוא דאין בה אלא לאו א"כ שפיר חייב על כיבוי בשבת אפילו חטאת אע"ג דאינו חייב בכיבוי אלא ע"מ להבעיר כדאיתא בפרק במה מדליקין אליבא דר' יוסי כיון דגם הבערה אב מלאכה היא אבל אי נימא דלר' יוסי אין הבערה בכלל שאר מלאכות ולא מיקרי' מלאכה א"כ בשבת אמאי חייב חטאת אכיבוי ובי"ט לא לחייב כלל אכיבוי כיון דאין הבערה בי"ט הן אמת דזה הוא ג"כ פי' ריב"א ז"ל בריש פסחים על הא דאמרינן ש"מ הבערה לחלק יצא אבל דרך זה נפלא ממני ועיין במ"א סי' ת"ק מש"כ בד' הב"י בשם הה"מ ועוד אי נימא דדרשינן ביום השבת למעוטי י"ט א"כ מנ"ל דללאו או לחלק יצא דילמא לא אתי אלא לאשמעינן דבי"ט מותר וד' הירושלמי ג"כ אינן מתיישבין לפי' זה ועדיין לא נתבארו הדברים ככל הצורך כי עמוקים הם נחזור לראשונות הנה מסוגיא דסנהדרין דף ל"ו משמע נמי דלא אמרינן מתוך בנדרים ונדבות דרבא אמר התם למילף בק"ו דרציחה לא תדחה קרבן יחיד מק"ו מה י"ט שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחה אותה ק"ו שלא תדחה רציחה קרבן יחיד ואי אמרינן מתוך א"כ מנ"ל דקרבן יחיד חמיר מדדחי י"ט דילמא היינו משום טעמא דמתוך אבל ברציחה ליכא למימר בה מתוך אלא ש"מ דלא ס"ל מתוך אלא בהוצאה והבערה והתוס' ז"ל הקשו התם מנ"ל דרציחה אינו דוחה י"ט נילף בק"ו מקרבן יחיד שתדחה י"ט ולפי מה שפי' ר"י ז"ל הכא במכילתין דמילה אתיא בק"ו היינו מנדרים ונדבות ואפ"ה גלי רחמנא דמילה שלא בזמנה לא דחי י"ט א"כ ה"ה רציחה וכן לפירש"י בהך דאמר רבא דאתיא בק"ו והנה בריש כתובות פליגי רב פפי ורב פפא אליבא דרב יהודה דשרי למיבעיל בתחילה בי"ט רב פפי משמיה דרבא אמר דה"ה בשבת שרי ורב פפא אמר דווקא בי"ט משום מתוך אבל בשבת אסור ואמר לי' רב פפי מאי דעתיך משום מתוך א"כ יהא מותר לעשות מוגמר בי"ט משום מתוך ומשני דבעינן דבר השוה לכל נפש והקשו התוס' וכי לית ליה לרב פפי האי סברא דמתוך הא היינו טעמא דב"ה דמוציאין את הקטן ולפמש"כ בשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דדוקא בהוצאה אמרינן מתוך כו' אבל לא בשאר מלאכות וא"כ או דס"ל לרב פפי דהבערה לא מדמינן להוצאה או דמודה דאמרינן מתוך בהבערה כמו בהוצאה אלא דאיכא במוגמר ג"כ משום מכבה דאמרינן התם מתוך שהותרה הבערה ל"ד אלא עיקר מילתי' מכיבוי הוא וגבי כיבוי לא אמרינן מתוך ומש"ה מוגמר אסור אבל לרב פפא דס"ל דאמרינן מתוך גבי חבורה א"כ גבי מוגמר נמי נימא מתוך ומשני ליה רב פפא משום דבעינן דבר השוה לכל נפש אבל רב פפי ס"ל דאי אמרינן מתוך אית לן למימר אפילו אם אינה שוה לכל נפש ויש ליישב בזה ד' הרמב"ם ז"ל שכתב בטעם מוגמר משום מכבה ולא משום מבעיר והוא בביצה כ"ב אמר לי' רב נחמן לרב הונא ולימא מר מפני שמבעיר א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר א"כ מבעיר נמי אית בי' ולפי הנ"ל ניחא דפסק כרב פפי דאמרינן מתוך אפילו אם אינו שוה לכל נפש ובזה א"ש נמי טעמא דרב יהודא שם בביצה דאמר ע"ג חרס מותר דמכבה ליכא ובהבערה אמרינן מתוך ורב נחמן ורב הונא ס"ל כרב פפא דלא אמרינן מתוך אם אינו שוה לכל נפש ובזה לא צריכינן למש"כ הלח"מ דרב הונא ורב נחמן ס"ל כר"ע דלא אמרינן מתוך בהבערה דא"כ מאי פריך רב נחמן לרב הונא ולימא מר משום שמבעיר דילמא רב הונא ס"ל מתוך אלא כדכתיבנא דרב נחמן ס"ל דאליבא דכ"ע לא אמרינן בכה"ג מתוך כיון דאינו שוה לכל נפש ונפלאתי שלא הביא הלח"מ הך דכתובות עי' בפ"ד מהל' י"ט. והנה שיטת התוס' במים לרחיצה דב"ה מתירין לצורך פניו ידיו ורגליו משום מתוך אבל לצורך כל גופו אסור מה"ת דאינו שוה לכל נפש כמו מוגמר ולפמש"כ בשיטת הרמב"ם ז"ל דגם במוגמר ודדמי לי' הוי אמרינן מתוך א"כ איסור רחיצה ע"כ מחמת בישול המים דלא אמרינן בה מתוך אלא דדעת הרמב"ם ז"ל דרחיצת כל גופו נמי מותר מה"ת דהוי ככל אוכל נפש ובזה פליגי ב"ש וב"ה ב"ש סברי אוכל נפש דווקא אבל הנאה שחוץ לגוף לא הוי בכלל אוכל נפש וב"ה סברי דמה שחוץ לגוף נמי בכלל אוכל נפש הוא עיין בפי' המשניות בביצה. וכן משמע שם בביצה דמיבעי להו הא דתנן ועושה מדורה להתחמם כנגדה אי ב"ש נמי מודו בהא ושני ליה בין הנאת כל גופו לאבר אחד ע"כ דהוי ס"ד לב"ש דהוי כאוכל נפש דלב"ש לית להו מתוך וא"כ היינו טעמא דב"ה באבר אחד נמי משום דהוי כאוכל נפש ולפי שיטת התוס' דהנאת רגליו עדיף מהנאת כל גופו צריך ליישב סוגיא דביצה דמשמע שם דהנאת כל הגוף עדיף וע"כ צריך לחלק בין מדורה להתחמם ובין רחיצה וא"כ לענין מאי מחלק הש"ס בין אבר אחד לכל הגוף ויש ליישב ואחר כל האריכות הנ"ל עדיין לא יצאתי בזה חובת העיון ככל הצורך כי הלכה עמוקה היא זו:
ובדין הואיל נראה מד' הרמב"ם ז"ל דלא מהני אלא לפטרו ממלקות אבל איסורא דאורייתא איכא דכתב ז"ל דשוחט לחול או לעכו"ם אינו לוקה משום הואיל. ושוב כתב באותו הפרק דאסור לבשל לעכו"ם דכתיב לכם ולא לעכו"ם וכן נראה מד' הרב המגיד בפ"א מהל' י"ט ולפ"ז הא דמהני ע"ת ע"כ כרב חסדא דצרכי שבת נעשים בי"ט וכן נראה מד' בפ"ו מהל' י"ט שכתב שם דאסור זה לאפות ולבשל מי"ט לשבת אינו אלא מדרבנן שלא יאמרו דמותר ג"כ מי"ט לחול ואי משום טעמא דהואיל אפילו מי"ט לחול נמי אינה אלא מדרבנן ואי מיירי בגוונא דליכא למימר הואיל כמו סמוך לחשיכה לד' התוס' א"כ אפילו לשבת אסור מה"ת אלא נראה דס"ל דצרכי שבת נעשים בי"ט וכן בדין דהא מסקינן בפסחים דר"א ור"י פליגי בהאי סברא אי אמרינן הואיל ור' יהושע ס"ל דלא אמרינן הואיל וא"כ ע"כ צריך לומר אליבי' דצרכי שבת נעשים בי"ט מדאופים מי"ט לשבת וא"כ מנ"ל דר"א פליג עלי' דר"י בהא אלא דאכתי תיקשי הא משמע בפסחים דלרבה דאית לי' הואיל אין בזה אלא איסור דרבנן דהיינו טעמא דעירוב תבשילין לרבה וע"ז יש לומר דכ"ז לפי מאי דאכתי לא ידעינן דפליגי בזה תנאי אבל למסקנא דפליגי תנאי בהואיל ובהך דצרכי שבת נעשים בי"ט לא מצינו דפליגי א"כ מסתברא דהא דשרי להכין מי"ט לשבת הוא מחמת טעם דצרכי שבת כו' ובאופה מי"ט לחול שפיר איכא איסורא דאורייתא מדכתב רחמנא לכם ולא לעכו"ם אלא דא"כ אמאי שרי ר"א לאפות חלה בטומאה משום הואיל כיון דטעמא דהואיל לא מהני אלא למלקות וי"ל דע"כ לא דמיין אהדדי הנך מילי דאמרינן בי' הואיל להדדי דהא בביצה גבי עיסת הכלבים אמרינן ביה הואיל אפילו לכתחילה ע"ש ואפ"ל דבאופה מי"ט לחול או לעכו"ם ילפינן מלכם דאיכא איסורא דאורייתא כיון דבאמת לא באו לו אורחים אלא דמלקות אין בה דהוי כמו התראת ספק אולי יבואו אורחים אבל בהואיל דר"א וכן הואיל ואפשר לפייסן בנבילה דיש מקום לומר דחזיא לדידיה מותר אפילו לכתחילה ועיין בלח"מ פ"א מהל' י"ט. והנה מהא דאמרינן הואיל ויכול לפייסן בנבילה משמע דאי לאו הכי לא הוי שרינן אף דחזי גם לדידיה אלמא דאם אפה לצורך בהמה אף דחזיא לדידיה אסור ולא דמי לאופה מי"ט לחול דאמרינן הואיל דיש לו שהות לאפות לצורך חול אחר י"ט. ובזה א"ש מש"כ התוס' הא דמתירין ב"ש להחם חמין לרגליו היינו דווקא אם שתה מהן. ולכאורה אפילו לא שתה מהן דב"ש נמי אית להו הואיל כמש"כ התוס' בפסחים ועיין ברשב"א ז"ל פ' כירה בסוגיא דאנשי טבריא אלא כיון דנצרך לרגליו לא אמרינן בזה הואיל אלא דהרמב"ם ז"ל כ' להדיא בפ"א דמבשל לצורך בהמה אינו לוקה משום הואיל ואי מיקלעי אורחים ועיין בב"י סי' תקי"ב מש"כ בזה וצ"ל דעכ"פ איסורא איכא ואהני הואיל ויכול לפייסן בנבילה למישרי לכתחילה אבל בחמין לרגליו אף דאיכא למימר הואיל עכ"פ לא היו ב"ש מתירין לכתחלה ע"כ פירשו התוס' דווקא אם שתה מהם ובירושלמי שם בביצה פליגי אליבא דב"ה אי בעינן ראויין לשתי' ולמסקנת הש"ס התם משמע כשיטת התוס' דרחיצת כל הגוף אסור מה"ת. ואי תיקשי לפמש"כ דהואיל ואי מיקלעי אורחים לא מהני אלא למלקות אבל איסורא דאורייתא איכא א"כ מאי פריך בביצה לרב חסדא והא לית לי' הואיל דילמא דוקא הואיל ואי מיקלעי אורחים לית לי' אבל הואיל דיכול לפייסן בנבילה אית לי' וי"ל דלא שני ליה להש"ס לחלק תדע דמדמינן האי הואיל דמיקלעי אורחים לשוחט למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים דפסיל רב חסדא מטעם הואיל ואי בעי מתקן נפשיה. וכן לפי' המפרשים בהואיל דר"א ור' יהושע היינו הואיל דאי בעי מיתשיל וכן פי' הרא"ש ז"ל הן אמת דרש"י ז"ל דחי להאי פירושא ועוד תיקשי על האי פירושא הא מסקינן בתמיד נשחט דף ס"ב דמודה רב חסדא דלחומרא אמרינן הואיל והדברים עמוקים אין ענינם פה. וגם דבר זה מה שהסכימו התוס' ז"ל דאם וודאי לא יבואו אורחים כגון סמוך לחשיכה מודה רבה דלא אמרינן הואיל צ"ע גדול לדעתו ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה קצת דאפילו סמוך לחשיכה אמרינן הואיל שכתב הואיל ואלו באו לו אורחים הי' ראוי להם וכ"ז צ"ע בפוסקים ועיין במ"א שדעתו בד' הרמב"ם ז"ל דלא כרב חסדא בצורכי שבת בי"ט ומטעם הואיל הוא דכתב דאיסורו מד"ס ולשון הרמב"ם ז"ל לא משמע כן ועיין בבעה"מ ובמלחמות פ' אלו עוברים שהאריכו בזה קצת ומד' המלחמות נראה דפלוגתא דרב חסדא ורבה בצרכי שבת בי"ט תליא בפלוגתא דתנאי אי י"ט ושבת שתי קדושות או קדושה א' ויש לעיין בסוגיא דעירובין פ' בכל מערבין ועיין בתוס' שם שהקשו על ר"א במאי דהוי בעי הש"ס למימר אליביה בפסחים דלית ליה הואיל א"כ היאך אופין ומבשלים משבת לי"ט דהא לדידי' ס"ל איסור הכנה מדאין מערבין לכתחילה מי"ט לשבת ותירצו דלפי מאי דס"ד בפסחים צ"ל דהא דאין מערבין בתחילה מי"ט לשבת הוא משום דאסור למיקני שביתה בי"ט אבל הכנה לית ליה ולפי מאי דמשמע מד' המלחמות דלמ"ד י"ט ושבת שתי קדושות וודאי איכא איסור הכנה א"כ הדרא קושיא לדוכתי' הא ר"א אית לי' שתי קדושות וא"כ היאך הוי ס"ד למימר אליבא דר"א דלית ליה הואיל אבל באמת סברת המלחמות אינה אמורה אלא לשיטת רש"י ז"ל דמפרש לה להא דרב חסדא דצרכי שבת נעשים בי"ט משום דקדושה אחת היא אבל שיטת התוס' היא בע"א דאפילו דבר שאסור בי"ט עצמו מותר לצורך שבת כיון דא"א בע"א כמש"כ לעיל וא"כ אפילו למ"ד שתי קדושות הן שייך למימר האי סברא ואפילו לשיטת רש"י ז"ל אינו מוכרח לומר דסברת רב חסדא תליא בפלוגתא דתנאי דהא האי מילתא דאיסור הכנה מקראי ילפינן וע"כ אין בזה סברא פשוטה לאיסורא דא"כ קרא למה לי'. והדברים עמוקים ויש לעשות בהם ציצין ופרחים הרבה והמבין יבין גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך ועיין בתוס' ביצה דף ט"ז ועיין בתוס' יבמות דה"מ כולה משעטנז נפקא מה שהקשו שם ל"ל קרא דכלאים בציצית נילף מדאיצטריך קרא לשריפת קדשים ע"ש מה שתירצו ומה שכתבו עוד שם בענין נדרים ונדבות ולא אבין דבריהם ז"ל דוק ותשכח: