קרן אורה על עירובין· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ג
במשנה חוץ ממים ומלח והכל ניקח בכסף מעשר חוץ ממים ומלח ובגמרא פליגי ע"ז ר"א וריב"ח חד מתני אעירוב ל"ש אלא בפ"ע אבל מים ומלח מערבין וחד מתני אמעשר נראה מזה דמוקמי למתניתין כר"א דדריש רבוי' ומיעוטא וא"כ האי כללא דווקא ואין יוצאין מן הכלל בדבר שהוא אוכל אלא מים ומלח לבד אלא דלפי המסקנא דמוקים לה בנתן לתוכו שמן אין ראי' דבזה כולהו תנאי מודו דמותר ליקח בהבלעה וא"כ האי כללא ג"כ לאו דוקא והנה הגאון ז"ל בא"ר פי' להא דאמרינן והאיכא כמהין ופטריות קאי אמעשר ויש לדקדק דע"כ לא קשיא לי' אלא למאן דדריש כללי ופרטי א"כ אמאי לא קאמר והא איכא דגים כדאמרינן לקמן ועוד דבירושלמי פליגי ר"ע ור"י ר"י דריש מה הפרט וולד וולדות הארץ ור"ע דריש פרי וולד פרי וקאמר דאיכא בינייהו דגים וחגבים וכמהים ופטריות לר"ע ניקחים א"כ משמע דכמהין ופטריות הוי וולד פרי ולא אימעיט אלא מוולדות הארץ וא"כ לתנא דאמר כללא בתרא דווקא ולא בעי אלא פרי מפרי וגידולי קרקע לא אימעיט כמהין ופטריות דהא בברכות אמרינן דחשיבי גידולי קרקע וא"כ היכא פריך והאיכא כמהין בפשיטות כ"כ ואין זה אלא אליבא דחד תנא. ועוד יש לדקדק למה ליה למימר לקמן דעופות איכא בינייהו לימא דכמהין ופטריות איכא בינייהו וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מעשר שני שכתב אין לוקחין מים ומלח וכמהין ופטריות לפי שאין גידוליהן מן הארץ ולפי הנ"ל צ"ל דפסק כהאי תנא דכללא קמא דווקא ובעינן וולדות הארץ יצאו כמהין ופטריות דלא היו וולדות הארץ אלא דא"א לומר כן דהא מסיק הש"ס דעופות נמי לאו וולדות הארץ הם ואיך כתב שם דדבש וביצים נקחים בכסף מעשר דהוי גידולי גידולי' וע"כ צ"ל דזה שכתב הרמב"ם ז"ל לפי שאין גידוליהם מן הארץ היינו שאין גדלים מן הארץ והא דאמרינן בברכות דכמהין ופטריות חשיבי גידולי קרקע עכ"פ אינן גדלים מן הקרקע כ"כ כמו הני פרטי ויצא לו ז"ל כן מדלא קאמר דכמהין ופטריות איכא בינייהו ש"מ דאפילו לתנא דס"ל כללא בתרא דווקא נמי ממעטינן כמהין ופטריות כו' ואם נאמר דכמהין ופטריות לא חשיבי פירי מפירי הוי אתי שפיר הא דקאמר הני שני צדדים פירי מפירי וגידולי קרקע בחד צד ממעט כמהין כו' ובחד צד ממעט דגים. אבל אם נאמר דהכל ממיעוטא דגידולי קרקע נפקי. א"כ לענין מאי קאמר כלל האי צד דפירי מפירי והנה למש"כ הרמב"ם ז"ל דחלב וביצים ניקחים משום דהוי גידולי גידולא א"כ היה אפ"ל דהאי תנא דאמר וולד וולדות הארץ הוא מרבי טפי מתנא דבעי גידולי קרקע דלתנא דבעי דווקא גידולי קרקע יצאו חלב וביצים דלא חשיבי גידולי קרקע ולמ"ד וולד וולדות הארץ הני נמי הוי בכלל וצ"ע מה שהשוה הירושלמי דגים וחגבים ומה ענין דגים וחגבים כי חגבים הם בכלל עופות ועיין בריטב"א ז"ל שכ' להדיא דכמהין ופטריות אימעיט מצד דפירי מפירי וצ"ל דהא דאמרינן בירושלמי אליבא דר"ע דניקחים היינו משום מכשירי פירי ועיין במפרש במס' מע"ש:
שם תוס' בד"ה ולכהן בבית הפרס ע"ש מה שהקשה דהא אסור לילך דהעמידו דבריהם וי"ל דהכא וודאי יכול לילך בשידה תיבה ומגדל דהא בה"פ אינו מטמא באהל ואי"ה לקמן יבואר:
דף כז.
גמרא אמר רב יוסף ל"נ אלא שנתן לתוכן שמן התוס' ז"ל מפרשים דמאן דמתני אעירוב נמי איירי בנתן לתוכן שמן וכן נראה דבחד גוונא איירי אלא דא"כ תיקשי הא דאמרינן מאן דמתני אמעשר כש"כ אעירוב מנ"ל דילמא מעשר שאני דשרי' בהבלעה אבל לעירוב אפשר אין מצטרפין מים ומלח לשמן ובעינן משמן לחוד כדי שיעור וכן תיקשי למאן דמתני אעירוב אבל אמעשר לא וכי פליגי אהא דבן בג בג ודוחק לומר דהבלעה זו גריעא משאר הבלעות ע"כ נראה דלפי המסקנא ר"א וריב"ח לא פליגי אהדדי כלל ומר אמר חדא אעירוב היינו אפי' בלא שמן ומ"א אמעשר היינו בנתן לתוכן שמן וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל דבעירוב לא בעינן נתן לתוכן שמן אבל בירושלמי נראה דקאי נמי אעירוב ופריך התם אלא מעתה לא יערב אלא לפי חשבון ע"ש:
דף כז:
גמרא בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו כו' והקשו התוס' ז"ל הא איצטריך לפרטי ע"ש בד' ז"ל והיה נראה לומר דבן בג בג ס"ל כמאן דדריש רבויא ומיעוטא וריבה כל מילי ולמים ומלח לא איצטריך למעוטי מפרטי אלא ממילא אימעיט כי היכא דלר"א דאמר מיעט ציר ע"כ ס"ל דלמים ומלח לא צריך מיעוטא וכמש"כ הריטב"א ז"ל וא"כ בן בג בג נמי הכי ס"ל ולא איצטריך מיעוטא ע"כ דריש בבקר להבלעה ועיין ברע"ב ובתוי"ט ז"ל בפ"ר דמעשר שני מש"כ בזה ויש לדקדק בהא דתנן התם דאין ניקח במחובר לקרקע וכתב הרע"ב ז"ל שם דילפינן מכלל ופרט דדווקא תלוש והתינח למאן דדריש כללי ופרטי אבל למאן דדריש רבוי' ומיעוטא היכי ממעטינן מחובר לקרקע ומתניתין דמע"ש נראה דאתיא כמאן דדריש רבויא ומיעוטא מדלא מיעט אלא מים ומלח אבל הר"ש ז"ל פי' דלא איצטריך קרא למעוטי דמסברא נפקא כיון דמחובר הרי היא כקרקע ואין הקדש נפדה בקרקע וא"כ שפיר יש לומר למאן דדריש ריבויא ומיעוטא לא צריכי כל הני פרטי דמים ומלח ג"כ מסברא נפקא ולא איצטריך אלא להבלעה אלא דא"כ כל הני תנאי דדרשי כללי ופרטי פליגי אבן בג בג זה לא מסתבר דכמה סתמא איכא כבן בג בג. עוד הקשו התוס' למה לי קרא לדבילה קעילית הא בלא"ה הוי פירי מפירי וקושיא גדולה היא ומה שתי' התוס' ז"ל הוא דחוק קצת ועיין מהרש"א ז"ל כי דבריו ז"ל נפלאו וכבר עמדו עלי' המפרשים ואפשר לפרש דבן בג בג דריש למילתי' מהא דכתב רחמנא בכל אשר תאוה נפשך בבקר כו' ושדינן לכללא אפרטא ובבקר מרבינן אגב עורו ולצאן אגב גיזתא דכל רבויא הוא ומרבינן דדרך אגב מותר אפילו דברים שאינן ניקחים בפ"ע ומסייע לי לשון הירושלמי ז"ל תניא בן בג בג אומר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך לוקח הוא אדם פרה מפני עורה וצאן מפני גיזתה וכן מרבינן אכל פרטא דבר השייך לו וא"כ שפיר קאמר הש"ס דאי כתב רחמנא בשכר היינו דרשא בן בג בג אי לא הוי דריש אלא אבשכר לא הוי מרבינן תמיד דה"א דשכר היא דבילה קעילית וליכא לרבויי מידי דשייכא לי' אבל כיון דכללא קאי אפרטי קמא מרבינן נמי אהאי פרטא אבל ז"א דגם השתא תיקשי מנ"ל לרבוי' תמיד דילמא לא קאי רבוי' דכל אלא אפרט קמאי ועוד דמשמע בכל הסוגיא דיתורא דקרא דרשינן וצ"ע:
והנה הא דמשמע מסוגיין דאי הוי דרשינן לתמד משהחמיץ הוי ידעינן שפיר יין ע"ג קנקנו ואינך מילי וקשה מנ"ל הא תמד משהחמיץ לאו מטעם הבלעה הוא דשרי אלא דהוא עצמו יעשה פרי כמש"כ התוס' בחולין דף ק"ו אלא דלשון התוס' ז"ל שם צריך ביאור שכתבו דא"א לומר דמשום הבלעה הוא דלא דמי ליין ע"ג קנקנו דהיינו נטירותי' והרי צאן ע"ג גיזתה נמי מותר וכן שרינן הכא מים ומלח בשמן מעורב בהם ועיין בירושלמי מעשר שני על מתניתין דתמד ועיין ברמב"ם ז"ל שכתב דהא דיצא הקנקן לחולין היינו בלוקח ממי שאינו תגר שאינו מוכר לו אלא היין אבל אם לקח מתגר לא יצא הקנקן לחולין וא"כ למה לי קרא לזה ואין כאן מקומו להאריך בזה ודו"ק:
דף כח.
גמרא תרגמא אמרובי בנים כו' ואיבעית אימא כו'. נראה דהא לא ניחא לי' לשנויא קמא בשנוייא בתרא משום דמסתברא לי' לחלק בין דבר שאינו ראוי לו מחמת איסורא דרביע עליו ובין דבר שאינו ראוי לו משום דמזיק לי' וכן כתב הריטב"א ז"ל אלא דלקמן גבי מערבין לחולה ולזקן לא משמע כן ושם יתבאר אי"ה:
שם גמרא ובבל הוי רובא דעלמא עיין ריטב"א ז"ל שהאריך בזה:
שם גמרא כשות וחזיז מערבין בהם ומברכין עליהם בפה"א מכל הסוגיא נראה דעירוב עדיף מברכה דהא איכא כמה דברים שמברכים בפה"א ואפ"ה אין מערבין בהם כמו כפניות וחטים חיים וקורא ויש לדקדק מהא דאמרינן לקמן דמערבין בסילקא חייא ובברכות אמרינן להדיא דאסילקא חייא מברך שהכל בפ' כיצד מברכין גבי כל שתחילתו שהכל וי"ל דוודאי איכא כמה דברים שמערבין בהם ומברכין שהכל דלעירוב כיון דראוי לאכילה אפילו עודנו חי שפיר הוי מזון אבל לענין ברכה כל שיש לו חשיבות ע"י בישול א"כ עיקר נטיעותי' להכי הוא ולאו אדעתיה לאוכלן חיין אבל חטים אין ראויין לאכילה כ"כ ואין חשובין מזון אעפ"כ מברכין עליהם בפה"א כיון דאחר עליין יש להם ברכה חשובה המוציא או במ"מ וכן הוא דאין מערבין בחזיז וכפניות היינו משום דאין ראוי לאכילה כ"כ אבל לענין ברכה אי לאו דלא הוי גמר פירי היה צריך לברך על חזיז בפה"א ועל כפניות בפה"ע והנה מדנקט רב במילתי' כפניות שאין ראויים לאכילה דאין מערבין בהם משמע דשאר פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות שפיר מערבין בהם. וא"כ לכאורה לענין ברכה נמי מברכין עליהם ברכה הצריכה להם ויש להביא ראי' מזה דברכה לא תליא בעונת המעשרות אבל לפי מש"כ אדרבה מוכח דכל שלא נגמר פריין אין לברך עליהם ברכה הצריכה להם כדמשמע מהא דחזיז דעיקר הטעם הוא משום דלא נגמר פריו ועיין בד' הראשונים ז"ל בברכות פרק כיצד מברכין גבי אביונות וקפריסין:
ודרך אגב ראיתי להזכיר בזה דבר אחד מאי דקשיא לי בדברי הר"ש והרע"ב ז"ל בפ"א דערלה דאמר ר' יוסי אין מרכיבין בכפניות של ערלה והביא הר"ש ז"ל בשם הירושלמי דר' יוסי לטעמיה דאמר סמדר אסור וה"נ אסור בכפניות וכן כ' הרע"ב ז"ל וכתב עוד דלית הלכתא כר' יוסי בהא דסמדר וכן בכפניות דהוי כסמדר בענבים וקשיא לי הא מסיק הש"ס בברכות ובפסחים להדיא דבשאר פירות לד"ה הוי השיעור משיוציאו ובפסחים פרק מקום שנהגו אמרינן להדיא דרבנן מודו בכפניות דהוי פירי והרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' מע"ש פ' באמת כהאי מתניתין דאין מרכיבין בכפניות אלא דצ"ע בלשונו ז"ל בפ"ה מה' שמיטה שכתב לענין קציצה כל האילנות משיוציאו בוסר והוא פלאי כי רש"י ז"ל פי' משיוציאו העלים וכן פי' הוא ז"ל בעצמו בפי' המשניות במס' שביעית. עוד ראיתי בפירוש המשנה שלו במס' ערלה שכ' דכפניות היינו לולבי תמרים וכן נראה מלשונו בהלכות שמיטה שכ' על הא דאמרינן בדניסחני מותר לקצוץ היינו שאינם ראוים לעשות תמרים אלא שיצין ודברים אלו צ"ע ואין כאן מקומם:
דף כח:
גמרא היינו ת"ק איכא בינייהו ברכה. יש לדקדק אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו שביעית דפליגי בזה בירושלמי פ"ד דשביעית והי' ניחא יותר לאוקמי' בזה דשפיר איפסיק הלכתא כת"ק לגבי ר' יהודא אבל השתא דמוקמינן לענין ברכה הלכה כר"י לגבי ת"ק וגם הוי ניחא יותר לישנא דר"י הרי הוא כעץ לכל דבריו וי"ל כיון דלכ"ע מטמא טומאת אוכלין וודאי קדושת שביעית חלה עליו וק"ל:
דף כט.
