אור ברסלב

קרן אורה על עירובין· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ד

פרק ג

גמרא יצא לדעת פשיטא ולא ניחא לי' להש"ס למימר דקמ"ל אפילו יצא לעיר אין לו אלא ד' אמות ולא חשבינן כל העיר כד"א משום דזה נמי שמעינן ממתני' דהוליכוהו לעיר אחרת משמע דוקא הוליכוהו דהוי אונס אבל יצא לדעת לא וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא ועיין מ"מ שהביא בשם הרשב"א ז"ל וקושיא זו דאמאי לא קאמר הש"ס דשמואל הא קמ"ל וצ"ל דלא ניחא לי' למידק ממתני' דהוליכוהו דדילמא משום רבותא דר' יהושע ור"ע נקט הוליכוהו והה"מ תירץ דלא מצי למימר דשמואל הא קמ"ל כיון דשמואל לא קאמר אלא כלשון מתני' אין לו אלא ד' ולא הזכיר כלל הא דנכנס לעיר ולפ"ז גם דיוק מהר"מ ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בחזר לדעת לעירו דהוי כד"א מדלא אמרינן דבחזר לדעת הא קמ"ל ע"ש ברא"ש ולפי דברי הה"מ אין כאן דיוק ועוד כיון דלר"ע דאמר דאפילו ספינה אין לו אלא ד' אמות אע"ג דשבת בה פשיטא לדידי' דאין לו אלא ד' אמות אפילו חזר לדעת לעיר להכי לא ניחא לי' למימר דהא קמ"ל אלא דיש לחלק בין ספינה לחזר לעירו ועוד נראה דהא דאמרינן אלא אימא חזר לדעת לאו דמגיה דברי ר"נ אלא דמוסיף על דבריו הראשונים ואמר יצא לדעת וחזר לדעת ומש"ה ניחא לי' טפי למימר דר"נ קי"ל רבותא ביצא לדעת וק"ל ועיין בריטב"א ז"ל מש"כ בשם הרשב"א ז"ל ומש"כ על קושיית התוס' בד"ה לצדדים:

שם גמרא אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן דאנוסים הם וכתבו התוס' ז"ל דאפילו האי דאפקא מותר לאוכלן ולא דמי למבשל בשבת דהוי דאורייתא וצ"ע דהא למי שנשתלח לו אסור אפילו בחוץ לתחום דהוי דרבנן וי"ל דהתם טעמא הוא משום שלא יאמר להביא לו ע"ש בתוס' בביצה ועיין במ"א סי' ת"ה עכ"פ שמעינן מדברי ר"פ אם הפירות הם חוץ לתחומן אסורין באכילה וכשחזרו הותרו דהוי כאלו לא יצאו ופריך מר"נ וראב"י דאפילו במקומן דוקא שוגגין אבל במזיד אסורין ומשני תנאי היא דת"ק מחלק בין שוגג למזיד אפילו שלא במקומן ובשוגג יאכלו למי שיכול לילך לשם ולא גרע ממבשל בשבת בשוגג יאכל ובמקומן אפילו במזיד יאכלו כיון שחזרו ור"נ וראב"י ס"ל דשלא במקומן לא יאכלו אפילו בשוגג וכתבו התוס' דטעם שלא יוציאן חוץ לד' אמות ובמקומן דווקא בשוגג יאכלו אבל מזיד לא יאכלו דלא ס"ל דאנוסין הם והוי כאילו לא חזרו ולפ"ז יש לומר דאסרי ר"נ וראב"י שלא במקומן אפילו בשוגג הוא מטעם דקנסו שוגג אטו מזיד והא דלא קנסי במקומן היינו דלא גריעי מבעלים שיצאו וחזרו בשוגג דהוי כאילו לא יצא והא דאמרינן בירושלמי דאתיא כר"מ נראה משיטת הירושלמי דגם באדם גופא הא דבשוגג כאילו לא יצא אתיא כר"מ דאמרינן התם דמתניתין דמשמע אם חזר לדעת אין לו אלא ד"א אתיא כר"נ דאמר עד שיחזרו למקומן שוגגין משמע דלת"ק באדם נמי אפילו מזיד כאילו לא יצא עכ"פ שמעינן מהאי דכל שחזרו למקומן אפילו במזיד כאלו לא יצאו בין לענין תחומין בי"ט בין לענין היתר אכילה ושלא במקומן לת"ק בשוגג לא קנסינן ומותר לאכלן במקום שהן ואין חילוק בזה בין י"ט לשבת ועיין בריטב"א ז"ל בזה. אבל שיטת הרמב"ם ז"ל בזה נפלאה היא דבפ"י מה' שבת כתב פירות שיצאו וחזרו במזיד אסור עד מוצאי שבת ובפ"ה מהל' י"ט כתב יצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו תחומין דהוי כאנוסין וע"כ צ"ל דמותרין באכילה דאל"ה מאי נפ"מ דלא הפסידו תחומין וא"כ צריך לחלק בין י"ט לשבת דהא דרב פפא איירי בי"ט ומשום איסור תחומין מותרין ע"י חזרה אפילו במזיד כיון דאנוסין הם והא דפליגי ת"ק ור"נ וראב"י מיירי בשבת ופסק כאותו הזוג דבמזיד אסור אפי' חזרו כיון דאיתעביד מלאכה ע"י העברה ד"א ברה"ר והא דאוסר ת"ק שלא במקומן במזיד ומשום איסור תחומין ובמקומן התירו מזיד אף דהעביר ד"א צ"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ועיין במ"מ אבל הוא נגד גירסת הש"ס תנאי הוא כמש"כ הה"מ שם ואי לא הוי גרסינן בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' שבת וחזרו הוי אתי שפיר דבה' שבת קמ"ל דין פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג מותר כיון דלא נעשה מעשה בגופן לא נשתנו ולא הוי דומיא דמבשל דאפילו בשוגג אסור ובהל' י"ט קמ"ל דין אם חזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן ומותר לטלטלן בכל תחומין הראשון וז"א אלא בי"ט אבל בשבת אין נ"מ בחזרה ובמזיד בכ"ע אסור וכל הלכה זו איירי בי"ט ופליגי בחזרת פירות אי חשיבי כאונסים אי לא ופסק כת"ק בכל מילתי' וכרב פפא ועדיין צ"ע עיין בריטב"א ז"ל בזה וברבינו יהונתן ז"ל מש"כ על הרי"ף בזה:

שם גמרא אמר רב נחמן אמר שמואל שבת בבקעה והקיפוהו כותים מחיצה מהלך אלפים אמה ופירש"י ז"ל דאתיא אפילו כר"ג דדווקא היכא דנאנס ואין לו אלא ד' אמות הוא דשוינהו לדיר וסהר כד' אמות. אבל הכא דיש לו תחום אלפים לא התירו לו יותר מאלפים כיון דלא שבת באויר מחיצות וכן איתא בירושלמי אפילו תימא כר"ג קל הוא מי שקנה שביתה ממי שלא קנה שביתה ועיין בריטב"א ז"ל ולפ"ז היכא דיצא שלא לדעת והקיפוהו כותים מחיצה מהלך את כולה אבל דעת הרמב"ם ז"ל אינו כן בפכ"ז מה' שבת שכתב דאינו מהלך אלא אלפים וכתב הה"מ ז"ל בטעמו דכל שאם שבת במקום הזה הי' נחשב כולו כד' ה"ה אם הוציאוהו לשם בשבת מהלך את כולו אבל כשהקיפוהו כותים מחיצה דאם שבת שם אינו מהלך אלא אלפים ה"ה אם יצא שלא לדעת אין לו אלא ד' ועוד נראה כיון דכבר קנה מקומו מקום ד' לבד לא מהני מה שאח"כ הקיפוהו מחיצות אלא דצריך ליישב לשון הירושלמי לשיטתו ז"ל וההיא דמודד וכלתה מידתו בחצי העיר דלא חשיבא כד' היינו משום דאין מקומו שם אבל אם הוציאוהו כותים לחצי האחר או במחיצה שהקיפוהו כותי' חוץ לאלפים נראה דחשובה כולה כד"א אלא דמסתבר דלא עדיף ממה שהי' בתחילה במקום שביתתו ואפ"ה נאסר להלוך את כולה ובכלתה מידתו בחצי העיר ג"כ לא עדיף ממה שהי' מהלך בתחילה בתוך העיר ולא הי' מהלך את כולה כללא דמילתא אין העיר נחשבת כד' היכא דלא שבת באויר מחיצות אלא היכא דתחילת כניסתו לתוכה הוא חוץ לתחום אבל כל שהוא מקומו שם בתחילה ע"י היתר תחומו אפילו יצא אח"כ מתחומו אינה חשובה כד' ודו"ק ואי"ה לקמן יבואר עוד בזה:

שם גמרא מטלטל בכולה ע"י זריקה רש"י ז"ל פי' דבתוך אלפים מותר לטלטל כי אורחי' ולא הוי פרוץ למקום האסור לה כיון דחוץ לאלפים נמי מותר לטלטל ע"י זריקה ורב הונא אמר מטלטל בד' בין בזריקה בין בטלטול ולא אמרינן דרב הונא פליג אטלטול כי אורחי' משום דהוי פרוץ במילואו כו' דלא מסתבר לומר כן כמש"כ רש"י ז"ל ועיין מהרש"א ז"ל ודו"ק. והתוס' פי' דלשמואל נמי אסור לטלטל כי אורחי' אלא בד' מחמת פרוץ במילואו ונראה דרש"י ז"ל לא פירש כן מהא דפריך הש"ס על ר"ה באלפים מיהת לטלטל כי אורחי' ולא פריך לשמואל משמע דלשמואל באמת מטלטל באלפים כי אורחי' והתוס' ז"ל צ"ל דלמסקנא כתבו כן אלא דיש לדקדק לשיטת רש"י ז"ל אפילו לר"ה אמאי הוי פרוץ במילואו למקום האסור כיון דמותר מחוץ לאלפים ע"י משיכה אלא דרש"י ז"ל לא גרס לה לקמן ובין לשיטת התוס' ובין לשיטת רש"י ז"ל לא ניחא לי' להש"ס למימר דחייא בר רב בא להכריע ולהתיר לטלטל בתוך אלפים דממ"נ כיון דאוסר חוץ לאלפים אפילו ע"י זריקה הוי כנפרצה במילואו למקום האסור לה והנה לפרש"י ז"ל לקמן גבי כלתה מידתו בחצי חצר דפי' דווקא להלך אבל לטלטל אסור אפילו בחצר לרב הונא א"כ מוכח מהא דאמר רב נחמן מודה לי הונא בכלתה מידתו על שפת התקרה הואיל ותקרת הבית חובטת משמע דאליבי' בלא"ה מותר לטלטל ואי כשיטת התוס' לר"נ נ"מ בהא דתקרה חובטת דמותר לטלטל כי אורחי' בכל תחומו אלא די"ל דלזה לא מהני מה שהתקרה חובטת ולא הותר לטלטל אלא ע"י זריקה דלא גזרינן שמא ימשך אבל לענין טלטול כי אורחי' לא מהני ובדברי הרמב"ם ז"ל אין הכרע בזה עיין בפכ"ז:

(נשמט מלעיל)

גדול כבוד הבריות כו' נראה מכאן דהא דיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד"א אפילו למ"ד תחומין ד"ת זה מדרבנן היא דאלת"ה למ"ד תחומין ד"ת מה יעשה דהא כבוד הבריות אינו דוחה אלא לאו דלא תסור ועיין בדברי הרא"ש ז"ל אי האי כבוד הבריות היא כבוד עצמו או כבוד אחרים:

שם גמרא ושמואל אמר הלכתא כר"ג בספינה לקמן דייקינן הלכתא מכלל דפליגי אלא דנחלקו רבה ור"ז רבה ס"ל דלא פליגי בספינה אלא בעומדת אבל במהלכת ר"ע נמי מודה מטעם הואיל וספינה נוטלתו ור"ז ס"ל דבמהלכת נמי פליגי ובהא דפסק שמואל כר"ג בספינה לרבה אפילו בעמדה הלכה כר"ג הואיל ושבת באויר מחיצות ולר"ז לא פסק שמואל כר"ג אלא במהלכת ועוד אפ"ל דר"ז בעמדה נמי ס"ל כר"ג והא דאמר טעמא דהואיל ונוטלתו היינו לענין אם נפחתו דופני הספינה דלענין זה לא מהני הואיל ושבת באויר מחיצות ע"כ אמר טעמא דהואיל ונוטלתו כו' אלא דלפ"ז לא הוי אצטריך למימר דר"ז ס"ל מחיצות להבריח מים עשויות ומדקאמר הש"ס הכי משמע קצת דלר"ז מודה ר"ג בעמדה וכמש"כ רש"י ז"ל אבל א"כ אמאי לא קאמר הש"ס אליבי' דר"ז בעמדה כ"ע לא פליגי אלא נראה עיקר דלר"ז נמי פליג ר"ג אפילו בעמדה ושמואל לא פסק כוותיה אלא במהלכת מטעם דמחיצות להבריח מים עשויות ולא חשיב שבת באויר מחיצות והא דלא קאמר הש"ס דר"ז אמר טעמא דהואיל ונוטלתו לענין נפחת דופני הספינה משום דא"כ ליכא פלוגתא בין רבה לר"ז לענין דינא וכן משמע מדברי התוס' דבעמדה ודאי פליגי ר"ג ור"ע לכ"ע וטעם דמחיצות להבריח מים כו' לא מהני אלא דלא הוי שבת באויר מחיצות אבל מ"מ מחיצות הם לר"ג דלא בעי שבת באויר מחיצות ועיין בתוס' ד"ה אבל היכא ובדברי הרמב"ם ז"ל אינו מבואר דין נפחתו דופני הספינה ועיין בפי' המשניות שכתב בטעמא דר"י ור"ע משום גזירה דבקעה והוא דלא כמסקנת הש"ס:

דף מג.

תוס' בד"ה האי רצו כו' ולמאי דמסיק הש"ס דר' יהושע גופי' הכריע כר"ג בספינה אתי שפיר לישנא דרצו וכן מבואר בירושלמי ע"ש ועיין מהרש"ל ועיין מהרש"א ז"ל בזה:

שם גמרא בעי ר' חנניא יש תחומין למעלה מעשרה כו' משמע דיש איסור תחומין אפילו בכרמלית או ברה"י היכא דאינו נחשב כד'. והרמב"ם ז"ל כתב בתשובה דאפילו למ"ד תחומין מה"ת בכרמלית ובימים ונהרות לא הוי אלא מדרבנן דלא עדיף ממעביר חפץ והוצאת חפץ ויצאה חוץ לתחום מחד קרא נפקא מאל יצא ולפ"ז אפילו אי נימא דיש תחומין למעלה מי' לא הוי אלא מדרבנן דלמעלה מי' לאו רה"ר היא וא"כ הא דאמרינן לקמן כתנא ספוקי מספקא לי' ואזיל לחומרא מצי אתיא אפילו כמ"ד ספק נזירות להקל אלא דאסור משום דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ושרי לילך למעלה מי' אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דמחמת ספק דתחומין אזלינן לקולא בנזירות ומש"ה מותר בשבתא דקאי נדר דספק שמא לא יבוא בשבת משיח וע"כ הספק הוא משום תחומין וכן מסתבר דלענין ביאת המשיח לא שייך למימר ספיקא דרבנן לקולא דאם לדידן ספיקא הוא קמי' משיח ליכא ספיקא ושמא יש תחומין ועוד אפ"ל דלמעלה מי' הוי ספיקא דאורייתא אם הי' שביתתו בקרקע ואח"כ חוזר על הקרקע. והנה מש"כ הה"מ דספיקא דרבנן לקולא בתחומין צ"ע דאיכא כמה ספיקות בתחומין דאזלינן לחומרא ולדעת הרמב"ם ז"ל דתלו תחומין בהוצאה א"כ בי"ט ודאי ליכא איסור תחומין מה"ת כיון דהותרה הוצאה ולא מצינו לשארי ראשונים ז"ל בסברא זו. ומה שהקשו המפרשים ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל בהא דהריני נזיר ביום שבן דוד בא אי לא דמסתפינא הייתי אומר דכל הסוגיא אזלא דלא כשמואל דאמר אין בין עוה"ז כו' וכבר כתב הרמב"ם ז"ל דעתו בסוף ה' מלכים דלא יעלה על הדעת שמלך המשיח יחדש אותות ומופתים אלא עיקר הדבר שאחד מן הדור יעמוד מבית דוד ויחזק בדקי התורה ויעשה ויצליח במלחמות ד' ויבנה המקדש ויקבץ נדחי ישראל זהו מלך המשיח ומביא ראי' מבן כוזיבא וא"כ אין ספיקא של ביאת המשיח בשבתות וי"ט מחמת תחומים כלל כי מי יודע מקומו איו ושמא הי' מקומו במקום ב"ד הגדול וע"כ מטעם אחר לא יבא בשבת מפני הטורח או איזה טעם אחר ומה שהקשו מביאת אליהו ז"ל על חד בשבתא עיין בלח"מ עיין בפי"ב מהל' מלכים שכ' דהחכמים נחלקו אי ביאת אליהו ז"ל יהי' קודם ביאת המשיח או אח"כ לפני מלחמות גוג ומגוג והדברים נפלאים ומכוסים המה וכבר עמדו על דעתו הרבה מהראשונים ועיין בהשגת הראב"ד ז"ל ועיין בריטב"א ז"ל באורך ונראה מדבריו דילפי' להא מילתא דס' תחומין לקולא מהא דספק עירוב ע"כ היכא דאיכא חזקת תחום ביתו לא מקלינן בספיקו וכבר הארכתי לעיל דזה לפי מאי דפסקו כר' יוסי אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דפסק כר' מאיר אפי' במקום חזקה אזלינן לקולא ודו"ק:

שם גמרא מאי קמיבעי' לי' לרב חסדא בדמלי גברי או בדלא מלי גברי לפמש"כ הרמב"ם ז"ל דלא הותר במחיצה שנעשית אח"כ אלא אלפים ולא כולה בד' אמות א"כ איכא לספוקי אפילו מלי גברי אם כבר יצא חוץ לתחום יותר מאלפים וי"ל דמסתמא לא יצא יותר מאלפים ואי מלו גברי היה יכול ליכנס בתחומו והנה התוס' ז"ל עמדו אפילו במלו גברי אמאי יכנס לרבנן דאמרי אפילו אמה אחת לא יכנס. וכתב מהרש"א ז"ל דמנהרדעי לא קשיא להו דאתיא כר"א ורש"י ז"ל כתב לקמן ג"כ דרבה לית ליה דנהרדעי דאמרי כיון דעל על וקשה מידי דהוי אהחזירוהו עכו"ם או שחזר שלא לדעת דהיינו בשוגג דהוי כאילו לא יצא וה"נ כיון דהתירו לו מפני כבוד הבריות לילך לתחומו לא גרע מהחזירוהו עכו"ם ע"כ העיקר בזה כמש"כ התוס' ז"ל דבהא דנהרדעי כ"ע מודים ולא פליגי רבנן אלא ביצא אמה אחת כיון דעדיין הוא עומד בתוך ד' אמותיו לא התירו לו לצאת מהם אפילו אם הם מובלעות בתוך תחומו והכא כשהמחיצה מגעת עם התחום הוי ס"ד ג"כ דחשיב כמו שהוא עדיין בתוך ד' אמות הראשונות כיון דכולה כד' אמות מש"ה הקשו מ"ד רבנן ותירצו כיון דאם תסלק המחיצה כבר יצא מד' אמות הראשונות שפיר חוזר לתחומו כמו החזירוהו עכו"ם ועיין בריטב"א ז"ל שהוכיח מכאן דר"א עדיפא מר"ג דלר"א יכול להוליך את כולה וגם ב' אמות חוצה לה מהא דאמרינן הכא בלא מלו גברי יכנס ואין זה מוכרח דכשיבא בב' אמות קרוב לתחומו יסתלק המחיצה ויש לו ד' אמות ויכנס בתחומו אבל חוץ למחיצות ליתן לו ד' אמות לא שמעינן ומנ"ל דר"א ס"ל כן ועוד דהוי לי' למימר דמיבעי לי' הא תדע דלשיטת הרמב"ם ז"ל דאין לו אלא אלפים אמה וודאי לית לי' חוץ למחיצה אפילו אמה אחת וע"כ צ"ל דיסתלק המחיצה ויתנו לו ד' אמות ואי"ה לקמן יבואר עוד:

דף מד.

גמרא איתיבי' רנב"י לרבא נפל דופנה כו' מכל הסוגיא מוכח דאיירי באיסור עשיית מחיצה בשבת וי"ט והוי בעי למימר דתליא בפלוגתא דר"א ורבנן בפקק החלון דהכא נמי חשיב כאהל עראי ופריך עלי' דמודו כ"ע דאין עושין אהל עראי בתחילה ובעי למימר דברייתא דשרי אתיא כר"מ דלאו מחיצה היא ולהכי שרי ופירש"י ז"ל דקסבר עושין אהל עראי וצריך לחלק בין זו להא דאמר רבב"ח דכ"ע מודים דאין עושין אהל עראי אלא דהש"ס פריך לקמן ר"מ דאמר כמאן ועיין בריטב"א ז"ל מש"כ אקושיית התוס' מהא דנחמי' והתוס' פירשו דלר"מ נמי הוי מחיצה לשעה ולא פסל אלא לז' ואתי שפיר עובדא דנחמי' ואפ"ה מותר לעשותה כיון דאינה אלא לשעה ואפילו כר' יהודא אתיא אלא דיש לדקדק כיון דמה"ת מחיצה גמורה היא ור"מ לא גזר אלא שמא תברח א"כ אמאי מותר לעשותה וצ"ל דבלא"ה לאו אוהל גמור הוא. ולשיטת התוס' הוי מצי לאוקמא הא דתניא עושה אדם את חבירו דופן היינו לפי שעה והא דתניא לא יעמוד היינו לכל ז' וי"ל כיון דכשירה לז' אפילו אם עשאה לפי שעה הוי אהל ודווקא הכא בעובדא דנחמי' דאינה עשויה להתקיים לא חשיב אהל ולא מסתבר למימר דהא דנחמי' אתיא נמי כר"מ דזה דוחק הוא ובתר הכי מסיק הש"ס בבהמה ורמז כאן בדופן ג' אסור דחשיב אהל כאן בדופן ד' כיון דאין צריך לה הוי כתוספת אהל ובאדם איכא צד היתר אפילו בדופן שלישית אם העומד שם הוא שלא לדעת ופירש"י ז"ל משום דאין דרך בנין בכך אבל לדעת אסור לעשות דהוי דרך בנין אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה שיטה אחרת בזה ונראה מדבריו בפט"ז דבעינן שלא מדעת העומדים במחיצה וגם שלא מדעת מי שרוצה להשתמש בה ומפרש הא דאמרינן רבי נחמי' לדעת הוי היינו לדעתו שרצה במחיצה זו ומשני שלא לדעת הוי שהוא לא ידע מעשיית המחיצה ונראה מדבריו דטעם פסול לדעת הוא מטעם מחיצה הנעשה במזיד דאסור לטלטל להכי אי הוי ידע נחמי' מעשיית המחיצה הי' אסור לילך כיון שהוא אסור לטלטל ולא הוי כד' אמות כמו אינו מוקף לדירה דאיתא בירושלמי דאינה חשובה כד' אמות והא דאיצטריך שלא מדעת העומדים היינו נמי משום דאסור לעשות מחיצה במזיד אבל שלא לדעתן הוי כנעשית בשגגה אלא דצריך ליישב לפ"ז הא דעושה אדם דופן לסוכה משמע דאפילו לדעת מי שעשאה מותר וי"ל דדווקא לענין שבת לטלטל בה בעינן שיעשה שלא לדעתו אבל לענין סוכה לא איכפת לן אם עשאו לדעתו ובעיקר עשייתו ליכא איסורא דהא נעשית בשגגה שלא לדעת העומדים במחיצה ולפ"ז אם עבר ועשה בסוכה אפילו לדעת העומד במחיצה הוי סוכה כשירה אלא דעשה איסור בעשייתו אבל מלשונו ז"ל בפ"ד מה' סוכה לא משמע כן ע"ש ולשיטתו יתפרש עובדא דבני גננא כו' יאמרו לדעת היינו לדעת בני גננא וכן הני זיקא לשבתא אחריתי בעי עיילינהו ואסר להו והתם תלמודו רבא וודאי שלא לדעתן נעשו מחיצה כי לדרכן היו מהלכין אלא דהוי לדעת בעלי הזיקות מש"ה אמר להו ורבינו יהונתן ז"ל כ' ג"כ הטעם לדעת מחמת מחיצה הנעשית במזיד ועיין בבעה"מ ז"ל מש"כ בזה מהא דהקיפוהו נכרים מחיצה בשבת דאין לו אלא אלפים אמה וכבר כתבנו לעיל בזה ודו"ק:

דף מד:

גמרא מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה כו' מבואר במשנה ר"ה דזו היא תקנת ר"ג הזקן ומכאן נמי משמע דהא דיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות לא הוי אלא מדרבנן אפילו למאן דאית לי' תחומין מה"ת וד"ת כן הוא דבאיזה מקום שיהי' לא יהלך יותר מאלפים לכל צד אבל אלפים יכול להלוך אפילו עבר ויצא חוץ לתחומו שקנה ביה"ש ורבנן הוא דתיקנו שלא הי' לו אלא ד' אמות והכא דיצא ברשות העמידו על דין תורה ומש"ה היכא דלא קנה שביתה ביה"ש כגון שהי' למעלה מעשרה כשבא בשבת למטה מעשרה יש לו אלפים לכל רוח כדין תורה ואי"ה לקמן בפלוגתא דריב"נ ורבנן יתבאר עוד אלא דאם נאמר כן מ"ט אמרינן הבלעת תחומין מילתא היא כיון דמה"ת נעקר שביתתו ממקומו הראשון וקנה אלפים במקום שיצא א"כ אפילו מובלעין בתוך תחומו לא ישוב לתחומו הראשון בשלמא אם נאמר דרבנן נתנו לו התחום הזה והתירו בסופו משום תחילתו מש"ה כי חזר לתחומיו כאלו לא יצא אבל למ"ד תחומין מה"ת וכשיצא חוץ לתחום ממקומו יש לו אלפים לכל רוח כי מובלעין בתוך תחומו אמאי הוא כאילו לא יצא וי"ל דעכ"פ עיקר מקומו הוא במקום שביתתו ביה"ש:

שם גמרא ומה אילו שבת במערה כו' עיין בריטב"א ז"ל בזה:

דף מה.

גמרא ע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"א אלא לדבר הרשות כו' והנה לעיל מעובדא דנחמי' משמע דהלכה כר"א דהבלעת תחומין מילתא היא אפילו לדבר הרשות באונס וא"כ לית הלכתא כחכמים אלא דיש לומר דרבנן לא פליגי אלא ביצא במזיד והוי כיצא לדעת דאפילו חזר שלא לדעת אין לו אלא ד' אמות ומאי דאמרינן לעיל דרב חסדא מספקא לי' אי הלכה כר"א עיין בריטב"א ז"ל וא"כ לפ"ז הבלעת תחומין מילתא הוא לכ"ע בכל גוונא ולא פליגי רבנן אלא ביצא במזיד אבל הרמב"ם ז"ל פסק דהבלעות תחומין מילתא ואפ"ה פסק כחכמים דלא יכנס וכתב הטעם לפי שהד' אמות שיש לו לאדם תחילתן ממקום שעמד בו ואין זה הבלעה מבוררת כיון דיכול לברור לאיזה רוח שירצה. ועיין במ"מ ובכ"מ ובהגהמ"י משמע דאילו הי' באמצען הי' יכול לכנס אף דיצא במזיד וגם לטעמו קשה מאי קאמר רבה בר רב חנן ומדר"א קמותבת לי' כו' ולפי טעמו של הרמב"ם ז"ל אפילו רבנן מודים דהבלעת תחומין מילתא והכא לא הוי הבלעה ודברי הראב"ד ז"ל ג"כ צ"ע דבהשגתו בהלכה י"א כתב דרבנן לא משכחת לה אלא בבורר לצד החיצון. ובהלכה ט"ו כתב דדווקא ביצא באונס וד' אמותיו מובלעות יכנס וא"כ מצינן לאוקמא רבנן דר"א ביצא במזיד וצ"ע ועיין ברי"ף ובעה"מ שם בפלוגתא דר"א ורבנן:

שם גמרא אמר רב יהודא שחוזרין בכלי זיין למקומן רנב"י אמר לא קשיא כאן שניצחו ישראל את עכו"ם אסור לילך יותר מאלפים אבל חוזרין בכלי זיינן כאן שנצחו עכו"ם כו' מותרין לילך אפילו טובא כן נראה שיטת רש"י ז"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל להלכה כתרווייהו אוקימתא אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דפסק כאוקימתא דרנב"י לחוד דגם לחזור בכלי זיינן לא הותר אלא היכא דיד עכו"ם תקיפה עיין בסוף פ' כ"ז מהל' שבת:

שם משנה מי שישב בדרך ועמד וראה כו' הרי"ף ז"ל פירש דאפילו הי' מחשבתו לשבות במקומו כיון דהיתה בטעות חוזר לאנשי העיר והקשה הריטב"א ז"ל מהא דאמרינן לקמן אם אמר שביתתו תחתיו לא יזוז ממקומו דעקר מביתו אף דהוי בטעות וחילק בין אמירה למחשבה והיה אפשר לחלק דדווקא התם דבכוונה עקר דעתו מביתו אלא דלא בירר שביתתו תחת האילן אין זה חשיב טעות כ"כ אבל הכא הוא מפני שלא ידע שהוא סמוך לעיר ואילו ידע ודאי דעתו לשבות בעיר הוי טעות גמור ואפשר אפילו באמירה יכנס וכ"כ הר' יהונתן דאפילו אמר שביתתי במקומי יכנס ע"ש. אבל גירסת בה"ג מי שישן בדרך והרי הוא סמוך לעיר ולפ"ז א"ש לישנא דלא יכנס דר"מ ס"ל כרבנן דאין לו אלא ד' אמות ובעיר ג"כ לא נתכוין לקנות וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל ולפ"ז י"ל דאם ישב בדרך סמוך לעיר ונתכוין לשבות במקומו מודה ר"י דלא יכנס והרמב"ם ז"ל כתב בזה ב' דינים הא' אם הוא הולך לעיר ובא ביה"ש בתוך התחום דהוי כאנשי העיר והוא פשוט ממעשה דר"ג בנמל והב' מי שישן בדרך כו' ולא ביאר דין מי שישב בדרך וצ"ע ועיין בראב"ד וברי"ף ז"ל מה שהביאו בשם יש מפרשים ובירושלמי משמע להדיא כפי' בתרא דאמרינן התם שמא מבעוד יום נתכוין להיות כבני העיר וק"ל:

שם משנה מי שישן בדרך כו' וחכ"א אין לו אלא ד"א והקשה הריטב"א ז"ל וכן מהרש"א ז"ל מהא דלעיל דאמרי' כי לא היו בתוך התחום מאי הוי כיון דאין תחומין למעלה מי' כשבאו בתוך י' אפילו משחשיכה יש להם אלפים אמה לכל רוח ותי' המהרש"א ז"ל דהתם דעתן הי' לירד ע"ש נראה מדבריו ז"ל דבשבת אינו קונה שביתה אם לא הוי ראוי לקנות ביה"ש ואין לו אלא ד' אמות ולפי מש"כ לעיל דמה"ת במקום שהוא יש לו אלפים אמה לכל רוח והא דאמרו ז"ל אין לו אלא ד' אמות הוא דווקא משום קנסא ביוצא חוץ לתחום א"כ היכא דלא הי' ראוי לקנות שביתה ביה"ש מ"ט לא יקנה בשבת ובאמת רבינו יהונתן ז"ל כתב הטעם בישן בדרך דהוא משום קנסא שלא נתן דעתו לקנות שביתה בין השמשות אלא דבגמר' לא משמע כן מדאמרינן בטעמא דריב"נ הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה משמע דבעינן שיקנה ביה"ש דאל"כ לימא דהא דאמר ריב"נ דיש לו אלפים אמה הוא מחמת קנינו אחר שניעור והריטב"א ז"ל מחלק בין הי' במקום הראוי לשביתה כמו בישן אין לו שביתה אח"כ אבל אם הי' במקום שאינו ראוי לשביתה כשבא למקום שביתה אפי' משחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח וכעין זה כ' מהרש"ל ז"ל דיש לו שביתה אפילו משחשיכה ובירושלמי משמע קצת דטעמא דריב"נ הוא משום קנינו אחר שניעור דאמרינן התם דגר שטבל אחר שהאיר המזרח יש לו אלפים לכל רוח לריב"נ כמו בישן שלא קנה שביתה ביה"ש ואפ"ה יש לו אלפים לכל רוח אלא דמלשון הירושלמי ז"ל צריך ביאור ע"ש ועיין בק"ע שהביא ראיה מדברי הירושלמי הזה דגר מותר לטבול בשבת ורוצה להכריע בזה כבה"ג שכ' הסמ"ג ז"ל והוא פלאי דהא פלוגתא דתנאי היא בפ' החולץ ובה"ג פסק כד"מ דמילה לחוד סגי ע"כ מותר לטבול דלא הוי מתקן והש"ע פסק דבעינן מילה וטבילה וחשוב מתקן והירושלמי ע"כ מיירי בעבר וטבל דאי סגי במילה לחוד א"כ כבר קנה שביתה ביה"ש ודו"ק:

דף מה:

תוס' בד"ה בי"ט הרי הן כרגלי כל אדם ופי' כאותו שיזכה בהם ראשון אבל אין לפרש כו' דהא בור של עולי בבל ולשיטתם הטעם דהוי כרגלי הממלא הוא משום דהוא זכה בהם וקנו אז שביתתו ע"כ אפילו נתנו לאחר הרי הוא כרגלי הראשון וא"כ אין חילוק בין בור של הפקר לגשמים שירדו בי"ט אבל לשיטת רש"י ז"ל בביצה דלהכי הוי בור של הפקר הממלא אפילו אם נתנו לאחר משום דיש ברירה לחומרא ואמרינן איגלאי מילתא למפרע דהוי חזי לי' והוי כרגליו וא"כ בגשמים שירדו בי"ט שלא היו בעולם ביה"ש לא שייך לומר ברירה ע"כ הם כרגלי כל אדם שהם ברשותו ואם נתנן לאחר הרי הם ברשות האחר וכן פי' בהא דנהרות המושכין ומעינות הנובעים דהרי הם כרגלי כל אדם דגם בהו לא שייך ברירה כיון דלאו בני שביתה הם במקומן ועפ"ז מש"כ רש"י ז"ל אפילו הן של יחיד מהא גופא דתניא הרי הן כרגלי כל אדם שמעינן לה דלית להו שביתה ביה"ש משום דניידי. והריטב"א ז"ל כתב ג"כ הטעם דבור של הפקר כרגלי הממלא מחמת ברירה ואפ"ה כתב בגשמים שירדו ביו"ט ונהרות המושכין דהוי ג"כ כרגלי הממלא וצ"ע דהתם ליכא למימר ברירה כיון דגשמים לא היו עדיין בעולם ונהרות לאו בני שביתה הם אלא ע"כ צ"ל לשיטת התוס' דהם קונין שביתה בעת שבאו ליד הראשון ושוב אין יוצאין מרשותו אפילו נתנן לאחר עוד הביא הריטב"א ז"ל דעת הראב"ד ז"ל דכרגלי הממלא היינו בשעה שהם ברשותו וכרגלי כל אדם הוא אפילו בשעה שהם ברשות הראשון יכול האחר להוליכן למקום שירצה ע"ש. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' י"ט נראה כשיטת רש"י ז"ל ע"ש וצ"ל לשיטת רש"י ז"ל דברירה זו לאו ברירה גמורה היא ולא אמרינן הכי אלא לחומרא דאלת"ה לריב"נ מ"ט חפצי הפקר קונין שביתה לימא הוברר הדבר דברשות הזוכה היו אם לא שנאמר דריב"נ ס"ל אין ברירה אפילו בדרבנן אבל לפי האמת אין לומר בזה ברירה כיון דלא זכה בהן אלא בשעה שמוצאן וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל דאין לומר בזה ברירה ודווקא בשל שותפין אמרינן ברירה בסוף ביצה:

שם רש"י ז"ל בד"ה כרגלי אותה העיר עיין בריטב"א ז"ל ונראה לומר דמשמע לרש"י ז"ל דהא דפריך הש"ס לקמן האי כרגלי אותה העיר מיבעי לי' לא פריך אלא מלישנא דאי משום דאין דינן שוה א"כ מאי ס"ד דרב ספרא לאוקמא בגשמים הסמוכים לעיר ובהו הדין כרגלי הממלא ובברייתא תני יש להם אלפים לכל רוח וגם אביי גופא מ"ט לא אמר ליה מגופא דברייתא אלא ע"כ ס"ל לרב ספרא דאין להם אלא אלפים אמה לכל רוח מן העיר ולא כרגלי כ"א מאנשי העיר אלא דלפ"ז מאי פריך רב יוסף מגופא האי כרגלי אותה העיר מיבעי לי' דילמא להכי קתני יש להם אלפים לכל רוח דלא ניטעי דהוי כרגלי כל מי שמילא מאנשי העיר משום דיש ברירה קמ"ל דאין ברירה ע"כ נראה דרש"י ז"ל ס"ל דגשמים הסמוכים לעיר לא חשיבי לגמרי בירי דשותפי ואין לבני העיר בהם זכי' גמורה שנאמר בהם ברירה למפרע לכל מי שמילא וע"כ יש להם אלפים אמה מן העיר דווקא ולפ"ז ע"כ הא דקתני גבי בור של עיר כרגלי אותה העיר היינו נמי אלפים אמה לכל רוח וצריך לדקדק בהא דמייתי בביצה אלו הן דברים של אותה העיר ולא חשיב בור של אותה העיר. ויש לעיין בזה בביצה גבי הא דאמרינן מר מדידי' קממלא ופריך עלי' מברירה דעלמא ובנדרים לענין דבר שאין בו דין חלוקה ובר"ן שם:

שם גמרא וליקני שביתה באוקיינוס עיין מהרש"ל ז"ל שנראה מדבריו דהקושיא קאי גם למ"ד בגשמים הסמוכים לעיר ולא הבנתי דבריו ז"ל. ועיקר סברתו דלהכי אין קנין שביתה לחפצי הפקר שירדו בי"ט משום שקדמו שביתת בעלים ומ"ד דאין שביתה כלל לחפצי הפקר לאו דאין להם שביתה אלא דאין שביתתן מגרע כח האדם הזוכה בהן להכי פריך וליקני שביתה באוקיינוס לכ"ע כיון דלא הי' אז ברשות האדם לכ"ע יש להם שביתה והוא דבר פלא ול"נ דוודאי חפצי הפקר מה"ד אין להם שביתה לרבנן בכל גוונא ולריב"נ תיקנו חכמים להם שביתה כשהיו ביה"ש במקום שביתה. אבל כשלא היו במקום שביתה לא תיקנו ויש להסתפק בתחום בהמה וכלים למ"ד תחומין מה"ת אי גם תחומן מן התורה ומסתברא דלא הוי אלא מדרבנן דאל יצא איש ממקומו כתיב:

שם גמרא ואיבעית אימא הוי ספק דדבריהם כו' מ"ל דווקא בתחומין של חפצים אזלינן לקולא דלכ"ע אין זה אלא מדרבנן אלא דלפ"ז מ"ק תיפשוט דאין תחומין דילמא האי תנא נמי ספוקי מספקא לי' והכא אזלינן לקולא אבל לאדם אזלינן לחומרא ועי' בריטב"א ז"ל לעיל גבי הא דאמרינן לעיל האי תנא ספוקי מספקא לי':

דף מו.

גמרא רב פפא אמר סד"א ה"מ בעירובי חצרות כו' קמ"ל לכאורה יש לפרש קמ"ל דהלכה כריב"נ בהא אבל כללא דכל המיקל כו' לא נאמר אלא בעירובי חצרות גם לפי המסקנא אבל מדברי המפרשים לא משמע כן והראב"ד ז"ל דעתו בחפצי הפקר כריב"נ והשיג עליו המ"מ הא אמרינן דלא איפסיק כוותי' אלא לקולא. ונראה ליישב דברי הראב"ד ז"ל דלשינוי' דר"פ ורב אשי אין הכרח לומר דלקולא בלבד פסק כריב"נ אלא לגמרי פסק כוותי' והא דהלכה כדברי המיקל לא איתמר אלא בעירובי חצירות או בשיורי עירוב אלא דא"כ הו"ל למימר בפשיטות מאי דאיצטריך ריב"ל למימר הלכה כריב"נ היינו אפילו כחומרי' אלא וודאי משמע דלמסקנא גם בע"ת הלכה כדברי המיקל:

שם גמרא ה"מ בשיורי עירוב עיין בריטב"א ז"ל מש"כ בזה:

שם גמרא והא אמרת ר"י ור"ש הלכה כר"י עיין מהרש"א ז"ל ועיין ריטב"א ז"ל שיישב קושיית מהרש"א ז"ל:

דף מו:

גמרא סד"א ה"מ במתניתין אבל בברייתא לא פירש"י ז"ל דילמא איפכא תני ע"ש. ונראה דרש"י ז"ל ישב בזה קושיית התוס' במנחות מי קאמר במשנתינו ע"ש אבל יש ב' טעמים לחלק בין משנה לברייתא היינו בהאי גוונא דאיפסיק הילכתא שם כר"ש שזורי אפילו נגד רבים א"כ אין להסתפק שמא אחליף דאדרבה פשיטא דהלכה כרבים אלא שמא לא אמר כן ר"ש כי ברייתא אינה ברורה כ"כ וע"ז אמרינן התם דהיכא דלא קאמר במשנתינו אין לחלק בין משנה לברייתא אבל הכא דהוי יחיד ויחיד ליכא חששא דילמא לא אמר ר' יוסי כן כיון דכל המחלקות לא שמעינן אלא מברייתא וליכא חששא אלא שמא אחליף אהדדי ובזה שפיר יש לחוש בברייתא ועיין בפ' החולץ לענין משנת ראב"י דמשמע התם דאפילו בברייתא איתמרא וצריך לדקדק אמאי לא חיישינן דילמא איחליף:

שם גמרא והכלים והאוצרות שבתוך התחום עיין בתוס' שהאריכו בזה ומסקנת דבריהם דיש להם אלפים לכל רוח מן העיר דלריב"נ כל חפץ שהוא בתוך התחום קונה שביתת העיר אע"פ שאין דעת בני העיר עליהם וכן כתבו לקמן גבי חרם שבין תחומי שבת דמוקי לה כריב"נ אבל מדברי הרי"ף לא נראה כן דאיהו כ' להא דחרם שניתר במחיצה של קנים משום דקל הוא שהקילו חכמים במים ולפי שיטת רש"י ותוס' ז"ל למה לי תקנה כלל הא הוא פסק כחכמים דחפצי הפקר אין קונין שביתה כלל וע"כ צ"ל לשיטתו דלמסקנא אתיא נמי כרבנן וכמש"כ רבינו יהונתן דתוך התחום חשיב סמוך לעיר ודעת בני העיר עליהם דאין לומר דמש"כ הרי"ף ז"ל איירי בשני עיירות שיש להם חריץ בשותפות בין ב' תחומיה דא"כ מאי ס"ד דר"ח מחייב משום דתני כריב"נ דילמא איירי ר"ח נמי בכה"ג ובירושלמי סוף ביצה משמע דאיירי בבור של שני עיירות דתני לה התם אמתניתין דשל אותה העיר כרגלי אותה העיר ואמר התם דריב"ח ור"ח פליגי בבאר של שני תחומין ע"ש. ומה שכ' התוס' ואפילו אם נעמידם כו' עיין במשנה סוף ביצה מי שהי' פירותיו בעיר אחרת כו' ע"ש:

שם גמרא גזירה בעלים דכותים כו' יש להסתפק אם חפצי כותי יש להם שביתת עצמן או שביתת בעליהם כותים ונ"מ אם פירותיו בעיר אחרת. ומהא דגזרינן אטו ישראל משמע דלגמרי דינן כשל ישראל ועיין ריטב"א ז"ל שהאריך בזה:

שם גמרא חרם שבין תחומי שבת עיין תוס' שכ' אבל אין לפרש כו' לפי שמקצת המים רחוקים מן העיר ולענ"ד נראה דבלא"ה אי אפשר לפרש כן דאי הם קונין שביתת עצמן מותר להוליכן מכל צד אלפים אמה דמקום החריץ כולו כד' אמות אפילו הוא רחב הרבה וכל המים שבחריץ כחפץ אחד הם ומותר להוליכן לכל צד אלפים אמה וזה ברור ועיין בריטב"א ז"ל בזה באורך:

דף מח.

גמרא ר"י היינו ת"ק אמר רבא ח' על ח' איכא בינייהו הבעה"מ פסק כת"ק דיש לו חע"ח והרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו דאין לו אלא ד' אמות ומסייע להו סוגיא דלקמן גבי מי שאמר שביתתו תחתיו דאמר ר"ה בר"י התם ל"ש אלא באילן ח' אבל באילן ז' הרי מקומו ניכר משמע מסתמא דהש"ס דאין לו אלא ד' אלא דבאותן ד' נראה דהלכה כר"י דיכול לברור לאיזה רוח שירצה כר' יהודא אבל מלשון הרמב"ם ז"ל גבי מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת נראה דתחילתן ממקום שהוא עומד ולהלן ולא לצד תחומו ועיין במפרשי דבריו ז"ל וכעין זה כתב רבינו יהונתן דאם בירר לו אמה אחת לצד מזרח תו אינו יכול לכנוס לצד מערב ג' אמות ועי' בירושלמי במשנה דמי שישב בדרך ולענין מקום שביתה דעת הרמב"ם ז"ל דהוא באמצען שכתב גבי נתגלגל חוץ לתחום דדוקא אם נתגלגל חוץ לתחום ב' אמות הוי עירוב אבל יותר מב' אמות לא הוי עירוב וכתב הה"מ דאינו מדמה דין העירוב לדין הטלטול ולא הבנתי דבריו ז"ל מאי דין הטלטול דקאמר אי כוונתו לדין הטלטול בתוך ד' אמות א"כ למה הזכיר טלטול דהא טלטול והלוך שוין למקום שיוכל לילך שם מותר לטלטל ואם לענין לטלטל עירובו לתוך התחום ג"כ לא ידענא מאי חילוק יש בין טלטול להילוך ועוד דמשמע שם בלשונו ז"ל דאם הוא חוץ לב' אמות אינו יכול לילך לשם ובפי' המשנה במתני' דנתגלגל חוץ לתחום כתב בפירוש דנותן את עירובו יש לו ד' אמות והוא באמצען וצ"ל דמחלק בין נותן עירובו לד' אמות של יוצא חוץ לתחום ועיין לקמן בסוגיא דאמר שביתתי תחתי במאי דמוקי לה שהאילן חוץ לאלפים וד' גרמידי ואי"ה לקמן יבואר יותר:

שם גמרא מחלוקת להלך אבל לטלטל ד"ה ד"א אין טפי לא עיין ברמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל בזה ועיין ריטב"א ז"ל ויתבאר לך פשט הלכה זו:

שם גמרא איכא בינייהו ד' אמות מצומצמות ועיין בכ"מ פי"ב מהל' שבת שהעיר בזה מהא דאמר רבא בריש מכילתין הללו שוחקות והללו עציבות והכל לחומרא דצריך לדקדק א"כ רבא כתנאי אמר לשמעתי' דלמ"ד הכא גדולות ליתא לכללא דרבא וצ"ע:

דף מח:

תוס' בד"ה אבל בשתי בתים כו' והי' אפשר לומר דר"י לא מוקי לה בשני בתים משום קושיא דכי הדרא וערבה שליחותא קעבדא ומש"ה פריך הש"ס דלאוקימתא דרב יהודא נמי תיקשי נימא שליחותה עבדא ורב ששת לא מוקי לה כר"י משום דהוי כחמשה ששרויין בחצר כיון דחלקו עירובין בשתי חיצוניות אלא דמשמע מלישנא דרב ששת דקאמר אפילו תימא שנתנו עירובין באמצעית משמע דמודה לרב יהודא וע"כ צ"ל כשיטת התוס' דלר"י ל"ל דרב ששת מחמת קושיא דתיהוי כה' ששרויין בחצר ועיין בריטב"א ז"ל באורך ומה שהביא שם ד' בעה"מ ז"ל והרמב"ם ז"ל לא זכר מהני אוקימת' כלום:

שם גמרא אמר ר"י אמר רב זו דברי ר"ש כו' הנה יש ברש"י ותוס' ז"ל בזה ד' שיטות ואבאר בקיצור שיטת רש"י ז"ל אליבא דרב דר"ש מתיר אמצעית בחיצונות וחיצונות באמצעית ורבנן ס"ל דאמצעות בחיצונות אסורה דזו מושכתה לכאן כו' ושמואל אמר אף זו דברי ר"ש ופירשו בזה ב' לשונות לחד לישנא אף זו להשתמש חיצונות באמצעית לא שרי אלא לר"ש דר"ש תרווייהו שרי וא"כ אליבא דר"ש ליכא פלוגתא בין רב לשמואל ולא פליגי אלא אליבא דרבנן לרב לא אסרו רבנן אלא אמצעית בחיצונות ולשמואל שלשתן אסורין וע"ז הקשה רש"י ז"ל א"כ מאי קאמר שמואל לטעמי' הא לרב נמי אליבא דרבנן אסורה האמצעית עם שתיהם ולהאי לישנא שמואל אתי כרבנן ע"כ פירש אף זו דברי ר"ש דברי חכמים אליבא דר"י הם דברי ר"ש אליבא דשמואל דר"ש נמי לא שרי אלא חיצונות באמצעית והשתא קאמר שפיר שמואל לטעמי' דליכא מאן דשרי אמצעית בחיצונות. אבל לרב דר"ש מתיר בתרוייהו קי"ל הלכה כד' המיקל בעירוב זו היא שיטת רש"י ז"ל והקשו התוס' ע"ז חדא דלא מצינו דשמואל ס"ל כדברי המיקל בעירוב וכבר הביאו המפרשים דברי הירושלמי ריש עירובין דאמר שמואל הכי ועוד הא בר פלוגתא דר"ש הוא ר' יהודא כדאיתא ושמואל אמר כ"מ שאמר ר"י בעירובין כו' ועוד א"כ לרב רבנן נמי לא גזרי בשימוש החיצונות באמצעית ומאי קאמר להו מ"ש התם דפלגיתו ואם נאמר דהא דאסרי רבנן האמצעית בחיצונה היינו משום גזירה דלא ליטלטל כלי החיצונה לחיצונה האחרת הוי א"ש אלא דאכתי איכא למיגזר שמא תתחלף לחיצונה גופא ע"כ פי' ר"ת איפכא דרבנן אסרי החיצונות באמצעית משום גזירה דילמא אתי להחליף אבל אמצעית מותרת עמהם ושמואל אמר דלרבנן שלשתן אסורין והא דאמר שמואל עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם לטעמי' דס"ל דרבנן אסרי אפילו אמצעי' בחיצונות וס"ל דהלכה כחכמים דהיינו ר"י בעירובין והר"י ז"ל הקשה על שיטת ר"ת חדא דמשמע דהיא אסורה עם שתיהם אבל הם מותרין עמה ולשיטת ר"ת כיון דפסק כחכמים כולן אסורין ועוד דלקמן בפ' כל גגות פסק כר"ש דלא גזרינן ע"כ פי' הר"י ז"ל דשמואל לא פסק כחכמים אלא לענין אמצעית בחיצונה משום דזו מושכתה כו' אבל בגזורה לא ס"ל כוותי' ומש"ה הם מותרין עמה ורבינו יהונתן ז"ל כתב הטעם דאסורה האמצעית כיון דהחיצונות אסורות בה ויש להם לחלק בגוה שהרי עירובו עמה הוי כחמשה ששרויין בחצר וזה כעין שיטת ר"ת ז"ל והריטב"א ז"ל כתב גם לשיטת רש"י ז"ל דהא דאמצעית אסורה בחיצונות הוא ג"כ משום גזירה ומיושב בזה קושית התוס' על רש"י ז"ל וכמדומה שנחסר בדברי הריטב"א ז"ל כל שיטת התוס' ז"ל ע"ש

דף מט.

גמרא אמר שמואל עירוב משום קנין כו' נראה דשמואל מודה דע"י פת חשיבי כמו כולם דרים בבית אחד כמו דחשיב לענין עירובי תחומין ועוד דאליבי' בעינן נמי ג' סעודות אלא דס"ל דזה לחוד לא מהני בעירובי חצירות דמ"מ כל חדא רשותא באנפי נפשא ובעינן שיקנו רשות זל"ז ורבה ס"ל דמשום דירה הוא אבל משום קנין לא מהני כדמוכח מהא דאיכא ביניהן דחד לא ס"ל דאידך והנה למאי דכתבו התוס' דהא דמהני כלי למ"ד משום קנין היינו דוקא כשמפרש ועושה דרך קנין ולרבה גם זה לא מהני משמע מכאן כדעת הרמב"ם ז"ל והר"מ ז"ל דלא מהני שכירות בישראל עיין בכ"מ פ"ב מהלכות עירובין והרא"ש ז"ל כתב בריש הדר דמהני שכירות בישראל צריך לחלק אליבי' בין קנין דהכא לשכירות וק"ל:

דף מט:

גמרא א"ל אביי לדידך קשיא כו' יש לדקדק ואלא טעמא מאי הוי עירוב וצ"ל דהוי ס"ד דאינו אלא משום הכירא בעלמא:

תוס' בד"ה ואמר שביתתי במקומי כבר דברנו מזה לעיל וכתבתי לשון הרמב"ם ז"ל דבעינן שיחשוב בלבו שביתתי במקומי ועוד יש לחלק בין הולך לדרך למי שיצא מביתו אפשר בעינן דווקא אמירה דבלא"ה דלמא לאיזה צורך הולך ובסוגיא דלקמן יתבאר עוד אי"ה:

שם גמרא רב אמר לא אמר כלום דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל משום דמביתו נמי עקר והקשו בתוס' מהא דנתגלגל חוץ לתחום דלא אמרינן עקר דעתו מביתו ותירצו מביתו שאני ונראה עוד דהיכא דאיגלאי מילתא דלא הי' עירוב ביה"ש כמו נאכל מבע"י אפילו לא ידע או שעירב בדבר שאין מערבין בו כמו טבל ודאי חוזר הוא אל שביתת ביתו דכיון דאיגלאי מילתא דלא הי' עירוב כלל והא דאמר רב הכא דעקר דעתו ממקומו היינו כיון שאמר בכוונה שביתתי תחתיו של אילן הרי עקר דעתו ממקומו וכש"כ למ"ש רבינו יהונתן דטעמא דרב משום קנסא הוא שלא סיים אתרי' וכיון דעקר שביתתו למקום אחר אבד תחום מקומו ואי"ה לקמן יתבאר יותר:

שם גמרא מאי לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן כו' הנה שיטת רש"י ז"ל בזה דרב ושמואל תרוייהו ס"ל דשביתת מקומו אין לו דכבר עקר דעתו ממנו וכי פליגי אתחתיו של אילן לרב גם זה לא קנה או משום דלא סיים אתרי' או משום דכל שאינו בזא"ז כו' ולא יזוז ממקומו ושמואל ס"ל לחד לישנא דקנה תחתיו של אילן אלא דמודדין לו לחומרא ולאידך לישנא נותנין לו שתי השביתות ולא ילך אלא אלפים ממ"נ ודחה רש"י ז"ל האי לישנא דמ"ט דשמואל בזה הא במקום רגליו ודאי לא רצה לקנות כיון דאמר בפירוש איני רוצה לקנות ואפילו ריב"נ לא אמר אלא חפצי הפקר כו' אבל הרמב"ם ז"ל פסק בהלכותיו דאין לו תחתיו של אילן אבל יש לו מקום רגליו והולך אלפים לכל רוח ממקום רגליו ונראה שפי' כן דברי שמואל ועיין במ"מ בפ"ז מה' עירובין ונראה דחילי' דהרמב"ם ז"ל הוא מהא דלקמן סוף פירקין דמשמע שם דלכ"ע בין לר"מ בין לר"י לא אמרינן דעקר דעתו ממקומו לגמרי שלא יזוז ממקומו ולא ניחא לי' לחלק בין עומד בעירו למהלך בדרך כמש"כ התוס' ולקמן גבי עירוב לב' רוחות נמי משמע דאין חילוק בין מהלך בדרך לעומד בביתו כמש"כ מהרש"א ז"ל שם אלא דיש לדקדק על דבריו ז"ל דאפילו ל נאמר דמביתו לא עקר מ"מ קשיא לרב כיון דלא סיים אתרי' אין עירובין אלו כלום ואמאי לא יהי' לו תחום ביתו ללכת אלפים לכל רוח ומהרש"א ז"ל כתב ליישב דברי התוס' דהיכא דעקר בכוונה אפילו עומד בעירו אבד תחומו וא"כ לזה ודאי תיקשי מהא דמשמע בסוף פירקין דעשיר שאמר שביתתי במקום פלוני לא יאבד תחום ביתו לר' יהודא וגם מה שכ' מהרש"א ז"ל לחלק בין בכוונה לשלא בכוונה לדברי רש"י ז"ל צ"ע דלקמן בפ' כיצד מעברין לא משמע כן דא"כ לא הוי מייתי ראי' מנתגלגל חוץ לתחום אלא ודאי נראה משיטת רש"י ז"ל דלר"י אפילו עקר בכוונה למקום שאינו ראוי לשביתה לא אבד תחום ביתו וא"כ הדק"ל מהא דאם מיצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו ואמאי לא יהי' לו תחום ביתו ע"כ בחר הרמב"ם ז"ל כדרכו דבין מהלך בדרך בין עומד בעירו אם אמר לקנות שביתה במקום שאינו ראוי לא אבד שביתת מקומו ויותר מזה כתב אפילו אמר לשבות חוץ לתחום לא אבד מקום רגליו וכמשמעות המשנה בכיצד מעברין דף ס' לעירובו יותר מאלפים ולביתו אלפים ונראה דאפילו עומד לצאת שאינו רוצה לקנות שביתה במקומו מ"מ לא אבד שביתתו וממילא קני מקומו ולא בעי אמירה ולא מחשבה ומחמת זה מפרש להא דאמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל היינו דאמירתו לאו כלום הוא וקנה שביתת מקומו ואינו יכול להלוך בד' אמות של תחת האילן אם הם חוץ לאלפים וד' שמואל מפרש כפי' רש"י ז"ל דס"ל דקנה בתחתיו של אילן והשתא הא דמביא סייעתא לרב מהא דתניא אבל לא סיים ד"א לא יזוז ממקומו היינו דאינו זז ממקום שביתת רגליו דאמירתו לאו כלום הוא אבל למש"כ הה"מ דהרמב"ם ז"ל מפרש כן ד' שמואל קשיא טובא א"כ מאי קאמר מ"ט דרב הא שמואל נמי מודה לי' דלא קנה תחתיו של אילן ועוד דלשיטת הה"מ צ"ל הא דמשני שמואל לקמן ברייתא דרב הכא במאי עסקינן כו' דלא יזוז ממקומו היינו אם הלך לשם וכמש"כ הה"מ ולשון הברייתא לא משמע כן אבל למש"כ א"ש דלרב לא יזוז ממקומו וקנה מקום רגליו אבל לשמואל קשיא ע"ז משני הכא במאי עסקינן כו' דבכה"ג ודאי לא קנה תחתיו של אילן ויש לו מקום רגליו וכן הא דמייתי ת"כ דשמואל מהא דעירב לשתי רוחות ג"כ צ"ע לשיטת הה"מ דרב ושמואל ס"ל דלא קנה היכא דלא סיים אתרי' אלא דרב אמר דגם מקומו לא קנה ושמואל אמר דקנה מקומו וא"כ מאי קאמר ת"כ דשמואל אי מדמי עירב לשתי רוחות להיכא דלא סיים אתרי' א"כ לשמואל נמי תיקשי אמאי לא יזוז ממקומו כיון דהם שביתות לאו כלום הם ליקני לי' מקומו אלפים אמה לכל רוח אבל למש"כ ניחא דרב ס"ל דכל שאין לו שביתה ברורה במקום עירובו נותנין לו שביתת מקומו ושמואל ס"ל דנותנין לו שביתת עירובו לחומרא ומש"ה קאמר דת"כ דשמואל אם עירב לשתי רוחות נותנין לו שביתתו לחומרא ולא שביתת ביתו דלרב היה לנו ליתן לו שביתת ביתו ועיין ריטב"א ז"ל שפי' כן דלרב הי' לו להיות כבני עירו דמביתו לא עקר אלא דאכתי קשה לפמש"כ דהרמב"ם ז"ל פסק כרב א"כ אמאי פסק כברייתא זו דמהלך לצפון כעירובו לדרום ולרב הרי הוא כבני עירו כיון דאין לו שביתה ברורה אם לא שנאמר כיש אומרין שהביא הרמב"ן ז"ל במלחמות דעיקר הסייעתא לשמואל מהא דעירב לשתי רוחות אינו אלא לטעמא דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו אבל לטעמא דלא סיים אתרי' כאן בעירב לשתי רוחות הרי סיים אתרי' ע"ש וזה דוחק. והנה המלחמות כתב ליישב ד' הרי"ף שהביא ראיה דהלכתא כהא דת"כ דשמואל בעירב לב' רוחות משום דהכי תניא בביצה לענין חילוק ששאלו שנים זה לילך בו ערבית כו' והקשה הבעה"מ התם שאני דהבעלים סיימו המקום ותירץ הרמב"ן ז"ל דהא נמי סיימו מקומו אלא דהעיקר הוא כך כי היכא דלשמואל יש לו שביתה בשמונה אמות שהן ב' שביתות ה"נ בעירב לב' רוחות ע"כ יש לו ב' שביתות ומש"ה יש לו שתיהן אבל לרב דס"ל דאין לו ב' שביתות ה"נ אין לו ליתן ב' שביתות גבי עירב לב' רוחות וא"כ ה"נ בחלוק ששאלו שנים ע"כ יש לו לחלוק ב' שביתות ע"ש במלחמות שהביא עוד מד' התוספתא מעבד של שני שותפין מהלך כרגלא של זה לצפון כו' וזה נמי אתיא כשמואל ולא זכיתי להבין דברי מאור עינינו הרמב"ן ז"ל דא"כ תיקשי לרב ממתני' דביצה דתנן התם כלים שאין מיוחדין לא' מן האחים הרי אלו כמקום שהולכין וכן פשוט בכמה מקומות דדבר של שותפות הרי הוא כרגלי השניהם והיינו משום דלכל אחד יש לו זכי' בגווה ומושכה לשביתתו וא"כ מאי ענין עבד של ב' שותפין להא דשמואל ובחלוק נמי היינו טעמא כיון דהשואל אותן לשניהם הוי בשל שותפין אלא דלענין חלוק יש לומר כיון דעיקר החלוק הוא של המשאיל. אלא דע"י שאלה יוצא משביתת משאיל לשביתת שואל וזה אינו אלא בשואל אחד אבל בשנים ששאלו כיון דא"א לקנות ב' שביתות הי' לו להיות כשביתת משאיל אליבא דרב דומיא דעירב לב' רוחות דנותנין לו שביתת מקומו לרב וכמש"כ לעיל אבל בדבר של שותפות פשיטא דאין ענין כלל לפלוגתא דרב ושמואל ודברי הרמב"ן ז"ל נפלאו ממני עכ"פ על דברי הרמב"ם ז"ל קשיא טובא אמאי פסק בעירב לב' רוחות דקנה שתי השביתות לחומרא ובתחתיו של אילן פסק דלא קנה ונראה מדבריו ז"ל דמערב לב' רוחות נידון כספק דלא ידעינן הי ניחא לי' טפי אלא דצריך ליישב מאי דאמר הש"ס ת"כ דשמואל וצ"ע ולענין מאי דכתיב לעיל בד' הרי"ף על חלוק צ"ע בביצה גבי מסר בהמתו לשני רועים לפי' הרמב"ם ז"ל ע"ש:

דף נ.

תוס' בד"ה שאני מעשר דאיתא לחצאין כו' עיין מהרש"א ז"ל מה שהקשה ע"פ ר"י ז"ל ול"נ דבשלמא לרש"י ז"ל שפי' איתא לחצאין היינו דמפרשינן כוונתו לחצאין א"כ במעשר בהמה נמי נימא דלחצאין קאמר ואין כאן טעות כלל אבל לפי' ר"י ז"ל דאיתא לחצאין היינו בזא"ז ומש"ה בב"א נמי חל מעשר על סאה אחת ליכא לאקשויי במעשר נמי ליקדש אחת כיון דקרא לשניהם עשירי בב"א לא גרע מקרא לתשיעי עשירי ולאחד עשר עשירי דשניהם מקודשים:

דף נ:

גמרא לא שנו אלא באילן שתחתיו ח' אמות כו' מלשון הש"ס נראה דזה אזיל לטעמא דלא סיים אתרי' אבל לטעמא דכל שאינו בזא"ז כו' אפשר לא אמר כלום אפילו באילן ז' אמות אלא די"ל כיון דמקצת ביתו ניכר אמרינן דדעתו אהאי מקום ואפי' רב מודה בזה וק"ל:

דף נא.

גמרא פלוגתא דר"נ ור"ח ר"נ אמר דר"מ ור"י פליגי בשביתתי במקומי ר"מ ס"ל עיקר עירוב בפת ולא התירו לומר שביתתי במקומי אלא לעני ור"י ס"ל עיקר עירוב ברגל ולא התירו לערב בפת אלא להקל על העשיר שיכול לשלוח עירובו אבל במקום פלוני לכ"ע עני אין עשיר לא ור"ח אמר דלתרווייהו עיקר עירוב ברגל ופת להקל על העשיר הוא וכי פליגי במקום פלוני לר"מ דווקא לעני ולר"י אחד עני ואחד עשיר הי' נראה לומר דר"נ לטעמי' דאמר לעיל דבשל תורה לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וכיון דאמרינן לעיל דר"מ ס"ל תחומין דאורייתא ליכא למימר אליבי' דפת בא להקל על העשיר לשלוח עירובו דהא לדידי' אין לסמוך אשליח וא"כ למה הקילו חכמים לערב בפת כיון דליכא קולא דע"כ צריך לילך בעצמו להניח עירובו ודוחק לומר דנפ"מ לענין עומד ורואהו ור"ח ס"ל כר"ש לעיל דאפילו בשל תורה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ע"כ אמר דר"מ נמי ס"ל דתיקנו פת להקל על העשיר אלא דכבר הבאתי לעיל דברי התוספתא דאיתא התם דר"מ מתיר לשלוח אפילו ע"י קטן. ויש לדקדק עוד בזה בשלמא לר"נ דאמר לר"מ עיקר עירוב בפת ורבנן אקילו לעני ברגל לא תיקשי היאך אקילו רבנן בתחומין דאורייתא משום דכבר כתבתי דע"פ ד"ת בכל גוונא יש לו ממקום שעומד שם אלפים לכל רוח אלא דרבנן החמירו לעשיר בפת אבל לרב חסדא דאמר לר"מ נמי עיקר עירוב ברגל אלא דחכמים הקילו בפת על העשיר שלא יצטרך לילך ברגליו היאך תקינו רבנן מילתא לעבור על דין תורה כיון דמה"ת עיקר עירוב ברגל והוא הי' ביה"ש בביתו ואיך ילך יותר מב' אלפים ע"י עירוב פת וצ"ע:

דף נב.

גמרא הנותן עירובו יש לו ד"א כו' נראה דלא מיבעי לי' אלא אליבא דר' יהודא דאמר עיקר עירוב ברגל ופת הוא משום דאקילו רבנן על העשיר אבל לר"מ דאמר עיקר עירוב בפת ק"ו א"כ כיון דמערב ברגל נתנו לו ד' אמות כש"כ בעירוב בפת אלא דלפמש"כ לעיל דמ"ד תחומין דאורייתא ע"כ ס"ל עיקר עירוב בפת א"כ הא דאמרינן לקמן לענין שבת במערה לכ"ע חשובה כולה כד"א והניח עירובו במערה אין לו אלא ד' אמות אלמא דאפילו למ"ד פת עיקר מ"מ שבת עדיף ועוד דהא פת ודאי חשיב כמו שביתתי במקום פלוני דפת הותר בין לעני בין לעשיר ומקום פלוני לא הותר אלא לעני ואפ"ה במקום פלוני פשיטא דיש לו ד"א וע"כ צ"ל דמערב ברגליו עדיף לענין זה לכ"ע וקרינן בי' יותר שבו איש תחתיו ודו"ק:

שם משנה מי שיצא לילך כו' הרמב"ם ז"ל לא הביא אוקימתא דיש לו ב' בתים ופי' למתניתין שבני עירו עשאוהו שליח לערב בפת והחזירו חבירו ולא עירב להם הוא מותר כיון דהחזיק בדרך והם אסורים דהא לא עירב להם וכן פי' הרמב"ן ז"ל במלחמות שיטת הרי"ף ז"ל ועפ"ז א"ש לישנא דאמרינן לקמן אלא אפילו ודאי לא עירב היינו אף דהלך לערב בפת ולא עירב כיון דהחזיק בדרך חשוב כעני וקנה שביתתו בסוף התחום ור"מ ס"ל כיון דלא עירב בפת הוי ספק והרי הוא חמר גמל ובב' הלשונות של רש"י ז"ל בהא דרבה ורב יוסף עיין בריטב"א ז"ל שביאר בארוכה אלו הלשונות ושם תראה כי מה שכתב רש"י ז"ל לעיל בד"ה איהו כיון דנפק לאורחי' הוא ראי' ללשון ראשון ע"ש ודו"ק:

דף נב:

משנה מי שיצא חוץ לתחום כו' ר"א שתים יכנס כו' בירושלמי אמרו דר"א פליג נמי אמי שהחשיך חוץ לתחום ואין נראה כן לפי שיטת תלמודינו דהכא הטעם הוא משום הבלעת תחומין אבל בהחשיך חוץ לתחום היינו חוץ לתחומו וד' אמותיו פשיטא דלא יכנס כמש"כ התוס' דאין לו לצאת חוץ לתחומו ועיין רבינו יהונתן שפי' דבהחשיך חוץ לתחום מיירי דאמר שביתתי בביתי ג"כ פשיטא דאין שביתתו כלום כמו בנתגלגל עירובו חוץ לתחום ושיטת הירושלמי ז"ל טעמא בעי וכן בהא דר"ש איתא בירושלמי דאיצא נמי פליג ע"ש:

הדרן עלך פרק מי שהוציאוהו

ובעז"ה נתחיל לפרש פרק כיצד מעברין

תוכן העניינים

קרן אורה על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה