קרן אורה על עירובין· רבי יצחק מינקובסקי
פרק י
דף צה:
גמרא לימא תנן סתמא דלא כר"מ כו' מכאן קשה לי על הר"ן ז"ל בפ' כל כתבי שכ' ואפשר דרבנן נמי מודו דלרה"ר אסור להרבות מלבושים משום דהוי משאוי אלא דלא גזרי דילמא אתי לאפוקי לרה"ר והכא מוכח בהדיא דלר"מ אפילו לרה"ר מותר וחשיב דרך מלבוש ודוחק לפרש דבריו ז"ל דמדרבנן קאמר ע"ש דלשינוי' ז"ל לא משמע הכי וכן יש לתמוה על מה שכ' הכ"מ ז"ל בפ' כ"ג מה' שבת בדעת הרמב"ם ז"ל דסיפא דמתני' דלובש ומוציא ופושט הם דברי ר' יוסי ות"ק לא ס"ל הכי והכא מפורש דדברי ר"מ הם. שוב מצאתי בביאורי הגאון ז"ל שתמה על הכ"מ בזה. אלא משמע מכאן כמו שנראה מלשון רש"י ז"ל שם דכולה מתני' ר"מ היא ור' יוסי פליג אתרווייהו בין דלובש כל מה שיכול ללבוש בין אהא דלובש ומוציא ופושט ועיין מהרש"א ז"ל שם ובתוי"ט ז"ל שם ודו"ק:
שם גמרא הכא דבחול נמי זוג אחד אין כו' פירש"י ז"ל דקסבר שבת זמן תפילין ומשום הצלה לא שרינן טפי כו' וע"ז סובב הולך כל שיטת רש"י ז"ל דלמ"ד שבת זמן תפילין לא שרינן טפי מזוג אחד משום הצלה והתוס' ז"ל הקשו ע"ז דא"כ הוי מצי למימר דכ"ע שבת זמן תפילין ור"ג סובר דמשום הצלה שרינן טפי ולהכי כתבו דלמ"ד שבת זמן תפילין איכא בל תוסיף יש לדקדק לדבריהם ז"ל מאי פריך הש"ס לימא תנן סתמא דלא כר"מ ורבא למה לי' לשנויי משום דרך מלבושי' בחול תיפוק לי' משום בל תוסיף אלא דלרש"י ז"ל נמי קשה אפי' שבת לאו זמן תפילין נמי לא שרינן אלא דרך מלבוש בחול והי' נראה לומר דטעמי' דר"ג דאמר שנים שנים הוא כדי למעט בהילוכא וזה אינו אלא אי שבת לאו ז"ת ואפי' זוג אחד לאו מלבוש גמור הוא אלא דרך מלבוש ע"כ שרינן אפילו שנים דרך מלבוש כדי למעט בהילוכא וע"כ צ"ל כן דהא דקא' רבא דקאמר דרך מלבושו כחול שוי' רבנן וזוג אחד אין כו' היינו למ"ד שבת זמן תפילין דאי אפילו למ"ד לאו זמן תפילין לא הוי דרך מלבוש אלא זוג אחד והשני הוי משאוי כמו יותר מי"ח כלים לר' יוסי שכתבן הר"ן ז"ל דהוי משאוי א"כ אמאי שרו ר"ג שנים שנים הא יש בזה חיוב חטאת אלא ש"מ דכל שהוא דרך מלבוש אפילו יותר מכדי צרכו שרי אליבא דר"מ ולהכי שרי לר"ג שנים שנים והא דאמר רבא דלא שרינן אלא זוג אחד אפילו לר"מ היינו משום דשבת זמן תפילין והא עדיפא כמש"כ והנה בפ' במה אשה דף נ"ט אמרינן תרי המיינא קאמרת ופירש"י ז"ל ותוס' ז"ל דמה צורך יש בב' חגורות זע"ז ולא דמי להרבה מלבושים וכתבו שם דהוי משאוי וא"כ מ"ש מב' זוגות תפילין דלא הוי משאוי וכן יש לדקדק למש"כ הר"ן ז"ל אליבא דר"מ דמלבוש שאין בו צורך הוי משאוי א"כ הא דתנן גבי תפילין ואם יצא אינו חייב חטאת דלא כר' יוסי היא כיון דאין בהם צורך בשבת ודוחק לומר כיון דבחול יש בהם צורך חשיב דרך מלבוש אפי' בשבת והי' נראה דגם לר' יוסי כל שהוא דרך מלבוש אפילו אין בו צורך אין בזה חייב חטאת וכ"ז כתבתי לשיטת רש"י ז"ל להשוות דברי רבא עם הא דמסיק הש"ס דפליגי בזמן תפילין ולזמן תפילין אלא דלהני שינוי' דר"ג נמי ס"ל דשבת זמן תפילין הדק"ל אמאי שרי שנים שנים הא זוג אחד עדיף דהוי דרך מצותו ומזה משמע דלא תליא חד בחברי' אלא למ"ד דהוי תכשיט אפילו למ"ד שבת זמן תפילין מותר להכניס שנים שנים וטעמא דת"ק או משום דס"ל דלא הוי תכשיט כלל אפי' זוג אחד אלא משום דשבת זמן תפילין או לת"ק נמי הוי תכשיט ומשום בל תוסיף לא שרינן אלא חד זוגא ומש"כ רש"י ז"ל אתי איסור בל תוסיף ועביד לה כמשאוי אינו מדוקדק כ"כ דבלא"ה אסור משום בל תוסיף וגם ע"ז יש לדקדק היכא מצינן למימר דת"ק ס"ל דלאו תכשיט הוא הא תנן סתמא בפרק במה אשה דאם יצא אינו חייב חטאת ולכ"ע תכשיט הוא ויש ליישב ושיטת התוס' דלא פליגי כלל בתכשיט ולאו תכשיט אלא משום בל תוסיף לחוד הוא דאתאן עלה ורש"י ז"ל נמי כתב לתרווייהו ומה שהוצרך לזה נראה דלא פסיקא לי' איסור דבל תוסיף כיון דלא מכוין אלא כיון דאיכא איסור בל תוסיף בכוונה משוי לה כמשאוי וא"ש בזה מה שדקדקתי לעיל בלשון רש"י ז"ל והשתא לכולהו פירושא אכתי לא יתיישב הא דאמר רבא לעיל לחלק בין זוג אחד לשנים משום דרך מלבוש ובכל הני אוקימתא אחרנייתא לא הוזכר מזה כלל אבל מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה דסמכו על שינוי' דרבא ומש"ה פסקו כת"ק דזוג אחד אין גם לפי דבריהם דשבת לאו זמן תפילין ועיין תוי"ט ז"ל. וראיתי לבאר כאן שיטת הירושלמי במתני' כי נפלאה היא והכי אמרינן התם ע"ד דרבנן אינו מחוור הא דשבת לאו זמן תפילין בשבת אינו מחוור מה"ת אלא אסמכתא בעלמא כדאיתא התם כל מילי דלא מיחוורא כו' ומש"ה לא שרינן אלא זוג אחד דהוי דרך מצותו ע"ד דר"ג מחוור לפטור ומש"ה אמר שנים שנים אמר ר' ירמי' בשם ר' שמואל שיערו לומר עד מקום שגבהו של ראש מחזיק פ"ו אפילו אי נימא דלר"ג נמי אינו מחוור אפ"ה מותר שנים שנים כיון שהוא מקום תפילין ופריך מעתה אפילו בחול נמי אמר ר' חגי אין בעי מיהב יהבי משמע מזה דליכא בל תוסיף בב' זוגות. אמר ר' יוסי ובלבד ע"י שנים היינו דווקא שנים שנים ר' יוסי בשם ר' אחא ואפי' שנים שנים ואם רוצה להכניסן זוג זוג הרשות בידו הוון בעי מימר ע"ד דרבנן אינו מחוור ע"ד דר' אחא מחוור והי' נראה להגיה איפכא לר' יוסי מחוור מש"ה דווקא שנים שנים דהכי עדיף כדאמרינן לקמן ע"ד דר' אחא אינו מחוור ומש"ה אפילו שנים שנים וכש"כ זוג זוג כיון דאינו מחוור ופריך למ"ד מחוור ויביאם בידו ומשני מוטב להביאו דרך מלבוש מוטב לדחות את השבת פעם א' ולא שני פעמים ומש"ה יכניסם שנים בבת אחת תני אחד האיש ואחד האשה הוון בעי מימר מ"ד מחוור דשבת לאו זמן תפילין ואפ"ה שרינן ניחא דאשה נמי שריא אלא למ"ד אינו מחוור ומש"ה שרינן זוג אחד אצל איש אבל אשה ודאי מחוור לפטור כדאמרינן התם מולמדתם אותם את בניכם וא"כ אמאי שרי לאשה אמר ר"א מאן תנא אשה ר"ג דתני טבי עבדו הי' מניח תפילין ולא מיחו בידו וה"ה אשה שייכא במצוה זו העולה לנו מהלכה זו חדא דליכא בל תוסיף בב' זוגות ועיין ריטב"א ז"ל מה שהקשה מריבוי המינים בלולב ועוד דאיכא מ"ד דכל הני דרשות דדרשינן דשבת לאו זמן תפילין אינן אלא אסמכתא בעלמא ועוד דאשה לכ"ע פטורה מן התפילין מולמדתם וברייתא דאחד האיש ואחד האשה היינו משום דאין מוחין בידה ולפנינו יתבאר אי"ה מה שנצרך מזה לסוגיין:
דף צו.
תוס' בד"ה ימים כו' ולכאורה אין להניח תפילין בחוה"מ כו' אבל בירושלמי משמע דצריך להניח כו' ועיין בביאורי הגאון ר"א ז"ל שדחה דרב אליבא דר' יהודא קאי דס"ל שבת זמן תפילין ולפמש"כ לעיל בשיטת הירושלמי דהא דתניא אחד האיש ואחד האשה אתיא כמ"ד לא מיחו בידם אבל לא לחיובא א"כ לא שמעינן כלל לר"מ ור"י דשבת זמן תפילין ושפיר שמעינן מעובדא דר' חננאל דצריך. להניח תפילין בחוה"מ אפילו למ"ד שבת וי"ט לאו זמן תפילין והתוס' ז"ל במ"ק הביאו ראי' ממתני' דכותב אדם תפילין לעצמו ואי לאחר המועד מה לי לעצמו מה לי לאחרים ודחו דהתם ר"מ ור"י איירי במתניתין והם סברי דשבת זמן תפילין וגם ע"ז ק"ק א"כ אמאי לא הביאו הש"ס להוכיח הכא ממתניתין דמ"ק דס"ל לר"מ ור"י שבת זמן תפילין והוי עדיף יותר מלהוכיח מדיוקא דברייתא ועל עובדא דרב חננאל י"ל דהוא ס"ל כת"ק דהכא דפטור שבת וי"ט לא מחוור היא ולהכי בחוה"מ חייב להניחם והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' תפילין כתב דפטור דלילה ילפינן מושמרת את החוקה כו' ופטור דשבת מולך לאות והוא דלא כמאן וי"ל בזה דממשנתינו יש קצת ראי' לדבריו ז"ל דלמ"ד דהכל ילפינן מושמרת א"כ כי היכא דאיכא איסורא להניח בלילה לר"א בעשה ולר"י בלאו ה"נ דאיכא איסורא בשבת וא"כ אמאי שרינן להכניסן זוג זוג כיון דאיכא איסורא אלא ש"מ דסתמא דמתני' יליף מלך לאות אלא די"ל דשלא בכוונה ליכא איסורא וכן משמע במנחות פ' הקומץ אך קשה א"כ הא דפליגי התם ר"א ור"י אי עובר בעשה או בלאו תיפוק לי' משום בל תוסיף כיון דמיירי ע"י כוונה דווקא ולפנינו יתבאר עוד אי"ה בדין בל תוסיף:
שם גמרא הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח כו' יונתן הקיטוני אומר אין מניחין תפילין בלילה מכאן משמע דלמ"ד לילה לאו זמן תפילין אסור להניחן בלילה אפילו אם הם על ראשו מבע"י והרמב"ם ז"ל לא כ' כן וגם במנחות צ"ע לפי שיטתו ואין כאן מקומו:
שם גמרא מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים ש"מ דלאו מצוה שהזמן גרמא היא ופירשו ז"ל דאל"ה הוי כמוספת על התורה והתוס' חלקו עליו מהא דהילני המלכה שישבה בסוכה ופי' הם דהטעם הוא משום גוף נקי והנה יש לדקדק לדבריהם ז"ל במאי פליגי ר' יהודא ור' יוסי דלתרווייהו יכולה אשה להחמיר על עצמה בכל המצות ולא פליגי אלא במצות שיש בהן חשש עבירה וע"כ אין זה אלא מדרבנן וא"כ לא שייכא פלוגתייהו כלל לענין אי חשיב תכשיט לאשה וכי משום דלמר מדרבנן אסורה להניח תפילין לא יחשב תכשיט ולמר יחשב תכשיט כיון דמדאורייתא שניהם שוין ועוד בעיקר פלוגתייהו גבי סמיכה לא מסתבר למימר דבדרבנן פליגי אלא העיקר נראה דבהא פליגי ת"ק סבר דהתורה פטרינהו לגמרי ולא שייכא נשים כלל בכל מצות שהזמן גרמא ואם מחמרת על עצמה עוברת על בל תוסיף כמו האיש אם מוסיף על המצות שנאמרו למשה כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בה' ממרים אם ב"ד אומרין על בשר עוף בחלב שהוא אסור מה"ת הרי זה בל תוסיף וכמעשה דשאול ע"ה ור"י ור"ש סברי דהתורה לא רמי עלייהו בחובה כל הני מצות אבל אם תרצה לקיימן הרשות בידה וגם היא שייכא בהן ואפ"ל דר' יוסי אזיל בשיטת ר"ש חברי' דדריש טעמי' דקרא דמה שפטרה התורה את הנשים מאלו המצות היינו משום שהם משועבדות לבעליהם אבל מ"מ שייכא בהן וכי תשמרם אין זה בל תוסיף והשתא פליגי בדאורייתא דמדאורייתא ניתן להם רשות לקיימן והוי דומיא דהא דאמרינן בפסחים נשים בפסח רשות מריבוי' דקרא ואין להקשות לפ"ז למה לי קרא התם בפסח דהוי רשות תיפוק לי' דהוי ככל מצות די"ל דפסח שאני דבעינן שיהי' נאכל למנויו ומש"ה איכא מ"ד דאפילו רשות לא הוי ואסורין בפסח ובחגיגה בהא דאמר ר' יוסי לא שהסמיכה בנשים משמע דטעמא דת"ק משום שלא יאמרו דהנשים מחוייבות ויהי' בגדר בל תוסיף כמש"כ הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל חלק עליו שם בה' ממרים וכתב הכ"מ ולא ידעתי טעמו והטעם מבואר בשלטי הגבורים בראש השנה דליכא בל תוסיף אלא כמו ב' זוגות תפילין או חמש פרשיות אבל שלא במקום תפילין ליכא בל תוסיף ועיין מהרש"א ז"ל שם בר"ה ע"ד רש"י ז"ל והוא פלאי ולפי הנראה הא דבשר עוף בחלב הוי דומיא דתפילין שלא בזמנן דעובר עליהם וה"ה נשים בתפילין כיון דאנשים חייבים אם יורו ב"ד דנשים נמי חייבים וודאי הוי בל תוסיף אבל אם יעשו לעצמן איזה דבר חדש לחוק אין זה בכלל בל תוסיף דלא תוסיפון על הדבר כתיב אלא הוא דרך החיצונים ומעשה דשאול במלחמת עמלק הא דקרו לה חכמים באל תוסיף הוא משום דדרש ק"ו והדבר הזה צ"ע בש"ס ופוסקים עכ"פ העיקר נראה בזה כשיטת רש"י ז"ל דטעמי' דת"ק הוא משום דיש בזה חשש בל תוסיף ולפ"ז פלוגתייהו הוי כללא לכל מצות שהזמן גרמא דלשיטת התוס' דילמא גבי תפילין מודה ר' יוסי דיש למחות משום דלא זהירי בהו ועיין בריטב"א ז"ל מש"כ בשם הרמב"ן וכתבו התוס' בד"ה דילמא דברכת הנשים במצות שהזמ"ג תליא נמי בפלוגתא דר' יהודא ור' יוסי ולא הבנתי הא לשיטתן בשאר מצות ר' יהודא נמי מודה דיכולין להחמיר על עצמן ועיין בדברי הרא"ש בקידושין שכ' דטעמא דמ"ד דיש למחות בנשים הוא משום הברכה וזה דלא כשיטת התוס' וקשה לדבריו ז"ל הא בסמיכה ודאי לא בירכו כיון דלא הוי באקפי ידייהו וא"כ במאי קמיפלגי התם אבל לשיטת רש"י ז"ל שפיר תליא דין ברכה במחלקותן אלא דהתוס' הקשו היכא יכולין למימר וצונו וע"כ צ"ל בזה כמש"כ הר"ן ז"ל בר"ה דצונו קאי אכללות ישראל והנה רוב הפוסקים פסקו כר' יוסי דרשות לנשים לקיים כל מצות שהז"ג כמבואר בש"ע בה' ר"ה דאין מעכבין את הנשים מלתקוע והוא כר' יוסי וא"כ קשיא לי מהא דכתב רמ"א ז"ל דיש למחות בנשים להניח תפילין והוא דלא כר' יוסי ודעת רמ"א ז"ל בה' ר"ה דאפילו ברוכי יכולין לברך וע"כ הוא כר' יוסי ולזה י"ל דמטעם חומרא כתב כן אכתי קשה על הא דכתב המ"א בסי' ש"א דאשה אסורה להכניס זוג זוג ואמאי כיון דפסקינן כר' יוסי הוי תכשיט אפילו לאשה והכי אמרינן להדיא בסוגיין וכן מש"כ שם דאשה שיצאה בטלית מצוייצת חייבת חטאת ג"כ צ"ע ומהא דלא כתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל האי דינא דאחד האיש ואחד האשה נראה דס"ל דלא כר' יוסי אבל בסוף הל' ציצית כתב דבכל מצות שהזמן גרמא אין ממחים בנשים אם יקיימו וזה כר' יוסי ודוחק לומר דאזיל בשיטת התוס' דבשאר מצות גם לר' יהודא אין מוחים בידם וצ"ל דס"ל דלמסקנא מוקמינן הא דאחד איש ואחד האשה משום דשבת ז"ת א"כ למאן דאמר לאו ז"ת לא הוי תכשיט לאשה אפילו לר' יוסי כיון דרשות הוא ובזה יש ליישב גם דברי המ"א ז"ל ועיין בשלטי הגבורים בר"ה שכתב דהנחת תפילין בנשים הוי דרך החיצונים ולא ידעתי זו מנין לו ודו"ק היטב ועיין מהרש"א ז"ל מש"כ בזה. שוב ראיתי בביאורי הגאון ר"א ז"ל בסי' ל"ה שהעיר על דברי רמ"א ז"ל ע"ש:
דף צו:
תוס' בד"ה לא ס"ד ע"ש מה שהקשה הרי"ט מווין ותירץ הר"י ז"ל דע"כ מתני' דברכות ס"ל דלא אמרינן נשים סומכות רשות ע"ש. ויש לדקדק א"כ מאי פריך הש"ס התם פשיטא דילמא הא קמ"ל דמוחין בידם וכמש"כ התוס' דמש"ה נקט קטנים ולפמש"כ לעיל יש ליישב קושיית הרי"ט דע"כ לא בעי הש"ס למימר דטעמי' דר"מ משום רשות נמי הוי תכשיט היינו משום דלא מצינו מי שסובר דשבת זמן תפילין א"כ מסתבר למימר דטעמי' דר"מ משום רשות הוא ולא למיעבד פלוגתא חדשה אבל למסקנא דר' יהודא ע"כ ס"ל שבת זמן תפילין א"כ עדיף לן למימר דר"מ נמי הכי ס"ל ומש"ה מתיר באשה ולא מסתבר לי' למימר לפי המסקנא דמשום רשות הוי תכשיט לאשה ומכאן יש סמך לדברי הרמב"ם ז"ל שלא כ' הא דאחד האיש ואחד האשה וכמש"כ לעיל:
שם גמרא אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין ועיין תוס' ז"ל וביאור דבריהם דא"א לומר דהשתא ס"ד דהכל איירי במקושרות א"כ ישנות נמי דילמא קמיע הם ואי ישנות היינו מקושרות וחדשות שאינן מקושרות א"כ היינו דתני אבוה דשמואל ומנ"ל דטעמא משום חשש קמיע דילמא טעמא משום קשירה היא וכדמסיק הש"ס אלא ש"מ דהוי ס"ד דהכל איירי אפילו באינן מקושרות וישנות מותרות משום דניכר הקשר וכולי האי וודאי לא טרח וחדשות אסורות משום קמיע ולפ"ז לא חיישינן כלל לאיסור קשירה ולמסקנא חדיש אבוה דשמואל דישנות היינו מקושרות דווקא והשתא מצינן למימר דכ"ע ס"ל לא טרח אלא טעמי' דר' יהודא משום איסור קשירה והא דלא עניב לה או משום דעניבה פסולה בתפילין או משום דר' יהודא לטעמי' דעניבה גופא קשירה היא והק' בתוס' אטו רב חסדא לא ידע דלר"י עניבה קשירה מעלייתא היא ולפי שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דכל שאינו מעשה אומן אין בזה איסור מה"ת א"כ הא דאמר ר' יהודא ובלבד שלא יענבנו הוא מדרבנן לא תיקשי כ"כ. ויש לדקדק בהא דתני אבוה דשמואל חדשות יש בהן רצועות ולא מקושרות וכי אין בהן רצועות מה דינן ולולי ד' התוס' ז"ל הי' נראה דלמאי דס"ד הוי טעמא דישנות מותרות משום דאין דרך קמיע להתיישן כ"כ והשתא דתני אבוה דשמואל דכל שהן מקושרות הם בכלל ישנות אף דחדשות הם מוכח מזה דלכ"ע לא טרח והרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו להלכה דטעמא דחדשות אסורות היינו משום חשש קמיע ועיין בעה"מ ז"ל והמלחמות ז"ל כתב דמכח סתמא דמתניתין דפוטר בחדשות כתבו כן דלא מסתבר למימר דמתניתין אתיא כר"י דעניבה קשירה מעלייתא היא והגאון ר"א ז"ל כתב דא"כ הוי ליה למיתני דצריך להחשיך עליהם ועיין בריטב"א ז"ל ועיין בפי' המשניות ובירושלמי אמרו הטעם בחדשות משום דאינן בדוקות ולשיטת התוס' דילן צ"ל כמש"כ התוס' לעיל לענין חוטי הציצית אם מצאן לא חיישינן שמא שלא מן המומחה הם ה"נ גבי תפילין אם מצאן אין צריכין בדיקה ודו"ק. שוב ראיתי בתוס' מנחות דף מ"ב שהרגישו בזה וכתבו שם דרוב מצוין אצל תפילין מומחים הם ועוד כתבו דמשום בזיון תפילין לא החמירו וע"ז קשה דאדרבה יש להחמיר לענין שבת כי היכי דחיישינן דילמא קמיע הוא:
דף צז:
גמרא ר"ש אומר וכן בנו נותנו לחבירו לפי פשט המשנה נראה דהא דתנן וכן בנו כו' דברי ר"ש הם שאמר דהא עדיפא מלהוליכו פחות מד' אמות וא"כ יש לדקדק על פסקי הרא"ש דלענין תפילין פסק כת"ק דמוליכין פחות מד' אמות ובהא דבנו כתב דנותנו לחבירו וחבירו לחבירו אבל הרמב"ם ז"ל פסק לכולהו תקנתא בפ' י"ט מה' שבת ונראה שדעתו ז"ל דכל חד מודה לחבירו דאם אי אפשר בחדא תקנתא יעשה תקנתא אחריתי ועיקר מחלקותן היכא דאפשר בשניהם הוי עדיפא אלא דבפ' י"ב כתב דהא דחבירו לחבירו שרי אפילו לדבר הרשות וכתבו מפרשי דבריו דסמך אדר"י וחכמים לא פליגי אלא אחוץ לתחום ולאוקימתא דרב יוסף דמוקי לה בשיירא אין ראיה ועיין לעיל בפ' בכל מערבין גבי הא דנתנו בשדה אין עירובו עירוב:
שם גמרא בנו מאי בעי התם עיין בריטב"א שכ' דלאו במקום סכנה איירי ע"ש ובירושלמי אמרו אפילו במקום סכנה הואיל ויכול להביאו דרך היתר:
שם גמרא כדתנן והקשה הריטב"א ז"ל הא ליכא מאן דפליג אמתני' דהחי במטה ועיין בפ' במה אשה דף ס"ב דאמר רב אדא בר אהבה דר"א פליג אמתני' ע"ש:
שם גמרא אלא אמר רב יוסף כו' בשיירא תנן. מלשון רש"י ז"ל נראה דגם בשיירא לא התירו אלא במים שלא קנו שביתה ומלשון אלא אמר רב יוסף לא משמע כן ומה שהביאו לרש"י ז"ל לפרש כן הוא מדאמר אביי בשיירא ואפילו אם נפרש דרב יוסף נמי הכי קאמר א"כ מאי חידש אביי וק"ל:
דף צח.
תוס' בד"ה אלא אמר אביי כו' ומסקנת דבריהם דבכרמלית ליכא איסורא היכא דאגודי בידו אפילו לאביי ולמאן דאמר לעיל לענין להחליף במקום פטור דאפילו ברשויות דרבנן אסור נראה קצת דגם לענין איגודו בידו בכרמלית נמי אסור אלא דמצינו לענין כחו דכרמלית קיל מרה"י וכן לענין מלאכה שאין צריכה לגופא ולפ"ז צ"ע בזה עוקר וזה מניח לענין כרמלית מה דינו ומלשון רבינו יהונתן נראה דאיכא איסורא באיגודו בידו אפילו בכרמלית וצ"ל דהא דאמרינן לקמן דאפילו שבות נמי ליכא היינו שבות חמור:
שם גמרא והאמר רבא המעביר חפץ כו' והרמב"ם ז"ל פירש ג"כ כמו שפירש"י ז"ל דדרך עליו היינו למעלה מראשו ונראה דגם אליבייהו הוי רבותא הא דעומד במקום אחד וה"א דרבנן דבן עזאי מודו בזה אבל מה שהוא מעביר נגד גופו לא הוי רבותא לדידהו כיון דהכל במקום חיוב וכתב הרמב"ם ז"ל לאוקימתא דאיסקופה כרמלית ולא ביאר דבעינן דווקא איסקופה ארוכה ובעה"מ ז"ל דחי להא דאיסקופה ארוכה מהא דקי"ל לא יקרא לאור הנר אפי' גבוה שתי קומות ואם נאמר דהכא משום ספר הקילו אין ראי' דעכ"פ לא חמיר איסורא ועיין ברא"ש ז"ל ובלא"ה יש לחלק ועיין בשבת דף קמ"ט שקלא וטרי' אי אביי אית לי' דרבה בהא דאפילו גבוה שתי קומות אי לא וק"ל:
דף צח:
תוס' בד"ה אלא כולה ר' יהודא תימא כו' ובירושלמי מוקמי לת"ק כר' יהודא דאמר אסור להשתמש באויר רה"ר והיינו משום קלוטה ומגיה בסיפא ר' מאיר אומר והתוס' חילקו בין הכא שדעתו ורצונו שינוחו שם ובין שאין רצונו שיונח שם וצריך להבין הא עיקר החששא הכא הוא משום שמא יפול מידו לגמרי ואח"כ יביאנו אליו א"כ מאי מהני רצונו בזה ואכתי הא קעקר לי' מר"ה וי"ל דלענין עקירה נמי בעינן מקום חשוב והי' אפשר לומר דע"כ לא קאמר ר' יהודא דאמרינן קלוטה אלא לענין הנחה אבל לענין עקירה לא אמרינן קלוטה ולהכי לא גזרינן שמא יפול מידו אלא דלפ"ז לא שמעינן מר' יהודא דתוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו וא"כ תיקשי לרבא מברייתא דתוך ג' ד"ה חייב דר' יהודא לא פליג אלא לענין עקירה וי"ל דתוך ג' אין לחלק בין עקירה להנחה דאי ארעא סמיכתא היא לענין הנחה ה"ה לענין עקירה ודו"ק ועיין מהרש"א ז"ל בזה:
שם משנה זיז שלפני החלון כו' אמר אביי תחתון כו' עיין רמב"ם ז"ל בזה ומעין דבריו ז"ל מבואר בירושלמי אבל קשה ליישב דבריו במה שמחלק בין רחב ד' או לא ובירושלמי נראה איפכא ע"ש ועיין בדברי הה"מ שם ודו"ק:
דף צט.
תוס' בד"ה הוא סבר כו' ובירושלמי משמע כפי' רש"י ז"ל ע"ש וכ"כ הק"ע:
שם תוס' בד"ה מחשבתו משוי לי' מקום כו' אבל זרק על מקלות כו' ועיין רא"ש ז"ל שכתב דאפילו בידו של אדם לא אמרינן מחשבתו משוי לי' מקום אי לאו משום דידו חשובה כדע"ד וכן משמע בריש שבת ולכאורה משמע שם איפכא דאי לאו דאמר ר"י הא דהלכה ונחה בידו של חבירו ה"א דווקא במתכוין חשיבא כדע"ד משום מחשבתו אלמא דביד נמי שייך למימר מחשבתו משוי לי' מקום משום דזה נמי חשיב הנאה מה שנותן לעני אלמא דמכל הני אמוראי דמשני התם בגווני אחריני משמע דלא אמרינן מחשבתו משוי ליה מקום בידו של אדם וק"ל:
שם גמרא ואע"ג דלא היפך בה כו' הטור ז"ל בסי' ש"נ כתב דהלכה כר' יהודא דאסור להלך משנתלש רוקו וכ' הב"י דמשמע לי' דת"ק לא פליג אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דלית הלכתא כר"י וכ"כ להדיא בפי' המשניות ואפילו בהיפך בה וצ"ל הטעם לדעת הרמב"ם ז"ל משום דלאו דרך הוצאה בכך דליכא למימר משום דלא חשיב משקה אפילו היפך בה דהא בפ"י מהל' טומאת אוכלין פסק דהיפך בה טעמא אלא ע"כ משום דלאו דרך הוצאה היא ובדברי הטור ז"ל נראה ג"כ דבעינן דווקא היפך בה וזש"כ שם ומוכן לזרקו ולפ"ז לא צריכינן למימר לדעת הטור ז"ל דת"ק לא פליג אלא דת"ק היינו ר"מ כמש"כ התוס' וגרסינן ר"מ מטהר ועיין בפי' הרמב"ם ז"ל בפ"ח דכלים פי' נפלא שכתב שם בטעם המטהר משום דאין מתכוין ליגע ברוק ולפ"ז לא הוי פריך הש"ס כלל ע"ש ובחיבורו ג"כ כתב דהא דלא היפך בה טהור לאו דלא חשיב משקה אלא דהוי כמים מחוברים דלא מכשרי ולענין מה שכתבתי דאין דרך הוצאה בכך עיין רבינו יהונתן שכ' דברוק ואוכלין דרך הוצאה בכך כדתנן אם הי' שבת והוציאהו בפיו חייב ובסוף פ' הזורק משמע דגם זה לא חשיב דרך הוצאה אלא הטעם משום דמחשבתו משוי לי' מקום ובאמת יפלא אמאי הביא הש"ס לסיועי לרב יוסף מהא דרבא ועדיפא הוי להו לאתויי מהא דתנן אם הי' שבת והוציאו בפיו כו' ועיין בתוס' שבת דף צ"ב ד"ה המוציא כו' וכ' הרי"ף ז"ל דהא דאמר רב יוסף דחייב חטאת במשתין ורק היינו כר' יהודא דמחוייב במלאכה שאצ"ל אבל לר"ש בלא"ה פטור משום מלאכה שאצ"ל. ונראה דמש"ה השמיט הרי"ף ז"ל להא דבעי רבא הוא ברה"י כו' דלשיטתו דפסק כר"ש במלאכה שאצ"ל הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא ולמאי דמוקי ר"ל להא דר' יהודא בכרחי ע"כ צ"ל דטעמא דת"ק היא משום דאין דרך הוצאה בכך וק"ל וע' מהרש"א ז"ל מה שפי' בזה ולא נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו וגם הלשון דחוק לפי':
שם משנה לא יעמוד ברה"י וישתה ברה"ר ומוקי לה בחפצים הצריכים לו והקשה רש"י ז"ל מ"ש ממשתין ורק ותי' דהכא נחין תחילה בפה שהוא מקום פטור ודקדקו התוס' והרא"ש ז"ל מזה דלענין לרוק ג"כ מותר אם הוציא פיו לרה"ר כיון דנח במקום פטור אלא דהקשו ע"ז מהא דהוציא ידו מלאה פירות דחייב אי שדי לה וחילקו בזה דווקא אם מניח במקום פטור הוא דפטור אבל אם נח ממילא במקום פטור חייב וא"כ אסור לרוק אפילו פיו לרה"ר ולענ"ד ברקיקה ודאי שרי אי פיו לרה"ר דהא רוק לא חשיב אלא בשעה שהוא רוצה לרוק היינו נתלש והיפך בה אבל בתחילה לאו כלום הוא וא"כ תחילת יציאתו מן הפה הוא שהוא מקום פטור משא"כ מי רגלים שיציאתן מן הגוף והנה לפי שיטת רש"י ז"ל אם לא נח כלל בפיו כגון ששפך לו חבירו לגרונו אסור לשתות מן הדין וכן נראה בירושלמי דטעמא דמתני' הוא משום איסור הוצאה ופריך תינח עומד ברה"י אלא עומד ברה"ר אמאי לא ישתה ברה"י הא פיו למעלה מי' ומשני מפני שמתגלגלין ויורדין למטה משמע דהנחת פיו לא חשוב הנחה אלא דבש"ס דילן לא משמע הכי וק"ל וגם קצת קשה אמאי לא הקשו בירושלמי כן ג"כ אמתני' דלא ירוק מרה"ר לרה"י ואמאי הא פיו למעלה מי' ועיין תוס' שבת דף צ"ב:
דף צט:
גמרא שותין על הגת כו' ר"א בר"צ מחייב ופי' רש"י ז"ל דמה שמוזגו הוי קבע והר"ש והרע"ב במעשרות פי' דר"א ב"צ גזר שמא יוציא לחוץ וישתה ולפי מאי דגרסינן הכא בד' חכמים מפני שהוא מחזיר את המותר מסייע לפי' רש"י ז"ל ומש"ה איצטריך להאי טעמא דמחזיר את המותר ולא משווי' המזיגה קבע וכמו שפירש"י ז"ל בדברי חכמים אבל לפי' הר"ש ז"ל למה לי האי טעמא דמחזיר את המותר בלא"ה נמי חשיב שתיית ארעי על הגת ויש ליישב ומפי' הרמב"ם ז"ל במשנה ומחיבורו נראה דהא דמחייבי רבנן בחמין היינו משום דקיי"ל דאור קובע למעשר ולפ"ז ודאי לא גרסינן מפני שהוא מחזיר את המותר וכ' התוס' ז"ל דמתני' אתיא כר"מ וכ"כ רש"י ז"ל ואין זה מוכרח דכרבנן נמי מצי אתיא ואצונן ואפילו לר"א בר"צ היכא דלא מזיג לי' אלא די"ל דחי לא אורחי' למישתרי' אבל כרבנן ודאי מצי אתיא וכן פירש הר"ר יהונתן ועיין מהרש"א ז"ל בשבת דף י"א ולפירש"י ז"ל יש לדקדק הא אמרינן בביצה דלא מהני לרבנן מותר וחוזר היכא דחשיב קבע ויש לחלק וק"ל:
שם משנה קולט אדם מן המזחילה כו' עיין ברבינו יהונתן בזה באורך גירסת הרי"ף ז"ל ועיין ברמב"ם ז"ל ובדברי הה"מ שם ודו"ק ובאמת לשיטת רש"י ז"ל הא דאמרינן דכל פחות מג' סמוך לגג כגג אפילו הוא למטה מי' קצת צ"ע מהא דתנן הזורק ד' אמות ברה"ר ונח בכותל למטה מי' כזורק בארץ וסתם כותל אינו גבוה אלא יו"ד וא"כ הוי פחות מג' מראש הכותל ואפ"ה הוי כזורק בארץ אם לא שנחלק בין גג לכותל:
שם גמרא הא ליכא חוליא עשרה קמטלטל מרה"ר לרה"י דרך רה"ר עיין ריטב"א ז"ל מש"כ בזה:
שם גמרא הא קמ"ל דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה ונראה מד' התוס' בכמה דוכתי דהרבותא היא דמצטרפין הגידוד והמחיצה אבל רבינו יהונתן כתב רבותא אע"ג דהחוליא אינה חזקה ובריאה להשתמש בה תשמיש קל וכבד ועיין לעיל דף ע"ח וכדברי התוס' שם:
שם רש"י בד"ה שרשיו גבוהים כו' עיין ברש"י באלפס ותמצא לשון רש"י על מכונו ע"ש:
דף ק.
תוס' בד"ה מתן ד' כמתן אחת כו' וא"ת ליתי עשה כו' ותירצו כיון דע"י הוא בא לא אמרי' אתי עשה ודוחה ל"ת וכבר הקשו ע"ז מהא דזבחים דפריך הש"ס גבי יאכל כחמור שבה וליתי עשה ולידחי ל"ת והתם נמי ע"י פשיעה בא לו ויותר קשה על הריטב"א ז"ל שהביא הא דזבחים לתרץ קושיית התוס' משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדמסקינן התם בזבחים ולבסוף כתב דאין צריך לזה אלא כסברת התוס' דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת אלא היכא דהלאו בא מאליו כמו בכלאים בציצית ומילה בצרעת אבל הכא ע"י בא הלאו ועשה יחד וא"כ תיקשי מהא דזבחים ויש לחלק קצת דהתם מותר לאכול כיון דמקיים עשה אף דאיכא לאו אתי עשה ודחי אבל הכא יש לחלק ההזאה ובחדא עביד מצוה ובחדא עבר בלאו בזה לא אתי עשה ודחי מפני שבהזאות הפסול לא עביד מצוה כלל ואיך שיהי' יש לדקדק מ"ט דר"א דאמר ינתן במתן ד' הא קעבר בבל תוסיף ומ"ט דקאמר לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו ואין לומר דר"א לטעמי' דאמר רואין אותן כאלו הן מים דא"כ לא אתי שפיר הא דאמרינן הכא כתנאי כיון דלר"א ליכא איסורא כלל ועיין בתוס' זבחים שם ומטעם זה אין לומר נמי דר"א ס"ל לעבור בזמנו בעי כוונה וצ"ל דר"א ס"ל דבלאו דבל תוסיף לחוד עשה דוח' אותו דטוב לעבור על בל תוסיף בלא כוונה מלעבור על בל תגרע בכוונה ובירושלמי פסחים גבי פלוגתא דכיצד מפרישין חלה בטומאה מפרש נמי דר"א ור"י פליגי בזה ר"א אמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ומניח את החלה לישרף ור"י ס"ל דטוב יותר שיעבור על בל יראה ולא יעשה מעשה מלעבור על שריפת קדשים ע"י מעשה וש"ס דילן לא ס"ל הכי ועיין בסוף מכילתין בירושלמי ושם יבואר אי"ה
תוס' בד"ה ונתנו במתנה אחת כו' וכתב מהרש"א ז"ל דאי לא כיפר לא הוי פליג ר' יהושע וינתן מתן ד' וקשה לו הא עבר בבל תוסיף אלא הי' נראה דלית להו תקנתא כלל אבל ז"א דעכ"פ מתנה אחת יכול ליתן ממ"נ אם לא שנאמר דאם לא יתן אלא מתנה אחת א"כ הדם של מתן ד' חשיב דם פסול ואסור ליתנו ע"ג מזבח וצ"ע ומלשון רש"י ז"ל נראה כמש"כ המהרש"א ז"ל:
דף ק:
גמרא והאי דינא דקי"ל כר"ש כולהו שרי וכתבו התוס' דלא קאי אלא אעשבים והרא"ש ז"ל כתב דמד' הרי"ף ז"ל נראה דאין חילוק בין עשבים לאילן ומש"ה לא הביא הא דאילן יבש ולא נתברר כוונתו ז"ל בזה ויותר נראה דדעת הרי"ף הוא כדעת הרמב"ם ז"ל דלדידן באילן הכל אסור מטעמא דאמרינן בקעה מצא כו' וכמש"כ הראשונים ז"ל:
שם גמרא ואלא דאסירא לבי תרי קצת קשה אטו קודם החטא מותרת היתה לשנים והלא התורה קדומה היא ונאמר בה איסור אשת איש וי"ל כיון דאסירא לבי תרי א"כ אסורה ביחוד מה"ת עם כל אדם אבל לא אסור ביחוד מן התורה אלא בקרובות ושאר עריות:
דף קא:
גמרא ת"ר פיתחי שערי גינה כו' עיין בהלכה זו בדברי המהרש"א ז"ל ובריטב"א ז"ל מבוארי' הדברים באריכות ע"ש:
דף קב.
גמרא כי פליגי בשאין ניטל באוגדו גם בזה ע' בריטב"א ז"ל ותמצא נחת ועי' בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל ובחיבורו פ' כ"ו מה' שבת:
שם תוס' בד"ה לא אמרן כו' עיין מהרש"א ז"ל שהקשה אמאי לא שרי לכתחילה לעשות הכפין בפחות מג' ואח"כ להוסיף על אוהל ולא זכיתי להבין כיון דנעשה בשבת אהל שלם ודאי אסור אטו אם עושה אוהל בפחות פחות מטפח ודאי מצטרף וחייב וה"נ כן ויש לחלק דהכא כיון דעיקר האהל כבר נעשה בהיתר כי מוסיף אח"כ אמאי יתחייב אבל מ"מ אין זה מוכרח וק"ל:
דף קב:
גמרא רטי' שפירשה ופירש"י ז"ל להכי נקט פירשה דלא נטלה מדעת נראה מפירש"י ז"ל דמתני' מיירי בנטלה מדעת ובזה כ"ע מודו דאסור להחזירה במדינה וכי פליגי רבנן ור"י בנפלה מעצמה דהוי מילתא דלא שכיחא וא"כ מתניתין אתיא ככ"ע ולמאי דקאמר רב חסדא דפליגי בפירשה ע"ג כלי אבל בע"ג קרקע כ"ע מודו דאסור הי' אפשר לומר דמתני' מיירי ע"ג קרקע אלא מדקאמר סתמא אבל לא במדינה משמע אפילו ע"ג כלי נמי לא אלא דלמאי דמסיק הש"ס דרב אשי לא ס"ל הא דרב חסדא ופירש"י ז"ל דס"ל דפליגי ע"ג קרקע אבל ע"ג כלי ד"ה מותר דהוי כהוחלקה א"כ בנטלה מדעת נמי לישתרי ע"ג כלי כמו הוחלקה אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות נראה דאין חילוק בין מדעת לשלא מדעת ובנפלה ע"ג כלי בכל גוונא מותר וכן נראה בחיבורו פכ"א ועי' בד' הה"מ שם ועיין ברא"ש ז"ל מש"כ על דברי הרי"ף ז"ל ובנוסחא שלפנינו אתיין דברי הרי"ף שפיר ולפי מש"כ לעיל דלמסקנא דע"ג כלי הוי כהוחלקה יש להשוות דברי הרמב"ם ז"ל עם דברי רש"י ז"ל ומה שדייק רש"י ז"ל בהא דנקט פירשה היינו בע"ג קרקע ובזה הלכה כר' יהודא א"כ מדעת ושלא מדעת שוין אבל אם נפרש דלא שמיע לי' הא דהלכה כר"י א"כ ע"כ מדעת אפילו ע"ג כלי אסור אם נדייק הא דנקט פירשה ודו"ק:
תוס' בד"ה רטי' שפירשה וא"ת כו' נראה דקושיא זו קאי אפי' הר"ר יוסף דהתם נמי טעמא משום שחיקת סממנים אבל לפי' התוס' דהתם טעמא מפני שמערמת להוציא תו לא תיקשי מהא דאם נפלה לא תחזור דבזה נמי נראה כמערמת להוציא שוב ראיתי במ"א סי' ש"ג שכתב כן וכתב עוד דכן כתבו התוס' בשבת ואין הכרח מדברי התוס' שם דהם הקשו למאי דמשמע מכאן דלא שייך שחיקת סממנים היכא דמאתמול הוי עילוי' א"כ אם נפל אמאי לא תחזור וע"ז כתבו דהטעם משום דנראה כמערמת להוציא ומ"מ אפשר לומר כי היכא דהכא חזרה אסור שמא ימרח אעפ"כ מע"ג כלי מותר ה"נ יש לומר לענין הך סברא דמערמת להוציא ובירושלמי בפ' במה אשה פליגי בזה אי הא דתנן ובלבד שלא תתן לכתחילה קאי אפלפל וגרגיר מלח לחוד או אשאר מילי נמי דתנן התם במתני' ע"ש בקרבן עדה ועיין במ"א סי' שכ"ח שכתב בפשיטות דאם נטל הרטי' במזיד אסור להחזיר וכבר כתבתי דמדברי הראשונים לא נראה כן ודו"ק:
שם משנה קושרין נימא במקדש כו' ורמינהו כו' העולה מהלכה זו לשיטת רש"י ז"ל דלרבנן דפליגי אר"א ודאי דאסור לקשור דהוי מלאכה ומכשירין לא דחו וע"כ מתני' אתיא כר"א אלא דסבר לה כוותי' בחדא היכא דא"א לעשות מאתמול ופליג עלי' בחדא היכא דאפשר לעשות מאתמול ומש"ה בתחילה אסור והתוס' פירשו בתחילה היינו לשלשל ורש"י לא ניחא לי' בזה דהא שלשול טעמי' נמי משום דמיחלף בלכתחילה וברייתא מוקמינן לה כר"ש וא"כ לדידן דקי"ל כר"ע דמכשירין לא דחו וודאי דאין קושרין אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה דקשירה זו לאו מלאכה דאורייתא היא אלא שבות דלא הוי של קיימ' ומש"ה פסק כמתניתין אפילו לדידן דקי"ל כרבנן וקשה דמסוגיין משמע דבקשירה דאורייתא איירי ומתני' כר"א ונראה לומר דסוגיא דילן אזלי כמ"ד עיקר שירה בכלי ולהכי דוחה שבת אפילו במלאכה גמורה אבל למאי דמסקינן בסוכה פ' החליל ובערכין דכ"ע ס"ל עיקר שירה בפה וודאי לא דחי השיר אלא דבר שהוא משום שבות כמו שכ' התוס' ז"ל בסוכה שם א"כ ליכא לפרש מתני' בקשירה גמורה דלכ"ע לא דחו אלא ע"כ צריך לפרש בקשירה שאינה של קיימא ומסייע להאי פירושא הא דאמרינן לקמן א"ד ר"ש קשירה דאתי לידי חיוב חטאת ופירש"י במדינה ועיין מהרש"א ז"ל ולפי הנ"ל א"ש כפשטא דקשירה זו אין בה אלא שבות אבל משום דאיכא קשירה דאתי לידי חיוב חטאת מש"ה גזר ר"ש אלא דיש לדקדק מ"ט דר"ש דאסר קשירה של שבות הא שרינן קשירה של שבות לכל דבר מצוה כדתנן בסוף שבת ומדבריהם למדנו כו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל וצ"ל דהכא איכא למיגזר טפי אטו קשירה של קיימא ואין לדקדק דהא רבנן דר"א אפילו שבות לא התירו לצורך מכשירי קרבן כדמשמע ממתני' דפסחים שהביא הש"ס לקמן י"ל דלאו כל השבותין שוין וע' תוס' פסחים בעובדא דבני בתירא ובאמת לפי מאי דמשמע משמעתין דבקשירה דאורייתא איירי מתני' אין משנה זו דומה לכל הני דתנינן לעיל לחלק בין מקדש למדינה דאיירי הכל בשבות ועוד דמאי חידושא איכא בזה וכי זו בלבד והלא כל המלאכות הותרו לצרכי עבודה ועוד דלפ"ז צריך לומר דכל הני תנאי כולהו ס"ל כר"א במכשירין דלא קי"ל כוותי' וגם מה שמחלק רש"י ז"ל במכשירין בין אפשר לעשותן מאתמול אי לא ג"כ קשה דהא כל המכשירין נקראין דבר שאפשר לעשותן מאתמול כיון דאין זמנן בשבת וכמו שכתבנו במקום אחר ואי"ה לקמן בשמעתין דחתיכת יבלתו יבואר עוד וכתב המהרש"א ז"ל לקמן בסוף מכילתין גבי הא דקאמר ר"ש קשירה דאתי לידי חיוב חטאת דלהאי אוקימתא דר"ש גזר באמצע אטו מן הצד איכא חיוב חטאת ע"ש גם בזה צריך לדקדק כיון דס"ל דמכשירין דוחין אפילו אפשר לעשות ע"י שבות אם עשה מלאכה ליכא איסורא דאורייתא כדמשמע בריש פ' ר"א דמילה וגם זה לקמן יבואר אי"ה שוב מצאתי בתוי"ט שעמד על דברי הרמב"ם ז"ל וכתב כמש"כ:
דף קג.
גמרא ורמינהו הרכיבו כו' חד אמר הא בלחה אסורה אפילו ביד והא ביבשה ביד מותר אבל בכלי אסור וח"א אידי ואידי בלחה דביבשה אפילו בכלי שרי דאיפרוכי מיפרך ומדלא קאמר הש"ס דאפילו במדינה שרי מזה משמע דגם ביבשה איכא איסורא אלא דלא מסתבר להחמיר במקדש כיון דשבות קל הוא וכמש"כ התוס' והא ביד היינו מתני' ומשנה דפסחים בכלי ופריך הש"ס אמ"ד הא ביבשה כו' אמאי לא ניחא לי' למימר הא ביד הא בכלי ומשני משום דקתני התם דומיא דהרכיבו והבאתו מחוץ לתחום דלא הוי אלא שבות אבל בכלי איכא איסורא דאורייתא תולדה דגוזז ואיפריך האי שינויא ושני רב יוסף במילתא אחריתי ובפסחים פ' אלו דברים לא הביא הש"ס אלא הני תרי שינויא דר"א וריב"ח ולא פריך הש"ס שם מברייתא דאלו שהם משום שבות והוא פלאי ואפשר לומר דהכא פריך הש"ס אם נאמר דר"א משני האי שינויא דהא ביד הא בכלי ואליבי' איכא מלאכה גמורה בכלי אפי' לרבנן כדאמר מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב וכדאיתא בסוגיין אבל אם ריב"ת משני לה תו לא תיקשי דאיהו ס"ל דבכלי נמי פליג וליכא אלא שבות לרבנן ור"א לדבריהם דרבנן קאמר לה כי היכא דלמאן דמוקי לה ביד נמי צ"ל דר"א לדבריהם דרבנן קאמר דהא לדידיה אפילו ביד חייב ולא מסתבר לומר דבהמה הוי כחבירו דמודה בה ר"א דפטור וראיתי בתוס' פ' המצניע דלמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור הנוטל צפרניו בכלי נמי פטור דמלאכה שאצ"ל היא ולפ"ז יש ליישב סוגיא דפסחים משום דאיכא למימר דהא דחשיב התם חתיכת יבלתו במילי דשבות משום דסברא דמלאכה שאצ"ל פטור עלי' וא"כ אפי' אם ר"א קאמר האי שינויא לא תיקשי והא דקאמר בשבת דבכלי ד"ה חייב היינו כמש"כ התוספ' שם דאל"כ ליפלגי בכלי להודיעך כחן דרבנן אלא דיש לדקדק בדבריהם דילמא אתי לאשמעינן דגם ביד אסרו רבנן משום שבות כדמשמע מהא דקתני וחכמים אומרין משום שבות ודומיא דגודלת וכוחלת דפליגי בעיקר המלאכה ואין כאן מקומו בזה. וראיתי בירושלמי במכילתין ובפסחים דברים נפלאים אבארם פה בעז"ה. דאיתא התם הני תרי שינוי' וריב"ח אמר הא ביד הא בכלי ור"ש בן יקום אמר הא בלחה הא ביבישה משום דלא מצי לאוקמא בלחה וביד דס"ל כבר קפרא דחובל חייב אפילו אינו צריך לדם ובלחה איכא נמי משום חבורה וע"כ צריך לאוקמא מתני' ביבישה וריב"ח ס"ל כר' יוחנן דאינו חייב אלא בצריך לדם וא"כ ליכא בלחה אלא משום שבות אבל בכלי חייב משום גוזז ובזה מיירי מתני' דפסחים ור' אחא בשם ר' יוחנן משני דמתני' דפסחים איירי בצריך להם וקשה לי בקדשים איך שייך לומר צריך לדם דהא אסור בהנאה וצ"ל דמיירי קודם הקדישו ואמרינן התם הבאתו מחוץ לתחום שבות ומסייע לי' להא דאמר ר' יונתן ופי' הק"ע דשבות הוא ואמאי אסרו חכמים ומשני דמסייע לר' יונתן דאמר לוקין על תחומין חתיכת יבלתו בכלי שבות אמר ר"א לא תני ריב"ח אלא הרכבתו והבאתו הא חתיכת יבלתו לא ופי' הק"ע לפי שיטתו דמש"ה לא תני חתיכת יבלתו דלא הוי אלא שבות ולא אמרו חכמים בזה דאינו דוחה מן בגין דו סבר בכלי הא אין לו סבר בכלי שבות לא כן אמר ר"א בשם ריב"ח מה פליגין בשנטלן הוא אבל נטלן אחר מאוסין הם והדין זבח כאחר דמי ופי' הנ"ל דהכי קאמר דמשמע דר"א מש"ה לא תני חתיכת יבלתו משום דס"ל בכלי נמי שבות הא אם לא סבר בכלי שבות שפיר הוי תני חתיכת יבלתו ואמאי הא זבח כאחר הוא ולכ"ע אין בו אלא שבות אפילו וזה הפי' דחוק מאוד ועוד דמשמע בש"ס דילן באוקימתא דרבא דבכלי אפילו לחבירו איכא חיוב חטאת. והי' נראה לפרש דהכי פריך הבאתו מח"ל שבות קרי לה ר"א מסייע לי' לר' חייא דאמר דאין תחומין ד"ת חתיכת יבלתו בכלי שבות בתמי' אמר ר"א לא תני ריב"ח חתיכות יבלתו בהני מילי דמתני' מן בגין די סבר בכלי הא אם לא סבר בכלי שבות לא כן אמר ריב"ח כו' אבל נטלן אחר מאוסין הן והדין זבח כאחר הוא וא"כ אפילו שבות ליכא או יאמר דאר"א דקרי לה שבות במתני' והא אליבי' אפילו ביד לאו שבות הוא אלא משום דריב"ח אמר דלחבירו אפילו ר"א מודה והדין זבח נמי כאחר דמי וגם זה דחוק ומהא דאמר ר' מנא הזיי' שבות ואלו שבות הזיי' דוחין ואלו אין דוחין נמי לא משמע כן אם תדייק ולא נתבררו דברי הירושלמי על מכונן וראיתי בפי' המשניות להרמב"ם בפ' אלו דברים דבר נפלא שכתב דת"ק ס"ל דבכל הני איכא מלאכה גמורה והא דקרי לה ר"א שבות היינו משום דאיהו ס"ל כר' נתן ותחומין דרבנן וקשה הא חתיכת יבלת לר"א ודאי מלאכה היא ואמאי קרי לה שבות אם לא שנאמר דבהמה כאחר דמי אבל בחיבורו כתב בפ"ט מה' שבת דאפילו בכלי לא הוי אלא שבות ביבלת והיא נגד סוגיא דשמעתין ונראה דסמיך אסוגיא דפסחים דמשם נראה דליכא אלא שבות ומסוגיית הירושלמי שהבאתי לעיל לפי' הק"ע יש קצת סיוע לדבריו ז"ל דאפילו בכלי ליכא אלא שבות וכבר עמד המ"מ ע"ד ז"ל שם וכן מהא דקרי לה ר"א שבות ואליבי' אפילו ביד מלאכה היא אלא ש"מ דיבלת אין בו משום גוזז ולא ניחא לי' למימר דר"א לדבריה' דרבנן קאמר וגם זה לא מסתבר לי' דבהמה כאחר דמי אבל טעמו של דבר איני יודע. וגם מלשונו ז"ל בפ"א מה' ק"פ משמע דבכלי איכא איסורא דאורייתא שכתב ואם היתה יבישה חותכה אפי' בכלי שאין שבות במקדש כלל משמע דבלחה איכא בכלי איסורא דאורייתא ואין להקשות מהרכיבו והבאתו דהני לאו במקדש הם ולקמן יבואר עוד בזה אי"ה:
שם גמרא והא הכא דשבות דמקדש במדינה כו' יש לדקדק הא ביבשה נמי איכא שבות כמש"כ לעיל ואפ"ה שרינן לי' בפסח וא"כ מאי קושיא מהא דספר ויש לומר דשבות דספר נמי שבות חמורה הוא דאתי לידי מלאכה דאורייתא וא"כ אין להוכיח מזה דבכרמלית ליכא איסורא באיגודו בידו וכבר כתבתי כן לעיל:
שם גמרא רבא אמר ר"א הוא וכמה דאפשר לשנויי משנינן יש לדקדק דא"כ קשיא מתני' אהדדי דמתניתין דלעיל דקושרין נימא ס"ל דבדבר שאפשר לעשותו מאתמול לא דחי שבת וי"ל דהאי תנא כיון דסובר דמכשירין שא"א דוחין אפילו מלאכה דאוריי' להכי דבר שהוא משום שבות מותר אפילו אפשר לעשותו מאתמול אלא דלפ"ז למה לי' לרבא לחדש אליבא דר"א דכמה דאפשר לשנויי משנינן דילמא לר"א אין צריך לשנות כלל ומתני' דיבלת אזלי בשיטת תנא דמתני' דלעיל דס"ל דלא דחי אלא מכשירין שא"א לעשותן מאתמול ולדידהו ס"ל נמי דצריך לשנות אם אפשר כדאמרינן לעיל במן הצד דאין קושרה אלא עונבה וי"ל דרבא קושטא קאמר דלר"א נמי כמה דאפשר לשנויי משנינן דע"כ ברייתא דכיון שעלתה בו יבלת כר"א אתיא ולא כתנא דקושרין נימא דלדידי' נמי תיקשי אפילו ביד כיון דמכשירין שאפשר לעשותן לא דחי שבת אליבי' וכדמסיק הש"ס לרבנן דר"א ולשיטת הרמב"ם ז"ל בהא דקושרין נימא בלא"ה ניחא:
שם גמרא מני אילימא רבנן ובמקדש כיון דאמרי רבנן משום שבות מה לי הוא מה לי חבירו ופירש"י ז"ל דע"כ מיירי בנולדה בו יבלת בשבת דא"א לעשותו מאתמול דבשבות שאפשר לעשותו ס"ל לרבנן דלא דחי שמעינן מהא דשבות שא"א לעשותו מאתמול רבנן נמי מודו וקשה דבר"ה גבי שופר משמע להדיא דאפילו שבות שא"א לעשותו מאתמול לא דחי וי"ל דלמסקנא דברייתא אתיא כר"א לרבנן לא דחי אפילו שבות שא"א לעשותו מאתמול ולא תיקשי מהא דקושרין נימא לשיטת הרמב"ם ז"ל דקשירה שאני דלכל מצוה שרינן לה וכתבו התוס' הא דלא ניחא לי' לאוקמא כרבנן וביד לא משום גזירה דלרבנן לא שייך למיגזר כיון דמכשירין לא דחי וקשה הא רבנן ודאי גזרי מדאסרו ביד בלחה וביבישה שרו אלמא דלרבנן נמי יש חילוק בין שבות קל לשבות חמור וי"ל דבשבות שא"א לעשותו מאתמול לא מסתבר לי' לחלק בין שבותין וכ"ת לוקמא בשבות שאפשר לעשותו מאתמול ובשינוי התירו גם זה לא מסתבר לי' לרבא ולמאי דפסקי' להלכה דלרבנן נמי מותר ביד אפילו בלחה א"כ גבי כהן נמי שרי ליטול בעצמו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שבת לענין כהן והדברים עתיקים לעמוד על דברי חז"ל אשר בכמה שבותין החמירו ובכמה שבותין הקילו ומי יזכה לעמוד בסוד ה' ודו"ק בכל הנ"ל:
דף קד.
גמרא אלא בהולכת עצים למערכה ופירש"י ז"ל לעולם לא מבטל לי' כו' וכתב מהרש"א ז"ל דהשתא אין חילוק בין מלח לתבן אלא דבמקדש אין צריך שינוי' ובמדינה צריך שינוי אבל הש"ג בשם ריא"ז ז"ל כתב לחלק בין תבן למלח ובמלח וכיוצא בו אסור אפילו ע"י שינוי ולדבריו קשה הא מסיק הש"ס דמלח נמי לא מבטל לי' וצ"ל דסתם מלח מבטל לי' ולהכי במדינה אסור אפילו אם לא ביטל אבל במקדש שרי אם לא ביטל בפירוש:
דף קד:
גמרא לימא מסייע לי' מזכר ועד נקיבה פרט לכלי חרס כו' מכאן קשה על הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' ביאת מקדש שכתב דכלי ראשון לטומאה אין לוקין עליו אם הכניסו למקדש אלא מכין אותו מכות מרדות ומשמע דאין איסורו אלא מדרבנן א"כ מאי איריא כלי חרס אפילו כלי שטף נמי אינו מוזהר עליו אם הוא אינו אלא ראשון לטומאה ועוד דא"כ אמאי סובר ר' יהודא שהוי טומאה עדיף הא בשהוי טומאה איכא איסורא דאורייתא ובריבוי טומאה ליכא אלא איסורא דרבנן וי"ל דאדרבה מכאן סייעתא לדברי הרמב"ם ז"ל דאל"ה מ"ט דמ"ד אפושי טומאה עדיף הא בזה עביד מעשה בידים ובשהוי טומאה לא עביד מעשה אבל לדברי הרמב"ם ז"ל ניחא דבשהוי טומאה איכא חדא לקולא דלא עביד מעשה וחדא לחומרא דמוזהר עלי' מה"ת ובאפושי טומאה איכא חדא לקולא דאינו מוזהר עליו וחדא לחומרא דקעביד מעשה ובהא פליגי הי מינייהו עדיף וגם במה שכ' שם דעל הכלי אינו חייב כרת ג"כ לא משמע כן מהא דאמר ר"ע כ"מ שחייבין על זדונו כרת וי"ל דלא קאי אלא אשרץ עצמו ואשרץ ודאי חייב כרת כמו שכ' הרמב"ם ז"ל שם אלא דלפ"ז אפילו נאמר דאיכא מלקות בכלי ראשון לטומאה אפ"ה שפיר נחלקו דמ"ס אפושי טומאה עדיף כיון דליכא כרת בהמיינו ובשרץ איכא כרת ומ"ס שהוי' טומאה עדיף דלא קעביד מעשה ועיין משל"מ שם שהביא דברי רש"י ז"ל פ' הנחנקין דמשמע מדבריו ז"ל דחייב אכלי כרת והוא דלא כמבואר בת"כ ויישב שם דברי רש"י ז"ל בכוונה אחרת ונפלאתי דהא מבואר כאן בדברי רש"י ז"ל המכניס טמא שרץ כלי שנטמא בשרץ חייב חטאת בשוגג וכרת על זדונו אחר כל הנ"ל מהא דאמרינן בברייתא פרט לכלי חרס משמע דבשאר כלי ראשון מוזהר עליו מה"ת וצ"ע:
דף קה.
רש"י ד"ה קושרה אבל כאן לא התירו לך אלא משום שבות וכתב מהרש"א ז"ל דהכא אפילו שבות ליכא כמש"כ התוס' דהוי דבר המותר ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב דעניבה בקשירה נמי אסורה מדרבנן אבל בחיבורו כ' דעניבה מותרת וכן לא מצינו איסור בעניבה ועיין תוס' ז"ל לעיל בר"פ גבי הא דפריך ליענבי' מעניב ודו"ק:
הדרן עלך המוצא תפלין
סוף הספר