גמרא מיתיבי רשב"א אומר עוכלא תבלין כו' לכאורה דרשב"א פליג אהא דאמר אבא שאול במתניתין ושאר כל הפירות כדי שיקח בהן מזון ב' סעודות משמע דבכל הפירות חוץ מאותן שהוזכרו במתניתין בכלן הוי שיעורא כדי שימכרם ועפ"ז הי' נראה לפרש הא דאמר רב יוסף שרי לי' מארי' לרב מנשי' דרב אמר אמתניתין אבל אברייתא לא אמר רב משום דס"ל כאבא שאול דבכל הפירות הוי השיעור כדי שימכרם כו' ולענין עירוב לא שייך לשעורי בהאי שיעורא ואף דמשמע קצת בהג"א דלעירוב נמי משערינן בשאר פירות בכדי שימכרם אבל לא משמע כן מדאמר ר"נ תפוחים בקב ולא אמר שיעורא דכדי שימכרם ש"מ דלא שייך האי שיעורא לענין עירוב אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דלא פליגי רשב"א ומתני' ופסק להא דרשב"א וגם להא דאבא שאול בשאר פירות וצ"ל לדעתו ז"ל דרשב"א מפרש דברי אבא שאול דהכי הוי שיעורא דכדי שימכרם אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי דייק הש"ס והני נמי ליהוי כאפרסמון הא תפוחים בכלל שאר פירות הוא דשיער בהם אבא שאול שיעורא אחריני וי"ל דהיינו הך דמשני הני חשיבי וב"ה אפרסקין יש בהם שיעור כדי שימכרם כו' אבל תפוחים דלא חשיבי שיערו בקב וא"כ לשיטתו ז"ל גם בעירוב הוי שיעור כדי שימכרם כיון דבעינן כל הני שיעורי דרשב"א גם לענין עירוב וא"כ יש ליישב קצת הא דאמר רבא וכי מערבין בתפוחים היינו בתפוחים מצד עצמן אלא בעינן בהם שיעור ליקח בהם מזון ב' סעודות אבל לא נתיישב לי מפני מה לא נשער לאכול מהם ב' סעודות אם לא כיון דאין דרך לאוכלן בפ"ע וגם אין דרכן ללפת בהם הפת ע"כ משערינן בכדי שיקח מהם מזון ב' סעודות ודו"ק. שוב ראיתי דא"א לפרש כן דרשב"א בא לפרש דברי אבא שאול דא"כ מאי קאמר רב יוסף שארי לי' מארי' לרב מנשי' דרב אמתניתין איתמר הא גם רשב"א בכלל דברי אבא שאול דמתני' הם וכיון דאמר רב עליהם וכן לעירוב א"כ ממילא קאי גם אד' רשב"א כיון דלא הוי אלא פירושא לדברי אבא שאול אלא וודאי משמע דבמתני' לא הוזכרו שיעורין דרשב"א וא"כ משמע דפליגי אהדדי וצ"ע. ובעיקר הדבר הא דילפינן עירוב ממעשר ומשמע דבמעשר ג"כ שיערו הכל במזון ב' סעודות יש לדקדק מהא דאמרינן בכתובות לענין המשרה אשתו ע"י שליש דנותנין לה קב גרוגרות לכל ימי השבוע וא"כ יש בזה השיעור יותר מב' סעודות ובירושלמי פאה ומכילתין איתא דלא אמר רב וכן לעירוב אלא איין לבד והרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו הא דוכן לעירוב אברייתא דרשב"א ומתני' דפאה השמיטו ולא כתבו אלא מימרא דרב דמערבין בב' רביעית יין וכ"ז צ"ע ודברי בעל ק"ע צ"ע:
שם גמרא וכי מערבין בתפוחים עיין בתוס' לעיל שכתבו דא"א לפרש דאיירי בתפוחי יער דא"כ לא הוי פשיט ממתני' דכל האוכלין כו' דהא אין ראי' מטומאת אוכלין לעירוב והראשונים ז"ל פירשו דאיירי בתפוחי יער והיה נראה לומר לדבריהם ז"ל דלא איירי בתפוחים שיש להם תיקון דבזה ודאי ליכא למילף מטמ"א אלא איירי בתפוחים שנאכלין ע"י הדחק ובזה שפיר דמי עירוב לטומאת אוכלין כיון דחשיבי אכילה לטומאת אוכלין חשיב נמי אכילה לעירוב וכן נראה מדברי התוס' לעיל דבדבר שאין צריך תיקון דמי להדדי אבל במס' חלה במשנה דעיסת הכלבים לא משמע כן דקתני התם להדיא בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה אין מערבין בו ואין משתתפין בו ומטמא טומאת אוכלין אלמא דלענין עירוב לאו אכילה הוא ולענין טומאה חשיבי אוכל ועוד קשיא לי ממשנה זו על סתמא דגמ' לעיל דפריך מטומאות אוכלין אעירוב וכי לא ידע מתניתין דחלה וגם למה לי' לשנויי הואיל וראוי למתקן ע"י האור לישני דלענין טומאה אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ולענין עירוב בעינן אכילה ראויה ובלא"ה ג"כ אין לפרש דמיירי בתפוחי יער דמנ"ל לרבה דההוא מרבנן שאל לו אתפוחי יער ודו"ק:
שם גמרא ובבצלים מי מערבין והתניא כו' והושיבו ר"מ בד' אמותיו כו' ובירושלמי מוקים להא דר"מ דאפילו באימהות אין מערבין דס"ל כל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי אלא ע"י פת אין מערבין בו:
דף כט:
גמרא מפני שהשעה צריכה לו. נראה לפרש דכ"כ מסוכן הוא דלא אהני לי' רחמי אלא מפני שהשעה צריכה לו:
שם גמרא אמר ר"ז אמר שמואל שכר מערב בו ופוסל את המקוה כו' לענין עירוב חשיבא משקה כיון דיש בו טעם תמרים ולא חשיבי כמיא ולענין לפסול את המקוה חשיבי כמים והריטב"א ז"ל פי' דשכר היינו תמד משהחמיץ ופי' להא דתנן בחולין דאינו פוסל את המקוה היינו היכא דליכא ג' לוגין מים לבד היין והוא דלא כשיטת התוס' בחולין וכמו שהבאתי לעיל וקשה א"כ פשיטא דמערבין כיון דניקח בכסף מעשר ועוד היכן מצינו לתמד שנקרא שכר דלעיל מרבוי' דבשכר מרבינן לתמד ולא ידענא מי הכריחו לזה ואמאי לא נפרש דקאי אשכר תמרים וכן משמע מהא דסבר רב אחא למימר כו' ודוק ומשמע מסוגיא זו דהא דמערבין בב' רביעית יין היינו יין חי:
שם גמרא אמר רב יוסף תמרים בקב וכן פסק הרמב"ם ז"ל ויש לדקדק הא רב יוסף מביא ראי' מברייתא דאכל גרוגרות והוא אזיל לשיטתו דלפי מדה משלם אבל לאביי ליכא למילף מהאי ברייתא דתמרים עדיפי וכיון דהוא ז"ל פסק בפ"י מה' תרומות דלפי דמים משלם וכאוקימתא דאביי א"כ מנ"ל דתמרים סגי בקב וצ"ל דרב יוסף לא הביא ראיה זו אלא לרווחא דמילתא ועיין בתוספתא פ' גבי האומר לשלוחו ערב לי בתמרים ועירב לו. ובגיטין דף ס"ה דרמי התם למתניתא אהדדי ומשני רבה ורב יוסף ועיין בפי' רש"י ז"ל ותוס' ז"ל בגרוגרות ודו"ק:
דף ל.
גמרא והתניא רשב"א אומר כו' כללא דשמעתא היכא דאיכא אתרא שדרכן לאוכלו בפ"ע במקומן משערינן כדי לאכול היינו דכיון דאתרא הוא לא בטיל ומידי דחזיא לאחריני בשאר מקומות זה לא אמרינן ודווקא ברעבתן הוא דבטלה דעתו אצל כל אדם אבל כה"ג דפרסאי לא בטלו לכ"ע כמש"כ התוס' לעיל דכ"ע נמי אי הוי להו בשר כו' אבל בדבר שמשונה מדעת האדם אפילו אתרא בטיל לגבי רובא דעלמא וצ"ע בירושלמי גבי הדין כלבודא הואיל ואכלין לי' כותאי כו' ע"ש ואי"ה לקמן יתבאר יותר:
שם גמרא לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל כו' ולא ניחא לי' להש"ס לחלק ולומר דבלשון בני אדם הכל נקרא מזון דא"כ היכא מצינו דבלשון תורה לא מיקרי מזון וכיון דחשוב לאינשי ומיקרי מזון אפילו שאר מילי א"כ אמאי אין מברכין במ"מ ומה שהקשו התוס' משאר דברים לכ"ע נראה דמדברים שמברכין עליהם בפה"ע או בפה"א לא תיקשי דהא עדיפי ליתן לו מעין ברכותיו ולא קשי' להו אלא מדברים שמברכין עליהם שהכל ובירושלמי נראה דבלשון תורה כל מילי מיקרי מזון ובנדרים הלכו אחר לשון תורה ולפ"ז יש ליישב הא דלא פריך לכ"ע דכיון דכל מילי לא איקרי מזון אצל בני אדם ע"כ לא תיקנו לברך עליהם במ"מ אבל אורז ודוחן דגם בלשון בני אדם מיקרי מזון שפיר מברך עליהם במ"מ אבל רב ושמואל דס"ל דמברך אאורז ודוחן שהכל ש"מ דס"ל דגם לענין ברכה הולכין אחר לשון תורה וא"כ תיקשי ממתני' דמשמע דכל מילי מיקרי מזון בלשון תורה ואין כאן מקומו בזה:
שם גמרא אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה ופי' רש"י ז"ל ב' פירושי ל"ק משום דאסר לככר עלי' בהנאה ע"כ אסור לערב בו ופריך מברייתא דהנודר מן הככר מאי לאו דאמר עלי ואפ"ה מערבין אלמא דלא אסר אלא אכילה דרך עיקר הנאתה ומסיק דתנאי הוא וא"כ פליגי בהא מילתא או אסר עליו כל הנאות או דווקא אכילה אסר עליו ויש לדקדק ע"ז הא תנן בנדרים קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהם אלמא דאסור בכל הנאות אלא דבד' נ"ב מספקא להש"ס איוצא מהן אי אסור א"כ אינו פשוט כ"כ דאסור בכל הנאות. ולב' פי' רש"י ז"ל דמאן דאמר מותר לערב באומר ככר זו עלי משום דס"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ולפ"ז צ"ל דרב הונא ס"ל מצות ליהנות ניתנו והקשו התוס' ז"ל על אלו הפירושים א"כ הוי מצי לפלוגי בשבועה או בקונם גופא ועוד דלא מסתבר למימר דאיכא תנא דס"ל מצות ליהנות ניתנו ע"כ פי' בשם רשב"ם ז"ל דאין מערבין בככר זו עלי משום גזירה דהקדשות. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דלא כרב הונא ובככר זו עלי נמי מערבין וכתב כן לענין עירובי חצרות ושיתופי מבואות ובהם מערבין אפילו לדבר הרשות וא"כ אמאי מערבין בככר זו עלי הא אסרו בהנאה. ועוד אמאי לא משני דר"א אדר"א כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות וי"ל דא"כ תיקשי מאי טעמי' דת"ק אבל לדברי הרמב"ם ז"ל וודאי תיקשי ובאמת מסתמא דהש"ס משמע דאין חילוק בין עירובי חצירות לעירובי תחומין אבל צ"ע דהא טובא איכא בינייהו ואילולי דמסתפינא הייתי אומר דמחמת הנאה לא מתסרה לעירוב לכ"ע דלא אסר עלי' הנאה בזו כמו שהביא הר"ן ז"ל ירושלמי דמיבעי לי' בנדר מן הככר אי מותר לחמם בו ידיו אלמא דלא מיתסרו כל הנאות וטעמא דמאן דאסר לערב בככר זו עלי אע"ג דחזי לאחריני הוא משום דעיקר סברת חכמים דהתירו לערב במידי דחזי לאחריני היינו דלא בעינן שיאכל הוא אלא כיון דחזי לאכול לשום אדם חשיב אוכל וסמכי' דעתו וכן נזיר ביין או שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה אכתי חשיב לאכול לגבי' לסמוך עליו לשם עירוב אבל ככר זה עלי הרי דחה עצמו מככר זה ועשאו כהקדש לגבי' ע"כ אף דחזי לאחריני מ"מ הוא לא סמיך דעתו עילוי' ולא מיקני דירתו עי"ז כמו ע"י הקדש. ועפ"ז א"ש דלא מהני נמי מיגו דאי בעי מיתשיל עליו כיון דהשתא לאו שלו הוא כהקדש ותרומה לא חשיבי אוכל הנאסר לאדם דלא נתכוין לאסור עליו אלא לקיים מצות תרומה וממילא מיתסר ליה. והנה הא דרב הונא מצי אתיא אפילו לסומכוס לכולהו פירושא והא דשרי בשבועה שלא אוכל היינו משום דאי בעי מיתשיל עלי' אבל בככר זה עלי לא מטעמי דאמרן וצ"ע בדברי הרא"ש ז"ל שהביא ראיה דהלכה כרבנן דסומכוס מהא דרב הונא ובילדותי אמרתי אי נימא דרב הונא כסומכוס ס"ל א"כ מ"ק הוא דאמר כר' אליעזר דילמא ר"א לטעמיה דס"ל אין שאלה בהקדש וקונמות כהקדש ומש"ה אמר דככר זו עלי אין מערבין אבל לדידן דס"ל יש שאלה בהקדש מ"ט אין מערבין אבל ז"א דאפילו אי נימא דרב הונא ס"ל כרבנן אכתי דילמא ר"א ס"ל כסומכוס אלא וודאי נראה דלענין שאלה קונמות לאו כהקדש הם ולכ"ע ישנן בשאלה והדק"ל מנ"ל דרב הונא כרבנן וצ"ע ובירושלמי פריך לה על הא דאין מערבין בהקדשות. וכי אין אדם שואל על הקדישו ולא משני לה. וסוגיית הירושלמי בזה סתומה היא דנראה דגרס בדברי סומכוס גירסא אחריתי והדברים נפלאים למעיין שם:
שם גמרא מתניתין דלא כב"ש נראה קצת דב"ש דעת שלישית הוא ומחמיר טפי מסומכוס דלא אמרינן מיגו דאי בעי מיתשיל אבל לפי האמת ב"ש וסומכוס אמרו ד"א דלב"ש אין שאלה בנזירות וצ"ל דסומכוס ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וק"ל:
דף ל:
גמרא התם איכא סעודה הראויה מבע"י. עיין בריטב"א ז"ל מה שעמד בזה מתוס' יה"כ ע"ש:
שם גמרא כמאן דלא כחנניא דתניא ח"א כל עצמן של ב"ש כו'. יש לדקדק הא ב"ש נרא' דלא איירי אלא בעירובי תחומין וא"כ הא דאמרי לעיל דמערבין לגדול ביה"כ דילמא איירי בע"ח ונהי דליכא למימר בע"ח משום דקתני מערבין לנזיר ביין וע"ח בעינן דוקא פת אכתי דילמא איירי בשיתופי מבואות וי"ל דא"כ הוי תני לישנא דמשתתפין ומדנקט לישנא דמערבין ש"מ דאיירי בע"ת. והריטב"א ז"ל הוכיח מכאן דלא כדעת הפוסקים דאיסור דרבנן מותר להאכיל לתינוק בידים דא"כ אמאי אין מערבין בטבל דרבנן הא חזי לתינוק כמו לגדול ביה"כ למאי דאמרי ב"ה. ונראה ליישב לדבריהם ז"ל דהא דמערבין לגדול ביה"כ משום דחזי לקטן היינו משום דקטן ביה"כ קרוב למצוה הוא להאכילו ולגדול ג"כ האיסור תלוי בזמן אבל איסור דרבנן כיון דאסור הוא לגדול מצד עצמו וגם להאכיל לקטן אין בו סרך מצוה ע"כ לא מהני מאי דחזי לקטן דאל"כ אפילו איסור תורה נמי נימא מיגו דחזי לקטן אם הוא אוכל בעצמו למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו כיון דקטן מותר בהם אלא ש"מ דאין זה חשיב חזי לאחריני כיון דאסור לכלל ישראל ודו"ק. עוד כתב הריטב"א ז"ל התם איכא סעודה הראוי' מבע"י היינו למ"ד סוף היום קונה עירוב וקשה דא"כ קשיא מזה למ"ד תחילת היום קונה עירוב ומלשון רש"י ז"ל נראה דהא דאמרו ב"ש התם הוי סעודה הראויה מבע"י היינו בערב יה"כ וגם זה צריך ביאור:
שם גמרא ואלו לנזיר ביין לא פליגי מ"ט אפשר דמיתשיל אנזירותי' והקשו התוס' א"כ אפילו בטבל והקדישות נמי ולכאורה בהקדש אסור לערב משום דחשיב כאינו שלו אבל מטבל וודאי קשיא ותירצו דלא אמרינן האי מיגו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם וצריך להבין לפ"ז מאי פריך בתרומה וליפריש עלי' ממקום אחר הא לא תיהני אז מה שיכול להפריש כיון דאינו חזי לשום אדם וי"ל דלזה מהני מה דחזי השתא לכהן ואיכא בי' הני שני מעלות דחזי לאחריני וגם לדידי' גופא איכא מיגו והתוס' הקשו לקמן אדמאי אמאי לא קאמר האי מיגו דאי בעי מפריש מינה ובה דספק חשיכה מעשרין את הדמאי ותירצו דמשמע לי' דמתניתין מיירי אפילו בב' סעודות מצומצמות ואמרו בירושלמי דמתניתין דלא כב"ש דלב"ש אין מערבין בדמאי היינו אפילו ביתר מב' סעודות דכיון דלא חזי לשום אדם לא מהני האי מיגו דאי בעי מפריש מינה ובה ועיין בק"ע שהקשה על המ"א שכ' דטבל טבל מדרבנן מותר לעשר ביה"ש וא"כ אמאי לא יערב בטבל דרבנן ואישתמיטתי' ד' התוספ' ז"ל דבמידי דלא חזי לשום אדם לא אמרינן מיגו ועיין בתוס' מה שכ' על מתני' דאין מעשרין את הוודאי דאתיא כרבנן והרמב"ם ז"ל כתב בפכ"ד דגם רבי מודה היכא דליכא צורך מצוה כמו גבי עירוב אלא דיש לדקדק מ"ש דלענין לתרום שלא מן המוקף כבוד שבת עדיף ממצות עירוב דלענין עירוב לא הותר לתרום שלא מן המוקף ולענין עישורי בה"ש משום עירוב הותר ומשום כבוד שבת לא הותר:
שם תוס' בד"ה אלא סומכוס כו' לפי דבריהם ז"ל יש ליישב קצת דברי הרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל דרב הונא ע"כ לא ס"ל כסומכוס דלסומכוס לא אמרינן מיגו דאי בעי מיתשלי דהא הוי שבות ודווקא בנזיר הוא דהוי לצורך שבת להתירו ביין ועיין מהרש"א ז"ל:
שם גמרא כמאן אזלא הא דתנן הכל לפי מה שהוא אדם כו' אמר ר"ז כמאן כסומכוס לימא פליגי אדרשב"א כו' ומשני תרגמה אחולה וזקן אבל רעבתן בטלה דעתו והקשו בתוס' א"כ לוקמא כרבנן ותירצו דרבנן פליגי אדרשב"א בהא וס"ל דאין מערבין לחולה כדי מזונו כיון דיכול לערב לו גם במידי דלא חזי לי' והרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו להא דרשב"א ונראה משום דמשמע הכא דרבנן פליגי ארשב"א אבל לעיל פריך הש"ס בפשיטות מרשב"א משמע דכ"ע מודו דסגי במידי דחזי לי' ומזה י"ל כיון דעכ"פ בחולה וזקן לית הלכתא כוותי' כסברת התוס' ע"כ לא כתבוה אבל הרא"ש ז"ל הביאו בפ' כיצד משתתפין אלא דלשונו ז"ל צריך ביאור מש"כ שם דר"מ ור"י דפליגי במזונו לחול או לשבת קיימי אחולה וזקן וכן נראה מלשון הב"י ז"ל בסי' ת"ח דר"מ ור"י ס"ל כר"ש ב"א והוא פלאי דנראה דהם קיימי בסעודה בינונית וכן מבואר ברמזים וגם הטור כתבה להא דרשב"א וא"כ קשה הא משמע הכא דרבנן פליגי עלי' וצ"ל דהם מפרשים כתי' הב' של התוס' דמש"ה לא מוקמי למתניתין דכלים כרבנן משום דהכל לפי מה שהוא אדם משמע נמי לאפוקי ישראל בתרומה והוא קצת דחוק דכל המשנה בכלים איירי בקטן וגדול ובינוני ולא איירי בכה"ג ועוד א"כ לסומכוס נמי איכא נזיר ביין וכ"ת דזה חשיב מידי דחזי ליה א"כ תרומה נמי לדידן דקי"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש הוי מידי דחזי לי' ע"כ נראה לדעת הרא"ש ז"ל והטור ז"ל דהא דמשני ר"ז דסומכוס הוא היינו משום דס"ל דלרבנן יכול לערב לחולה ולזקן אף במידי דלא חזיא לי' וא"כ אין מערבין לרבנן לחולה כדי מזונו וכמש"כ תוס' אבל לעיל גבי גודגדניות מספקא להש"ס האי מילתא ולמסקנא דמוקים לה בהנדקוקי ודאי משמע דרבנן מודו בכה"ג דבעינן מידי דחזי לי' וא"כ ליכא למימר כסברת התוס' ושפיר אתיא מתניתין כרבנן ואחולה וזקן אלא דקשה ע"ז מה שכ' הרא"ש דסתם מתניתין דכלים אתיא כסומכוס ולמש"כ "כ אין זה מוכרח ועיין בר"ש ז"ל בפי"ז דכלים מש"כ ואפשר דהני תנאי פליגי את"ק דברייתא וקיימי אפילו אחולה וזקן ולא ידענא מאן ניהו ת"ק דברייתא וגם מה שנראה מדבריו ז"ל דר"מ ור"י פליגי ארשב"א ג"כ צ"ע ודו"ק היטב כי קצרתי:
שם גמרא ולכהן בבית הפרס דאמר רב יהודא כו' כבר הערתי לעיל במתניתין דבלא"ה איכא תקנתא בביה"פ דיכול לחוץ ולילך שוב מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל שכ' באמת לשני התקנות או שילך במגדל הפורח או שינפח:
שם גמרא תנא מפני שיכול לחוץ כו' עיין בדברי הרמב"ם ז"ל שלא כתב אלא אוקימתא בתרייתא וכבר עמדו ע"ז האחרונים ז"ל ועיין מהרש"א ז"ל. ונראה דמשמע לי' להרמב"ם ז"ל דאין חילוק בין ביה"ק לקבר יחידי וכל השקלא וטריא דהש"ס שייך נמי אמתני' דפליגי בביה"ק וא"כ לרבנן אין חילוק בין כהן לישראל והא דמוקמינן לעיל דפליגי באהל זרוק לאו טעמא דרבנן קאמר אלא טעמא דר' יהודא קמ"ל דמש"ה מתיר אפילו לכהן ועוד נראה דהוא ז"ל מפרש הא דפריך הש"ס אי הכי מ"ט דרבנן היינו לבתר דמשני דמייתי לה בפשוטי כלי עץ א"כ אין צריך לילך כלל באהל זרוק ומצי מייתי לה ע"כ פריך אי הכי מ"ט דרבנן ומסיק דפליגי מטעמא אחריתי ואפילו בישראל אלא דלפ"ז תיקשי ל"ל לר' יהודא למימר מפני שיכול לחוץ ולילך ועל דברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו היה אפשר לומר כן דהוא אזיל בשיטת רש"י ז"ל דרבנן ור"י כסומכוס ס"ל ע"כ למאי דקי"ל כרבנן דסומכוס ליכא נ"מ במאי דפליגי באהל זרוק ולא כתב בהלכותיו אלא טעמא דקבר אסור בהנאה אבל בפי' המשניות פי' להדיא פלוגתא דמתניתין בהאי טעמא ומשמע מדבריו ז"ל דליכא פלוגתא אחריתי בזה ועיין בריטב"א ז"ל שהאריך בהך פלוגתא דאהל זרוק ועיין במשל"מ פי"א מהל' ט"מ שהאריך ג"כ בזה. עוד יש לדקדק מש"כ הרמב"ם ז"ל דבדיעבד לא הוי עירוב ומפשט ההלכה זו לא שמענו כיון דעיקר הטעם הוא משום הנאה שאחר קנית העירוב אמאי לא יוכשר העירוב בדיעבד וצ"ל דקנס הוא. והנה רבנן ור"י לכאורה החליפו שיטתן בזה דבעיקר העירוב ס"ל לרבנן דלא בעינן שיהי' ראוי לו לאוכלו דהא מכשרי לישראל בתרומה והכא ס"ל דניחא לי' דמינטר דאי איצטריך אכיל לי' ור"י ס"ל דבעינן ראוי לאוכלו וכסומכוס כמש"כ התוס' לעיל והכא ס"ל דלא ניחא לי' דמינטר לאוכלו ויש ליישב ודו"ק. ועיין ברבינו יהונתן ז"ל מש"כ בהך דאהל זרוק ודבריו ז"ל צריך ביאור:
דף לא:
גמרא השולח עירובו ביד חש"ו כו' ומסקינן בגמ' כאן בעירובי תחומין אין יכול לשלוח ע"י קטן ופירש"י ז"ל משום דלא אלים למיקני שביתה וא"כ אפי' עומד ורואהו עד שהניחו שם לא מהני והקשו התוס' מהא דמעילה דתניא התם נתנו על הפיל או על הקוף הרי זה עירוב אלמא דאפילו על הפיל ה"ז עירוב ולא ניחא להו להתוס' לפרש דהתם איירי באמר לאחר לקבלו הימנו דא"כ מאי פשיט התם לענין מעילה והתוס' במעילה כתבו בשם הר"ר אפרים ליישב דאיירי באמר לאחר לקבלו ממנו ודחה דבריו מטעם הנ"ל ע"כ פירשו התוס' ז"ל דהטעם הוא משום דלא הימנוהו רבנן לקטן אבל בעומד ורואהו שהניח שם ה"ז עירוב ואפי' על הפיל והקוף. ויש לדקדק לפירושם ז"ל למה תנינן במתני' ה"ז עירוב דווקא באמר לאחר לקבלו כיון דאיצטריך לאוקמי' בעומד ורואהו א"כ אפילו לא אמר לאחר לקבלו הימנו הרי זה עירוב ועוד הא דנתנו על הפיל דהוי עירוב בעומד ורואהו במאי עסקינן אי דאמר המשלח תיקני לי פת זה א"כ גם רש"י ז"ל נראה דמודה בזה דמהני כיון שהמערב עצמו אומר שיקנה לו פת ואי דהמערב לא אמר כלום א"כ אמאי ה"ז עירוב. ע"כ נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל דהא דמעילה איירי דאמר המערב עצמו תיקני לי הפת והא דתנן הכא בקטן דאין זה עירוב היינו היכא דהוא סומך על אמירת הקטן וקטן לאו בר אקנוי' הוא ואין אמירתו כלום וכן כתבו התוס' במעילה במסקנת דבריהם. והריטב"א ז"ל הביא לפרש כן בסוגיין בשם הר"ר אפרים ז"ל ולמאי שפירשו התוס' במעילה בשם הר"ר אפרים י"ל למה הביא הש"ס שם ברייתא דנתנו על הפיל ולא הביאו מתניתין דאמר לאחר לקבלו הימנו מהני בחש"ו ועיין בריטב"א ז"ל הדברים מבוארים היטב ולפ"ז אין צריך לומר דלא שמיע לי' לרב חסדא ברייתא דמעילה וכ"ת א"כ מאי פריך הש"ס וליחוש דילמא לא ממטילי' דילמא מהימן שפיר וי"ל דפריך אשוטה וחרש ומי שאינו מודה בעירוב דהני ודאי לא מהימני ובירושלמי אמרינן דקטן היינו פחות מבן ט' אבל בן ט' שפיר מערב ואיכא פלוגתא התם לחד מ"ד קטן בכל גוונא צריך לעמוד עליו ולחד מ"ד דווקא היכא דאמר צא וערב אבל אם אמר הקטן אצא ואערב לך שפיר מהימן ואי"ה לקמן יבואר יותר ועל הא דלא אמר רב חסדא למילתי' אמתניתין י"ל דמתניתין פשיטא לי' דאיירי בעומד ורואהו ואפ"ה איכא רבותא ברישא דלא סמכינן עלייהו ועל אמירתן אבל ברייתא לא ניחא לי' להמקשן לאוקמי בעומד ורואהו דא"כ מאי קמ"ל ברישא ליכא רבותא דפשיטא דאם לא אמר בעצמו שיקנה לו הפת דלא הוי עירוב ואי אמר פשיטא דהוי עירוב ובסיפא נמי ליכא רבותא אלא ע"כ איירי באינו עומד עליו ואיכא רבותא בסיפא וע"ז משני רב חסדא דע"כ איירי בעומד ורואהו וצריך לעיין לקמן בפ' מש"ה בהא דפליגי רש"י ותוס' לענין קטן בעירובי חצירות ודו"ק ועיין ברבינו יהונתן בזה ועיין מהר"מ ז"ל:
דף לב.
גמרא פלוגתא דר"נ ור"ש בחזקת שליח עושה שליחותו בשל תורה והנה התוס' ז"ל הביאו כאן מחלוקת בין הראשונים ז"ל ר"ת ז"ל פסק כר"נ מהא דחולין דמסקינן אין חזקתו תרום ומהא דגיטין פ' התקבל והר"י ז"ל דחה ראיותיו דלא פליגי אלא היכא דהמשלח יבא לידי מכשול ע"י והתם גבי תרומה ידע המשלח כשיראה שלא הניח התרומה בצד הכרי כמש"כ הרא"ש ז"ל ועיין במשל"מ שהאריך בזה לעשות מחלוקת בין הרא"ש ז"ל והר"י ז"ל ואינו מוכרח כי שניהם לדבר אחד נתכוונו ע"ש בפ"ד מה' בכורות אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאין חילוק בזה דהרי כתב בפ"ד מהל' תרומות האי דינא דאין חזקתו תרום וכן בכל איסורי תורה אין סומכין אחזקה זו להקל משמע דהא דאמר לשלוחו לתרום ג"כ שייכא בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת וכן משמע מירושלמי במעשרות במכילתין דאמר רב ששת התם דהאומר לחבירו הריני מעשר ע"י אין צריך לעמוד עליו אלמא דבתרומה ומעשר נמי פליג רב ששת וס"ל חזקה שליח עושה שליחותו אף דאין מכשול לפני המשלח והנה איכא מ"ד בירושלמי דהא דאמר רב ששת דאין צריך לעמוד עליו היינו דווקא אם אמר השליח הריני מעשר על ידיך אבל אם אמר המשלח צא עשר ע"י צריך לעמוד עליו ומזה נראה ג"כ דעיקר טעמא דחזקה שליח כו' היינו דוודאי נעשה כמו שאמר ואפילו היכא דליכא מכשול דאי הטעם דוקא משום מכשול א"כ אין סברא לחלק בין אמר השליח לאמר המשלח מ"מ כיון דהמשלח סומך עליו ודאי לא יעבור אלפני עור ועוד דכי היכי דאם אמר השליח קודם מהני אפילו היכא דליכא מכשול ה"נ סתם שליחות לרב ששת והנה הרמב"ם ז"ל בה' מעשרות פ"א ה"ח פסק כשיטת הירושלמי דאם אמר השליח הריני מעשר ע"י מהני וקשה לי דא"כ מאי מייתי ר"ש ראיה מהא דמלא לך כלכלה תאינים הלא זה דומה לאומר אצא ואעשר וא"כ ר"נ נמי מודה בזה וכן נראה קצת מירושלמי מעשרות פ' שהביאו התם הא דרב ששת אבריי' זו דמלא לך כלכלה ועוד להאי חילוקא אין להוכיח כלל מכהנים כיון שהם מצווין מצד עצמן מפי הגבורה וכבר קיבלו עליהם לעמוד לשרת. והנה מאי דכתיבנא להוכיח מן הירושלמי דרב ששת פליג אפילו בדבר שאין מכשול למשלח מהא דהריני מעשר על ידיך יש לדחות ולומר דמיירי דהשליח מעשר משלו על המשלח וא"כ ה"נ יש מכשול למשלח ובזה יתיישב לי מאי דקשיא על המשל"מ שהביא ד' תה"ד דהא דחיישינן דילמא אחר שמע ותרם והוי תורם שלא ברשות היינו דווקא בתרומה דיש בה עין יפה ובינונית ורעה אבל בדבר השוה כששמע האחר ועשה מה שעשה עשוי כיון דניחא לי' להמשלח בזה וכתב המשל"מ דא"כ לענין מעשר אם שמע אחר ועישר הוי כמעשר מדעת ולפ"ז תיקשי אמאי כי אמר המשלח לך ועשר על ידי אינו סומך עליו כיון דרואה שהוא מעושר א"כ אין בזה שום חשש אבל למאי דכתיבנא דאיירי במעשר משלו א"ש והנה הטור ז"ל בי"ד סי' של"ה כתב פלוגתא דר"ת ורבינו שמשון וכ' אדעת ר"ש הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן שמא תרם אחר [ונראה כוונתו דמיירי שגם השליח יודע שהאחר רוצה לתרום א"כ אם לא יתרום הוא יהי' מכשול לפני המשלח] אבל אם אין ידוע לו שהוא תרום לא יסמוך אשליח שהשליח חושש שמא לא יסמוך עליו ואין כוונתו ז"ל דמספק לא יסמוך אשליח דהא משמע בכולי' סוגיא דהמשלח סומך אשליח אף דלא ידע אם עשה שליחותי' מ"מ סומך הוא אחזקתו אלא צ"ל דתרומה שאני שהי' לו להניח התרומה בצד הכרי כמש"כ הרא"ש ז"ל או אפשר לומר דע"כ לא אמרינן דיכול המשלח לסמוך אחזקה גם אם לא ידע בבירור אם עשה השליח שליחותו אלא בדבר שאין ביד המשלח לעשות וא"כ ע"כ סמיך על השליח אבל בתרומה שיכול הוא עצמו לתרום וודאי לא סמיך אשליח וסברא נכונה הוא. [אנ"ה לפ"ז לא אבין התחלת הסוגיא היכא מדמה עירוב דיכול לעשות בעצמו להא דעומר וקרבן יולדת וזבה דאין בעה"ב יכול לעשותם] אלא דמהא דמלא לך כלכלה תאנים לא משמע כן דהא התם יכול המקבל לעשר לעצמו ואפ"ה הוא סומך על הנותן שהוא שלוחו ובאמת יש לדקדק אמאי לא חיישינן בהא דמלא לך כו' שהנותן לא עישר מפני שבדעתו שהמקבל יחוש לעצמו ויעשר ולא יסמוך עליו וצ"ע בזה בפ"ק דדמאי בהא דפליגי ר' יוסי ורבנן אם מותר לשלוחו טבל וודאי ובפ"ה שם ע"ש. [ואפ"ל דהרמב"ם ז"ל נטה מפי' רש"י ז"ל דחשיב לי' לבע"ה לשליח שהוא שליח על כך לעשר מה שהוא נותן דבאמת יפלא גם בלא דברי הירושלמי דהיאך נחשבים לבע"ה כשליח הא בע"ה עלי' דידי' רמיא חיובא ואין רשות לאחר לעשות בלתי רשותו בע"כ נותן דעתו משא"כ בשליח החושב בלבו ודאי לא יסמוך עלי בע"ה ויפריש בעצמו לכן פי' הרמב"ם ז"ל דברי הגמ' דדייק חזקה שליח עושה שליחותו מדסמיך בע"ה על המלקט שצוה לנו ללקוט דהא לקיטה מן המחובר הוא וכדמשמע לישנא דלקוט לך תאנים מתאנתי ולא חיישינן אולי לא ילקוט ולא יעשר כי היכא דלא להוי מן החיוב על הפטור מן התלוש על המחובר וישאר המעשר טבל כמו שהוא וע"ז תי' בגמ' התם כדר' חנינא חוזאה דחזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן ומסתמא בקש לו עצה לפוטרן כגון ששיער באומד את תאנתו כמה תעשה וקרא עליהם מעשר ממקום אחר לכשיתלשו דדבריו קיימין כדאיתא קדושין ס"ב]. [ובאמת כהנים לא דמו דאע"פ שקבלו בסיני הא קבלו בכללות שיקריבו קרבנותיו של ישראל משא"כ דהכא צריך ליחות לפרטא דכהן זה יקריב קרבנו של זה והדר הוי ליה בכלל שליחות סתם]. וכבר עמדו על דברי הטור ז"ל המ"א בסי' ת"ט והמשל"מ שם בפ"ד מה' בכורות ולענ"ד יש ליישב דבריו ז"ל קצת כמש"ל ומימרא דרב נחמן בחולין יפרש דרב נחמן אזיל לשיטתו וכן מבואר בריטב"א ז"ל דיש שתירצו כן. וכתב עוד המשל"מ דהיכא דאין מכשול למשל אפילו בדרבנן לא סמכינן אחזקה. ויש לדקדק לפ"ז הא דתנן מי שאינו מודה בעירוב מנו כותאי אינם נאמנים משמע דוקא משום דאינן מודים בעירוב אבל אם היו מודים בעירוב היו נאמנים אף דחשודי אלפני עור ולא חיישי למכשול המשלח ולזה יש לומר דמ"מ החזקה עדיפא הוא כיון דהמשלח סומך עליו לעשות דבר על נאמנותו וודאי יעשה כן ולא מרע חזקתו אלא דאכתי קשה מהא דמשמע לעיל דבעירובי חצירות סומכין על הקטן ובקטן וודאי ליכא למימר סברא זו דחייש שיבא מכשול למשלחו ואפ"ה נאמן ע"י חזקה ולפמש"כ התוספ' בד"ה והיכא איתמר כו' לרב חסדא אפילו בעירובי תחומין קטן מהימן מזה מוכח דלא בעינן בדרבנן שיבא המשלח לידי מכשול וצ"ל לד' המשל"מ ז"ל דהתם מיירי שחזר הקטן למשלחו ואמר לו עשיתי שליחותיך ובדרבנן מהימן ועיין בי"ד סי' ק"כ לענין טבילת כלים ע"י קטן ובא"ח סי' תל"ז לענין בדיקת חמץ ובמ"א שם אבל מלשון התוס' ז"ל לעיל בד"ה כאן בע"ת שכתבו אבל שליחות איכא למימר דמיתשלי לא משמע כן ובירושלמי ג"כ משמע דאם אמר אצא ואערב לך סמכינן נמי אקטן אלא דבהא מודו כ"ע דלא בעינן שיהא מכשול דהא בתרומה ומעשר נמי מהני כלשון הזה ועיין פסחים דף ד' ע"ב בתוס' ד"ה מאי לאו כו' ודו"ק שם היטב. עוד הצצתי בד' המשל"מ ונראה מדבריו ז"ל דלא סמכינן אשליח אלא אם עבר היום מהא דאמרינן הכא שליח כולי' יומא נראה לי דאין מזה ראיה דדווקא בדבר שיש לו זמן אז חיישינן לעצלות השליח עד סוף הזמן אבל בדבר שאין לו זמן יכול לסמוך אחזקה תיכף בכדי שיעשה שליחותו והא דאשה טובלת ואוכלת בקדשים לערב היינו משום דהרבה קינים יש בשופר ואין ידוע איזה קרב תחילה ע"כ אסורה עד לערב ועיין תוס' חגיגה דף ק"א ד"ה האונן וכ"ז צ"ע בדברי הפוסקים ז"ל כי הלכות גדולות הם:
שם תוס' בד"ה תאנים מתאינתי אע"ג כו' ולדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל תחומין י"ב מיל מה"ת א"כ תחומין ג"כ יש להם עיקר מה"ת ואפ"ה אמרינן בה חזקה שליח עושה שליחותו מתיישבין דבריו ז"ל דידי' בדידי' דאיהו ס"ל מעשר פירות מה"ת ואי תיקשי הא מעשר בזה"ז דרבנן כבר הערתי בזה ביבמות פ' הערל ועוד יש לחלק בזה ולא רציתי להאריך:
דף לב:
תוס' בד"ה ולא לעביד כו' ע"ש שהקשו מהא דעברו כהני אעשה דהשלמה ואין זו קושיא כ"כ כיון דהכהנים מצווין ע"כ אין כאן עבירה כלל ועיין בריטב"א ז"ל באריכות בזה:
דף לג.
משנה נתנו באילן ומסיק הש"ס דמיירי באילן דקאי ברה"ר ונתכוין לשבות למטה מכאן מוכח דרבי לא גזר ביה"ש אפילו בשני שבותין דהא הכא איכא שני שבותין מכרמלית לרה"ר ושימוש באילן וכן מוכח בעיקר מחלוקת של רבי ורבנן ומלשון הירושלמי נראה דגם רבי ס"ל דגזרו על שבות ביה"ש אלא דאפ"ה הוי עירוב כיון דיכול לעבור על שבות וליטלו ועיין בשבת דף קנ"ה תוס' ד"ה למטה מי' טפחים שדבריהם ז"ל צ"ע וכבר עמדו המפרשים ע"ד ע"ש ודו"ק ועיין בריטב"א ז"ל שפי' כן בשם הראב"ד לשיטת הש"ס דילן ועיין בתוספתא בפ"ב דשבת כלל אמר רשב"א דלא משמע כן:
שם גמרא אמר רבא לא שנו אלא חוץ לעיבורה של עיר כו' והרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו למימרא דרבא ונראה דטעמייהו כיון דמ"מ אינו יכול ליטלו ולאוכלו לא הוי עירוב ולסומכוס ור' יהודא וודאי נראה דלא הוי עירוב כל שאינו יכול לאוכלו במקום שביתתו והתוי"ט ז"ל כ' בפרקין דדעת הרי"ף בהא דפסק דמערבין בתרומה לישראל הוא משום דאי בעי מיתשיל עלי' וכרבי אבל בשאר מילי קי"ל כסומכוס וא"כ הכא לא הוי עירוב לדידהו אלא דדברי התוי"ט צ"ע דוודאי נראה מדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל דהלכה כרבנן דסומכוס דמידי דחזי לאחריני שפיר הוי עירוב וכבר כתבתי לעיל מזה ואי"ה לקמן בסוגיא יבואר עוד מזה:
שם גמרא הכא באילן הנוטה חוץ לד' אמות עסקינן עיין פירש"י ז"ל ותוס' ז"ל ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דד' אמות של עירוב הוא באמצען וכמש"כ הה"מ שם א"כ הא דאמרינן הכא שנוטה חוץ לד' אמות היינו חוץ לב' אמות שהוא שיעור ד' אמות א"כ אין כאן קושיא למטה מי' היכי מצי מייתי לה ודו"ק ולשיטת רש"י ותוס' ז"ל יש להקשות מהא דפריך רב משרשיא לרבא בשבת דף ח' על הא דאמר תשמיש ע"י הדחק לא שמי' תשמיש מהא דתניא נתכוין לשבות בר"ה והניח עירובו בבור למעלה מי' טפחים עירובו עירוב למטה מי' טפחים אין עירובו עירוב ואי תשמיש ע"י הדחק לא שמי' תשמיש אכתי הוי מכרמלית לרה"ר זימנין משני לי' דקאי בכרמלית ואמאי קרי לי' כו' וזה וודאי נראה שצ"ל גם שם שנתכוין לשבות חוץ לד' אמות מן הבור דאי בתוך ד' אמות הא ד' אמותיו הוי כרה"י ועולה עד לרקיע ויורד עד התהום וא"כ אמאי למעלה מי' לא הוי עירוב אלא ע"כ צ"ל דנתכוין לשבות חוץ לד' אמות מן הבור וא"כ לפירש"י ותוס' תיקשי למטה מי' אמאי עירובו עירוב הא אסור הוא לטלטל יותר מד' אמות אפילו בכרמלית וברייתא אתיא כרבנן דלא התירו שבות ביה"ש וצ"ל דמיירי דלא נתרחק הרבה חוץ מד' אמות וכמש"כ התוס' ז"ל והנה מהא דמשנינן באילן הנוטה וע"ז איצטריך למימר דהדר זקיף ואמאי לא מוקי הש"ס דמקום שביתתו הי' רחוק ד' אמות מן האילן נראה מזה דהכי לא הוי עירוב כיון דהעירוב מונח חוץ לד' אמותיו ודווקא באילן הנוטה דנתכוין לשבות בעיקרו ונוף האילן נוטה חוץ לד' אמות הכל א' הוא וכ"כ הריטב"א ז"ל והשתא תיקשי גבי בור מא"ל ויותר תיקשי לשיטת בעה"מ ז"ל ורבינו יהונתן דקושיית הש"ס מאי למעלה ומאי למטה היינו דאמאי הוי עירוב כיון דהוא חוץ לד' אמות ומשני דהדר זקיף שהרוח יטנו לתוך ד' אמות א"כ גבי בור מאי איכא למימר אם לא שנאמר דלענין בור לא מהני ד' אמות לעשות הוא ועירובו במקום א' אך לא ידענא לחלק ומכאן סעד לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהשמיטו להא דרבא ועל מה שפירש"י ז"ל הקושיא על לשון מעלה ומטה דהוי לי' למיתני גבוה ונמוך א"כ התם גבי בנר נמי אמאי לא תני עמוק י' ואינו עמוק ויש לחלק:
שם גמרא נתנו בכלכלה כו' עירובו עירוב וכתב רש"י ז"ל דלא גרסינן בד' רבי דאסור ליטלו מדלא פריך ארבי לימא קסבר צדדים כו' והריטב"א ז"ל בשם הגאונים קיים גירסא זו ופי' דלהכי פריך דווקא לרבנן משום דאף דפליגי בפ' מי שהחשיך בצדדים היינו בשבת אבל ביה"ש לאשמעינן ולא אשכחן ותמיה לי הא אמרינן בהדיא שם בברייתא דדוקא נעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה הוי עירוב משום דהוי צידי צדדים אבל בלא יתד לא הוי עירוב אלמא דאיכא מאן דאסר צדדים אפילו ביה"ש:
שם רש"י בד"ה אלא ארישא כו' אע"ג דהוא ועירובו בר"ה אין זה מדוקדק דהא עירובו בכרמלית הוא כדמשמע בריש הסוגיא ועיין מהרש"א ז"ל שנראה שעמד ע"ז אבל נחסר בדפוס:
שם תוס' בד"ה אי דאית בי' ארבעה כו' צריך לדקדק מה בין כלכלה זו דהוי חורי רה"י ובין נוף דלעיל דהקשו בתוס' והא הוי מחיצה שהגדיים בוקעים וי"ל דהכלכלה שוה לאילן כמש"כ התוספות לקמן:
דף לג:
גמרא וסבר לה כר' יהודא. הקשה הריטב"א ז"ל והמהרש"א ז"ל א"כ אמאי לא מוקי הש"ס לרישא דנתנו באילן ג"כ באילן דלית בי' ד' ע"כ למעלה מעשרה אין עירובו עירוב דבעינן מקום ד' וכן הקשה הרא"ש ז"ל אמתניתין ול"נ ליישב דהנה בהא דאמר ר"י נעץ קורה ברה"ר גבוה י' ורחבה ד' עירובו עירוב נחלקו בזה רש"י ותוס' ז"ל רש"י ז"ל פי' משום דנותן עירובו יש לו ד"א ולפי' ז"ל תיקשי לי הא ר' יהודא ס"ל להדיא דבעינן דווקא ראוי לאכילה כדמוכח לעיל גבי נותן עירובו בביה"ק וכמש"כ התוס' שם ועוד הקשה הריטב"א ז"ל א"כ אמאי לא מייתי סייעתא לרבא מד' ר' יהודא. והתוס' ז"ל פירשו דמיירי באין תחתיו ג' דלא הוי רה"י משום דגדיים בוקעים בו. וגם על שיטה זו קשיא לי טובא דלשיטתם צ"ל דר' יהודא ס"ל כרבי דלא גזרו על שבות ביה"ש מדדייקינן אליבי' דלמטה מעשרה אפילו אין רחבה ד' הוי עירוב וה"ה רחבה ד' ולעיל מהא דס"ל לר' יהודא דאין מערבין לישראל בתרומה מוכח דלא ס"ל כרבי דאל"כ הא איבעי מיתשל עלי' וכדאמרינן לעיל אליבא דסומכוס ועיין בריטב"א ז"ל בזה ע"כ נראה לי לפרש דהא דר' יהודא מיירי בנתכוין לשבות למעלה וכ"ת בשלמא לפירש"י ותוס' א"ש דנקט נעץ קורה ברה"ר לרש"י ז"ל לאשמועינן דנותן עירובו יש לו ד' אמות ולתוס' ז"ל קמ"ל דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים בה אלא למה שפירשתי אמאי נקט רה"ר י"ל דהא דר' יהודא בעי מקום ד' הוא דווקא ברה"ר אבל ברה"י לא בעינן מקום ד' וכדאשכחן כה"ג נמי לענין שבת. והשתא אתי שפיר דלא מצינן לאוקמא מתני' וברייתא דמיירי בלית ביה ד' דא"כ אמאי נקט סתמא הא איכא למיטעי ולמימר דגם ברה"י בעינן מקום ד' והי' צריך לפרש דמיירי ברה"ר אבל אם עיקר החילוק בין למעלה ולמטה הוא משום איסור טלטול אין צורך לפרש דמיירי ברה"ר דממילא ידעינן דבהכי מיירי ואין מקום לטעות בזה והא דלא פירש גבי הא דכלכלה משום דקאי ארישא דמיירי ברה"ר ועיין בתוספתא דלא נזכר בדברי ר"י קורה ברה"ר עוד איתא התם גם בכלכלה החילוק בין למעלה מעשרה או למטה וקמ"ל דלצדדים אסורין ועיין בתוס' ד"ה ורבי דלא ניחא להו בהאי רבותא ולגירסת רש"י ז"ל דלא גרס בד' רבי ואסור ליטלו ניחא יותר דלפ"ז לא שמעינן ממילתי' דרבי האי מילתא ועיין מהרש"א ז"ל מש"כ בזה ויותר נראה דגירסת התוס' הוא בד' רבי ואסור ליטלו. וצריך לדקדק בהא דאיתא פ' מי שהחשיך נעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה למעלה מי' אינו עירוב למטה מי' הרי זה עירוב ופירש"י ז"ל דסתם כלכלה רחבה ד' ולזה תיקשי דאמאי הוי רה"י הא גדיים בוקעים בה ואי"ה לפנינו יתבאר עוד:
והנה בילדותי אמרתי דהא דלא בעי ר' יהודא למטה מעשרה מקום ד' הוא משום דלטעמי' אזיל דס"ל קלוטה כמו שהונחה אבל לדידן וגם אליבא דרבי מסקינן דלא אמר רבי אלא ברשות היחיד מקורה ולא סבירא ליה קלוטה כמו שהונחה אם כן אין חילוק בין למעלה מעשר או למטה והוא דבר נאה לפי לשון רש"י ז"ל אבל האמת נראה דלד' כתב רש"י ז"ל כן וכן כתב הריטב"א ז"ל. ומאי דכתיבנא לעיל דלענין כרמלית לא איכפת לן אי גדיים בוקעים בה לא מצאתי הדבר מבואר אלא דמד' הריטב"א ז"ל משמע נמי כן ועוד דבעיקר הדבר אי בעינן בכרמלית מקום ד' פליגי אמוראי בריש שבת ודו"ק:
שם גמרא כמאן דלא כרבי ובר"י התוס' ז"ל פירשו לשיטתן דקאי אר' יהודא ובאמת לא ידענא אמאי לא מוקים לה בנתכוין לשבות למעלה ועוד דילמא מיירי שהוא בתוך ד' אמותיו ולשיטת בעה"מ ז"ל ליכא לאוקמי כלל בחוץ לד' אמות דהא ליכא הכא נוף למימר הדר וזקיף אלא דכבר כתבתי לעיל דלר' יהודא לא מהני ד' אמות של עירוב כיון דאינו יכול לאוכלו אף דיש לחלק ושיט' אית דפירשו ברש"י נפלאה היא ועיין בריטב"א ז"ל:
שם גמרא ר' ירמי' אמר הואיל ויכול לנטותה ולהביאה לתוך י'. התוס' ז"ל כתבו בשם רש"י ז"ל דמה שמטה הכלכלה לתוך יו"ד אין איסור דאגד כלי שמי' אגד עוד כתבו דאפילו למ"ד לא שמי' אגד אין כאן איסור דאורייתא כיון דנח בכלכלה שהיא נעשית כרמלית. ולפ"ז ד' חכמים דאמרו כו' כל שאסור ליטלו כו' קאי נמי אסיפא אפילו אי צדדים מותרים דאכתי איכא איסור דרבנן מכרמלית לרה"ר אלא דלפי מה שכתבו התוס' בפ' מי שהחשיך דאין כרמלית בכלים ע"כ צ"ל דהטעם הוא משום אגד כלי וא"כ קשיא לי מהא דתניא התם נעץ יתד ותלה בו כלכלה למעלה מי' אינו עירוב אמאי והא יכול לנטותה לתוך עשרה ולא מצינו באגד כלי אלא פלוגתא דאמוראי ותיקשי מברייתא דפ' מי שהחשיך למ"ד אגד כלי שמי' אגד ולרבא פריך התם מהאי ברייתא ורבא ס"ל אגד כלי שמי' אגד למסקנא בפ' המצניע. והריטב"א ז"ל כתב עוד טעמא אחרינא דהטי' זו לא חשיבי הנחה על מקום ד' ולסברא זו איכא שבות ואתיא האי ברייתא כרבנן ולמטה מי' עירובו עירוב משום דאין כרמלית בכלים ומשיטת הירושלמי משמע דאין איסור כלל בנטיית הכלכלה דמסיק התם ע"ז דעירובו עירוב ומותר ליטלו אלא דע"כ צריך להגיה שם כמו שהגיה הק"ע ז"ל עוד נראה התם דלמטה מי' אין כאן איסור משום כרמלית ועיקר השבות הוא משום שימוש באילן ובכלכלה ליכא משום שימוש באילן דהוי צדדים ומש"ה במתניתין אסור ליטלו ובכלכלה מותר ליטלו ושיטת הירושלמי עדיין לא ברירא לי' כי צ"ע גדול שם ודו"ק ותשכח:
תוס' בד"ה איתבי' כו' לפ"ה כו' צריך לחלק כו' הנה החילוק מבואר דהתם הכל רשות אחד ושפיר אמרינן הואיל ומצי לאתוי' אבל הכא דהעירוב הוא ברה"י ושביתתו הוא ברה"ר לא ניחא ליה לעשות ע"י הואיל כאילו הוא ועירובו במקום אחד אלא חשיב הוא במקום א' ועירובו במקום אחר אלא דלפ"ז צ"ע מש"כ התוס' לקמן ליישב לשיטת רש"י ז"ל דפריך נמי משבת למה לי' להוליכו למקום השביתה יוציאנו מביתו ואח"כ נאמר הואיל ומצי לאתוי' פחות מד' אמות והשתא קושיא זו הי' יכול להקשות בלא ד' ר' ירמי' דהכא וודאי אמרינן הואיל כיון דהכל רשות אחד ומה לי אם הניח עירובו חוץ לד' אמות ממקום השביתה או חוץ למאה אמה אלא דבהג"ה בתוס' כתבו דלרש"י ז"ל לפי האמת אין צריך להוליכו למקום השביתה היכא דשבת ברה"ר שוב ראיתי בריטב"א ז"ל שכתב דלעיל לא אמרינן הואיל אלא משום דאילן משוי לה חד מקום ע"ש בריטב"א שעמד ע"ז לשיטת רש"י ז"ל ודברי בעה"מ ז"ל שכתב דהא דפרכינן לעיל מאין למעלה כו' לאו משום חילוק רשות הוא אלא מחמת דאינו יכול להביאו אצלו משום מעביר ד' אמות צ"ע הא לא צריך אלא לאתוי' למקום שביתתו ובנטילה אחת יכול להביאו ואי הי' מפרש מחמת חילוק רשות הנחת עירובו ממקום שביתתו הוי א"ש אלא דלפ"ז לא הוי פריך הש"ס והא אי בעי מייתי לה דרך עלי' כיון דברשויות מחולקים לא אמרינן הואיל עכ"פ שמעינן מהאי שמעתא דמאן דלית לי' הואיל ויכול לנטותה היינו משום דשתי רשויות הם ולא מהני מה שיכול להביאו וא"כ יש לדקדק אפילו מונח במקום פטור וכרמלית נמי יחשב הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר וצ"ל כיון דמותר לטלטל מזל"ץז מה"ת לא חשיב רשות בפ"ע לענין עירוב אלא הכל רשות אחד הוא ודו"ק:
דף לד.
תוס' בד"ה גזירה אטו י"ט כו' אבל הכא כו' משום איסור הוצאה דאורייתא ויש לדקדק לענין זה שצריך להוליכו למקום השביתה ליכא איסורא דאורייתא אפי' בי"ט אחר השבת אם הוציאו מביתו קודם השבת וי"ל כיון דגזרו להוציאו מביתו גזרו נמי להוליכו למקום שביתתו ועיין בהג"ה בתוס' ומכאן מוכח דרבי ס"ל דלא גזרינן משום שבות אפילו ביה"ש של מוצאי שבת ועיין במ"א:
נתכוין לשבות בראש השובך כו' עיין בזה בריטב"א ז"ל ובמהרש"א ומהר"מ ז"ל ביאור שיטת רש"י ותוס' ז"ל בזה:
דף לד:
תוס' בד"ה אי למעלה כו' ולעיל גבי אילן לא רצה לתרץ כו' עמש"כ לעיל בזה ולשון פי' המשניות להרמב"ם ז"ל צ"ע בזה דז"ל והוא שיהי' הבור כרמלית ושביתתו ברה"ר והוא דלא כדמוקים לה הש"ס וכמדומה שהוא לפי הנוסחא בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד דבור שבכרמלית הוי כרמלית אפילו עמוק י' ורחב ד' ובזה ניחא מאי דתנן האי בבא דהא כרבי כבר סתם לן ברישא ועוד י"ל דמיירי בבור שאינו רחב ד' דהוי כרמלית לשיטת הרמב"ם ז"ל אלא דסוגיית הש"ס לא משמע כן ועיין בתוי"ט מה שדקדק כאן ודו"ק:
שם פירש"י ז"ל אפילו גבוה מאה אמה כו' ואע"ג דלמעלה ד' כו' ובירושלמי משמע דאי איכא למעלה ד' הוי רה"ר דמוקי להאי דווקא דאם אין תלוש ונעוץ לא היינו בנתונה טבלה של ד' על ראשו והוי רה"ר ולא מצי לשנויי משום שימוש באילן משום דיכול לעבור על שבות וכמבואר שם וק"ל דא"כ אפילו תלוש ונעוץ נמי ועיין במפרש שלא עמד ע"ז וצ"ע:
שם גמרא איתבי' רמי ב"ח כו' עיין בריטב"א ז"ל:
שם גמרא ומנא תימרא דשאני בין עוזרדין כו' עיין בריטב"א ז"ל ועמש"כ לעיל גבי שבולת מקיפות אותה ע"ד מהרש"א ז"ל ע"ש:
שם גמרא ואמאי הוא ועירובו כו' מכאן קשה לפירש"י ז"ל גבי ביה"ק דדווקא אליבא דסומכוס קאי דא"כ היכי פריך הש"ס הכא בפשיטות וי"ל דכאן לא חזי לשום אדם וק"ל:
תוס' בד"ה אמאי כו' והקשו מהא דשובר אדם את החבית דמגדל נמי כלי הוא ורצו לחלק בין מגדל גדול למגדל קטן דבקטן אין בנין וסתירה אפילו בכוונה להכי מותר לשבור בלא כוונה אפי' לכתחלה ולפ"ז לא הוי צריך הש"ס בביצה לאוקמי' אליבא דר' אליעזר הא דשובר את החבית במוסתקי כיון דליכא חיובא דאורייתא בזה וא"ל כיון דמחייב ר"א בקטמו לחצוץ בו שיניו ש"מ דס"ל יש בנין בכלים ז"א דהא משמע לקמן באוקימתא דרבה ורב יוסף דר"א נמי ס"ל אין בנין בכלים אבל למאי דכתבו לחלק בין בנין גמור לתיקון בעלמא א"ש כא אצטריך לאוקמי הא דשובר את החבית במוסתקי. ומד' הרי"ף ז"ל בשבת ובביצה נראה דלרבנן אפילו שלא במוסתקי מותר לשבר וכתב הר"ן ז"ל בשבת לחלק בין כלי קטן לגדול דגדול הוי כאהל ושייך בו בנין וסתירה והקשו לדידי' ע"כ צ"ל דר"א ס"ל יש בנין אפילו בכלי קטן מהא דמוקמינן אליבי' במוסתקי וא"כ מצינן לאוקמי פלוגתייהו הכא במגדל קטן אבל הוא עצמו בביצה כתב סברא אחרינ' דלהכי שרו רבנן בחבית משום דאפילו מכוין לעשות כלי לא מיתסר אלא מדרבנן דמלאכה שלא כדרכו הוא ור"א דס"ל דאפילו שלא כדרכו חייב בקיסם צריך לאוקמ' אליבי' במוסתקי ולפ"ז הד"ק התוס' לדוכתי' מ"ש מגדל מחבית דה"נ שלא כדרכו הוא וצ"ל דבדבר השייך סתירה גמורה אסור אפילו כה"ג אלא דאכתי תיקשי למה ליה להר"ן ז"ל למימר דמש"ה לא מיתסר אלא מדרבנן משום דשלא כדרכו הוא תיפוק לי' משום דאין בנין וסתירה בכלי קטן וי"ל דהא דמחייב ר"א נמי לאו משום בנין וסתירה הוא אלא משום מכה בפטיש ולזה צ"ל אליבא דרבנן דהוי שלא כדרכו ועיין בש"ג בשבת פ' חבית שכתב לב' סברות הר"ן ז"ל יחד ולא הבנתי עוד כתב שם דלדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דיש בנין גמור בכלים ע"כ מוקי למתני' במוסתקי ולא משמע כן מדלא פי' זאת בהלכותיו אבל לסברת הר"ן ז"ל דהוי מלאכה שלא כדרכו איכא לאוקמי אפילו שלא במוסתקי ועיין בפי"א מה' שבת מה שהקשה הכ"מ ד' הרמב"ם ז"ל אהדדי בעושה נקב בלול ומה שהביא התוס' וירושלמי לא הבנתי דהא ע"כ הירושלמי פליג אגמרא דידן דהא דאמר בירושלמי אבל במגדל של עץ כו' קאי אר"א דגם ר"א מודה בזה ובש"ס דילן מוקמינן אליבא דר"א במוסתקי ובתוספתא גרסינן הכא ר' אלעזר וא"ש ועדיין צ"ע בזה. והרמב"ם ז"ל כתב האי דינא דנתנו במגדל בסתם אם יכול להוציאו בלא מלאכה ה"ז עירוב וא"כ אליבי' מותר לפוחתו ביה"ש דלא הוי אלא שבות אלא דא"כ אינו מיושב לשונו ז"ל בפ"א מה' עירובין מש"כ אם א"א לו להוציא אא"כ עשה מלאכה והיכא מצינן לאשכוחי כה"ג כיון דאפילו אם ישברנו אינו אלא משום שבות אפילו במגדל של אבן דסותר שלא ע"מ לבנות אינה אלא שבות וצ"ע:
דף לה.
תוס' בד"ה חס"מ פ"ה כו' ולא דק עיין מהרש"א ז"ל ומהר"מ ז"ל אבל בריטב"א ז"ל ראיתי שרש"י ז"ל פי' כן לפי המסקנא דג' מחלוקת בדבר בנמצא המפתח בשבת לרבנן בין בעיר בין בשדה עירובו עירוב דאפילו בשדה מצי למעבד כר"ש דנותן לחבירו וחבירו לחבירו ור' אליעזר דברייתא בשדה לא הוי עירוב ולר"א דמתניתין אפילו בעיר אינו עירוב ונראה שכן הי' גירסת התוס' ברש"י וע"ז הקשו דר"א דמתניתין איירי בי"ט ולא מיירי כלל בנמצא המפתח אבל דעת רש"י ז"ל הוא דר"א קאי נמי אשבת מדאמר כל שאינו במקומו אין עירובו עירוב משמע אפילו נמצא אבל אינו במקומו אבל נוסחא דילן לת"ק בין בעיר בין בשדה אין עירובו עירוב דלא מסתבר למימר לת"ק בתרווייהו הוי עירוב דהא דר"ש לא איתמר אלא גבי תינוק וספר וא"כ באבד המפתח הוי ת"ק לקולא דמצי סתיר ליה אבל בנמצא המפתח בשבת או במגדל גמור או בבית רבנן לחומרא דלא ס"ל כר"ש בגגין וחצירות ועפ"ז יש לפרש דברי התוספתא שהביאו התוס' ומודים חכמים לר"א בחצר ומרפסת ונתנוהו בבית אע"פ שיודעין שאין המפתח במקומו אלא נמצא בחצר או במרפסת שעירובו עירוב דהא יכול להביאו דהכל רשות אחד ומד' התוס' נראה דהוי גרסי בד' ת"ק אין עירובו עירוב ומש"כ התוס' דבעירובי חצירות הקילו הרמב"ם ז"ל לא כתב כן דהא כתב להאי דינא בעירובי חצירות ובעירובי תחומין ומש"א בגמרא אליבא דר"א בשדה אין עירובו עירוב כרבנן צריך לפרש דהיינו רבנן דרבי דלא התירו שבות ביה"ש להכי אינו עירוב אפילו יכול להביאו פחות פחות מד' אלא דמאי אירי' ר"א כרבנן הא ת"ק נמי כרבנן ס"ל בהא דלא התירו שבות וכמש"כ התוס' והריטב"א ז"ל פי' לשיטתו דת"ק מתיר אפילו בשדה משום דס"ל כר' יהודא בהמוציא דאפילו חבית מותר ליתן מחבירו לחבירו ור"א ס"ל כרבנן היינו ר"ש דלא התיר אלא בספר ותינוק או כת"ק דפחות פחות מד' עדיף מחבירו לחבירו ונוסחת הריטב"א ז"ל ג"כ צ"ע דא"כ לעיל שכתבו התוס' דאפילו רבי לא התיר שבות דפחות מד' אמות ואכתי הא אפשר ע"י חבירו לחבירו והדבר פלאי ועיין בריטב"א ז"ל בזה ומה שכ' בהניחו בביה"ק אינו מובן ודו"ק ועיין בבעה"מ ובר' יהונתן משפי' כרבנן היינו דלא כר"ש ואינו מובן דהא לרבנן ג"כ איכא תקנתא דפחות פחות מד':
תוס' בד"ה בעיר כו' אע"פ שהי' אבוד בין השמשות ולא ידע נאמנין להם כן וגם טעמא בעי:
שם גמרא אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו' ופירש"י ז"ל דר"א ס"ל כרבי ולפ"ז אין אנו צריכין למימר דהא דמתיר ר"א בנמצא בעיר הוא משום דס"ל דגגין וחצירות רשות א' הם אלא משום דס"ל כרבי והשתא ליכא לפרושי דר"א דמתניתין אסר אפילו בעיר ולעיל איצטריך למימר דר"א כר"ש משום דלאוקימתא דלעיל ע"כ ר"א ס"ל כרבנן מדלא שרי למיסתר באוירא אבל למש"כ הריטב"א ז"ל דבשבות כהאי לא התיר רבי הוי מצי למימר דטעמא דר"א בעיר הוא משום דס"ל כרבי והוא ז"ל הקשה קושיית רש"י ז"ל מחותמות שבקרקע את"ק ולא אר"א משום דס"ל דאיסור חתיכה אינו אלא בסכין ותי' דת"ק ס"ל כרבי דלא גזרו על שבות והא דאיצטריך למימר דת"ק ס"ל כר' יוסי צ"ל נמי דשבות כהאי מודה רבי ולפ"ז ת"ק ור"א ס"ל כרבי ולשיטת התוס' כולהו ס"ל כרבנן:
שם גמרא אבל נתגלגל זימנין דאתי זיקא ומייתי ליה והוי מצי למימר דמצי אתוי' לי' בעצמו כמש"כ התוס' אלא דהא דנעשה ממילא עדיף:
דף לה:
גמרא וסבר ר"מ ספיקא לחומרא כו' הנה התוס' נסתפקו לקמן אי חזקה שלא עירב הוי חזקה אי לא ואם נאמר דלא הוי חזקה א"כ ליכא הכא בעירוב אלא חזקה לקולא דהעמד תרומה על חזקתה וא"כ פריך הכא דברי ר"מ אהדדי בפלוגתא רחוקה דהכא גבי עירוב מחמיר בספק אפילו איכא חזקה לקולא וגבי טומאה קלה מיקל בספק אפילו נגד החזקה ומשני דס"ל תחומין מה"ת ומש"ה מחמירינן בספיקא אפילו היכא דאיכא חזקה ובדרבנן מקילין אליבי' אפילו נגד חזקה ופריך מנגע בא' בלילה דמטהר ר"מ מטעם חזקה ואמאי והא מה"ת היא ומשני בשני כיתי עדים דווקא מחמיר ר"מ הכא בעירוב וס"ל דנגד עדים חזקה לאו כלום הוא אבל היכא דאיכא חזקה לקולא אפילו בדבר שהוא מה"ת אזלינן בתרה וספיקא מותר ורבא לא ניחא לי' לאוקמי הך דספק עירוב דווקא בב' כיתי עדים ומשמע לי' דלר"מ מחמרינן בספיקא דאורייתא אפילו במקום חזקה ובנגע בא' בלילה שאני דאיכא תרי חזקות ומלשון רש"י ז"ל נראה דאין סברא לומר אליבא דרבא דלר"מ לא יועיל חזקה בספיקא ע"כ מפרש דרבא קאי אב' כיתי עדים ובהא מחלק בין תרי חזקות לחדא חזקה אבל בסתם ספק אפילו בחדא חזקה אזלינן לקולא כדקי"ל בכל דוכתא לאוקמי אחזקה אלא דלשיטתו בלא"ה לא קשיא מנגע בא' בלילה דהתם ספק טומאה ברה"ר הלכתא גמירי לה דטהור אפילו נגד החזקה בשלמא אם נפרש דרבא לא מוקי לה בב' כיתי עדים א"כ הכא גבי עירוב ג"כ ודאי מה"ת אזלינן בתר חזקה ואפ"ה ס"ל לר"מ דרבנן החמירו בספק א"כ אמאי לא החמירו גם בספק טומאה ברה"ר ע"כ צריך לחלק בין תרי חזקו' לחדא חזקה אבל אם בב' כיתי עדים עסקינן וספק עירוב אסור מה"ת ומאי פריך מספק טומאה ברה"ר. עכ"פ העולה מהלכה זו לדברי ר"מ בספיקא דרבנן אזלינן לקולא אפילו נגד החזקה כמו בטומאה ובספיקא דאורייתא היכא דאיכא חזקה לקולא מודה ר"מ דאזלינן בתר חזקה אפילו אם איתרע השתא החזקה כמו גבי נגע בא' בלילה או גבי עירוב ומתניתין בב' כיתי עדים ואין הכרח אליבא דר"מ אי ב' כיתי עדים הוי ספיקא דאורייתא או ספיקא דרבנן ורבא נמי קאי אב' כיתי עדים ובזה מחלק בין תרי חזקו' לחדא חזקה לפירש"י ז"ל ולפ"ז נראה דלא הוי אלא ספיקא דרבנן דאי מה"ת אין סברא לחלק בין תרי חזקו' לחד חזקה ואם נפרש כפשוטו דרבא לא איירי בב' כיתי עדים א"כ ר"מ מחמיר בספק דאורייתא אפילו במקום חדא חזקה אבל דווקא במקום דהשתא איתרע החזקה כמו הכא דוודאי טמאה היא ופריך הש"ס דר' יוסי אדר' יוסי דגבי טומאה מחמיר בספיקא דרבנן והכא בעירוב מיקל ומשני דשאני טומאה דיש לה עיקר מה"ת אבל עירוב אין לה עיקר ולפ"ז בדבר שאין לו עיקר ליכא פלוגתא בין ר"מ לר"י ולתרוייהו ספיקא לקולא אפילו נגד החזקה ולא שמיע לי' הא דתניא כיצד אמר ר' יוסי כו' דמשמע דמטעם חזקה הוא דמיקל ורבא לא ניחא ליה בהאי שינוייא מחמת הברייתא הנ"ל ע"כ מחלק דהתם איכא חזקה לחומרא בזה מחמרינן בכל איסורין דרבנן אפילו שאין להם עיקר מה"ת. והכא איכא חזקה לקולא ואפ"ל דשינוייא קמא קאי בשינויא דרבה ורב יוסף דמיירי בב' כיתי עדים ועדים מרעי החזקה ע"כ צריך לחלק בין דבר שיש לו עיקר כו' ורבא אזיל לטעמי' דלא מוקי לה בב' כיתי עדים ע"כ אזיל הכא בתר החזקה אלא דשיטת רש"י ז"ל אינו כן וכמש"כ ובאמת יש לדקדק דקארי לה כו' הא תנן בהדיא דהיכא דאיכא חזקה לקולא מודה ר"י כדאמר שספק ליטמא ולטמא אחרים טהור והיינו משום חזקה ועי' תוס' וצ"ע. וא"כ העולה לד' ר"י לשינויא קמא בדבר שי"ל עיקר מה"ת מחמיר אפילו במקום דאיכא חזקה לקולא ובדבר שאין לו עיקר מיקל אפילו אי איכא חזקה לחומרא אלא דצ"ע ממשנה דמקוואת דמיקל ר"י היכא דאיכא חזקה לקולא ואם נאמר דהכא איירי הכל בב' כיתי עדים י"ל קצת ולרבא אזלינן בתר חזקה והיכא דאיכא חזקה ולקולא ולחומרא לא שמעינן אליבא דרבא לר"י אלא דרש"י ז"ל חידש כאן דבעירוב נמי איכא חזקה לחומרא חזקת תחום ביתו ונראה שהכריח כן מדפריך הש"ס אדרבה העמד מצוה על חזקתו ואי נימא דגבי עירוב ליכא אלא חזקה לקולא א"כ מאי פריך אדרבה דילמא היכא דאיכא חזקה לקולא ולחומרא מחמיר ר"י אלא ש"מ דבעירוב נמי איכא חזקה לקולא ולחומרא ואפ"ה מיקל ר"י ולהכי פריך אדרבה כו' וא"כ שמעינן לר"י דאזלינן בדרבנן לקולא אפילו אי איכא לקולא ולחומרא וה"ה היכא דליכא חזקה כלל והא דתניא לקמן אבל עירב בתרומה ספק טמאה כו' לא הוי עירוב היינו מחמת חזקת תחום ביתו ונוראות נפלאתי על המשל"מ בהל' בכורות שהעיר על הא דפרכינן לעיל גבי שלח עירובו ודילמא לא ממטי לי' ואיצטריך לחזקת שליח כו' ול"ל האי תיפוק לי' דספיקא דרבנן לקולא והוא תמוה דבהדיא תניא דהיכא דליכא חזקה להתירא לא הוי עירוב וע"ש שחילק בין ספק הינוח ובין ספק בזמן או בשיעור ואין אנו צריכין לכ"ז אלא דהכל תלוי בחזקה ומאי דמקשה התם מספק טבל הוא ג"כ תמוה דזה ר"מ הוא דס"ל היכא דאיכא חזקה לחומרא נמי אזלינן בספיקא דרבנן לקולא דו"ק בזה. והנה הרמב"ם ז"ל פסק כהאי ברייתא דאם עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ויש לדקדק כיון דהוא ז"ל פסק כר"מ גבי טומאה דרבנן דאפילו במקום חזקה לחומרא ספיקא לקולא כש"כ הכא בספק טמאה והיה נראה לומר דהרמב"ם ז"ל פי' בפ"ט מהל' מקוואות דטומאה קלה היינו דווקא אוכלין טמאים שאין לו עיקר מה"ת אבל דבר שיש לו עיקר אפילו טומאה דרבנן ספיקו לחומרא וא"כ לשיטתו דפסק די"ב מיל מה"ת א"כ תחומין הוי דבר שיש לו עיקר ע"כ היכא דליכא חזקת היתר מחמרינן בספיקא ונכון לכאורה אלא דלפ"ז לא הוי איצטריך הש"ס למימר אליבא דר"מ דתחומין דאורייתא לימא דתחומין דרבנן וי"ב מיל מה"ת ואין לומר דהא דקאמר י"ב תחומין דאורייתא היינו י"ב מיל א"כ מאי פריך מהא דמקדרין בהרים כיון דתחום דאלפים אמה דרבנן אלא ש"מ דתחומין אין לו עיקר אפילו אם י"ב מיל מה"ת ועיין בריטב"א ז"ל ועוד דהא הך טומאה דטומאת אוכלין קרי לה הש"ס הכא יש לו עיקר מה"ת ולשון הרמב"ם ז"ל דחשיב להו באין לו עיקר צריך ליישב וא"כ הדק"ל אמאי פסק בספק טומאה דלא הוי עירוב אבל אחר העיון בלשון הרמב"ם ז"ל לא קשיא דהוא ז"ל כ' טעמא אחרינא בספק טמאה משום דהוי סעודה שאינו ראוי מבע"י ומסתבר טעמי' דמה לי אם הוא איסור וודאי או איסור ספק עכ"פ אסור לאוכלו והוי כמו איסור דרבנן ולפ"ז אין אנו צריכין למש"כ התוס' ז"ל כגון שהי' ב' ציבורין. ובזה מיושב קושיית התוס' בשבת
דף לו.
אפירש"י בהא דאמר רבא נאכל עירובו ביה"ש הוי עירוב דספיקא דרבנן לקולא והקשו הא ר' יוסי מודה היכא דליכא חזקת כשרות ולפי הנ"ל ניחא דהתם טעמא משום דלא הוי סעודה הראויה אבל בשאר ספיקא מותר אפילו בלא חזקת כשרות אלא דמוכח מזה דחזקת תחום ביתו לאו כלום הוא דאל"כ הא איכא חזקה לחומרא ולקולא ליכא שום חזקה ועיין במ"מ פ"ו מהל' עירובין שכ' כן ועיין מ"א סי' שצ"ד מש"כ בזה והדברים עמוקים ורחבים מני ים ועיין בש"ך ופי"ח בכללי ספיקות ועל דברי הש"ע יש להעיר דבא"ח סי' שצ"ד משמע דאזיל בשיטת הרשב"א ז"ל דהא דעירב בספק טמאה לא הוי עירוב היינו משום דליכא חזקת כשרות וכשיטת התוס' ז"ל ובי"ד סי' ר"א כתב כלשון הרמב"ם ז"ל דפסק כר"מ בטומאה קלה וא"כ אפילו ליכא חזקת כשרות אמאי לא הוי עירוב ועיין בט"ז שם ובמשל"מ בפ"ט מהל' מקוואות ודו"ק היטב בכל הנ"ל כי דברים עמוקי' הם. עוד זאת יש להעיר לשיטת רש"י ז"ל דאיכא בעירוב חזקה לביתו וחזקה לעירובו ואזלינן לקולא ואזלינן בתר חזקת עירוב ואמאי לא אזלינן לקולא להתיר לו תחום ביתו מחמת חזקת תחום ביתו ואימא לא עירב ועוד גבי ביה"ש ליכא אלא חזקת תחום ביתו לחוד ואמאי הוי עירוב וצ"ל דחזקה זו דתחום ביתו לאו חזקה גמורה כיון דכבר עירב אלא דעכ"פ מצטרפת עם הריעותא דהשתא טמאה היא התרומה אבל למיזל בתרא לחוד וודאי לא אזלינן. ועפ"ז יש ליישב קצת קושיית התוס' לעיל מאי פריך לר"מ מנגע בא' בלילה הא בעירוב איכא נמי חזקה לחומרא אבל למש"כ ניחא כיון דר"מ לא ס"ל האי ריעותא דהשתא הוא מת ולא איתרע בזה החזקה הראשונה ה"נ בעירוב לא חשיבא ריעותא ואין חזקת תחום ביתו כלום אבל לרבנן ור"י בכללן דאיכא ריעותא מצטרף שפיר חזקת תחום ביתו. ובזה א"ש נמי הא דאיתא בסוף מי שהוציאוהו דלר"מ הוי חמר גמל אפילו בוודאי לא עירב משום דמספקינן בדעתי' ואמאי לא מוקמינן אתחום ביתו ולפי הנ"ל א"ש ולפי מש"כ רש"י ז"ל שם בל"ב דלר"מ אפילו אירע לו המקרים מבע"י הפסיד אלפים שמעבר ביתו בלא"ה א"ש לר"מ דלא חשב חזקת תחום ביתו לחזקה כלל ואי"ה שם בסוגיא יבואר יותר ובירושלמי נראה דר"מ ור' יהודא נמי טעמייהו מחמת חזקה דהכי התיבו לר"י ור"ש אילו נאכל מבע"י ודאי אסור לעולם הוא באיסורו עד שיוודע לו שהוא מותר אלמא דטעמי' דר"מ מחמת חזקת תחום ביתו והיינו דהי' בחזקת איסור לילך יותר מאלפים וגם עתה עומד בחזקת כן ואמרו עוד התם דאליבא דר"מ אין לו אפילו אלפים שבין ביתו לעירובו משום דעירובו לא קנה לי' ומביתו עקר דעתו וזה ניחא יותר משיטת רש"י ז"ל בלי"ב פרק מי שהוציאוהו ומש"א התם עירובו עשו אותה כספק חרש לא ידענא פירושו ופי' המפרש אינו מובן וצ"ע. ולמאי דמסקינן הכא דר"מ ס"ל תחומין דאורייתא יש לדקדק מהא דאיתא בתוספתא פ"ש דר"מ מתיר לשלוח עירוב ע"י בנו ובתו הקטנים ור"נ ס"ל דאפילו בגדול לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ודו"ק היטב:
שם גמרא בעי מיני' רבא מר"נ כו' והקשו המפרשים אמאי לא קאמר ר"נ משום סעודה הראויה מבע"י והי' נראה דאם ביה"ש ראוי' היא אף דמבע"י אינה ראוי' לא איכפת לן וכן נראה קצת מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב היום קודש כו' אין מערבין בה שאינה ראוי' עד שתחשך וצ"ע לקמן דף לח ועיין ריטב"א ז"ל בזה:
דף לו:
גמרא לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי. יש לדקדק למה לי' האי תנאה כיון דאמר אם בא חכם למזרח ממילא ש"מ אם לא בא חכם כו' לא הוי עירוב ומסתמא הוא כבני עירו. וראיתי בירושלמי שהקשו זאת ומשני התם דר"מ היא בקידושין אם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שירדו גשמים ה"ז מקודשת אע"ג דלא כפלי' לתנאה וה"נ אם לא אמר לא בא לכאן כו' לא הוי נידן כבני עירו ור' יוסי אמר ר"מ דעירובין הוא דאמר הרי זה חמר גמל ואפילו אלפים שבין ביתו לעירובו אין לו וה"נ אם לא אמר הך תנאה דאם לא בא בפירוש הי' נידון כספק והוי חמר גמל ומסיק התם עוד דר"מ לא אמר אלא לחומרא דאם לא כפל תנאי לא הוי עירוב וגם אינו כבני עירו וה"נ בקידושין אם לא ירדו גשמים לא הוי קידושין גמורים אבל לשיטת תלמודין קשה מאי הוי אי לא אמר אם לא בא לכאן ולא לכאן אמאי לא יהי' כבני עירו ועוד יש להסתפק למאן דס"ל דאין ברירה ולא הוי עירוב אפי' בא חכם וא"כ לא יהי' כבני עירו דהא גם זה אמר ע"פ תנאי דברירה או דילמא דווקא לקנות מקום שביתה מחדש לא מהני ע"י ברירה אבל תחום ביתו אינו מפסיד וגם כיון דלא מהני תנאי לעקור שביתתו ממילא קאי אתחום ביתו וצ"ע:
(דיני ברירה אין פנאי כעת לברר כי מעיין גדול הוא ומקור חכמה)
דף לז.
תוס' בד"ה כשהתנו עיין בזה בריטב"א ז"ל:
דף לז:
גמרא ולימא לי' תנא דבי איו היא כו' מ"ט מכאן קשה על הרא"ש ז"ל שכ' בפ' מי שהוציאוהו דר"י ס"ל תחומין דאורייתא מדמחמיר בספק עירוב וא"כ מאי קאמר הש"ס ולימא לי' תנא דבי איו היא הא איו ד' ר' יהודא קאמר ואליביה תחומין מה"ת אלא ש"מ דלר"י נמי תחומין דרבנן אלא דצריך ליישב אמאי מחמיר בספק עירוב הא קי"ל ספיקא דרבנן לקולא ובפרט היכא דאיכא חזקה והי' נראה לפי מה שהבאתי לעיל שיטת הירושלמי דחמר גמל לר"מ היינו דאין לו כלל אפילו אלפים שבין ביתו לעירובו ע"כ צריך לומר אליבי' דתחומין מה"ת וספיקא לחומרא אבל לר' יהודא דאית לי' אלפים שבין ביתו לעירובו א"כ הא דלא שרינן ליה יותר היינו משום דאית לי' חזקת תחום ביתו ואין אנו יודעים לאיזה צד נתיר לו ולא שייך בזה ספיקא דרבנן לקולא דא"כ נתיר לו לילך לעבר ביתו אלפים. אבל אין זה לומר דר' יהודא ס"ל כר' יוסי דאפי' בטומאה דרבנן ספיקו לחומרא דהא מודה ר' יוסי דהיכא דאיכא חזקה לקולא ספיקו טהור כדתנן אבל ליטמא ולטמא אחרים טהור ועוד דקי"ל בכ"ד ספיקא דרבנן לקולא אטו דלא כר' יהודא היא ועיין בפי' המשניות שכתב ג"כ דר' יהודא ס"ל תחומין ד"ת:
דף לח.
משנה ר"א אומר כו' צריך לדקדק לרבנן דס"ל קדושה אחת היא. אי סברא זו מה"ת היא. או רבנן שוינהו כיומא אריכתא ונ"מ דאי מה"ת היא מהני אפילו במילי דאורייתא ואי מדרבנן לא מהני אלא במילי דרבנן. והנה מדלא מצינו בכולא סוגיא דלמ"ד תחומין דאורייתא לאו קדושה אחת היא משמע דלכ"ע שייכי הך פלוגתא וכן נראה מהא דאמרינן בגמ' ר"י אומר ה"ז חמר גמל הרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתבו דר"י ס"ל תחומין דאורייתא כמו שהבאתי לעיל ואפ"ה מספקא לי' שמא קדושה אחת היא אלא די"ל דר"י פשיטא לי' לשאר מילי דרבנן דהוי קדושה אחת והא דקאמר נאכל עירובו בראשון ה"ז חמר גמל היינו משום דלענין תחומין דאורייתא לא אמרינן קדושה אחת היא להקל בש"ת. ועוד דכבר כתבתי לעיל דר"י נמי ס"ל תחומין דרבנן והיה אפשר לומר דהא דאמרינן דרבנן ספוקא מספקא לי' לאו דמספקא להו בעיקר הך מילתא אלא דס"ל דהא דשוינהו רבנן כקדושה אחת לא מהני אלא לחומרא ולא לקולא וכן נראה קצת מהא דאפיך רב דברי רשב"ג ור"י בנו של ר"י בן ברוקא ומשמע דמסברא אפיך להו דבתר הכי קאמר הש"ס רב גמרא גמיר לה והיינו משום דלא מסתבר לרב שיסבור שום תנא דוודאי קדושה אחת היא אפילו לקולא דאין זה אלא מדרבנן. ועוד נראה דלמ"ד תחומין דאורייתא וודאי ליכא למימר קדושה אחת היא אפילו לקולא בנאכל עירובו בראשון דנהי דבשבת תחומין דאו' בי"ט לכ"ע לא הוי אלא מדרבנן וא"כ איך אפשר לומר דע"י קנינו בי"ט יוצא בו בשבת כי דבי"ט לאו בר תחומין היא מה"ת אם לא שנאמר כיון דכבר קבעו ביתו במקום עירובו בי"ט מהני גם לשבת שאחריו ומה שאמרו ז"ל בפ' משילין ש"מ תחומין דאורייתא כבר כתבו המפרשים ע"ז והנה הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ' אלו עוברין כתב דטעמא דרב חסדא דאמר מדאורייתא צרכי שבת נעשין בי"ט היינו משום דקדושה אחת היא משמע מזה דמה"ת קדושה אחת היא אלא דצ"ע ר"ח כמאן דרבנן דר"א מספקא להו ולא מצינו שום תנא דאמר וודאי קדושה אחת היא. וצ"ל דר"ח לא מפיק דברי רשב"ג ור"י וכוותייהו ס"ל ויתיישב בזה מאי דפסק רב חסדא בביצה הלכה כרבי לחומרא דאין מערבין לא עירובי חצירות ולא עירובי תחומין מי"ט לשבת ואמאי הא ר"ח לית לי' הכנה אלא טעמא משום קדושה אחת היא ועפ"ז יש לפרש מאי דשלח ר"א לא כמו שאתם שונים בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין אלא רבי אוסר וחכמים מתירין במאי פליגי משנת בכל עם משנת א"י אלא דבבבל ס"ל דהא דתנא רבי הכא בדברי ר"א תני לה וסבר לה דשתי קדושות הם ומש"ה מתיר בע"ח ובע"ת אוסר משום קנין שביתה בשבת אבל בא"י ס"ל דרבי תני לה ולא סבר לה וס"ל דקדושה אחת הוא וע"כ איפכא תניא דרבי אוסר ועי"ש תוס' ביצה שהקשו שם דף ט"ז ע"ב תימא הא רבי ס"ל בפ' בכל מערבין קדושה אחת היא כו' לא הבנתי קושייתם היכן מצינו דרבי ס"ל כן הא בברייתא תני לדברי ר"א ואי משום דמסיק הש"ס תני לה ולא סבר לה באמת גם הכא לפי המסקנא תנינא דרבי אוסר בין בע"ח בין בע"ת ולפ"ז רב דפסק שם הלכה כת"ק היינו לקולא דע"ח מערבין משום דב' קדושות הם וע"ת אין מערבין משום הכנה או משום קנין שביתה בשבת ואף דרב שרי להתנות בע"ת בשני י"ט שלפני השבת היינו משום דמ"מ אחד מהם חול אבל לערב לכתחילה בי"ט מודה דאסור משום קנין שביתה וא"ש בזה מאי דלא רמי רב חסדא רב אדרב מהא דאמר הלכה כת"ק ולא זכיתי להבין דברי התוס' ז"ל בד"ה ר' אליעזר במאי דמשמע מדבריהם דאיכא פלוגתא בהא דקנין שביתה בשבת וכתבו דמש"ה לא קאמר הש"ס הכא על ד' ר"א טעמא דקנין שביתה לא ידענא מהכין משמע להו כן דרב לא שרי התם אלא ע"י תנאה אבל בוודאי יו"ט מודה דאסור וגם מ"ש כדאמר בפ"ב דביצה אין מניחין ע"ת מי"ט לחבירו גם זה לא זכיתי להבין דלא איירי התם הש"ס כלל מדין עירוב י"ט לחבירו אלא בדין עירוב מי"ט לשבת וע"י תנאי ובזה שייך שפיר נמי טעמא דהכנה וגם מה שהוכיחו דשייך הכנה בע"ח מהא דרב כבר כתבתי דרב לקולא פסק כת"ק ע"כ נראה עיקר בזה כשיטת התוס' בביצה דהא דאמרינן התם למקנא שבית' בשבתא אסור היינו הך דהכנה והכוונה דנהי דשרינן לערב ברגליו בשני היינו דווקא היכא דכבר עירב בראשון אבל לערב לכתחלה בי"ט שלפני השבת לקנות שביתה מחדש לכ"ע אסור ואפילו ר"ח מודה כמש"כ התוס' בביצה אליבא דר' יוחנן דל"ל הכנה גבי ביצה אפ"ה מודה דאסור לערב מיו"ט לשבת ובזה א"ש דלא תיקשי אדר"ח מהא דאין מערבין מתחילה מי"ט לשבת לר"א דבהכנה כי האי מודה ר"ח ור"ח לא פריך אלא מביצה דהוי הכנה דממילא זה לא ס"ל ובע"ח ס"ל למאן דמתיר דלא חשיבא הכנה שאין אתה אוסרו בדבר המותר לה. וע"פ דברים אלו יש לדון על הא דכתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבע"ח יכול להתנות בשני י"ט שלפני השבת משום דדווקא בע"ת אסור משום קנין שביתה ודייקי לה מהא דקאמר רבא אבל לא ע"ת דלמקנא ביתא בי"ט לא ולפי הנ"ל אין ראיה דהתם אליבא דרב קיימינן דס"ל דע"ח מותר לערב מי"ט לשבת אפילו בלא תנאי להכי פליג רבא ואוסר בע"ת אפילו ע"י תנאי. אבל לדידן דקי"ל דעירובי חצירות ועירובי תחומין שוין הם לאיסורא מי"ט לשבת א"כ הדין דאסור להתנות אפי' בע"ח כיון דהכל משום הכנה הוא או יש לדון איפכא מ"ט פסקו הראשונים ז"ל כר"ח אליבא דרבי דע"ח ג"כ אסור דילמא ר"ח ורבי לטעמייהו דס"ל קדושה אחת היא ע"כ אוסרין גם בע"ח אבל לדידן דקי"ל שתי קדושות הם וכרב גם בהאי דינא הלכתא כרב דפסק כת"ק ולקולא אלא דהרי"ף ז"ל גרס אמר רבא אמר רב סחורה והא דמשמע לקמן בסוגיין דר"ח לית ליה הכנה אפילו גבי עירוב היינו דווקא בהכנה כל דהו כי האי שעירב כבר ברגליו בראשון או בזה הפת אבל לערב לכתחילה מודה ר"ח והיה נראה ליישב בזה קושיית התוס' ז"ל ע"ב ד"ה והא קא מכין מיו"ט לשבת שהקשו אמאי לא פריך מר"י גופי' אמילתא דנפשי' דקאמר אין מערבין בתחילה בפת ש"מ דאית ליה הכנה. ולפי הנ"ל ניחא דבפת אחרת הוי הכנה גמורה ומודה בה ר"ח אלא דמהא דמסיק הש"ס בסוף הסוגיא ורבנן התם עצה טובה קמ"ל משמע דאפילו בפת אחרת לא הוי הכנה לר"ח ועדיין צ"ע בזה. ועיין בריטב"א ז"ל וקצת כוונתי לדבריו ת"ל. נחזור לראשית דבר לסברת הרמב"ן דלמ"ד קדושה אחת היא מה"ת היא אפילו לענין צרכי שבת לעשותו בי"ט אלא דיש לדקדק ע"ז ממאי דאמרינן בפ' אלו עוברין דר"א לית ליה הואיל ע"כ צריך לומר אליבי' דס"ל כסברת ר"ח דמדאורייתא צרכי שבת נעשין בי"ט אלמא דלא תליא הא דצרכי שבת נעשים בי"ט להא דקדושה אחת או שתי קדושות דהא ר"א ס"ל דשתי קדושות הן ואפ"ה צריך לומר אליבי' צרכי שבת נעשים בי"ט ועיין בתוס' ד"ה משום הכנה אלא דהתם לא אמרינן כן אלא דרך דיחוי אבל לפי האמת ר"א אית לי' הואיל ומש"ה פסק רבי נמי התם הלכה כר"א דרבי לטעמיה דמספקא ליה אי קדושה אחת היא וא"כ האי ספיקא נמי איכא בצרכי שבת לעשותן בי"ט ע"כ צ"ל דהא דאופין ומבשלין מי"ט לשבת היינו משום הואיל. העולה מזה דאפילו למ"ד תחומין דאורייתא מהני הך סברא דקדושה אחת אבל מדברי הראב"ד ז"ל שכתב דהא דב' י"ט של ר"ה הוי קדושה אחת אין זה אלא לחומרא אבל לא לקולא אף דלא מצינו כן בש"ס משמע דדעתו ז"ל דהך סברא דקדושה אחת ליכא למ"ד שתהני אף לקולא בין בי"ט ושבת בין בשני י"ט של ר"ה ומסייע לי' הא דאפיך רב דברי רשב"ג מסברא ש"מ דאין מי שיאמר קדושה אחת היא גם לקולא ודו"ק: