אור ברסלב

קרן אורה על עירובין· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ז

פרק ו

דף עו:

במשנה ובלבד שלא יורידו למטן עי' בפסקי הרא"ש שכ' דאין חילוק בין יש בכותל ד' לאין בו ד' אלא לענין להחליף מחצר לחצר אבל מן הבית אסור אפילו אין בו ד' וצ"ע מנ"ל הא דאסור להחליף מחצר לחצר ביש בו ד' כיון דהכל רשות אחד וכן כתב הוא ז"ל הלכה זו בטור סי' שע"ב וכבר עמדו האחרונים ז"ל ע"ד:

שם במשנה נפרצה הכותל עד עשר אמות הוי כפתח עיין רבינו יהונתן שכתב אפילו פרוץ מרובה על העומד כל שנשאר מצד אחד פס"ד הוי פתח ובירושלמי נראה קצת דפרוץ מרובה לא הוי פתח אפילו בעשרה עוד אמרינן התם דווקא באמצע אבל מן הצד לא הוי פתח וסוגיא דתלמודין לא ס"ל הכי:

דף עז.

תוס' בד"ה ברשויות דרבנן כו' עיין מהרש"א ז"ל שעמד ע"ז אמאי לא מחלק הש"ס אליבא דר"י ג"כ בין כרמלית דרבנן לרשויות דהכא ועיין ריטב"א ז"ל בזה שביאר טעם לסברת התוס' לעיל בע"א:

שם גמרא כותל שצדו אחד שוה לארץ כו' נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת. לכאורה נראה דמיירי אפילו בכותל שאינו רחב ד' כיון דלזה תשמישו בנחת נותנין אותו להם והא דשניהם מותרין היינו היכא דתשמישן שוין. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דמיירי דווקא בכותל ד' ועיין במ"מ שם והתוס' ז"ל הקשו לרב חסדא דאמר גידוד ה' ומחיצה ה' אין מצטרפין מאי קאמר נותנין אותו לזה ששוה לארץ הא אין מטלטלין אלא בד' ותי' דלד' אמות גופא נ"מ וקשה א"כ ע"כ לא עירבה העליונה והשתא בלא"ה דשוה לארץ היא מותרת להשתמש בכותל כמש"כ התוס' לעיל בד"ה ובלבד שלא יורידו למטה דחצירות רשות אחת בהם ע"כ נראה דמיירי דאינו שוה לארץ לאחת אלא כדי פתח ולא ע"פ כל הכותל ומיירי שפיר כשעירבה גם העליונה ודו"ק:

שם גמרא בא למעטו אם יש במיעוטו ד' מותר להשתמש בכל הכותל ואם לאו אינו משתמש אלא כנגד המיעוט כו' הלכה זו יש לפרש בתרי אנפי או לענין להיות לחצר אחת תשמישו בנחת ומיעוט מצדו בד' הוי כפתח ומותר להשתמש בכל הכותל ואם המיעוט הוא פחות מד' אינו משתמש אלא כנגד המיעוט וכן נראה מפירש"י ז"ל או יתפרש לענין שיהי' פתח בין ב' החצירות ואם הוי המיעוט ד' יכולין לערב אחד וישתמשו שניהם בכותל ואם אין המיעוט ד' לאו פתח הוא ואפ"ה במקום המיעוט מותרין להשתמש והרמב"ם ז"ל ביאר לבבא קמייתא היכא דהוי מיעוט ד' היינו לענין שתי החצירות לערבן יחד והבבא השני' ביאר לענין חצר אחת ע"ש בדבריו ז"ל והוא פלאי ונראה לדעתו דמיעוט פחות מד' בין שני החצירות לאו כלום הוא ושניהם אסורין להשתמש בו כיון דיד שניהם שולטין בו ואינן יכולין לערב יחד וגם בזה אני חוכך לשיטתו אם לא הוי המיעוט אלא מצד א' ואין המיעוט ע"כ הכותל אם מותר להשתמש גם נגד הגבוה כי הוא ז"ל מפרש הסוגיא לענ"ד בזה האופן אם יש במיעוטו ד' היינו שהמיעוט הוא ע"כ רוחב הכותל א"כ יכולין לערב ומותרין להשתמש בכל הכותל ואם אין במיעוטו ד' היינו שהמיעוט לא הוי אלא מצד אחד אינו משתמש אלא כנגד המיעוט אלא דמהא דפריך הש"ס ממ"נ לא משמע כן:

דף עז:

גמרא אם יש באיצטבא כו' בזה יש כמה שיטות רש"י ז"ל פי' דלא בעינן דע"ד בשום מקום לבר מזיז אלא אורך ד' סגי והא דבעינן לקמן בסולם שיגיע לראש הכותל היינו אם חוקי הסולם רחוקים זמ"ז ג' כמו שכ' הרא"ש ז"ל לשיטת רש"י ז"ל והר"י ז"ל כ' דבכל מקומות בעינן דע"ד ואז הוי מיעוט אפילו אינו מגיע לראש הכותל ולפ"ז צ"ל דכפה ספל מיירי בדע"ד והר"מ ז"ל כתב דלענין לערב אחד בעינן שיגיע לראש הכותל דווקא אבל לענין מיעוט ליתן למי שתשמישו בנחת אין צריך שיגיע לראש הכותל דכל שהוא לצד אחד נמוך מי' הוי לזה תשמישו בנחת ולפ"ז הא דאמרינן לקמן אסולם זקוף מידי דהוי אאיצטבא ע"ג איצטבא קשה קצת דשאני גבו איצטבא דלא בעינן אלא למעט מעשרה לא איכפת לן אפי' הם מכוונות אבל לענין לעלות לראש הכותל לא סגי בזקוף וראיתי בריטב"א ז"ל לקמן דמיישב בהאי סברא הא דאמר שמואל ולא ידע אבא טעמא דהא מילתא וכתבו התוס' דאליבא דרב קאמר והוא ז"ל כתב דרב איירי לענין מיעוט מצד אחד ובהא שמואל נמי מודה דאפילו זקוף מהני והשתא שפיר קאמר מידי דהוי אאיצטבא ע"ג איצטבא. ויש לדקדק עוד לשיטת הר"מ ז"ל הא דאמרינן לקמן לזה בפתח ולזה בפתח היינו חלוק שבין שתי חצירות. ולשיטתו איכא גוונא אחריתי כגון אם מיעטו שניהם מלמטה והוי לזה בפתח ולזה בפתח ולערב אין יכולין והרמב"ם ז"ל ג"כ יש לו שיטה אחרת באלו ההלכות וביאר הה"מ דעתו ז"ל דבכל מיעוט בעינן דווקא עד ראש הכותל ומש"ה פירש להא דספל ממעט לענין חריץ ועיין בלח"מ שם שהקשה מאיצטבא ועיקר הדבר פלאי הוא לפרש הא דספל ממעט לענין חריץ דכל הסוגיא איירי בכותל ועוד צ"ע לקמן גבי תבן ועתיד לפנותו. ובתוס' לקמן ד' פ"ד ד"ה כיון דכי חסרא כו' ועיין בריטב"א ז"ל בזה באורך:

דף עח.

גמרא כותל תשעה עשר כו' עיין ברמב"ם ז"ל ובהשגות הראב"ד ז"ל מה שפירשו בזה ועיין ריטב"א ז"ל:

שם גמרא כותל עשרה צריך סולם י"ד כו' עיין ברש"י ותוס' ז"ל ובירושלמי משמע קצת דהרחקת הסולם מן הכותל סגי בד' ומכבש של מזבח אין ללמוד לכאן:

שם גמרא סולם מכאן וקשין באמצע גם בזה פי' הרמב"ם ז"ל בע"א עיין בהה"מ ובריטב"א ז"ל שהביא ג"כ להאי פירושא:

דף עח:

גמרא חקק להשלים בכותל כו' עיין שיטת רש"י ז"ל. והרמב"ם ז"ל כ' פירצה בכותל ואינה גבוה יו"ד וצריך להשלים לגובה יו"ד די אם משלים לעשרה אבל אם בא לפרוץ מתחילה פירצה בגובה עשרה לא סגי ליה אלא צריך לפרוץ כדי מלא קומתו של אדם והוא פי' נפלא ולא נתבאר טעם הדבר ועיין במ"מ שם ולישנא דמלא קומתו משמע כפירושו:

עשאו לאילן סולם מהו תיבעי לרבי תיבעי לרבנן כו' עשאו לאשרה סולם מהו תיבעי לר"י תיבעי לרבנן ואמר לי' רבה אילן מותר ואשירה אסורה משמע דאילן מותר אפילו לרבנן וצ"ל כיון דאין בזה אלא משום שבות שפיר חשיב פיתחא ואשירה אסורה אפילו לר' יהודא כיון דאסירא מדאורייתא ורב חסדא אמר דאיפכא מסתברא אילן דאיסור שבת גרמה לו אסור אפילו לרבי כיון דכל יומא לאו פיתחא הוא ואשירה שאיסור דבר אחר גרם לה מותרת ולא בטיל מינה שם פתח אפילו לרבנן דר"י ורנב"י אמר אילן פלוגתא דרבי ורבנן וס"ל לרנב"י כיון דבשעת קנית עירוב הוי פתח די בכך אף דכל יומא לא הוי פיתחא. ואשירה פלוגתא דר"י ורבנן. וכ' התוס' דרנב"י ס"ל דר"י ורבנן פליגי אי מותר לקנות בית באיסורי הנאה והרמב"ם ז"ל פסק דאילן מותר ואשירה אסור והוא כרנב"י ויש לדקדק נהי דרנב"י מפרש דפליגי בקנין בית באיסורי הנאה וס"ל לרב יהודא דמותר לקנות היינו משום דלא חשיבא הנאה מה שמניח העירוב שם אבל לעלות באילן אשירה ודאי לכ"ע אסור וחשיבא הנאה וכן משמע ממתניתין דתנן גבי קן של אשירה יתיז בקנה ואסור לו לעלות עליה וא"כ אפילו לר' יהודא ליתסר הכא בסולם כיון דאסור לעלות ועיין ריטב"א ז"ל שכ' דאשירה דהכא היינו דווקא אשירה דעכו"ם דמהני לה ביטול אבל אשירה דמשה וודאי לא עדיף מאילן ופשט ההלכה לא משמע כן ואי"ה לקמן גבי לחי של אשירה יתבאר עוד ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל:

שם משנה אפילו מלא קש ותבן כו' מלא עפר וצרורות מערבינן א' בגמרא הקשו ואפילו סתמא והתנן בית שמלאהו כו' וביטלו דווקא ומשני ר"ה דמתני' אתיא כר' יוסי דאפילו עפר סתם בטל הוא ורב אשי משני שאני חריץ דלמיטיימי' קאי ולתרוייהו אינו מבטל החריץ אלא דבר שאין עתיד לפנותו אבל דבר שעתיד לפנותו אפילו אינו ניטל בשבת לא בטיל החריץ כמו עפר וצרורות דאין ניטלין בשבת ור"ה ברי' דר"י מחלק בין שבת לטומאה ושבת שאני דאפילו ארנקי מבטל איניש כיון דאין ניטל בשבת וס"ל דבשבת לא בעינן אלא דבר שאינו ניטל. ויש לדקדק לפ"ז מאי פריך הש"ס ותבן לא חייל והתנן מתבן שבין ב' חצירות ולפ"מ שפירש"י ז"ל לקמן דהמתבן מוקצה הוא והוי דבר שאינו ניטל א"כ לא קשיא אמתני' דאיירי בתבן הניטל וצ"ל דאביי ס"ל כר"ה ורב אשי דלא סגי בדבר שאינו ניטל לחוד והתוס' ד"ה אפילו כתבו ג"כ דמיירי בתבן הניטל ולכאורה הם סותרים לדבריהם ז"ל לקמן דף פ"ד ד"ה כיון דכי חסרא דשם כתבו דבעינן דווקא אין עתיד לפנותו וחילקו שם בין לבטל המחיצה דבעינן דווקא ביטול גמור ובין למעט שיהי' תשמישו בנחת ובזה שפיר הוי מיעוט בדבר שאינו ניטל לחוד וצ"ל דכאן כתבו אליבא דר"ה ברי' דרב יהושע ולקמן כתבו לר"ה ורב אשי דלענין מיעוט מודו דסגי בדבר שאינו נוטל כמו כפה ספל ולכאורה נראה מדברי התוס' דלקמן דאזלי כשיטת הרמב"ם ז"ל דהך דכפה ספל איירי לענין להיות לא' תשמישו בנחת אבל לשיטת התוס' דהוי מיעוט אפילו לענין לערב אחד א"כ אין לחלק בין הך דחריץ למיעוטא דלעיל והיותר קשה על הרמב"ם ז"ל דאיהו פירש להני מיעוטא דכפה ספל וכיוצא בהן לענין חריץ וא"כ משמע דדבר שאינו ניטל ממעט וכמבואר להדיא בלשון הר"מ ז"ל והשתא למה כ' גבי עפר וצרורות לשינוי' דרב אשי דסתם חריץ מבטל להו תיפוק לי' דהוי דבר שאינו ניטל וצ"ע ומה שהקשו התוס' מהא דפרק הזורק עיין בהג"א ובמ"א ובאה"ע סי' שע"ב מש"כ בזה:

שם במשנה נתן עליו נסר וכן שתי גזוזטראות לפי גירסתינו במתני' א"ש דנסר חשיב כפתח ורצו מערבין אחד רצו מערבין ב' וכן בגזוזטרא שנתן עלי' נסר לפירש"י ז"ל ולפירוש ר"ת איירי בלא נסר ואין ביניהם ד' ואפ"ה אם רצו מערבין אחד כיון דאויר מפסיק ביניהם אבל ברא"ש ורי"ף ז"ל איכא גירסא אחריתי הרא"ש ז"ל גריס נתן עליו נסר וכן גזוזטראות מערבין אחד ואין מערבין שנים והרי"ף ז"ל חילק בנתן עליו נסר גריס רצו מערבין אחד ובשתי גזוזטראות גריס מערבים אחד ואין מערבין שנים וכ"כ בפסקי הרא"ש ז"ל אם נתן נסר בגזוזטראות מערבין אחד ואין מערבין שנים ולא ידענא טעמא מאי והרמב"ם ז"ל כתב כלשון המשנה ועיין בהה"מ שכ' בשם הרשב"א ז"ל דאם אין בין הגזוזטראות ד' אפי' בלא נסר מערבין אחד ולא שנים ודלא כר"ת וכן איתא בריטב"א ז"ל שני דעות ועיין בט"ז בסי' שע"ב:

דף עט.

גמרא ל"ש אלא שנתן לרחבו אבל לארכו אפילו כ"ש נמי ופירש"י ז"ל הרי מיעוטו לרחבו מד' במשך מדת פתח ולפ"ז ל"ל כלל נסר רחב ד' אפילו אין רחבו ד' אלא מצד אחד הרי מיעוט רוחב החריץ מד'. והרמב"ם ז"ל כ' אם נתן נסר לארכו מערבין אחד ולא שנים ומיירי שנתן הנסר לכל אורך החריץ ומש"ה מערבין אחד ועיין בלח"מ ז"ל ולא הבנתי דבריו ז"ל:

גמרא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו כו' רש"י ז"ל פי' בד"ה בזה ב' לשונות או משום דילמא מיפחת ולאו אדעתי' או משום מוקצה ולפי לישנא דמוקצה פי' לקמן לחלק בית דאיכא תקרה לא הוי מוקצה אלא מי' ולמטה וקשה דאדרבה היכא דאיכא תקרה בעינן שיהי' מחיצות מגיעות לתקרה וא"כ אפי' למעלה מי' שם מחיצה עלי' והרא"ש ז"ל כתב דלא שייכא מוקצה בזה וגם דילמא מיפחית בשבת ליכא למיחש לר"ה דס"ל דיורין הבאין בשבת אין אוסרין ע"כ פירש דבחול קאמר דלא יתן לתוך קופתו ע"ש ובירושלמי משמע להדיא דאשבת קאי ע"ש ועוד לדברי' ז"ל מאי פריך מהא דתניא גבי בית זה ניתן לתוך קופתו דילמא איירי התם בשבת ומש"ה מותר ליתן לתוך קופתו ולא חיישינן דילמא מיפחית ויש ליישב והא דלא אסרינן ליתן לתוך קופתו משום דאסור להוריד מן המתבן לחצירות כמו בכותל לעיל י"ל דהכא מיירי באינו רחב ד' אלא דלפ"ז תיקשי מברייתא דבית שבין ב' חצירות זה נותן לתוך קופתו לרב דאמר לא יזוז אפילו מלא נימא:

דף עט:

תוס' בד"ה דכל פחות מג' כו'. ולא ידענא מי הכריחם לזה לומר דאביי חולק דלא אמרינן לבוד בכה"ג ואמאי לא נימא דלהכי לא מוקי כר"ה ברי' דר"י משום לישנא דנתמעט מעשרה:

שם גמרא כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל רשותיהם הנה לפ"מ שפירש"י ז"ל דבתים היו פתוחים לאותו בית וכשנתמעט אסרי אהדדי א"כ הוי האי ביטול כמו ביטול מחצר לחצר וא"כ היכי דייק לקמן מברייתא זו דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין הא למ"ד יש ביטול מחצר לחצר מבטלין וחוזרין ומבטלין ובירושלמי נמי קרי לה ביטול רשות מחצר לחצר. וי"ל דסוגיא זו אתיא אליבא דרבא דאמר טעמא משום חוכא ואיטלולא ועיין ריטב"א ז"ל בזה:

שם גמרא ה"ק או נועל את ביתו כו' ולהאי לישנא מהני נעילת דלת בלא ביטול ולא מצינו היתר זה בכולי' מכילתין וראיתי בירושלמי שאמרו עלה דלא כר"מ דאמר הבית הנעול אוסר ונראה דהא דנעילת דלת תליא בהא דפליגי בדירה בלא בעלים למ"ד דירה בלא בעלים לא שמה דירה ה"נ מהני נועל את ביתו דהוי כמו שהלך למקום אחר ולמ"ד שמה דירה ה"נ לא מהני נעילת בית דהא לא גרע מדירה בלא בעלים כלל דאסרי וא"כ מוכח מזה דלא בעינן נעילת בית בכל ביטול דאל"כ למ"ד דירה בלא בעלים לא שמה דירה למה הוזכר ביטול כלל כיון דסגי בנעילה לחוד אלא ש"מ דנעילה לחוד סגי וביטול לחוד נמי סגי ודו"ק היטב:

שם תוס' בד"ה ומזכה להם כתבו בשם ר"ת דקטן ואינו סמוך ע"ש אביו הוי גדול כמו במציאה לר"י והקשו הא אין יד לקטן ותירצו דשיתופי מבואות דרבנן והכי אמרינן להדיא פ' התקבל ובירושלמי אמרו כאן בקטן שאין בו דעת. והא דאמה העברי' ביש בה דעת ותמה הק"ע אמאי לא הביאו הפוסקים דברי הירושלמי ואני תמה עליו דמש"ס דילן מוכח דאין חילוק בקטן שסמוך על שלחן אביו ועד שיביא שתי שערות הוי ידן כידו ובאין סמוך ע"ש אביו יש לו זכיה כשיעורא דפ' התקבל ובש"ע הביא ב' דעות בקטן שאינו סמוך ע"ש אביו ולא ראיתי טעם ברור לזה אם אינו סמוך על שלחן אביו למה יגרע מאמה העבריה דיש לה זכי' ועיין ב"י סי' שס"ו ומלשון הרי"ף והרמב"ם ז"ל דכתבו סתמא אין הכרח משום דסתמייהו סמוכין על שולחן אביהם הם:

שם תוס' בד"ה וע"י אשתו כו'. וכתבו אוקימתא דנדרים כשיש לה בית באותו חצר ומיירי שאינה מקבלת פרס ממש והקשו א"כ עבד נמי ומסקו דאתיא כר"י ב"ב דאוסר בנשים ומתיר בעבדים וקטנים הוי כעבדים ויש לדקדק על עיקר קושייתם דבשלמא באשה מצינן למימר דיש לה בית כמש"כ הר"ן ז"ל בנדרים שכ' לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בבית זה אבל בעבד לא משכחת לה דמה שקנה עבד קנה רבו אלא דלא ידענא למה הוצרך הר"ן ז"ל לזה אפילו אין הבית שלה אלא דהיא דיירי בי' הרי היא אוסרת על בני החצר אף שגוף הבית הוא של הבעל ואכתי יש לדקדק דהא כתב הר"ן ז"ל התם טעמא דזכי' לנפשה משום דהוי כמתנה שנתן לה הבעל דאינו אוכל פירות אבל עבד דגם רבו אינו יכול ליתן לו גם לנפשו אינו זוכה וכ"כ התוס' להדיא בקידושין לחלק במתנה בין עבד לאשה אלא דהתוס' כתבו כאן דע"כ אית לי' זכי' לנפשי' כיון שאוסרין אבל אין זה מוכרח די"ל דאין להם זכי' גמורה ואפ"ה מהני לעצמו אם נותן חלקו לעירוב והוי כמו שאוכל ע"ש רבו אבל לענין לזכות לאחרים לית לי' זכיה והנה כ"ז לאוקימתא דנדרים דאזיל אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה אבל רבנן דאמרי שקנין לאשה בלא בעלה אפילו אין לה בית יש לה זכי' וכן פסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל בסתמא דע"י אשתו יכול לזכות אלא דקשיא לפ"ז אפילו ע"י עבד נמי יכול לזכות לרבנן דס"ל יש קנין לעבד בלא רבו ובכל הש"ס מדמינן אשה לעבד בין לר"מ בין לרבנן הן אמת דהר"ן ז"ל כתב בקידושין אליבא דהרי"ף ז"ל לחלק בין אשה לעבד אליבא דרבנן דבאשה מהני ע"מ שאין לבעליך רשות בה לחוד ובעבד לא מהני אלא אם מפרט הדבר שנותן לה וא"כ אליבא דרבנן נמי א"ש הא דע"י עבד אינו יכול לזכות אבל לדברי הרמב"ם ז"ל דלא מחלק בין אשה לעבד כלל ודאי קשה אמתניתין מ"ש עבד מאשה ועיין בפ"ג מה' זכי' ותראה שאין שום חילוק בין עבד לאשה לדעתו וצ"ע בזה כי ענין עמוק הוא בכמה מקומות בש"ס ובירושלמי מוקי למתני' כר"מ ומחלק אליבי' בין עבד לאשה דבאשה מודה דיש קנין לאשה בלא בעלה וכרשב"א אליבא דר"מ במעשר שני ע"ש ודו"ק ועיין בדברי הרי"ף בביצה פ' שני וצריך ביאור:

דף פ.

גמרא שיתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות כו' עיין בתוס' מש"כ בטעמו של דבר ובירושלמי פרק כיצד משתתפין אמרו טעמא דשמואל משום דבחצירות צריך לעשות כל הרשויות אחת ע"כ צריך לזכות ורב ור"י אמר התם דתחומין עדיפי דד"ת הם ועיין מהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה מעשה. והך עובדא דכלתו של ר' חנינא מוכח נמי בירושלמי דבעירובי חצירות איירי ע"ש בסוף פירקין אלא דאמרינן התם דהא דרצה לאסור משום דשלא מדעתה הוי ולפי' רש"י ז"ל דמיירי בתחומין קשה איך הוי ס"ד דהא דאסר ר' חייא הוא מטעם שלא מדעתה וא"כ מ"ט דר' ישמעאל הא בתחומין כ"ע מודים דבעינן דעת דחוב הוא לה וי"ל דהכא זכות הוא לה כיון דנאסרה לחזור לביתה ועוד קשה אמאי ס"ל לרב כר' חייא דלמא ר"ח לטעמי' דתחומין דאורייתא אבל לדידן דס"ל תחומין דרבנן אין צריך לזכות ולפי' התוס' ז"ל דבע"ח מיירי צ"ל דבנו של ר' אושעיא לא הי' בביתו דאל"ה לא הי' לכלת ר"א עסק בע"ח ובירושלמי איתא איפכא שהכלה עירבה לחמותה ע"ש ועיין בריטב"א ז"ל מש"כ בזה והנה לפי הטעם שכתבו התוס' דלהכי אמר שמואל בע"ת אין צריך לזכות משום דלדבר מצוה הוא א"כ אמאי קאמר שמואל דעירובי תבשילין צריך לזכות הא גם זה דבר מצוה הוא וכן לטעמא דלאו קנין רשותא הוא אבל לטעמא דעירובי תחומין אין מערבין אלא מדעתו א"ש דע"ת אין צריך דעת ולפמש"כ הריטב"א ז"ל דבע"ת המקום זוכה לו ג"כ א"ש וע"כ צ"ל דעירובי תחומין חמיר לענין זכי' מעירובי תחומין ומע"ח מדאמר הש"ס מי איכא מאן דפליג:

שם גמרא אשתו של אדם מערבת לו שלא לדעתו שיטת רש"י ז"ל ותוס' ז"ל בזה הוא היכא דאסר אשתו מערבת עליו אפילו בע"כ והיינו רגיל דקאמר שמואל והרא"ש ז"ל פי' ברגיל אפילו לא אסר נוטלין ממנו בע"כ והיכא דאסר אפילו אינו רגיל אבל בכ"ג דעת אשתו צריך אבל הרמב"ם ז"ל פי' בע"א הא דאסר היינו שמיחה הבעל ואמר שאינו רוצה לערב עמהם אז עירוב אשתו לאו כלום הוא והא דאמר שמואל דאשתו מערבת שלא לדעתו היינו היכא דלא אסר ולא מיחה וקאמר ה"נ מסתברא דבע"כ לא הוי עירוב מדאמר שמואל דווקא ברגיל נוטלין ממנו בע"כ אבל באינו רגיל בע"כ לאו עירוב הוא כן נראה לפרש לדברי הרמב"ם ז"ל ועיין בכ"מ פ"ה שכ' לפרש הא דקשיא דשמואל אדשמואל היינו מדאמר שמואל בני מבוי נכנסין לביתו אבל אשתו לא ולא הבנתי דיוק זה ונראה כמש"כ והקשה הראב"ד ז"ל הא ההוא טורזינא לא רצה למיגר והיכא פשיט לי' מהא דאשתו מערבת שלא מדעתו דמיירי שלא מיחה וכן יש להקשות מהא דאמרינן לעיל פ' הדר שוכר כמערב דמי מה מערב אפילו שכירו ולקיטו שוכר נמי אפילו שכירו ולקיטו אלמא דעיקר מילתא דשוכר ילפינן ממערב ומ"ש דבשוכר אפילו בע"כ ובמערב בע"כ לא והי' נראה לומר דוודאי בשכירו ולקיטו נותן עירובו אפילו בע"כ של בעה"ב כיון דנותן עירובו משלו ומידי דהוי אב' בני אדם שדרין בבית אחד שאין צריך ליתן לעירוב אלא אחד ולהכי שפיר ילפינן לענין שכירות אף דבעה"ב אינו רוצה להשכיר סגי בשכירות מן השכיר אבל אשתו דאין לה משלה והיא נותנת העירוב בשביל בעלה בזה לא מהני אם הוא אינו רוצה לערב וכ"ז באשת ישראל אבל באשת נכרי לא גריע' היא משכירו ולקיטו ועדיין צ"ע בזה:

דף פ:

גמרא שאני התם דליכא מחיצות עיין גירסת התוס' ופירושם ולדבריהם ז"ל א"ש סמיכות מימרא דרחב"א ורשב"ל דעושין לחי וקורה אשירה להכא דהתם נמי טעמא דעכ"פ מחיצה איכא והכי איתא להדיא בירושלמי פ' אין עושין פסין דפריך מהא דעושין לחי אשירה אהא דאין מערבין באיסורי הנאה ומשני דבלחי ע"כ נעשית מחיצה דאטו אם עשה ד' מחיצות מעכו"ם או אשירה לא תחשב רה"י ועיין בדברי הראב"ד ז"ל פי"ז מה' שבת והא דמשמע כאן דאפילו לכתחילה מותר לעשות לחי אשירה צ"ל דזה לא חשיבא הנאה מה שמותר לטלטל על ידה ועיין פירש"י ז"ל לעיל בפ' בכל מערבין בהא דאסור לקנות בית באיסורי הנאה ועיין ריטב"א ז"ל שכתב לתרץ קושיית התוס' מסולם דלעיל מיירי שלא באשירה דמשה והכא מיירי באשירה דמשה ויותר נראה תירוץ התוס' ז"ל דכל שיש פתח אף דאין יכול לכנוס בו מ"מ יש לו דין פתח והנה לרנב"י דאמר לעיל דלרבנן דאמרי אסור לקנות בית באיסורי הנאה אסור לעשות סולם אשירה וא"כ מאי טעמא דלחי מותר וצ"ל דהתם עושה הסולם לכניסה ויציאה הוי כמו קנין בית באיסורי הנאה אבל הכא דעושה מחיצה בעלמא לכ"ע שרי ולפ"ז אין אנו צריכין לומר דלהכי לא אמרינן מיכתת שיעורא בלחי משום דאין לו שיעור אלא משום דע"כ מחיצה היא מה"ת אבל קורה משום היכר שפיר אמרינן בה כתותי מיכתת שיעורא ועיין בק"ע פ' בכל מערבין ודו"ק:

שם משנה ניתוספו עליהם דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע רש"י ז"ל חלק לבבא זו לשנים אם מזכה להם משלו לכ"ע אין צריך להודיע אבל אם מערב משלהם צריך להודיע והוא מטעם שפי' רש"י ז"ל דוודאי זכות הוא לו אלא דחיישינן שמא הוא מקפיד על עירובו ע"כ צריך להודיע וא"כ למאן דמוקים מתניתין בחצר שבין שני מבואות אפילו אם מזכה להם משלו צריך להודיע כיון דחוב הוא לו ונפלאו מאתי דברי הר"ר יהונתן ז"ל שכתב לחילוק זה אפילו בחצר שבין ב' מבואות וי"ל דוודאי למ"ד דאין יכול לערב עם ב' המבואות אלא עם אחד לבד וודאי חוב הוא לו אפילו אם מזכה משלו דדילמא ניחא לי' באידך אבל למ"ד דיכול לערב עם ב' אז אם יערב משלו זכות היא לו כיון דיכול לערב לעצמו גם עם המבוי השני ומאי אפסדי' אבל משלהם חוב הוא להם שמא הי' רצונם יותר לערב עם השני ואין רצונם לערב עם שניהם בפת שלהם וד' הר"ר יהונתן א"ש דהא הרי"ף ז"ל פסק כר"ש דיכול לערב עם שניהם אבל הרמב"ם ז"ל כ' להדיא דצריך להודיע בחצר שבין ב' מבואות אפילו אם מזכה להם משלו ועיין במג"ע ובמ"מ שם ובירושלמי אמרו דת"ק דר"מ דאמר דצריך דעת הוא משום דחוב הוא לו ככ"ג שאינו רוצה שיכנס חבירו לביתו שלא מדעתו משמע דאפילו אם מזכה להם שייך להודיע וכן משמע מהא דאמר ר"י שזכין לאדם כו' משמע דלת"ק חובה היא לו ואי"ה לקמן יתבאר עוד בזה:

שם משנה ולא אמרו לערב בחצירות כו' עיין רבינו יהונתן בזה עיין תוי"ט מש"כ לדעת הרמב"ם ז"ל:

שם תוס' בד"ה אגב אורחא כו' ומסקנת דבריהם דרב יהודא אליבא דר"מ קאמר אבל לריב"ב ולר"ש לא הוי ח"י גרוגרות בשתי סעודות ויש סיוע לדבריהם ז"ל מד' הירושלמי ע"ש:

דף פא.

גמרא תנינא חדא זימנא כו' עיין ריטב"א ז"ל שהאריך בפי' הלכה זו:

שם גמרא ופרוסה לא מ"ט משום איבה עיין ריטב"א ז"ל שהביא בשם הראב"ד ז"ל להקשות על מנהגנו שכ"א נותן קמח ועושין ככר אחד והלא אין לכ"א אלא פרוסה ע"ש ונפלאתי שלא הביאו דברי הירושלמי על מתני' דהאחים השותפין דאמר שמואל מערבין בחצי ככר ופריך מהא דתנן אפילו מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין ומשני כגון שהיו שניהם שותפין בו אלמא דכל שהככר שלם אפילו בשותפות מערבין בו:

שם גמרא מערבין בפת עדשים מכאן קצת ראי' לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל לענין ברכת במ"מ שכתבו דאפת דוחן מברכין שהכל דלשיטת הרא"ש ז"ל דמברכין במ"מ גם אדוחן יהי' עירוב וברכה סברות מהופכות דלענין ברכה פת דוחן עדיף מפת עדשים ולענין עירוב פת עדשים עדיף דבפת עדשים מערבין ובפת דוחן אין מערבין אלא וודאי אורז לבד הוא דמברכין עליו במ"מ:

שם גמרא לאפוקי מד' יהושע עיין בבעה"מ ז"ל שכ' דבר חדש דלר' יהושע בעינן גם בשיתוף דבר שלם מאיזה מין שיהי' ועיין רבינו יהונתן לענין ניטל כדי חלתה וצ"ל שגירסא אחרת הי' להם וכדי דימוע נראה לפרש כדי טיבלה ואפילו נחסר כדי שניהם דימוע וחלתה אפ"ה מערבין ויתישב בזה קושית התוס' בד"ה כדי חלתה:

שם משנה נותן אדם מעה לחנווני כו'. עיין רש"י ז"ל ונראה לפרש דבריו דהוא אזיל לשיטתו דבמזכה אין צריך דעת לכ"ע וא"כ אם זיכה לו החנווני בחנם וודאי הוי עירוב אלא הכא החנווני אינו מכוין לזכות לו בחנם אלא בשביל המעה וס"ל לרבנן כיון דמעות אינן קונות אפילו זיכה החנווני לזה ע"י אחר דקנה מן הדין מ"מ כיון דזה שנתן המעה לא סמכי' דעתי' ע"ז הוי כמערב שלא מדעתן ומה שהוכרח לפרש דמיירי בזיכה לו ע"י אחר דאל"כ לא אתיא שפיר הא דנתנו טעם שאין מערבין אלא מדעתו הא בלא"ה לא הוי עירוב כיון דמעות אינן קונות ומחמת זה פי' הרא"ש ז"ל באמת דהא דתנן במתני' שאין מערבין אלא מדעתו הוא מילתי' באפי נפשא ורש"י ז"ל לא ניחא לי' בזה ובשאר כל אדם סמכא דעתא שיעשה בתורת שליחות וסמכא דעתי' וכן בחנווני כשאמר ערב לי והתוס' כתבו דאפילו אם זיכה לו דחנווני בחנם נמי לא הוי עירוב משום דס"ל דאפילו מזכה נמי צריך דעת וכמש"כ לעיל בשם הראשונים ז"ל ובע"ת רש"י ז"ל נמי מודה לדברי התוס' ז"ל ולשיטת רש"י ותוס' ז"ל אליבא דהלכתא דע"ח יכול לערב שלא מדעתו נותן אדם מעה לחנווני ובע"ת הוא דלא יתן אבל לשיטת הרא"ש ז"ל גם בע"ח אסור ניתן לחנווני. וראיתי בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב טעם לדברי חכמים דלא זכו לו מעותיו משום שמא יפשע ולא יזכה לו ע"י אחר אבל שאר כל אדם מסתמא יעשה כאשר צוה ונראה שהוציא טעם זה מדברי הירושלמי דאמרינן התם ש"מ מהא דמודים חכמים בשאר כל אדם דמעות קונות ד"ת וטעמא דחנווני שמא ישכח ויוציאנו וח"א דטעמא דחנווני הוא משום דמעות אינן קונות וטעמא דשאר כל אדם הוא משום דמזכה לו ע"י אחר וכשיטת הרא"ש ז"ל ולפ"ז הדין הזה הוא בין בע"ת בין בע"ח וצ"ע למה כתב הרמב"ם ז"ל להאי דינא דווקא בע"ת כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מה' עירובין ועיין בריטב"א ז"ל ובתוי"ט שהאריך ג"כ בזה ודו"ק היטב ועיין בט"ז סי' שס"ט שכתב ליישב דברי התוס' ממה שהקשה הרא"ש ז"ל ע"ד דהא הכא לאו חובה היא לו וכתב הט"ז דהכא מצינן למימר דניחא לי' למעבד מצוה בממוני' וקשה דא"כ אמאי פליג ר"י ואמר אבל בעירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו ומשמע דפליג ארישא ואמאי דילמא שאני התם דגילה דעתו דרוצה לערב בממונו אלא וודאי אין חשש בזה ולא הוי אלא כשלא לדעתו סתמא ומשום דס"ל לת"ק דחוב הוא לו כמש"כ לעיל בשם הירושלמי וכן איתא בתוספתא בהדיא ושפיר הקשה הרא"ש ז"ל הא הכא גילה דעתו שחפץ בעירוב וממילא זכות הוא לו:

הדרן עלך פרק חלון

ובעז"ה נתחיל לפרש פ' כיצד משתתפין

תוכן העניינים

קרן אורה על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה