אור ברסלב

קרן אורה על עירובין· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ו

פרק ה

תוס' בד"ה ראב"י אומר כו' נראה מד' דאי ס"ל לראב"י כותים גרי אמת נמי א"ש דפליג ואמר דיחיד אינו אוסר וכן פליג אצדוקי את"ק ויש לדקדק מ"ט בשלמא בכנעני מן הדין לא אסר כלל אלא דרבנן גזרו משום שמא ילמד ממעשיו ולא גזרו אלא במילתא דשכיחא. אבל צדוקי וכותי דהוי ישראלים מומרים וא"כ אפי' במקום יחיד ליתסר והנה בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' עירובין מבואר דישראל המחלל שבת בפרהסיא והעובד כו"ם הוי כעכו"ם דלא מהני אלא שכירות. אבל המינים כמו הצדוקים ובייתוסים שכופרין בתורה שבע"פ ואינן מודים בעירוב אין שוכרין מהם ואין מערבין עמהם אלא מבטלין והוא מברייתא דלקמן דתני משמר שבתו בשוק מבטל רשות אבל נותן לא כיון דאינו מודה בעירוב ופסק בזה כר' יהודא אליבא דר"ג וכמסקנת הש"ס לקמן ות"ק ס"ל דכל מי שאינו מודה בעירוב לגמרי ככותי הוא אלא דלפ"ז קשה מאי פריך הש"ס לקמן צדוקי מאן דכר שמי' כיון דצדוקי לאו מודה בעירוב הוא א"כ הרי הוא בכלל מי שאינו מודה בעירוב שאמר ת"ק והריטב"א ז"ל כתב באמת מחמת קושיא זו דצדוקים מודים בעירוב והא דקאמר הש"ס צדוקי ה"ה ככותי לאו דברי ת"ק הוא דת"ק אמר דווקא מי שאינו מודה בעירוב אלא ד' ראב"י הוא וכבר כתבתי לעיל דמסתבר דבצדוקי לא בעי ראב"י ב' ישראלים וכמש"כ למש"כ הריטב"א ז"ל דמודה בעירוב הוא ופשיטא דדירתו שמי' דירה ע"כ נראה דוודאי צדוקי המודה בעירוב ליכא מ"ד דה"ה כעכו"ם אלא נותן רשות ומבטל רשות אבל רוב צדוקים אינן מודים בעירוב ומש"ה בכלל מי שאינו מודה בעירוב לא הוי אלא כותאי דכולהו לאו מודים בעירוב הם אבל צדוקי כיון דקצת מינייהו מודו בעירוב שפיר קאמר צדוקי מאן דכר שמי' ועל הא דכ' הרמב"ם ז"ל דלר"ג נמי אינו נותן רשות גם בזה חלק הריטב"א ז"ל וכ' דגם נותן רשות אפילו כותאי דוודאי אינו מוד' בעירוב והביא ראי' מהא דאמרינן בחולין דף ו' דעשאום לכותים כעכו"ם גמורים לענין ליתן רשות ולבטל רשות דתניא ישראל משמר שבתו בשוק נותן רשות ומבטל רשות ונותן רשות היינו ע"י עירוב כמבואר בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל במתני' אף דמהא דמפרש כיצד אמר רשותי קנוי' לך רשותי מבוטלת לך קנה משמע דנותן רשות היינו רשותי קנוי' לך במתנה וכן פירש"י ז"ל בחולין אבל הרמב"ם גופא מפרש דנותן רשות היינו ע"י עירוב אלמא דמי שאינו מודה בעירוב יכול לערב אבל אחר הדקדוק בפי' המשניות נראה דגירסתו הי' גם בחולין כמו בפירקין ישראל משמר שבתו בשוק מבטל רשות מפני שאמרו ישראל גמור נותן רשות ומבטל רשות דיכול גם לערב אבל משמר שבתו בשוק אינו מערב כיון דאינו מודה בעירוב אבל מבטל רשות ודו"ק היטב ועיין בתוספתא בזה:

דף סב.

גמרא וכותי לא מוגר עיין פי' רש"י ז"ל ד"ה אלא כו' הטריחוהו כו' ליתן שכר בכל שבת הקושיא מפורסמ' הא בגמרא אמרו דכותי לא מוגר אבל הרא"ש ז"ל ביאר דברי רש"י ז"ל דהא דקאמר הש"ס דכותי לא מוגר היינו דחוזר בו תמיד ואיכא טירחא לשכור בכל שבת ואפשר לומר בזה עוד אבל אין צורך ומלשון התוס' נראה דהא דקאמר הש"ס וכותי לא מוגר הוא טעם למה אין מועיל עירוב או ביטול לכותי עצמו וקשה דפשיטא דעירוב אינו מועיל בכותי כיון דלאו בר עירוב הוא וביטול נמי לא שייך כו' ואמאי לא נפרש כפשוטו דתקינו רבנן דאין עירוב וביטול מועיל לישראלים במקום עכו"ם וכן פי' הרמב"ם ז"ל ולפי מאי דמשמע מדברי רש"י ז"ל יכול העכו"ם לחזור בו מן השכירות אם ירצה אבל בירושלמי משמע דאין יכול לחזור בו דפריך התם ויבטל הכותי ומשני חוזר הוא בו שכירות נמי חוזר הוא בו ומשני מיכן והולך בגזל הוא משתמש אלמא דאין יכול לחזור מן השכירות אבל אין ראי' דהירושלמי לשיטתי' דטעמי' דר"מ וראב"י לאו משום שמא ילמד ממעשיו הוא מדפריך ויבטל לכותי וא"כ בשכירות ע"כ אינו חוזר בו דאם לא כן סגי בביטול אבל לשיטת הש"ס דילן דעיקר הטעם שמא ילמוד ממעשיו ולא תיקשי למה לא תקינו ביטול א"כ שפיר י"ל דיכול לחזור בו מן השכירות כדי להטריח על ישראל שיצטרך לשכור ממנו בכל שבת ועוד נראה דהירושלמי לא איירי אלא בחזרה בשבת עצמה אבל שלא יוכל לחזור בו בשבת אחרת לא שמעינן וזה תלוי בזמן ששכרו ממנו ועיין מ"א וט"ז סי' שפ"ב ועיין בהג"א ז"ל ומהא דלא חייש הכותי בשכירות רעועה דילמא אתי לאחזוקי ברשותי' נמי משמע דיכול לחזור בו וכ"ש לפי' התוס' דמוהרקי ואבורגני היינו כתיבת השכירות ושכירות רעועה היא בלא כתיבה וחותמות מש"ה יכול לחזור בו בכ"ז שירצה ולא מצי הישראל לאחזוקי ברשותי' ודו"ק:

דף סב:

גמרא אמר מר חצירו של כותי כו'. הנה שיטת רש"י ז"ל בזה דלר"מ היכא דליתא לעכו"ם לאו דירה הוא לאסור על ישראל הדר עמו בחצר אבל ישראל האורח אסור להוציא מביתו של כותי לחצר מפני שהוא כחצירו של ישראל הדר שם וראב"י פליג אפילו לענין לאסור מביתו של כותי היינו דווקא בב' ישראלים דרים שמה. ויש לדקדק כיון דאמרינן כי ליתי' לא גזרו בי' רבנן א"כ אפי' מביתו של כותי לישתרי ואין לומר דדווקא חצירו של עכו"ם אבל ביתו מן הדין אסור א"כ מ"ט פליג ראב"י ואמר דבעינן דווקא ב' ישראלים ובס' אבן העוזר כ' דביתו של ישראל אפילו למ"ד דירה בלא בעלים לא שמה דירה מ"מ מביתו לחצר אסור מן הדין אף דליתא ומש"ה אסר נמי בכותי מביתו לחצר אע"ג דליתא אבל לאסור החצר דבישראל נמי אין זה אלא גזירה בכותי לא גזר כלל ע"ש בסי' אלא דהתינח לפי הגירסא דלעולם דירה בלא בעלים לא שמה דירה וא"כ איסור החצר אפילו בישראל אינו אלא משום גזירה היכא דליתא אבל הריטב"א ז"ל גריס לעולם דירה בלא בעלים שמה דירה היכא דחשיבי דירה כמו בישראל אבל בכותי דלאו דירה היא אלא משום גזירה שמא ילמוד ממעשיו כי ליתא לא גזרינן אלמא דאפילו בדבר האסור מדינא בישראל לא גזרינן בכותי וא"כ ה"ה מביתו לחצר לישתרי כיון דליתי' וצ"ל דעכ"פ לא מהני הא דהוי בלא בעלים אלא לחצר דרשות של שותפין היא וכי ליתי' לכותי נשאר החצר כולו ברשות ישראל כמשאז"ל בתוספתא מפני שהוא כחצירו אבל ביתו דמיוחדת לו לבד אפילו כי ליתי' עדיין ברשותו הוא ואסור להוציא מביתו לחצר או איפכא וכ"כ הריטב"א ז"ל:

דף סג.

גמרא אמר רבא בפניו כו' עיין ריטב"א ז"ל בזה מ"ש על דברי התוס' בד"ה רב חסדא אורי כו' ע"ש ועיין רבינו יהונתן ז"ל:

דף סג:

גמרא ההוא מבואה כו' אמר להו זילו בטילו רשותייכו כו' נראה קצת דאביי לית לי' כללא דשמואל לקמן דכל שאוסרין ואין מערבין אין מבטלין ועיין לקמן דף ס"ו בתוס' ד"ה ואי איתא נכרי מאתמול ושם יתבאר אי"ה:

שם תוס' בד"ה בטילו כו' ומ"מ יחיד במקום כותי לא חשיב ע"י עירוב עיין מהרש"א ז"ל שפי' עם הביטול ולא הבנתי דאכתי יצטרכו לשכור כיון דהם אסורים במבוי מפני שהם מחזיקים ברשותן ע"כ נראה כפשוטו דמחמת עירוב לחוד ליהוי כיחיד ומה שהקשה ז"ל הא קדיירי י"ל דשאני ע"י עירוב כיון דנעשו כמו שכולם דרים בבית א' והיכא דהרבה ישראלים דרים בבית א' ודאי חשיבי כיחיד במקום כותי אף דשכיח דדיירי ועיין בלשון הרא"ש ז"ל ודווקא הכא הוא דהוי ס"ד דמהני להם עירובן לעשותן כיחיד כיון דהעירוב מועיל להם לטלטל בחצירות מזו לזו אבל בלא"ה ודאי אין עירוב מועיל במקום כותי ועיין ריטב"א ז"ל בזה:

דף סד.

תוס' בד"ה א"כ בטלת כו' עיין ברא"ש ובריטב"א ז"ל עוד בזה באורך:

שם גמרא ואמר רב יהודא אפילו שכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו כו' ופירש"י ז"ל דשכירו ולקיטו של כותי נותן עירוב ותו אין צריך שכירות כלל אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש דילפינן חד מחברי' כי היכי דשכיר ולקיט של ישראל נותן עירובו ודיו ה"נ שכיר ולקיט של כותי משכיר ודיו כיון דבן ביתו הוא ולהכי להחמיר לא אמרינן כיון דכולן ב"ב הם ולפירש"י ז"ל יש לדקדק הא דבעי הי' לו ה' שכירים ולקוטים ופי' ז"ל בבית הכותי ולמה לא מיבעי' לי' בה' שכירים בבית ישראל אבל לפי' הרמב"ם ז"ל דבאמת בבית ישראל קמיבעי' לי' או בבית עכו"ם קא מיבעי לי' אי צריך לשכור מכאו"א וכן משמע בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' עירובין הלכה י"ב אלא דזה מילתא דפשיטא הוא לכאורה כיון דבמקום בעה"ב סגי בשכיר ולקיט כש"כ לגבי שכיר אחר וכן נראה מדברי הריטב"א ז"ל כפי' הרמב"ם ז"ל והתוס' לקמן דף ס"ו כתבו בשם הירושלמי דר' יוחנן לית לי' להא דשמואל דאמר ר"י התם ישראל וכותי שדרים בבית אחד צריך ישראל לבטל וכותי להשכיר ע"ש מה שחילקו בזה ויש לדקדק אמאי צריך ישראל לבטל למה לא יתן עירובו אלא דהכי תני התם בעשרה ישראלים שדרים בבית אחד צריך כ"א לבטל כיון דכולם שותפין בו וכן עשרה כותים צריך כ"א להשכיר מעשה באשה אחת של פרסי שהשכירה רשותה שלא מדעת בעלה ושרא שמואל סברינן מימר אפילו שמשו ולקיטו הרי לפניך דיש חילוק בין שותפין לשכירו ולקיטו והא דמסיים התם הלכה ישראל מבטל וכותי משכיר ג"כ איירי בשל שותפות ועיין בק"ע שם ואי תיקשי לפי' הרמב"ם ז"ל הא דעתו ז"ל דאין שכירות מועיל בישראל כמבואר בכ"מ שם פ"ב וא"כ שכיר ישראל בבית כותי איך יכול להשכיר ז"א דבשביל כותי שפיר יכול להשכיר ושליחותי' דכותי קעביד ודו"ק:

שם תוס' בד"ה שיכור אל יתפלל כו' ומיהו משום מי רגלים פשיטא דאין צריך לחזור ולברך וכתב מהרש"א ז"ל דהוי להו למימר דאפילו לענין תפלה פשיטא דאין צריך לחזור ולהתפלל דלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד ראשון וצואה תניא ע"ש ול"נ דאם התפלל כנגד מי רגלים במזיד ודאי חוזר ומתפלל ולא הקילו אלא במצא מי רגלים כנגדו אפילו במקום הראוי להסתפק כדאיתא בש"ע ועיין בתוס' ורא"ש בברכות גבי פלוגתא דהיו מים שותתין על ברכיו וק"ל:

דף סד:

תוס' בד"ה ולמדנו כו' דאי ס"ל דאסור בהנאה הי' לו לאסור מספק עיין מהרש"א ז"ל שכתב מ"ק הא ספיקא דרבנן לקולא ולא הבנתי דהא מאן ס"ל דחמצו של כותי אסור בהנאה לאחר הפסח ר' יהודא היא ולר' יהודא מה"ת אסור אפילו של כותי כדאיתא בפסחים פ' כל שעה ע"ש ודו"ק:

דף סה:

גמרא ישראל וכותי בפנימית וישראל בחיצונה בא מעשה לפני רבי ואסר כו' ומסיק דפנימי מותרת משום דהוי יחיד במקום כותי וחיצונה אסורה דאתיא כר"ע דאמר רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה ואפילו עירבו יחד אוסר הכותי עליהם אבל לרבנן אין צריך עירוב כיון דפנימי הוי רגל המותרת ואינה אוסרת אבל הרמב"ם ז"ל פסק הלכה כמעשה דרבי וברגל המותרת פסק כחכמים והוא תרתי דסתרי אהדדי והריטב"א ז"ל יישב זאת דסוגיא דהכא ס"ל אליבא דראב"י דדווקא היכא דישראלים אסרי אהדדי אז הכותי אוסר עליהם אבל היכא דישראלים לא אסרי אהדדי כמו בשתי חצירות גם הכותי אינו אוסר אף דשכיח דדייר אבל לפי סוגיא דלעיל בעובדא דלחמן בר ריסתק דמשמע דהיכא דשכיח דדייר אפילו יחיד במקום כותי אוסר א"כ ה"נ אפילו לראב"י אוסר הכותי על החיצונה אלא דאכתי אינו מיושב אמאי פנימית מותרת והריטב"א ז"ל יישב בדוחק ואי"ה בסוף פירקין יתבאר עוד בזה:

שם גמרא ר"ל ותלמידו ר"ח איקלעו להאי פונדק ולא הוי שוכר אמרו מהו למיגר ממשכיר עיין פירש"י ז"ל ומש"כ התוס' ע"ז והי' אפשר לפרש דמיבעי' להו אי צריכין לשכור מן המשכיר כיון דמצי מסלק לשוכר ע"כ אפילו ליתי' לשוכר מ"מ הא איתי' למשכיר וצריך למיגר מיני' או דילמא השתא מיהא הא לא סלקי' וברשותי' דשוכר קיימא ואין צריך למיגר ממשכיר ולפ"ז שפיר אמרו נשכור לחומרא אבל אם הי' שוכר בביתו הי' די בשכירות של שוכר אבל ירושלמי משמע דמיבעי' להו אם מהני שכירות בפונדק כמו פונדקאות של כפרים שהיושבים בהם יש עליהם רשות של האדון ואם הוא רוצה יכול לסלק הפונדק אולי לא מהני שכירות מן הפונדק וזה שאמרו ז"ל שם שמע ר"ל ואמר מאחר שהכותי בא ומוציאנו לא עשינו כלום אלא דצ"ע הא לא גרע משכירו ולקיטו דמהני שכירות כפי הנראה מהירושלמי שהבאתי לעיל ועוד י"ל דמיבעי' לי' בכל פונדק אי מהני שכירות כיון דהכותי בא ומוציאנו השכירות לאו כלום הוא:

והנה התוס' ז"ל דקדקו מפירש"י ז"ל שפי' והיו יראים שמא יבא כותי בשבת דהני אמוראי ס"ל כר' יהודא דאמר כותי אינו אוסר עיין בד' ז"ל. ולא הבנתי הא לר"מ נמי בעינן דווקא דאזיל ואתי ביומא ומש"ה כ' רש"י ז"ל שהיו יראים כו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל דכותי אוסר וכן נראה מהא דפסקו כן כר"ש דדווקא הולך לשבות אצל בתו אבל אצל בנו אוסר אלמא דכל היכא דאיכא למיחש דילמא אתי ביומא אוסר א"כ בכותי ודאי איכא למיחש דילמא אתי ביומא ואוסר ובכותי ליכא לחלק בין עיר אחת לעיר אחרת ולפ"ז אפשר לקיים הנוסחא הישנה ברש"י לקמן כאשר יתבאר אי"ה:

שם גמרא אמר ר"י יפה עשיתם ששכרתם הנה לנוסחא ישינה בפי' רש"י ז"ל וכדאיתא ברש"י שברי"ף ז"ל א"ש כל הסוגיא כפשטי' דמתחילה נאסרו לטלטל אפילו קודם שבא הכותי ומש"ה צריך שכירות וביטול ושפיר קרי לה הש"ס לקמן אין מערבין וכן משמע לשון רש"י ז"ל לקמן בד"ה אלא דאתי נכרי בשבתא ע"ש אבל לנוסחא אחריתי וכמש"כ התוס' ז"ל דהוי מצי לעירובו מאתמול צ"ל דקרי לי' אין מערבין לפי שנתבטל העירוב כשבא הכותי ואפילו אחר שכירות אינו חוזר להתירו הראשון וכתבו התוס' הטעם כיון דאין סופו להתקיים כל השבת שעתיד לבא. ויש לדקדק מנ"ל דר' יהודא אמר כותי אינו אוסר אפילו בעתיד לבא בשבת דהא פלוגתייהו היא בהסיח דעתו והלך לעיר אחרת אבל היכא דידעינן דעתיד לבא בשבת י"ל דכ"ע מודים דאוסר אבל בלא"ה לא דמי לספינות שחזרו ונתקשרו דהתם נעשה מעשה מחדש שחזרו ונתקשרו אבל הכא כיון שבטל העירוב כשבא הכותי א"כ במה ישוב להתירו הא בעינן מערב מבע"י וכיון שעירוב הראשון בטל השני לאו כלום הוא והריטב"א ז"ל רוצה לקיים סברא זו דלא בטל העירוב והא דפריך עלי' מהא דשמואל היינו או דהכא מיירי שלא עירבו או אפילו עירבו ובאמת אין צריך ביטול אלא דפריך כי היכא דאין מבטלין היכא דאין מערבין ה"נ אין שוכרין כיון דמסיק דשוכר כמבטל רשות הוא והנה למש"כ דמשכירות פריך קשה הא להדיא אמרינן לקמן דהכא איכא תרתי שכירות וביטול ועוד אמאי קרי לה אין מערבין השתא היכי דאתי נכרי מאתמול ולא הי' רוצה להשכיר מבע"י ולא מצי מערבי מ"מ כשנתרצה בשבת שוכרין ממנו כיון דאם נתרצה מבע"י היו מערבין כש"כ הכא דעירבו והעירוב לא נבטל שוב ראיתי שהריטב"א ז"ל בעצמו כ"כ דמוכח לקמן דלא כשיטה זו ומש"כ דמיירי בלא עירבו כבר דחו התוס' ז"ל:

והנה התוס' ז"ל הקשו ל"ל כלל שכירות ליסגי בביטול לחוד ויהיו יחידים אצל כותי ולא שייך הכא א"כ בטלת כו' וכתבו חד תירוצא דהני אמוראי ס"ל כר"מ דאוסר יחיד במקום כותי ויש לדקדק א"כ מנ"ל דהיו שרויין בפונדק בגוונא דאסרי אהדדי דילמא היו כולם ביחד וקודם ביאת מארי דפונדק לא הי' צריכין לא עירוב ולא ביטול וכשבא הכותי אסר עלייהו וכששכרו ממנו הותרו וי"ל דדרך הוא דאכסנאים נכנסין כ"א בחדר בפני עצמו כמש"כ התוספות בשם יש פירושים. והנה לכאורה עלה בדעתי לומר לפי לישנא דהש"ס אתי כותי מארי דפונדק משמע דבני ביתו של הכותי היו שם ולא רצו להשכיר וכשבא מארי דפונדק נתרצה להשכיר דלא מסתבר למימר דלא הי' איש בפונדק מאנשי הבית אלא דלא משמע כן מהא דפריך הש"ס מהא דשמואל דאם נאמר שהיו ב"ב שם א"כ היו יכולין לשכור מהן ולערב ולפי מאי דמשמע מדברי התוס' בד"ה ואי דאתא מאתמול דהיכא דלא נתרצה כותי להשכיר אין יכולין לבטל משום דאין מערבין הוי א"ש דהכא נמי כיון דב"ב לא רצו להשכיר ולא היו יכולין לערב ע"כ אפילו כשבא מארי דפונדק ורוצה להשכיר תו אין יכולין לבטל ועיין מהרש"א מש"כ מהא דאביי דלעיל וכבר הרגשתי בזה לעיל. ובירושלמי איבעי לי' ג"כ מהו לשכור רשות בשבת ומביא התם האי עובדא ר"י אמר יפה עשיתם ור"ל אמר לא יפה עשיתם ופליגי התם אמוראי חד אמר דלא פליגי ר"י ור"ל ר"י אמר יפה עשיתם שטלטלתם בדיעבד אם שכרו ור"ל אמר לא יפה עשיתם ששכרתם דלכתחילה אסור לשכור בשבת כן נראה להגיה:

דף סו.

תוס' בד"ה שהמבוי לחצירות כו' ומיהו בההוא שמעתא קאמר שמואל כו' וחד מינייהו באחריתא כוונת דברים בשלמא אם נאמר דהא דאמר שמואל אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתינו קאי נמי אשאר מילי א"כ אפשר לקיים שני ד' שמואל בשניהם אבל השתא דמסיק דשמואל לא קאי אלא אלישנא דמתני' שהמבוי לחצירות כו' ע"כ צריך לומר דהדר בי' וא' מדבריו אמר באחרונה ועיין מהרש"א ז"ל ודבריו ז"ל נפלאים המה וכבר עמד עליהם הח"צ ז"ל:

שם גמרא אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר ולא בחורבה ור"י אמר יש ביטול כו' למאי דמפרש אביי לקמן דשמואל לא קאמר אין ביטול אלא בשתי חצירות ופתח ביניהם דאין אוסרין אבל בזה לפנים מזה דאוסרין שפיר מבטלין צריך לחלק בין זה לחורבה דאמר ר' יוחנן דאין מבטלין אע"ג דאוסרין משום דבחצר זה לפנים מזה הוי שפיר חדא תשמישתא כיון דדריסת רגל הפנימית על החיצונה והא דעביד הש"ס צריכותא דחורבא הוי יותר חדא חדא תשמישתא משתי חצירות היינו בשתי חצירות ופתח ביניהם ולרבא דאמר אליבא דשמואל דבכל גוונא אין ביטול רשות מחצר לחצר היינו משום דעכ"פ הא תשמישתא לחוד כו' והנה לרבא לא שמעינן דר' יוחנן ס"ל יש ביטול רשות בשתי חצירות ופתח ביניהם דדילמא דווקא בזלפמ"ז דאסרי אהדדי דומיא דחורבה אלא דלקמן בעובדא דההוא ינוקא קאמר רבא דר"י ס"ל יש ביטול רשות בכל גוונא:

תוס' בד"ה נתנו עירובין בחיצונה כו' הא פשיטא לן דכולן יכולין לבטל אצלו כו' עיין מהרש"א ז"ל שפי' דכולן היינו בין בני החיצונה בין בני הפנימית ואין זה מובן דבני החיצונה אין יכולין לבטל לבד פנימית דהוי מחצר לחצר וביטול פנימית לחוד נמי לא מהני כמש"כ רש"י ז"ל אבל בריטב"א ז"ל מבואר דהתוס' פליגי על רש"י ז"ל וס"ל דסגי בביטול בני פנימיות לבר פנימית ולא אסרי פנימית אחיצונה כדריסת רגלים כיון דעירבו אהדדי ע"ש:

שם גמרא ליבטיל לבני פנימית איכא חיצונה דאסרי עלי' ומאי דאיצטריך לעיל לטעמא דליתא לעירובייהו גבייהו ע' בריטב"א ז"ל מש"כ ע"ז:

דף סז.

גמרא שכח א' מן החיצונה וודאי פנימית מותרת דאחדא לדשא כו' וע"י ביטול כר"ע שפירש"י ז"ל והקשו התוס' אמאי אסרי חיצונה אפנימית הא לא אמרו דיורין להחמיר ותירצו דהכא אפנימית פשעה והקשה מהרש"א ז"ל א"כ בשכח א' מן החיצונה ל"ל טעמא דאחדא לדשא תיפוק לי' דלא אמרו דיורין להחמיר והכא הפנימית לא פשעה ותי' דר"ע ס"ל דבעי ביטול או ס"ל דאמרו דיורין להחמיר וקשה דא"כ ל"ל להש"ס למימר לקמן טעמא דרבנן משום דאחדא לדשא תיפוק לי' משום דלא אמרו דיורין להחמיר וכי תימא דהיינו הך א"כ רב יהודא ורב ששת לעיל כתנאי אמרי לשמעתייהו ול"נ דלא דמי להא דלעיל דשני החיצונות הניחו עירובן באמצעית בזה לא אמרינן דיורין להחמיר שיאסרו החיצונות אהדדי אבל הכא דהניחו עירובן יחד וודאי עירוב מרגילה לתוכה וכ"ע מודו דאמרינן דיורין להחמיר ודו"ק:

שם גמרא וכי שכח אחד מן הפנימית כו' ליבטיל לבני פנימית כו' כמאן כר"א כו' יש לדקדק הא לר"א נמי הא דא"צ לבטל לכאו"א הוא משום דבעין יפה מבטל ודעתו לבטל לכולהו כמו שפירש"י לעיל בסוף עושין פסין וא"כ אכתי הוי ביטול רשות מחצר לחצר ולקמן בעי לה אביי מרבה אי צריך לבטל לכאו"א ונראה מכל הסוגיא שם דלא תליא כלל בפלוגתא דר"א ורבנן ואפ"ל דאביי ס"ל דלא תליא כלל בפלוגתא דר"א ורבנן דהתם טעמא אחרינא איכא דבית בלא חצר לא דיירי אינשי לר"א ולרבנן לא עביד אינש דמסלק נפשי' לגמרי והא דקא מיבעי' לי' הוא מטעם אחר אי נימא דסגי במה שמבטל לא' כיון דהוא עירב עם האחרים ממילא נעשה הכל רשות אחת במה שביטל לו לבד או דילמא עירוב לא מהני לרשות שזכה ע"י ביטול וכמו שפי' רש"י ז"ל שם ולפ"ז י"ל דרב הונא ברי' דרב יהושע אזיל בשיטתי' דאביי דסגי בביטול לא' לחוד ולהכי פריך ליבטול לבני פנימית ורבא משני לי' לדבריו כמאן כר"א אבל בעיקר הדין אפילו לר"א הוי ביטול מחצר לחצר אלא דלשון כי קאמינא לא משמע כן. ויש לדקדק לאביי דס"ל דאין צריך לבטל לכאו"א תיקשי לי' מהא דשתיהן אסורות בשכח אחד מן הפנימית. והריטב"א ז"ל כתב דארישא דנתנו עירובין בחיצונה ג"כ תיקשי כן למ"ד אין צריך לבטל לכאו"א ודלא כמש"כ התוס' לחלק וא"כ תיקשי לאביי מכולהו בבא דברייתא ועוד דהא תנינן להדיא במתניתין סוף פירקין נתנו עירובין במקום אחד ושכח אחד מהן ולא עירב שתיהן אסורות וצ"ל כמש"כ התוס' ז"ל לעיל בד"ה כיצד דאביי יפרש שתיהן אסורות עד שיבטל אבל ברייתא א"א לפרש כן דאמאי חיצונה אסורה לרבנן ואפ"ל דמחצר לחצר אביי נמי מודה דצריך לבטל לכאו"א וכעין זה כתב הריטב"א ז"ל ודו"ק:

שם גמרא אני אומר מבטלין והמנונא אמר אין מבטלין שיטת רש"י ז"ל בזה דפליגי אפילו אי הוי מצי למיגר מאתמול ורב המנונא ס"ל כיון דא"א לערב אלא ע"י שכירות שפיר הוי בכלל אין מערבין ופי' כן משום דלא ניחא לי' לפרש דקאי אאתא נכרי בשבת כיון דהש"ס סתמא קאמר וכן משמע מהא דאמרינן לקמן דכללא דכל שנאסר למקצת שבת אתי לאתויי מת נכרי בשבת ואם נפרש דקאי דווקא היכא דאתי בשבת א"כ מנ"ל דאתי למעוטי מת נכרי דליכא אלא חדא דילמא לא אתי למעוטי אלא אתי נכרי בשבת דבעי תרתי אלא ש"מ דס"ל דכללא דווקא דכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכולו חוץ ממבטל רשות. ולהכי קאמר דאתי למעוטי מת נכרי דאפילו הי' מאתמול ולא שכרו ממנו ובשבת מת אפילו הכי אינו יכול לבטל כיון דנאסר למקצת שבת במה שלא שכרו ממנו ומה שהקשו התוס' מהא דפשיטא לעיל באתי נכרי מאתמול דשוכרין ומבטלין י"ל דלשמואל דתלי טעמא באין מערבין א"כ כי אתי מאתמול הוי מצי לערובי אבל רב אסי דאמר לא נשכור ס"ל דאין שוכרין כלל בשבת בכל גוונא וכפשטי' דברייתא דכל שנאסר למקצת שבת וקמיבעי לי' לרב חסדא אליבי' דילמא דווקא תרתי לא עבדינן אבל חדא ביטול לחוד עבדינן ולא הוי בכללא דכל שנאסר כו' או דילמא ל"ש כן נראה נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל אלא דמ"ל בד"ה אני אומר לא משמע כן. וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל דבכל גוונא פליגי דז"ל בפ"ב מה' עירובין הלכה י"ג ב' ישראלים וכותי הדרים בחצר אחת שוכרין ממנו בשבת חוזר האחד ומבטל רשות לשני וכן אי מת כותי בשבת ולא ביאר דמיירי באתא כותי בשבת מזה נראה שדעתו ז"ל דפליגי בכל גוונא ועיקר הרבותא הוא דלא אמרינן כל שנאסר למקצת שבת כו' וליכא נ"מ בין אתא נכרי מאתמול או אתא בשבת אלא דלפ"ז הא כבר כ' ז"ל להאי דינא בהלכה י"ב דשוכרין מן הכותי בשבת וממילא שמעינן דיכולין לבטל אח"כ דאל"כ מאי מהני השכירות ולמה חזר וכתב להאי דינא בהלכה י"ג וצ"ע ובירושלמי פליגי נמי בשכירות בשבת ולמ"ד שוכרין מוסיף מברייתא דכל שנאסר כו' חוץ ממבטל ומשכיר ע"ש והתוס' ז"ל פירשו דמיבעי לי' היכא דאתי נכרי בשבת והם ז"ל פי' נמי דמ"ד אין שוכרין היינו רב אשי מחמת קושיא אחריתי ולד' ז"ל יש לדקדק אמאי לא קאמר הש"ס דדווקא לענין שכירות פליג אבל בביטול מודה ול"ל לחלק בין תרתי לחדא וכן משמע לעיל דרב אסי ס"ל דאין שוכרין בשבת. וכדפריך עלי' מהא דשוכר במערב וגם עיקר הספק שהי' להם הוא מטעם זה אי כמערב דמי או כמבטל רשות דמי ורב אסי ס"ל דכמערב דמי וא"כ ודאי בכ"ג אין שוכרין ודו"ק היטב:

דף סז:

גמרא נימרי לי' לכותי לית לי' הריטב"א ז"ל הקשה לפי' רש"י ז"ל דהכל הוא בחצר אחת אמאי לא ביטל רבה רשותו להם ע"כ פירש דהתינוק הי' בחצר אחרת ול"נ דלא קשיא חדא דאין זה מוכרח אם מחוייב הוא לבטל רשותו כיון דאיכא התירא ע"י כותי. ועוד דילמא לא הי' לרבה בית אחר לפנות כליו כמו בעובדא דרבא לקמן וק"ל:

דף סח.

גמרא כיון דאי בעי לה מינאי ולא אפשר ליתבה בטיל שיתוף דתניא כו' הפירוש הנכון בזה דדווקא בכה"ג שמזכה להם אז אם הוא מקפיד אין זה זיכוי גמור אבל בעירוב שנשתתפו כולם אפילו מקפידים זע"ז הוי עירוב ולעיל בפרק מי שהוציאוהו הוא דפליגי במקפיד על עירובו והתוס' הוכיחו מכאן דצריך ליזהר שלא יעשה עירוב בדבר שמקפיד עליו ולכאורה אין זה ענין לכאן. והרא"ש ז"ל בפרק מי שהוציאוהו הוכיח מכאן דהלכה כשמואל במקפיד על עירובו וגם זה אינו מוכרח ועוד דא"כ תיקשי מברייתא דאחד מבני מבוי לר' חנינא דאמר לעיל דמקפיד על עירובו הוי עירוב ועיין בכ"מ פ"ה מה' עירובין. והרמב"ם ז"ל נראה דמפרש להא דאחד מבני מבוי היינו היכא דהיו שותפין ביין ושמן אפי' לסחורה דיוצאין בו משום שיתוף והיכא דמקפידין זע"ז ואינן רוצין ליתן לאחד מעט ויין ושמן לא חשיב שותפות ולהכי אפילו בקש מהן מאתמול לא הוי עירוב ועיין במגדול עוז ובריטב"א ז"ל:

שם גמרא תניא אין משתתפין באוצר ומסיק דתליא זה בפלוגתא דברירה כפירש"י והרי"ף ז"ל והתוס' ז"ל הביאו בשם הר"ר מנחם מייני ז"ל דפליגי אי בעינן הנחה לשם עירוב והקשו ע"ז ממתני' דבעל הבית שהי' שותף עם שכניו. אבל מלשון התוספתא נראה דהטעם שאין משתתפין באוצר הוא דאין מקום מיוחד לעירוב והכי איתא בתוספתא אין משתתפין באוצר ולא במבוי אלא א"כ יחד לו מקום וכי מזכה להו כדי שיעור עירוב באוצר אין לו מקום מיוחד והשתא לא תיקשי מבעה"ב שהי' שותף לשכניו או מהא דמניח את החבית דהתם שפיר ייחד לו מקום ונראה דאביי דקאמר תניא אין משתתפין באוצר ס"ל דטעמא הוא משום דלא יחד לו מקום ורבי אושעיא הוא דמסיק דתליא בברירה ודו"ק ועיין לקמן ד' ע"א גבי פלוגתא דר"א בן תדאי ורבנן:

דף סח:

גמרא לימא שמואל ורב בפלוגתא דר"א ורבנן קמיפלגי ודחי הש"ס אמר לך רב אנא דאמרי אפילו כר"א כו' והוי מצי למימר דרב ס"ל יש ביטול רשות מחצר לחצר אלא דא"כ הו"ל לרב לאשמעינן רבותא טפי דיש ביטול מחצר לחצר ומדלא אמר הכי ש"מ דס"ל אין ביטול מחצר לחצר וא"כ לרבא דאמר טעמא משום חוכא שפיר מצינן למימר דרב ס"ל יש ביטול רשות מחצר לחצר ולא שייכא מחלוקת דרב ושמואל למחלוקת דר"א ורבנן וי"ל בזה דרבא לטעמי' דס"ל לעיל בטעמא דר"א משום דמבטל בעין יפה מבטל וא"כ ע"כ אסתלק לגמרי ורב לא מצי אתיא כר"א ולא מסתבר לאוקמא דרב כתנאי ע"כ ס"ל דטעמי' דשמואל הוא מחמת חוכא וא"כ שפיר מצינן למימר דרב כר"א אלא דס"ל יש ביטול רשות מחצר לחצר וק"ל:

שם גמרא אמר ר"ש כתנאי מי שנתן רשותו והוציא כו' לר"מ לא איסתליק לגמרי להכי אפילו בשוגג אוסר ור' יהודא ס"ל דאיסתליק לגמרי וא"כ לר"מ מבטלין וחוזרין ומבטלין ולר"י אין מבטלין וחוזרין ומבטלין וקשה לפי מה שפירשו התוס' ז"ל לקמן הא דפליגי ר"מ ור"י בעד שלא נתן רשותו והוציא דר"מ ס"ל דאפילו החזיק ברשותו אפ"ה יכול לבטל אח"כ ור"י ס"ל כיון דכבר החזיק תו אינו יכול לבטל א"כ הוי לאתויי הני תנאי לר' יהודא דאמר אינו יכול לבטל אחר חזקה אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דהא הראשון כבר החזיק ברשותו ולר"מ דאמר דאפילו אחר חזקה יכול לבטל מבטלין וחוזרין ומבטלין וי"ל דלר"י וודאי שמעינן שפיר דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין אבל לר"מ לא שמעינן דמבטלין וחוזרין ומבטלין להכי מביא מהכא דשמעינן לר"מ דלא איסתליק לגמרי אלא דאכתי תיקשי אמאי לא קאמר לעיל אליבא דשמואל אנא דאמרי אפילו כרבנן וטעמא דידי משום דס"ל כר"י דאחר חזקה אינו יכול לבטל ושמואל ס"ל כל מקום שאמר ר' יהודא בעירובין הלכה כמותו וסייעתא מכאן לשיטת רש"י ז"ל לקמן בהאי פלוגתא דמטעם מימר הוא דאתאן עלה ודו"ק אלא די"ל דווקא כשהחזיק באיסור אינו מועיל ביטול אח"כ:

שם גמרא אמר ר"א ב"ת משמי' דרבא דכ"ע אין מבטלין וחוזרין ומבטלין והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי. יש לדקדק הא רבא ס"ל לעיל משום דלא ליהוי כחוכא ואטלולא וא"כ בלא"ה דכ"ע ס"ל אין מבטלין וחוזרין ומבטלין ול"ל למימר דפליגי בקנסו שוגג אטו מזיד ומכאן משמע דרבא מודה דטעמא דשמואל הוא משום דאין ביטול רשות מחצר לחצר והא דאמר לעיל טעמא משום חוכא הוא סברא דנפשי' ואליבא דשמואל איצטריך למימר דפליגי בקנסו שוגג אטו מזיד אלא דלפ"ז הוי מצי למימר נמי דכ"ע מבטלין וחוזרין ומבטלין משום דיש ביטול רשות מחצר לחצר דהכי ס"ל לרבא לעיל והנה לאביי דאמר לעיל דמודה שמואל בזה לפנים מזה דמתוך שאוסרין מבטלין א"כ מ"ט דשמואל דאמר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דלכאורה לא גרע הכא משתי חצירות זלפמ"ז וי"ל דהכא חשיב כבן חצר אחרת כיון דאיסתליק לגמרי הכא וכלישנא דהש"ס:

שם גמרא רב אשי אמר רב ושמואל בפלוגתא דר"א ורבנן קמיפלגי נראה מכאן דרב אשי ס"ל אין ביטול רשות מחצר לחצר דאל"ה מנ"ל דרב כרבנן ס"ל וא"כ רב אשי ורבא פליגי בסברות הפוכות רבא ס"ל יש ביטול רשות מחצר לחצר ואין מבטלין וחוזרין ומבטלין ורב אשי ס"ל אין ביטול רשות מחצר לחצר ומבטלין וחוזרין ומבטלין כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל להוכיח מדברי רב אשי דהלכה כרב דכרבנן ס"ל אלא דיש לדקדק הא לפי מאי דפסק הרי"ף דיש ביטול מחצר לחצר אפילו אליבא דר"א מבטלין וחוזרין ומבטלין ועיין בריטב"א ז"ל שעמד ע"ז ופי' הסוגיא כפי טעמו של רבא דלמ"ד דאיסתליק מרשותא הוי כחוכא ולמ"ד דלא איסתליק לא מיחזי כחוכא דהוי כמו מתנה ע"מ להחזיר ולפ"ז א"ש הא דאמר רב אחא בר תחליפא משמי' דרבא ועיין לח"מ בזה ודבריו ז"ל צ"ע דו"ק:

דף סט.

גמרא אמר רב יוסף אימא אינו אוסר וכן אמרו בירושלמי דבישראל אינו אוסר כלל לר"מ והכא ס"ל לר"מ דצדוקי הרי הוא כישראל ואינו אוסר והא דאמר מהרי היינו משום דמודה ר"מ דבעינן חזקה תחילה ור"י ס"ל דאפי' אחר חזקה אוסר כדאמר ר"י במזיד אוסר והיינו אפי' אחר שהחזיקו וא"כ לתרווייהו הרי הוא כישראל ואיכא התם לישנא אחריני דר"י ס"ל דאין לו ביטול רשות כלל ובש"ס דילן נמי איכא הני תרי לישנא אליבא דר"י ועיין בריטב"א ז"ל שמביא בשם הירושלמי לחלק אליבא דר"י בצדוקי דנהי דמהני ביטול מ"מ יכול לחזור בו אפילו לאחר שהחזיקו דלא אלים ביטולי' ובזה לא הוי כישראל דאחר שהחזיקו אינו יכול לחזור בו ולא הבנתי דכיון דמגיה בירושלמי בד' ר"מ אינו אוסר ש"מ דמשמע לי' דמתני' דמי שנתן רשותו כו' מיירי אפילו אחר חזקה ואפ"ה אמר ר"י במזיד אוסר אלמא דאפילו בישראל יכול לחזור בו אפילו אחר חזקה וצ"ע:

שם תוס' בד"ה כאן במומר לחלל שבת בפרהסיא והקשו הא סתם צדוקים מחללין שבת במילי דרבנן ותירצו שמתייראין הן מן הפרושים. ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה דצדוקים לא הוי בכלל מחללי שבת בפרהסיא כיון דמודים הם בשבת אלא שכופרים בתורה שבע"פ ואינן מודים בעירוב אינן חשובין ככותים לכל דבריהם ובעיקר דברי התוס' שכתבו דאפילו במילי דרבנן חשיב מומר יש לרבינו יהונתן בזה שיטה אחרת וכן הוא דר"מ ור"י במתניתין פליגי בזה לר"י צדוקי לא חשיב מומר אע"ג דמחלל שבת במילי דרבנן ומש"ה אמר דצדוקי אינו ככותי ור' יהודא ס"ל דגם במילי דרבנן חשיב מומר ולהכי אמר צדוקי הרי הוא ככותי וא"כ לא קשיא קושיית התוס' והוא אזיל בשיטת רש"י ז"ל במחלקותן בהא דעד שלא נתן רשותו והוציא דפליגי אי חשיב מומר בהוצאה במזיד ולא ניחא ליה בשיטת ר"י ז"ל משום דס"ל דאפילו כשהחזיק אחר הביטול יכול לבטל אח"כ והא דאמר ר"מ אוסר היינו עד שיבטל וא"כ ליכא לפרושי כשיטת ר"י ז"ל וע"כ מטעם מומר הוא דפליגי ור"מ ס"ל דלא הוי מומר במילי דרבנן אבל במילי דאורייתא מודה ר"מ דהוי מומר אלא דלפ"ז אמאי מוקים הש"ס הא דתניא מומר בגילוי פנים אינו מבטל רשות דווקא כר' יהודא הא אפילו כר"מ נמי אתיא ובמילי דאורייתא וי"ל דלר"מ לא בעינן פרהסיא דהא ס"ל חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה והוי מומר לכל התורה ופשיטא דהרי הוא ככותי לכל דבר וא"כ לר"מ אין חילוק בין בצנעה לפרהסיא דבמילי דאורייתא אפילו בצנעה הוי מומר ובמילי דרבנן אפילו בפרהסיא לא הוי מומר ולפי שיטה זו כ"ע מודים דמומר לכל התורה אינו יכול לבטל רשות אבל לשיטת התוס' שכתבו דר"מ ס"ל דמומר לחלל שבת בפרהסיא מבטל רשות צ"ל אליבא דר"מ דמומר לכל התורה נמי יכול לבטל ואפ"ל דאפילו ר"י דאמר שאינו משמר שבתו בשוק אינו יכול לבטל מודה במומר לכל התורה בצנעה דיכול לבטל דדווקא מחלל שבת בפרהסיא דהוי אינו מודה בעירוב הוא דאינו יכול לבטל אבל בצנעה יכול לבטל דישראל מומר הוא ועיין ברא"ש ז"ל שהביא בשם הר"מ ז"ל להלכה דצדוקי הרי הוא ככותי דמחלל במילי דרבנן בפרהסיא. ונראה דאזיל בשיטת רבינו יהונתן דפלוגתייהו הוא במילי דרבנן והרא"ש ז"ל נחלק עליו ופסק דצדוקי אינו ככותי ויש לעיין בדבריו ז"ל דהא איהו מודה דמחלל שבת בפרהסיא אפילו במילי דרבנן אינו מבטל רשות ולשיטת התוס' היינו כר' יהודא דאמר צדוקי הרי הוא ככותי ות"ק ס"ל דאפילו בפרהסיא יכול לבטל וא"כ לעיקר ההלכה שניהם שוין וכ"ת דצדוקי איכא בינייהו לדעת הרא"ש ז"ל לא חשיב מחלל בפרהסיא וא"כ אין זה ענין למחלוקת ת"ק ור"ג וי"ל דדברי ת"ק הוא דעת שלישית וס"ל דצדוקי הרי הוא ככותי אפילו אינו מחלל שבת בפרהסיא ור' מור"י נחלקו אליבא דר"ג דאמר צדוקי אינו ככותי לר"מ אפילו בפרהסיא אינו ככותי ולר"י דווקא בצנעה ועדיין אין הדברים מיושבין כל הצורך וצ"ע:

דף סט:

תוס' בד"ה יש להן מותר לו ולהן עיין סי' ש"ע באה"ע מש"פ דברי התוס' ז"ל והעלה בדעתם דאכסניא ישראל אוסר מיד אם יש לו מקום פיתא בפ"ע וההוא דירושלמי איתמר בכותי הבא לדור. ולא הבנתי דבריו ז"ל דבהדיא כתבו התוס' לקמן דף ע"ב בד"ה ומודים דמלמד אינו אוסר על הבעה"ב דע"מ כן לא הכניסו לביתו לאסור עליו ודווקא היכא דכח כולם שוה כמו חמשה ששבתו בטרקלין או בפונדק כמש"כ התוס' ז"ל בד' ס"ו ועיין באה"ע שם שהביא ראיה מדברי התוספות בדף ס"ו ואני לא הבנתי ועיין מהרש"א ז"ל מש"כ בזה ובעיקר הדבר שכתבו הפוסקים לפרש הא דאכסניא אינו אוסר דווקא בכותי אבל בישראל אוסר מיד מדברי התוספתא לא נראה כן דהכי איתא התם הקסטור עד יום אוסר מיד אימתי בזמן שיחדו לו בית דירה אבל לא יחדו לו בית דירה או שאין עמהן דיורין אינו אוסר אלמא דמיירי בישראל דבעכו"ם ליכא נ"מ אי יש עמהם דיורין או אין עמהם דיורין ועלה קאמר אכסנאי אינו אוסר לעולם אפילו בישראל וצריך ליישב דברי התוספתא עם הירושלמי בזה:

שם גמרא ש"מ מבטלין וחוזרין ומבטלין ותיקשי למ"ד אין מבטלין כו' קשה הא רב אשי אוקי לעיל למילתי' דרב ושמואל בפלוגתא דר"א ורבנן וכיון דמתני' אתיא כרבנן ודאי מבטלין וחוזרין ומבטלין ולמש"כ הרא"ש ז"ל דשמואל מוקי למתני' כר"א וכגון דפי' דאינו מבטל רשות ביתו וא"כ גם לר"א מבטלין וחוזרין ומבטלין כו' כיון דלא איסתליק מהאי ביתא לגמרי וצ"ל דהקושיא קאי ארבא דאמר טעמא משום חוכא ואיטלולא אבל למה שפירש הריטב"א ז"ל דרב אשי מוקי לה כתנאי אפילו לטעמי' דרבא הדק"ל מ"ק ש"מ פשיטא דכן הוא וי"ל דהש"ס אזיל הכא בשיטת סתמא דגמרא לעיל דמוקי לתרווייהו ככולי תנאי וק"ל:

שם במשנה ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו לעיל בפ' עושין פסין אמר ר"א דאפילו אם ביטל רשות ביתו ג"כ אסור להוציא מביתו לחצר וכתב רש"י ז"ל הטעם משום דהוא יחזיק ברשותו. וקשה לי על לשון הרמב"ם ז"ל שכתב ביטל להם גם רשות ביתו כולם מותרים משום דהוי כאורח ולא ביאר דמביתו אסור להכניס ולהוציא וברבינו יהונתן ז"ל ג"כ צ"ע בטעמו שכתב להא דהוא אסור מביתו. והאי טעמא לא איצטריך במתניתין היכא דלא ביטל רשות ביתו ע"ש ועל דברי הרמב"ם ז"ל י"ל דס"ל דהא דאמר ר"א דלו אסור אפילו אם ביטל רשות ביתו היינו דווקא בסתמא אבל היכא דביטל בהדיא רשות ביתו גם לו מותר ובירושלמי אמרי לעיל בפרק עושין פסין לר"א יהי' כאכסנאי ויותר לו ומשני משום קנס קנסו ר"א א"כ י"ל דרבנן לא ס"ל האי קנסא ומכאן נמי מוכח כמש"כ ר"ח ז"ל דאכסנאי ישראל נמי מותר ואין לחלק בין אורח דהכא לאכסנאי ודו"ק:

שם גמרא לא צריכא דהדר חד מינייהו ובטיל לחברי' כו' עיין ברבינו יהונתן במתני' שכ' דמשמע מכאן דאם עשרה מבטלין לאחד צריכין שיבטלו בב"א והוא נגד דבריו ז"ל במה שפירש בגמרא דדווקא היכא דלא יקנה לו הרשות כשנתנו להם ביחד אבל אם ביטלו לאחד אפילו בזא"ז שפיר דמי וכ"כ הריטב"א ז"ל בהדיא ע"ש:

דף ע.

תוס' בד"ה יורש מהו שיבטל כו' ולא מהני עירובן לגבי חצר שירש כו' עיין מהרש"א ז"ל מה שדקדק על דבריהם לעיל בד"ה הכא במאי עסקינן שכ' א"נ כגון שזה עצמו שעירב הוא היורש אלמא דמהני מה שעירב אף לירושה ותי' דהתם המוריש ג"כ עירב א"נ כגון שהיורש דר שם ולא הבנתי א"כ למה להו עירב ואמאי קרי להו אחד שעירב הא תרווייהו כחד חשיבי. ומה שיש לדקדק בזה הוא לפי פי' התוס' דזה שעירב הוא היורש א"כ מאי פריך אסיפא ואי דהוי ומית אמאי לא ומאי קושיא דילמא ס"ל יורש אינו מבטל ואינו יכול לבטל חלק שירש מאביו וצ"ל דגם לזה מהני מה שעירבו תחילה וק"ל:

שם בא"ד ומהא דאמר לעיל אפילו שכירו ונלקיטו כו' ולמש"כ כשיטת הרמב"ם ז"ל מוכח דבישראל נמי יכול שכירו ולקיטו ליתן עירובו עיין לעיל דף ס"ד: שם גמרא חוץ ממבטל רשות איהו אין יורש לא עיין רש"י ותוס' ז"ל ול"נ לפרש דהכי דייק הש"ס מדקתני חוץ ממבטל רשות דלא הוי בכלל כל שנאסר למקצת שבת. וטעמא מאי ע"כ משום דלא נאסר כלל דהא כל שעתא ושעתא יכול לבטל וא"כ איהו אין אבל יורש לא דהא היורש לא הי' יכול לבטל קודם שירש והרי נאסר למקצת שבת ומשני אימא חוץ מתורת ביטול רשות היינו כל שהי' הבית הזה בתורת ביטול אפילו נשתנה הרשות לא הוי בכללא בכל שנאסר כו' ומטעם זה מדמי הש"ס מכח הגר כמו יורש והא דאמרי' לעיל יורש כרעי' דאבוה הוא הוא לאו דווקא וק"ל:

(שייך לעיל)

תוס' בד"ה הכא במאי עסקינן עיין מהרש"א ז"ל שהקשה לדברי התוס' אמאי לא מוקי הש"ס כגון שהלך למקום אחר ע"ש וי"ל כיון דהי' שם בשעת שביתה לא מהני מה שהלך אח"כ וכן כתב הריטב"א ז"ל גבי הא דיורש מהו שיבטל ע"ש. שם

גמרא אחד מן השוק כו' מפי' רש"י ותוס' נראה דאתיא כתנא דבית התבן אוסר ומפסקי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן ועיין במ"מ בשם הרשב"א ז"ל ובריטב"א בשם הראב"ד ז"ל:

ועיין מהרש"א ז"ל בגמרא שהקשה אמאי לא פריך ארישא מבע"י אוסר אמאי ניבטיל ע"ש ובירו' נרא' קצת דרישא נמי ב"ש היא דאמרי אין מבטלין משתחשך וא"כ איירי מתניתין היכא דלא ביטל מבע"י ועיין בק"ע מה שפירש שם ומה שאמרו ז"ל שם כיון שמת אין לך ביטול גדול מזה לא ידענא פירושו ע"ש:

דף עא.

גמרא מ"ט דב"ה נעשה כאומר כלך אצל יפות כו'. מכאן משמע דטעמא דב"ש הוא משום אקנוי' רשותא בשבתא ולא ניחא לי' להש"ס למימר דטעמא דב"ש הוא משום דנאסרה למקצת שבת מזה נראה דמילתא דפשיטא הוא דלא אמרינן כן והי' נראה לומר דהא דצריך לבטל לכאו"א תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה לב"ש דמיקני רשותא הוא צריך להקנות לכ"א אבל לב"ה דאמרי איסתליק רשותא היא כיון דסילק עצמו מרשותו כולם זוכים בו ביחד אבל אליבא דהלכתא לא נראה כן ועיין לעיל תוס' בד"ה יפה עשיתם ששכרתם כו' ודו"ק:

שם משנה בעה"ב שהי' שותף לשכניו לזה ביין כו' אין צריכין לערב. יש להסתפק אם צריכין לומר ע"ש דסומכין ע"ז או אפילו לא אמרו כלל חשיב שיתוף כיון דשותפין הם מכבר. והנה בגמרא פליגי אי בעינן דווקא בכלי אחד ואביי אמר דאפילו בשני כלים א"צ לערב ואם נאמר דאין צריכין לסמוך עלי' משום עירוב אלא ממילא סמכי אשותפות מכבר א"כ השתא אפילו גבי לשם עירוב בשני כלים לא הוי עירוב כש"כ נשתתפו לשותפות בעלמא ומ"ט דאביי אבל אי נימא דצריכין לומר דסמכי עלי' א"ש דדווקא בחולק עירובו בב' כלים נראה כמקפידים זע"ז אבל הכא אין כאן קפידא כיון דמעיקרא הכי הוי בב' כלים והשתא הוא דסמכי עלי' משום עירוב. שוב ראיתי בריטב"א ז"ל שכתב ג"כ סברא זו ולקמן דאמר רבה דר"א בן תדאי פליג משום דאין ברירה היינו שלא נברר חלק כאו"א משמע קצת דלא בעינן אמירה לשם שיתוף דאל"כ לא גרע מהא דמניח את החבית ויכול לזכות לכאו"א אף דלא נברר חלק כאו"א אם לא שנאמר דר"א פליג אהא דמניח את החבית ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה דאין צריך אמירה אלא השותפות מחברן עיין ריש פ"ה מהל' עירובין ודו"ק:

תוס' בד"ה יין ושמן אין ראויין לערב כו' עיין בריטב"א ז"ל שהביא בזה מחלוקת הראב"ד ז"ל והרמב"ם ז"ל בצירוף אוכלין לענין עירובי חצירות ע"ש:

דף עא:

גמרא פליגי בה רב נחומי ורבה כו' והי' נראה דרבה הוא דאמר ביין כ"ע לא פליגי ומש"ה לא בעי לאוקמא פלוגתא דר"א בן תדאי ורבנן בהא כיון דכ"ע מודים ביין דבעינן תרתי ורב יוסף דמוקים פלוגתייהו בסומכין על שותף ס"ל כרב נחומי דביין פליגי ורב דפסק כתרווייהו כר"א וכר"מ ס"ל דר"מ ורבנן בתרווייהו פליגי בין בפת בין ביין אלא דא"כ הלכה כר"א למה לי דהא השתא לא הוי תרי חומרי בעירובין כיון דלרב אין חילוק בין פת ליין ומש"ה פירש"י ז"ל לעיל דרב ס"ל כמ"ד ביין כ"ע לא פליגי ורבנן דר"א בן תדאי הם רבנן אחריני וס"ל דאפילו ביין סומכין על שותף במקום עירוב ולפ"ז לא ידענא מי הכריחו לומר דרבנן דר"מ מודו ביין ואמאי לא קאמר דרבנן דר"מ היינו רבנן דר"א בן וודאי עכ"פ שמעינן משינוי' דרב יוסף בפלוגתא דר"א ב"ת ורבנן דרב פסק בפת ויין כר"מ וכן פסק הראב"ד ז"ל דבפת פליגי מהא דרב גידל אמר רב ובעה"מ ז"ל פסק כמ"ד דבפת כ"ע לא פליגי וקיים הרא"ש ז"ל דבריו וקשה לי דהא מסיק הש"ס להדיא דרב בתרווייהו פסק כר"מ אלמא דס"ל בפת נמי פליג ר"מ וא"כ לדינא נראה פסקו של בעה"מ ז"ל כיון דק"ל כר' יוחנן דאמר נהגו כר"מ אבל אורוי' מורינן כרבנן וא"כ אפילו ביין מורינן כרבנן דהא ביין נמי פליגי ומה שכתב הרא"ש ז"ל לדחות ראיית הראב"ד ז"ל מהא דחברים שהיו מסובין כו' משום שיתוף אין משום עירוב לא דרב לטעמי' דס"ל כר"מ עכ"ל. לא זכיתי להבין דהא ע"ז אנו דנין אי פליג ר"מ בפת אי לא ושפיר הביא הראב"ד ז"ל ראייתו אבל העיקר נראה כמש"כ דרב ס"ל דבתרוייהו פליגי בפת ויין ופסק כר"מ בתרוייהו ואנן ס"ל כר"י דאורוי' מורינן כרבנן אפילו ביין. והרמב"ם ז"ל פסק דבפת סומכין על שיתוף במקום עירוב וביין אין סומכין ועיין בכ"מ שם וכתב טעם אחר בדבר דבפת לא חיישינן לשכחת התינוקות מפני שמכירין בפת אבל בעירוב יין אין מכירין מש"ה חיישינן לשכחת התינוקת. ונראה דפסק כמ"ד בפת כ"ע לא פליגי והיינו טעמא דהתינוקות מכירין בפת אבל אם נימא דפסק כמ"ד ביין כ"ע לא פליגי וכרבנן בפת א"כ אמאי לא כתב כמו שכתב רש"י ז"ל דמש"ה ביין לא כיון דאין מערבין בחצירות ביין ומדינא אין סומכין על שיתוף במקום עירוב ולא משום כדי שלא לשכח תורת עירוב דרבנן לית להו כלל חששא דתינוקות ונ"מ לענין שכח אחד מבני חצר ולא עירב דאפילו נשתתפו במבוי ביין כולן אסורין ולשון רש"י ז"ל בד"ה כי פליגי ביין דלר"מ לא סמכינן עלי' דאין מערבין לחצירות ביין צריך ביאור דמשמע דמדינא קאמר ר"מ ובמתניתא תנא כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות. והנה מלשון הרמב"ם ז"ל משמע דטעמא דשלא לשכח קאי אהא דצריך לערב אחר שיתוף אבל לסמוך אעירוב לחוד ליכא למ"ד דהוא מפרש הא דמערבין בחצירות היינו כל חצר לעצמה ופשיטא דלא מהני במבוי במקום שיתוף ולפ"ז צ"ל הא דאמרי רבנן או מערבין או משתתפין היינו דלענין חצירות סגי בעירוב או בשיתוף אבל לענין לסמוך אעירוב במקום שיתוף לא איירי בברייתא כלל. וכן מבואר בירושלמי משתתפין במבוי היינו ביין או שאר מילי ואם רצו לערב בפת מערבין מערבין בחצירות היינו פת ואם רצו להשתתף היינו ביין אין משתתפין מערבין ומשתתפין כו' דברי ר"מ וחכ"א מערבין או משתתפין אם עירובי בחצירות מותרין בחצירות ואסורין במבוי ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן אלמא דאפילו לרבנן לא סמכינן אעירוב במקום שיתוף אלא דקשה הא אמרינן לקמן במתני' דחמש חצירות עירובי בחצירות ולא נשתתפו במבוי מני ר"מ אלמא דלרבנן סמכינן נמי אעירוב במקום שיתוף וכן איתא בירושלמי מתניתא ר"מ הוא וצ"ל דהיינו דווקא בפתוחות זו לזו ועיין בכ"מ פ"ה מה' עירובין וע"פ לשון הירושלמי שכתבתי נתיישב לי קצת ד' המהרש"א ז"ל בתוס' בד"ה בפת שדקדקו על שיטת ר"י ז"ל למה לא מפרשי דאפילו רבנן מודו דלא סמכינן אעירוב במקום שיתוף ודווקא בשיתוף הוא דפליגי מפני שהשיתוף לכל הבתים ולכאורה הוא תמוה הא אמרי רבנן מערבין או משתתפין אלמא דבעירוב לחוד נמי סגי אבל לפי לשון הירושלמי ניחא אבל מ"מ דבריו ז"ל צריכין ביאור וע' בריטב"א ז"ל שהאריך ג"כ בזה:

וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה דאם נשתתפו במבוי ושכחו לערב בחצרות סומכין ע"ז בשבת ראשונה מדוחק אם אין מקפידין על פרוסתן והנה מסייע לי' הא דאמר רבה לעיל גבי ינוקא דאשתפיך חמימי' נסמוך אשיתוף ועיין בתוס' שם אבל עיקר דין זה הוא מד' הירושלמי הביאו הראב"ד ז"ל בהשגותיו ולענ"ד הדבר צ"ע דהכי איתא בירושלמי בנוסחי דידן פשיטא שסומכין על שיתופי מבוי מהו לסמוך על שתופי חצירות ר' יעקב ור' זעירא כו' נסמכין על שיתופי חצירות בשבת ראשונה מדוחק. ונראה לפרש דבשיטת הירושלמי קרי לשאר מילי בלשון שיתוף ולא נקרא עירוב אלא בפת והיינו דקאמר דהא פשיטא דסומכין על שיתוף במבוי מהו לסמוך על שיתוף בחצר ומסיק דבחצר נמי מהני שיתוף היינו שאר מילי חוץ מפת לשבת ראשונה וכן משמע התם מעובדא דשמואל שהיו מסובין בחצר ואמר שמואל כיון שהתחילו בתבשיל מבע"י מותר ומסיק הדא אמרה נסמכין על שיתופי חצירות בשבת ראשונה משמע להדיא דבחצר איירי וא"כ לא שמעינן מדברי הירושלמי אלא דבחצר מהני שיתוף לשבת ראשונה אבל לסמוך אשיתוף מבוי זה לא שמעינן ועיין בל' הראב"ד ז"ל וצ"ע ועיין בק"ע מה שפי' שם בסוגיית הירושלמי ול"נ כמש"כ ודו"ק:

דף עב.

משנה חמשה חבורות ששבתו בטרקלין ופירש"י ז"ל שכולם פתוחים לחצר ובירושלמי נראה דהטרקלין הוי כחצר לפני החדרים וצריכין לערב בטרקלין גופא:

תוס' בד"ה ומודים כו' עיין בירושלמי שאמרו ז"ל דאם הם שותפין בעיסה או בתבשיל לכ"ע עירוב אחד לכולן ואפילו בחדרים ועליות ע"ש:

דף עב:

גמרא תנא במה דברים אמורים כו' שיטת רש"י ז"ל בזה דלהני אוקימתא דלעיל פליגי ב"ש וב"ה במחיצה לב"ש מחיצה חולקת וכל חבורה הוי כחדר בפ"ע וצריך עירוב לכ"א אפילו ביניהם בפ"ע וב"ה ס"ל דכולן כבית אחד חשיב ובכל גוונא די בעירוב אחד לכולם ולמאי דתנא בברייתא אפי' ב"ש ס"ל דמחיצה כזו אינה מחלקת ואין צריכין לערב ביניהם וכן אפילו עם אחרים כשעירוב בא אצלן אבל כשמוליכין עירובן למקום אחר ס"ל דצריך עירוב לכל חבורה וחבורה וה"ה ב"ה שגבו את עירובן צריך כ"א ליתן עירובו וב"ה ס"ל בין ב"ה שגבו את עירובן בין כה"ג די בעירוב אחד לכולן והא דתנן ומודים בזמן שהן שרויין בחדרים ובעליות לפ"ז אין זו ענין מחלקותן דהכא כיון דאיכא מחיצות דמחלקות אפי' כשבא עירוב אצלן או ביניהם לבד צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה ולאיכא דאמרי פליגי היכא דעירב בא אצלן דב"ש סברי אפילו ב"ה שגבו עירובן ועירוב בא אצלן צריך עירוב לכאו"א וב"ה ס"ל בעירוב בא אצלן עירוב א' לכולן אבל ביניהם לבד אפילו לב"ש אין צריכין לערב והא דלא פירש רש"י ז"ל לאיכא דאמרי דב"ש טעמייהו משום מחיצות המחלקות נראה משום דתני בברייתא בד"א כשעירוב בא אצלן ולא קאמר בד"א ביניהם לבד משמע דביניהם מודה ב"ש ועיין מהרש"א ז"ל והתוס' ז"ל הקשו וכי טעמא דב"ש אתא לאשמעינן ותירצו דנ"מ גם לב"ה בשרויין כעין חדרים ועליות דמודו ב"ה לא מודו אלא במוליכן עירובן למקום אחר אבל בעירוב בא אצלן עירוב אחד לכולן. ויש לדקדק לדבריהם ז"ל אמאי לא הוי כה' שגבו את עירובן דעירוב א' לכולן וכי תימא דשאני הכא דאיכא מחיצות א"כ מנ"ל דהא ד"ה שגבו את עירובן אתיא דלא כב"ש דילמא לב"ש שאני הכא דאיכא מחיצות דס"ל דאפילו מחיצות שאין מגיעות לתקרה מהני לענין זה אם מוליכין עירובן למקום אחר צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה ועוד דמשמע לקמן דכל שאין צריכין לערב בפ"ע דמי לה' שגבו את עירובן גבי הא דפריך והא אחין דכגבו עירובן דמי ועיין בריטב"א ז"ל שכתב דהוי מצי הש"ס לשנויי הכי והרי"ף והרמב"ם ז"ל לא כתבו אלא לחלק בין מחיצות מגיעות לתקרה לאין מגיעות משמע מד' דבמחיצות מגיעות לתקרה בכ"ג צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה ובמחיצות שאין מגיעות לתקרה בכ"ג עירוב אחד לכולן. והרא"ש ז"ל כתב לשיטת התוס' וכ"ז היכא דליכא דיורין אחרים בטרקלין אבל אם יש דיורין אחרים בטרקלין כתבו התוס' דאפשר גם ב"ה מודו כמו באחים שאוכלין על שולחן אביהם והטור ז"ל והש"ע ז"ל בסי' ש"ע כתבו דמחיצות המגיעות לתקרה ג"כ אינן מחלקות אלא היכא דיש דיורין אחרים ומוליכין עירובן למקום אחר אבל אם אין דיורין אחרים עירוב אחד לכולן והוא דלא כשיטת התוס' ז"ל ועוד דא"כ ב"ש במחיצות שאין מגיעות לתקרה נמי מיירי ביש עמהם דיורין ואמאי קאמר הש"ס דברייתא דחמשה שגבו עירובן אתיא דלא כב"ש הא ב"ש מיירי ביש עמהם דיורין והוא פלאי ולא ראיתי כעת מי הרגיש בזה ורבינו יהונתן ג"כ כתב דבמגיעות לתקרה בכ"ג בעינן עירוב לכל חבורה וחבורה וע"ש מה שפירש בהא דתנן בזמן שמקצתן שרויין בחדרים ובעליות ודו"ק היטב:

שם גמרא במקבלי פרס שנו ופירש"י ז"ל היינו שהוצאה שלהם היא מאביהן ואוכלין וישנים בבתיהם ומש"ה כשמוליכין עירובן למקום אחר עירוב לכאו"א כיון דאוכלין במקומן אבל עירוב בא אצלן אין צריכין לערב מפני שמקבלין פרס. והרמב"ם ז"ל פי' מקבלי פרס היינו שאוכלין אצל אביהם לפרקים כמו השכיר שמקבל פרס והא דלא פירש כפירש"י ז"ל י"ל דאם הוצאה אחת להם הוי כמו שאמרו בירושלמי גבי חמשה ששבתו בטרקלין דאפילו שרוים בחדרים ועליות אם הם שותפין בעיסה או בתבשיל עירוב אחד לכולן וא"כ צריך לפרש מקבלי פרס היינו דווקא במזון וזה דוחק קצת ע"כ פי' דאוכלין על שולחנו ממש אבל לפרקים והנה לפי מש"כ לעיל דהא דמיבעי לעיל ה' שכירו ולקיטו מהו היינו בישראל וכתבו התוס' לעיל דמיירי אפילו שרויין כ"א בחדר בפ"ע ואפ"ה פשיט דאין אוסרין כיון דהבעה"ב דהוא העיקר א"כ הכא צ"ל דהאחים ישנים בבתיהם דווקא ועיין ריטב"א ז"ל גבי פלוגתא דנשים ועבדים ובירושלמי נראה דמקבלי פרס פירושו כפירש"י ז"ל דהתם נמי משני הכי ופריך מ"מ אינן שותפין במה שהן אוכלין וא"כ אמאי צריכין עירוב לכל א' כיון דהם שותפין בעיסתן ומשני דאביהם אינו מזכה להם אלא מה שהן אוכלין וא"כ אין להם שותפות בתחילה עכ"פ משמע דמקבלי פרס היינו הוצאה וק"ל:

לעיל אבל כשעירוב בא אצלן ד"ה עירוב א' לכולן עיין ריטב"א ז"ל שדקדק הא אין צריכין עירוב כלל דבית שמניחין בו עירוב א"צ ליתן כלל ועיין בירושלמי פליגי בזה ב"ש וב"ה ב"ש ס"ל דצריך ליתן עירוב ואליבא דב"ש קאמר עירוב א' לכולן וי"ל דבזה פליגי הני תרי לישנא דברייתא אליבא דב"ש וק"ל:

שם גמרא מי שיש לו בית שער כו' אינו אוסר עליו בית התבן ובית הבקר הרי זה אוסר עליו ור' יהודא אומר אינו אוסר אלא מקום דירה. נראה דפלוגתא זו לא שייך לפלוגתא דדירה בלא בעלים דהתם מסקינן לכ"ע לא שמה דירה ואפילו מאן דאסר לא אסר אלא משום גזירה כדקאמר הש"ס לעיל בפרק הדר והכא פליגי באיזה ענין חשוב דירה ות"ק ס"ל דבית התבן נמי חשיב דירה כמו לענין מזוזה דבית התבן חייב במזוזה ור' יהודא ס"ל דאינו אוסר אלא מקום דירה או מקום פיתא או מקום לינה והא דתנן לקמן בכיצד משתתפין גבי בית התבן והדר שם אוסר אתיא כר' יהודא דבעינן מקום דירה ולענין זה עדיף בית התבן מבית שער דאם קבע שם מקום פיתא או מקום לינה בבית שער אינו אוסר ובבית התבן אוסר אבל מפירש"י ז"ל לעיל גבי יורש משמע דהכל חד טעמא הוא הא דדירה בלא בעלים והא דבית התבן וסוגיא דשמעתין נראה כמש"כ. ויש להסתפק לרבנן אם דר בבית שער אם אוסר משום דלא גרע מבית התבן או דילמא לאו מקום דירה הוא כלל ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד נראה דהא דתנן לקמן הדר בבית שער אינו אוסר אתיא לר' יהודא דז"ל שם הלכה ח' לפיכך אם קבע לו מקום לאכול בבית שער ה"ז אינו אוסר לפי שאינו מקום דירה ע"ש וגם זה יפלא ממני מה שלא ביאר ז"ל אם קבע מקום לאכול בבית התבן מה דינו ודו"ק:

דף עג.

גמרא תלמיד אצל רבו מאי כו' מלשון הרמב"ם ז"ל בהלכותיו נראה דאב ובנו ורב ותלמידו אין צריכין לערב כלל אפילו אם פעם אוכלין ע"ש ופעם לא כמבואר למעיין שם בפ"ד בסדר הלכותיו ולא תיקשי ע"ז ממתני' דבמתני' מיירי שאוכלין ע"ש בתורת שכר אבל היכא דאוכלין משלו אפילו שלא ע"ש ממש כבית אחד הם לגמרי ויתיישב בזה בעיא דרמי בר חמא וכן משמע מהא דאמר רב בי ר' חייא אין אנו צריכין לערב היינו בכל ענין אין צריכין עירוב כיון דסומכין ע"ש ר' חייא ואי"ה לקמן במשנה דמזכה להם ע"י אשתו יתבאר עוד בזה:

דף עד.

תוס' בד"ה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחים לתוכו כו' והקשו התוס' מהא דמערבין בחצירות אע"פ שסתם משנה וברייתא משמע שהכשירו בלחי וקורה דלהכי לא תני פתוחות עכ"ל ול"נ דדווקא הכא במתניתין דקתני שהמבוי לחצירות כחצר לבתים משמע דאיירי בלחי וקורה דהכי דייק לישנא דמתני' וכדאמר רב אבל בהא דלעיל מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי מצי איירי במבוי המתוקן בצוה"פ ובלא"ה לפמ"ש לעיל אין זו קושיא כ"כ ע"ש. והרמב"ם ז'ל בפי' המשניות כתב להא דרב דלא תני פתוחות ובחיבורי לא מצאתי זאת:

שם גמרא דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה עיין תוס' ועיין באבה"ע בסי' שס"ו בזה שכתב להוכיח משיטת רש"י ז"ל דדירה בלא בעלים לאו כהפקירא הוא ואסור להוציא לתוכה מרשות אחרת ע"ש:

דף עד:

גמרא והכא חזנא הוי ביית בבי כנישתא כו' עיין ריטב"א ז"ל מש"כ בזה ומוכח מכאן דביהכ"נ לאו מקום דירה הוא לחשוב אותו בכלל בתים וחצירות והאה"ע בסי' שס"ו האריך בזה וכתב דבי כנישתא דידן הוי של שותפות ולהכי מניחין העירוב בו כדי להתיר לטלטל בתוכו ואי לאו הכי היו אוסרין אנשי הכפרים שיש להם חלק בבהכ"נ ולא עירבו עמהם ואף דלאו מקום דירה הוא מ"מ אסור לטלטל לתוכו כמו לחורבה לפירש"י ז"ל אבל השתא הוי בית שמניחין בו עירוב. ויש לדקדק הא בלא"ה כולהו הכא דיירי אלא דאסרי אהדדי להוציא מרשות שלהם המיוחד לכ"א לרשות של שותפות וא"כ מאי מהני מה שמניחין בו העירוב הא אנשי הכפרים לא הותרו עי"ז להוציא לבתיהם של בני העיר וא"כ אכתי מוציאין מרשות המיוחדת לרשות של רבים. והי' נראה דבכה"ג לא אסרי בני הכפרים כלל כיון דאין רשותן מיוחדת להם וגם לא עביד לדירה וא"כ אפילו לא הניחו העירוב בבהכ"נ מותר להוציא ולהכניס כיון דכל בני העיר עירבו אהדדי ועדיין צ"ע ובנדרים אמרינן דכל בהכ"נ הם של שותפות:

שם גמרא מבוי שצדו אחד כו' עיין רש"י ותוס' ז"ל שהאריכו בזה וכבר כתבתי לעיל בפ' עושין פסין שיטת הרמב"ם ז"ל בזה דקמ"ל דאין העירוב עושה אותן אחת להיות כיחיד במקום כותי והירושלמי מסייע לי' ע"ש:

דף עה.

גמרא השתא דאמר רב אפילו חצר כו' וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל דהשתא סבר הש"ס דדירת כותי שמה דירה לענין זה ויש לדקדק למאי דס"ד דדירת כותי לא שמה דירה מ"ש מבית הבקר ובית התבן דכיון דמניחין בו עירוב לכאורה עולה למנין בתים וחצירות וי"ל דמידי דהוי אבי כנישתא דלעיל דאף דמניחין בו עירוב מ"מ אינו עולה למנין חצירות ובעינן דווקא מקום דירה:

שם תוס' בד"ה ע"כ בסה"ד וי"ל דהוי מפרש כר' יוחנן עיין מהרש"א ז"ל מש"כ בזה ודבריו ז"ל צ"ע וביאור רחב ודו"ק ועיין ריטב"א ז"ל:

שם גמרא ואם היו של יחידים כו' היו ג' אסורין ופירש"י בין ב' בחיצונה בין ב' בפנימיות אסורין ושמואל אמר שנים בחיצונה מותרין וע"ז קאי וכותי הרי הוא כרבים דאפי' כותי יחיד בפנימית אוסר אבל הרי"ף ז"ל פי' היו ג' היינו ג' חצירות ויחיד בכ"א אפ"ה אסורין כיון שאני קורא רבים בחיצונה וכתב הרא"ש ז"ל דלפ"ז אתיא הא דר"א אפילו כרב אדא בר אהבה ויש לדקדק כיון דהוא אוסר אפילו בג' יחידים א"כ כש"כ בשנים בחיצונה דאני קורא רבים בחיצונה. וא"כ אכתי תיקשי מאי איריא כותי אפי' ישראל נמי ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד נראה קצת דאפי' של יחידים אם כותי בפנימית הרי הוא כרבים אלא דבפ"ב לא משמע כן גבי ישראל וכותי בחיצונה או בפנימית וצ"ע בירושלמי דפליגי בזה רב ור"א ע"ש:

שם תוס' בד"ה ור' יוחנן סבר בית שער דיחיד לא הוי בית שער כו' והרמב"ם ז"ל פסק כר' יוחנן דבית שער דיחיד אוסר ואפ"ה פסק דאם נתן בו עירובו אינו עירוב והוא פלאי ועיין בפ"א במ"מ ובכ"מ שם ודברי הכ"מ ז"ל צריכין עיון ובירושלמי פ' כיצד משתתפין איתא להדיא דהיכא דדר שם אוסר יכול להניח שם עירובו אלא דגרסינן התם איפכא דבית שער דרבים עדיפא והדר שם אוסר ומניח בו עירובו ע"ש והנה לשיטת התוס' דבבית שער דיחיד הדר בו אינו אוסר ואפ"ה יכול להניח עירובו בו א"כ איכא לאשכוחי דינא דבעי רחבה מרבנן בב' בתים בין שני חצירות דיכולין להניח עירובן באיזה בית שירצו אם החצירות של יחידים אלא דלענין לערב כל חצר לעצמה ע"כ של רבים הם ושפיר הוי כב"ש ואין מניחין בו עירובו:

דף עו.

תוס' בד"ה שניהם קנו עירוב ע"ש מה שהקשו עפרש"י ז"ל דא"כ מאי פריך הכא דאיירי בע"ח ובע"ח לא קנו ויש ליישב דהש"ס מדמי הכי כי היכא דהתם לא חיישינן לתרתי דסתרי כיון דכ"א לבדו מותר ה"ה שניהם יחד ה"נ הכא אם לא עירבה אלא חצר אחר פשיטא דהוי עירוב וא"כ בתרתי דסתרי והא דמחמרינן התם בע"ח היינו משום דאפילו אחד לבד שעירב ביה"ש לא הוי עירוב וק"ל:

הדרן עלך פרק הדר פרק ו

ובעז"ה נתחיל לפרש פרק חלון פ"ז

תוכן העניינים

קרן אורה על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה